בשימלה
"עד שלא תיסע לעיר אחרת לא תוכל להשתחרר ממה שהיא אומרת..."
-נמרוד לב-
האמת היא שלא יכולתי לאחל לעצמי מקום מתאים יותר משימלה (Shimla): עיר נקיה, מודרנית, חסרת כלי רכב ברחובות, ממוקמת בין הרים וגבעות, מזג אויר קריר ונעים, אוירה אירופאית. שקט. החלק המרכזי של שימלה בנוי במעין "מפלסים". התחתון מכולם הוא השוק התחתון (lower market) ממנו עולים במדרגות או בעליה תלולה לשוק האמצעי (middle market) ולבסוף חלקה העליון והמודרני של העיר (the mall) בו אפשר למצוא בתי קפה, מסעדות, חנויות מותגים, כיכר רחבה ומלונות טובים.
פורטר מציע לקחת אותי למלון ולסחוב לי את התיק תמורת 20 רופי. אנחנו מטפסים במעלה המדרגות והמדרונות של העיר, עוברים את דוכני הפירות, הבגדים, כלי הבית ושאר צבעים וריחות שהחושים המעורפלים שלי בקושי קולטים ומגיעים ל"מול"- האזור הגבוה והמרשים של העיר. בנייני העירייה, המשטרה ושאר מבני הציבור בנויים בנייה אירופאית, הרחובות רחבים ומלאים תיירים הודיים ובמרכז-; כיכר רחבה המשמשת לטקסים ואירועים שונים וסביבה פסלים של אישים הודיים כגון מהטמה גנדי ואשתו אינדירה.
מנוחה והתמקמות במלון, ואני יוצאת להמשיך לגלות את העיר שמשרה אווירת קסם משונה. כאילו לקחו איזו לונדון קטנה ושתלו אותה בהודו. שימלה שימשה תחנת שליטה (hill station) בתקופת השילטון הבריטי וההשפעות הנ"ל ניכרות בעיר גם כיום. במסעדה ממוצעת תוכלו לפגוש במלצרים הדורים ומנומסים, עטורי שפם קטן, עניבת פרפר וז`קט שימזגו לכם תה בדממה ויניחו על השולחן מגש עם קוביות סוכר ומפיות בד. אני בדמיוני ראיתי גנרלים בריטים מתיישבים לידי, שותים תה עם חלב ומנהלים וויכוח תרבותי אודות משחקי קריקט במבטא הורס.
אני ממשיכה להסתובב באזור ה"מול", מציצה למלונות יוקרה ומסעדות פאר ובוחנת את התיירים המקומיים -; שונים מאד מהתיירים שראיתי אתמול ברישיקש -; על כל אישה לבושת סארי יש בחורה בג`ינס וחגורה אופנתית, האופי כאן הרבה יותר רגוע ומאופק והיות שבשימלה נמצאת אוניברסיטה וקיימים בתי ספר רבים, חלק מהאוכלוסייה לבושה תלבושת אחידה שלעולם תכלול עניבה, ז`קט ונעליים מבריקות.
ירידה לשוק האמצעי מחזירה אותי להודו -; רחובות צרים יותר בעלי כניסות ויציאות לסמטאות נוספות, דוכני פירות וחנויות בדים, דוכני תבלינים וקטניות, חנויות צמר והמון עמדות סלולר על מכשיריו וכרטיסיו. בין הדוכנים נמצאות דאבות גדולות הפונות לרחוב ומציעות, בין השאר, את מיטב המטוגנים -; סמוסה, פאקורה וצ`אנה מסאלה (גרגירי חומוס מבושל) וכן מגוון בלילות מתוקות מטוגנות בשמן עמוק (מקווה שלא אותו השמן של הפאקורה...) ובכלל, לרוב הדאבות בעיר יש מחלקת מתוקים שהוויטרינה שלהם מעוררת השראה בצורה ובצבע-; חלון ראווה המכיל שלוש קומות של מדפים עמוסי ממתקים לבנים, ירוקים, ורודים וכתומים חתוכים לקוביות קטנות או כדורים עגולים. המראה משובב אבל הטעם מתוק להחריד וחלבי להדהים.
שימלה היא עיר יקרה. כיוון שמדובר בעיר בירה שגם מהווה מרכז תיירות פנים גדול יש לקחת בחשבון כי המחירים במלונות ובמסעדות יהיו מעל הממוצע שמתרגלים אליו במשך הטיול. קיימות שתי אפשרויות על מנת להמנע מהוצאות מיותרות: הראשונה -; לחפש מקומות זולים, לישון בדורמיטורי ולאכול בדאבות (אופציה מבאסת אחרי שרואים את שפע המסעדות המפנקות, בתי הקפה המגניבים והצורך לוותר על השרוואל לטובת ג`ינס כשיוצאים לרחוב) והשניה -; לקצר את השהות בה, רוב המטיילים מגיעים אליה אחרי שסיימו את סיבוב ספיטי וקינור או כתחנת מעבר בין צפון הודו למרכזה. אני בוחרת באפשרות השניה ומחליטה לנסוע לקלפה (Kalpa), כפר קטן שנמצא בעמק קינור ובמרחק 10 שעות נסיעה משימלה, משאירה את התיק הגדול במלון ולוקחת איתי קצת בגדים חמים, ספר וזוג מסרגות.
בדרך לתחנת האוטובוסים, אני עוברת ברחבה הגדולה ורואה קבוצת שוטרים ושוטרות מבצעים תס"חים תחת עינו הפקוחה של רס"ר עצבני. כשעברתי בספריה העירונית שאלתי לפשר הדבר והתברר כי מדובר בחזרות לטקס יום העצמאות שיתקיים ב- 15 לאוגוסט ויציין 60 שנה לעצמאותה של הודו. מיד נזכרתי בימיי כקורסיסטית בבסיס צאלים כשהרס"ר שלי היה מוריד את כל הפלוגה למצב 2 כשה"הכתף" וה"הצג" לא היו אחידים... שקט, אמרתי!!!
עולה לעוד נסיעת לילה בלוקאל באס. עדיין לא ראיתי רופא והרגליים שלי צועקות הצילו. הגעתי לקלפה מוקדם בבוקר בגשם שוטף וערפל מוחלט. לקח לי שעתיים להתאפס על המקום ולמצוא גסט האוס טוב. עם מכנסיים רטובים עד הברכיים, מטריה מעל הראש וחום גבוה, אני מחליטה להתפנות למשימה החשובה ביותר -; ההחלמה.
רצה הגורל, ורופא (אמיתי, לא איורוודי) הגיע לביקור בכפר כבר למחרת. התייצבתי יחד עם כל הזקנים הקינוריים החביבים בבניין המרפאה שנראה נטוש אך פעיל ושם, בחדרו הקטן והחשוך של הרופא שעל שולחנו מבחר בקבוקים, כדורים ומיני תרופות מסודרות בבלאגן היסטרי, אני מקבלת "מענה רפואי הולם" לתופעת הפצעים הכואבת. "יש לך זיהום בעור" אומר הרופא באנגלית נפלאה. "רושם לך אנטיביוטיקה, כדורים ומשחה. ושלא תעיזי לגרד. זה יתפשט לך על כל העור אם תעשי את זה". אני שולחת יד לארנק ושואלת לגבי התשלום, רגילה להוציא 150-200 רופי לביקור אצל הרופא ברישיקש. "הביקור יעלה לך מטבע של רופי. אם אין לך אז לא נורא". אני חושבת שהוא צוחק עליי ומנסה לברר: אם הביקור עולה רופי אחד, כמה יעלו הכדורים והמשחה? "גברתי, הביקור והתרופות יחד יעלו לך מטבע של רופי אחד. ואם אני לא טועה, אני מניח שאת מישראל ושם דבר כזה היה עולה לך 100 דולר" הרופא מחייך ואני מחייכת חזרה, משלמת את הסכום ולוקחת את התרופות אתי.
לתחילת הכתבה
בכפר קלפה
שבוע ימים של אויר צח, נוף הרים מושלגים, אנטיביוטיקה ונשימות עמוקות מביאים לסיומה של פרשת הפשפשים והפצעים, ורק כמה צלקות על הרגליים ושתיים במרכז המצח נשארו עדות למה שהתרחש.
בקלפה אני מבלה את שלושת הימים הראשונים על מרפסת הגסט האוס שמשקיפה על ההרים הגבוהים ועל חלקו התחתון של הכפר בו ממוקם מקדש הינדו-בודהיסטי. מתחת למרפסת גדלים עצי תפוחים, אגסים ומישמש. אני יכולה להעביר את כל הבוקר בצפייה על תנועת העננים לעומת פסגות ההרים שרגע מסתירים ורגע חושפים את כמות השלג שירדה עליהן.
ביום הרביעי אני יוצאת לסיבוב בכפר. המקדש נעול, אמנם, אבל יש בו שילוב מוזר מהבודהיזם וההינדו. מצד אחד -; בניה שמזכירה גומפה בודהיסטית, דגלי תפילה צבעוניים ופסוקים בסנסקריט, ומצד שני -; סמלים הינדואים (ה"אום" למשל) ופסלי חיות. את האוכלוסיה המקומית מאפיין הכובע הקינורי -; כובע עגול עם פס ירוק במרכזו. אפשר לטייל שעות בין שבילי הכפר, המדרגות והדרכים המובילות לעוד ועוד עצי תפוחים, בתים גומפות קטנות ומקדשים ישנים (אני מצאתי לפחות עוד שניים).
יום העצמאות הגיע והיווה סיבה מספקת לעזוב את קלפה לכמה שעות לטובת רקונג-פיו (Reckong-peo), העיר המרכזית על עמק קינור, המרוחקת 7 ק"מ מקלפה. אני ואיידי, בריטי חמוד שהגיע לקלפה מרישיקש על האנפילד שלו, צועדים בירידה לרקונג-פיו ומגיעים לעיר עמוסת מבקרים מכל הסביבה. העיר שוקקת חיים- טקסים צבאיים ואזרחיים מתקיימים בנוכחות אישיות מפתח מהממשל המחוזי, גלגל ענק הוקם במיוחד לכבוד המאורע והרחובות מלאים באנשים. בשבילי זה קצת יותר מדי ואני שמחה לחזור לשקט ולשלווה בקלפה.
את הדרך חזרה לשימלה בתום השבוע הרגוע בכפר אני עושה בג`יפ ומגלה כמה שהדרך הזו יפה באור יום. במרחק 20 ק"מ מהעיר אנחנו נתקעים בפקק תנועה שנגרם עקב מפולת אבנים שפערה בור עמוק באמצע הכביש. נזקי מזג האוויר שהופכים לדרכים חסומות ולמפולות אבנים שכיחים מאד בחבל ארץ זה ואין כמעט אדם שטייל בספיטי וקינור ולא נקלע למצב כזה. למזלנו, הבעיה נפתרת כעבור חצי שעה ואנחנו ממשיכים בדרך לשימלה.
נותרו לי יומיים נוספים בשימלה המעוננת והקרירה. ביום הראשון אני מטפסת למקדש הקופים, ג`אקו טמפל (jacko temple) שהוא מקדשו של אנומן -; האל הקוף. העליה למקדש ממרכז העיר תלולה יחסית ואורכת כחצי שעה. ככל שמתקרבים למקדש מבחינים בקופים שנמצאים על העצים, המדרכות, הפסלים, והסביבה כולה. במתחם המקדש רחבה גדולה, גינה מטופחת, מזרקה וכמובן המקדש עצמו בו פסלים וציורים מגלגוליו השונים של אנומן וניתן לקבל ברכה וסוכריות מהבאבא שנמצא במרכז המקדש. הסוכריות בדרך כלל נזרקות היישר לקופים ששמחים על המציאה.
הביקור במקדש הסתיים מהר יחסית אחרי שמשפחת קופים התחילה לרדוף אחריי בגינה ולא היה לי אומץ להדוף אותה באמצעות המטריה שלקחתי איתי (מצרך חשוב מאד בשימלה -; כשהיא פתוחה היא מגינה מפני הגשם וכשסגורה -; מפני קופים).
בירידה התלולה מהג`אקו טמפל אני נצמדת לכמה סטודנטים מצ`אנדיגאר, שמגנים עליי מפני הקופים התוקפים ומבררת איתם על סרט טוב בעיר. בשעה שבע בערב אני מתייצבת בבית הקולנוע של שימלה, מצוידת בשוקולדים ונישנושים כיאה לחולת קומדיות רומנטיות (זה מה שחשבתי שאני הולכת לראות). הסרט שהוקרן הוא "Chackde India", הסרט ההודי החם של הקיץ, שמספר על קבוצת נבחרת ההוקי-נשים של הודו אותה מאמן השחקן שארוק קהאן. אני נכנסתי לעלילה ברגע, למרות הדיאלוגים שלא הבנתי. אמנם לא מדובר בסרט בוליוודי קלאסי, כוכב הסרט לא זמר ורקדן, אלא מאמן הוקי, אבל העלילה סוחפת, המתח גובר וכמובן שבסוף הטובות מנצחות והנבחרת חוזרת להודו מחזיקה בגביע העולמי. זה כיף אמיתי לראות סרט הודי בהודו. להבין מקרוב את המניירות הקטנות, לזהות מקומות, להרגיש מצד אחד את ההומור המקומי ומצד שני גאווה לאומית עצומה שבאה לידי ביטוי בסרט (למשל, כשהמאמן נותן לבנות נאום על גאוות יחידה וברקע דגל הודו המתנפנף בגאון), שלא לדבר על הקהל שמעודד, מתלהב, צוחק ומוחא כפיים ברגעים המתאימים.
אני אישית, נפלתי ברשתו של שארוק ומאז אני עוקבת אחריו בכל מדורי הרכילות בעיתונים, קונה מגזינים הודיים באנגלית כדי לקרוא את הכתבות המתפרסמות עליו וכמובן שרכשתי את פסקול הסרט שזיכה אותי בשני קטעי וידאו מהסרט כך שאני יכולה לצפות בו שוב ושוב. פאתט, הא?!
אז אחרי אינספור שרבוטי לבבות וחצים שלי ושל שארוק הגיע יום הנסיעה שלי. היעד הבא שלי -; העיר כולכתה (kolkata) במערב בנגל, ומשם טיסה לאיי אנדמאן (Andaman islands). סוף הטיול מתחיל להתקרב. הנסיעה שמצפה לי אמורה לארוך כ- 33 שעות מתחנת הרכבת בעיר קלקה (שעתיים וחצי נסיעה באוטובוס משימלה). בתיק שלי סדין ושל, ספר ויומן מסע, מסרגות, וכמובן קצת "טראשי מגזינס" דוגמת "מארי קלייר" ו"קוסמופוליטן" בגירסתם ההודית. שלשארוק ולי יהיה קצת זמן איכות.
להתראות שימלה ותודה על הכל. קר לי, שארוק, בוא ניסע לדרום החם...
לתחילת הכתבה
טיפים לעיר
סרט הודי
בית הקולנוע בשימלה נקרא "Ritz" והוא נמצא ממש במרכז העיר באיזור ה"מול" (The mall). יורדים אחרי הכנסיה וממשיכים ברחוב. יש פניה שמאלה לסימטה. הקולנוע הוא מבנה בולט ומשמש גם כדיסקוטק ובר. האולם ענק ויש אפשרות לקנות כרטיס ליציע. מתקיימות 5 הקרנות ביום -; בררו לאיזה סרט אתם רוכשים כרטיסים.
מסעדה סינית
אחרי שכבר נמאס ממש מסמוסה וצ`אנה מסאלה, מסעדה סינית פשוטה וטעימה:
Dim Sum
25, the mall, shimla
Mobile: 9817088224
Phone: 5534009
מלון בקלפה, עמק קינור
מלון חדש (נפתח ביולי 2007) מקסים, נקי ונעים בכפר קלפה. למלון שתי קומות -; אני ממליצה על העליונה כי הנוף מהמרפסת יותר שווה. החדרים מבהיקים מנקיון, שירותים ומקלחת בחדר, מים חמים ובעל המלון הוא איש חביב עם שפם בריטי ענק שממשיך להסתובב עם מדי הצבא ההודי למרות שכבר עברו שנים...
Hotel Monal Residency
Tel: 01786226117
Near Tourism Complex Kalpa, Tehsil Kalpa
District Kinnuar, H.P 172 108
המלצה לשהייה בשימלה:
הקופים בשימלה יגיעו עד לחלון המלון או הגסט האוס. שימו לב שאתם סוגרים את החלונות ביציאה מהחדר...
לתחילת הכתבה
