הכנות אחרונות
התארגנויות של הרגע האחרון, אריזות ובלגן כללי-זה בדיוק הרגע הנכון לסכם את התקופת ההכנות לקראת הטיול הגדול. נשארו ימים ספורים לקראת הטיסה. כאשר שואלים אותי האם אני מתרגשת, אני בכנות אומרת שלא, כי מי בכלל זוכר שאנו טסים. אומנם גמרנו לארוז תיקים לטיסה, אך בבית יש עוד הרבה עבודה.
לפי ההתארגנות לקראת המסע אפשר לדעת מה הפחד הגדול שחי בכל אחד מאיתנו. אני, אלונה, התעקשתי לקחת 4 (!) ערכות של עזרה ראשונה. אחת קונבנציונלית, אחת הומאופתית, אחת נטורופטית ואחת שקשורה לאנרגיות. ארז ניסה להתנגד אבל ויתר די מהר, כי הוא כבר למד בשמונה שנות הנישואים, שיש דברים שאיתם לא מתוכחים ואחת מהם זו אישתו האהובה.
ארז החליט לארוז כל דבר שיקר ללבו והתברר שהוא אוהב לא מעט דברים. ברגע שאני ניסיתי להתנגד הוא אמר שלפי החוקים (!) מי שרוצה לקחת דברים, הולכים לפי רצונו. אני לא מתמצאת בחוקי המדינה (חור בהשכלה) אז סמכתי עליו שהוא יודע על מה הוא מדבר. מה שהציל את המצב הוא שהחלטנו מההתחלה שלוקחים רק 4 תיקים (שניים גדולים ושניים קטנים) וכיוון שהתרופות כבר תפסו מקום נכבד, לא נשאר לו הרבה מקום.
חוק מספר 2 טען שמה שלא נכנס לא לוקחים. היינו צריכים להכין את עצמנו לנסיעה של שנה. החלטנו למכור את הדירה ואת האוטו. לגבי תכולת הדירה, חלק השאלנו, חלק מכרנו, חלק זרקנו וחלק לא קטן פשוט נתנו. את החתולים מסרנו למשמרת, החתולה מצאה בית אצל גיסתי והחתול אצל חברים. אנו רוצים לנצל את הרגע ולהודות לכל מי שעזר לנו בכך שלקח וקנה מאיתנו חפצים וחיות בית ואפשר לנו לצאת לדרך רק עם מה שבאמת אנו צריכים. ייתכן גם שלאחר תקופת מה בהודו נבין שעדיין לקחנו יותר מידי ונמשיך את תהליך ההצטמצמות.
החלטה הכי חשובה היתה מה עושים במהלך הטיול. כאן מאוד עזר לנו האתר. כך הכרנו וירטואלית משפחות שטיילו וסיפרו את סיפורם ככתבים בשטח. קיבלנו גם עזרה אישית ממשפחת עדוי שכללה עזרה בתיכנון המסלול וכן ייעוץ הומאופתי. כמובן שהלכנו להרצאות וקיבלנו עזרה מעבר לציפיותינו- מרצים מתלהבים עם ידע עצום וניסיון אישי וגם המון מוכנות לעזור. כך גם הכרנו את סימון שהתברר גם כשכן שלנו וכבן אדם מקסים.
אחרי שהבנו שאנו בטוח נוסעים הגיעה העת לבשר על כך להורינו. לי, אישית, היה מאוד קשה לספר להוריי על כך שאנו עוזבים לשנה. מדהים איזה שינוי עברו יחסינו מאז שמזוג צעיר הפכנו להורים. התקרבנו להורינו פיזית ונפשית וזה אחד הניסים שילדינו חוללו בחיינו. אני התחלתי להכין את הוריי באופן הדרגתי. אחרי שכבר הזמנו כרטיסים לשנה אמרתי להם שיש אפשרות שניסע לכמה חודשים. אימי שמכירה אותי מזה כ-36 שנה רצתה לדעת מה זה בדיוק כמה חודשים ולא עזבה אותי לנפשי עד שקיבלה את המספר המדויק. בעלי פשוט סיפר להוריו את האמת. לא משנה באיזה דרך נקטנו אנו משאירים את הורינו עצובים ועוד לפני שעזבנו הם כבר סופרים את הימים מתי נחזור.
שבועים לפני הטיסה אירגנו מסיבת פרידה משולבת עם יום ההולדת של קרן. אומנם הקדמנו לה את החגיגה בחודשיים, אבל זה איפשר לה לחגוג את יום ההולדת בדיוק במתכונת שהיא היתה רוצה. אנו הכנו על האש ויצרנו פינת "קח" שמטרתה היתה למצוא להרבה בגדים וחפצים קטנים, בית חדש. כששאלו אותנו מה אנו רוצים כמתנת פרידה, ביקשנו דיסקים עם מוסיקה ולבנות צעצועים קטנים.
הפרידה מחברינו היא מאוד כואבת. בגלל אופי החינוך אני פוגשת את רוב החברות שלי כמה פעמים בשבוע ועם מי שאני לא נפגשת אני מדברת בטלפון שעות ארוכות (לבזק זו תהיה שנה לא קלה). אנו נפגשים כמשפחות בכל החגים וימי ההולדת ובעצם ב-6 השנים האחרונות הפכנו לחמולה שהולכת וגדלה כל שנה, כי גם נולדים תינוקות חדשים וגם מצטרפות משפחות חדשות. לפיכך לא נפרדנו סופית במסיבת הפרידה, אלא המשכנו להפגש למטרות פרידה גם הלאה. ארז יצא עם חבריו ליציאת פרידה ואנו הוזמנו לכמה ארוחות פרידה. ביום שישי האחרון אני וארז יצאנו בפעם האחרונה ללא הילדים לסרט, אך אני נרדמתי ברגע שכיבו אורות, כי הייתי מותשת מיום אריזות ארוך. הפרידה האחרונה מתוכננת לערב לפני הטיסה במסעדה הודית מעולה ברמלה. כולי תקווה שנצליח להגיע.
ושאלה הכי חשובה: מה עם הבנות?
קרן בת ה-6 כולה התרגשות וציפיות מהרפתקה החדשה. היו לה רגעים קשים כאשר היא קלטה שהיא נפרדת מחבריה להרבה זמן או כאשר לקחו את החתולה, אך היא מספיק גדולה כדי שנוכל לשוחח איתה. ללילך, בת ה-2.5, מאוד קשה. הבית הפוך, דברים אהובים נעלמים בתוך הארגזים, אמא ואבא שקועים בשיחות טלפון. אומרים לה שנוסעים להודו והיא לא מבינה למה צריך לנסוע לאיזה שהוא מקום אם זה לא לסבא וסבתא.
מכתב פרידה של קרן
ילדים יקרים.
אני מאוד שמחה לנסוע לחוץ לארץ.
לפעמים אני עצובה שאני עוזבת כי החתולם שלי נעלמו פתאום.
אני יודעת שהנסיעה להודו היא מאוד כיפית אבל לפעמים בא לי להשאר.
אני יודעת שהארצות האלו מאוד כיפיות ואנשים אמרו לי שכדאי לי לנסוע
ואני צריכה לראות מה עושה לי כיף ואז אני אקח ומה שלא אני לא אקח.
וגם אני יודעת שמאוד מסריח שם.
כך עוברים לנו הימים האחרונים. בבלגן ואריזות בתוך הבית ובהתרוצצות לחוצה מחוץ לבית. פחד הגדול האם שכחנו לעשות משהו ומעל הכל ענן גדול של עצב מכך שאנו נפרדים מאנשים שאנו מאוד אוהבים, מאורח החיים שמאוד נהנו ממנו, מהבית, מהחתולים וכו`. אנו בכלל לא קולטים שעוד כמה ימים אנו בהודו...
בפרק הבא: בדרך למעלה, נספר לכם איך זה לטוס ולהמתין לסירוגין 24 שעות עם שתי ילדות קטנות. מה ההתרשמות הראשונה מהודו והחלק הכי חשוב, מה עם הבנות? מה הדבר שהכי ריגש אותן בטיסה? חבר טוב סיפר לנו שבתו בת ה-4 הכי אהבה את קרטון מיץ התפוזים האישי שחילקו בטיסה.
להתראות בהודו.
