הודו - אהבה חדשה

במסע רכבות בין הערים כולכתה, ורנאסי וניו דלהי אני נשבה בקסם ההודי. החן הויקטוריאני המתפורר של כולכתה, אווירת הקדושה הדחוסה של ורנאסי וצפייה בסרט קולנוע תוצרת בוליווד בדלהי, מובילה להתאהבות בלתי נמנעת. האמת - הכתובת היתה על הקיר.
אסף
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: הודו - אהבה חדשה
depositphotos ©

כולכתה

התאהבתי בהודו בשנייה הראשונה, אולי אפילו רגע אחד לפני השנייה הראשונה, בשלב ההנמכה לנחיתה, כשמתחתיי נפרשו הגינות הירוקות, עתירות הדקלים של פרברי כולכתה (Kolkata). נהנתי מנדנונדי הראש של פקיד המכס בשדה התעופה, ולא התעצבנתי על נהג הריקשה שאמר לי שאין מכאן אוטובוסים, כשידעתי בוודעות שיש. לא יודע למה, זה היה לי נחמד.

החלטתי לקחת אוטובוס מהשדה לעיר מטעמי תקציב ומטעמי סגנון. שמעתי הרבה על השוק הראשוני שמקבל התייר הממוצע בהודו. רציתי את זה ישר בפנים, בלי הנחות. הנסיעה באוטובוס לתחנת המטרו "דאם דאם" הייתה בדיוק מה שרציתי. קרון עץ צבוע תכלת, עם תמונות של אלים מודבקות על הדפנות. את שיווה זיהיתי, את היתר לא. היו ספסלים נפרדים לגברים ולנשים, והמון דחוק ולחוץ שחלקו לא הפסיק לנעוץ בי מבטים. רעש הרחוב, מנועי האופנועים הרועמים, צופרי המכוניות, קריאות הנהג המציינות את יעדו הסופי של האוטובוס, התערבבו לכדי המולה קולנית ותוססת. נגלו לי בתיה המתפוררים של כולכתה, הכלבים העלובים, פושטי היד והסטודנטים בג`ינס, הלכלוך ושרידי הארכיטקטורה הקולוניאליסטית. תאווה לעיניים.

כשנדחקתי אל תוך המטרו הצפוף, עם התיק הגדול על הגב, וניגשתי בטעות לשבת ב"עזרת הנשים", תפס אותי הודי תקיף והורה לי בדיוק איפה לעמוד כדי לא לחסום את המעבר. אקט טבעי, מגע פשוט, שאני לא זוכר שהיה לי כמוהו בסין. איך שיצאתי מהמטרו בתחנת פארק סטריט, נפל עליי נער נחמד שמאד רצה "לעזור לי" להגיע לסאדר סטריט, הרחוב בו מרוכזים מרבית המלונות לטיילים. בדרך הוא גולל בפניי את את כל מסכת הייסורים של חייו מוכי הגורל. מזיע ועייף עמדתי בסירובי לתת לו כסף לתמונת פספורט (כדי שיוכל להתקבל לאיזושהי עבודה. בטוח), או לנעליים, או לאשתו ההרה. ככה אני: ככל שהם יעשו את עצמם יותר מסכנים אני אעשה את עצמי יותר קמצן.

 בסופו של דבר מצאתי לי גסט-האוס, ואחרי מקלחת זריזה יצאתי לתור את העיר. כולכתה, בירת בנגל המערבית (West Bengal), היא כמו גינה אנגלית שנשתלה וטופחה בג`ונגל, ויום בהיר אחד נעזבה לנפשה. בשנים שעברו מאז הג`ונגל טיפס וצמח, ובלי לחנוק לחלוטין את הערוגות המסודרות כיסה אותן והפך אותן למערבולת כאוטית של צבעים וצורות, ריחות וקולות.

אני חושב שזה היה אהוד ברק שאמר פעם על המיקום של מדינת ישראל במזרח התיכון שהיא כמו וילה בג`ונגל. כולכתה היא ג`ונגל בוילה. לא יעזרו הפסאדות הויקטוריאניות, וגם לא הטפטוף הבריטי המטריד שירד פה קודם. נשמת העיר היא בנגלית. יש כאן נישות בריטיות חלוטין כמו חנות הספרים המקסימה "אוקספורד בוק שופ" שבפארק סטריט 17, עם מדפי עץ, מאות ספרים באנגלית, מיזוג אוויר (מצרך חיוני באוגוסט כולכתי) ובית קפה קטן בקומת גלריה. או אנדרטת ויקטוריה הענקית שנראית כאילו נגזרה מגלויה אירופאית. אבל בשעות הבוקר המוקדמות אפשר לראות את תושבי העיר, צעירים ומבוגרים, גברים ונשים, עורכים תרגילי מדיטציה שונים, או יוגה, או סתם התעמלות בוקר בבגדי ספורט לבנים וגרביים משוכות עד לברך. משייכים לעצמם בחזרה את המרחב.

די מהר מצאתי את עצמי משוחח עם הודי צעיר, שהתעניין במיוחד בהרגלי המין שלי, ובצריכת הסמים, כשהוא מנסה לשדל אותי לקנות ממנו קצת. המוניטין הישראלי הגיע הרבה לפניי לכולכתה, והסירוב המנומס שלי עורר גלי פליאה רבים בקרב ההודים. מפה לשם, בדרך פלא התגלגלנו לחנות של המשפחה. משפחה מאד נחמדה, רק קצת אגרסיבית בנסיונות השיווק שלה. דחיתי שוב, גם את הקורטה פיג`אמה, לונגי וכו`, וגם את החשיש הבנגלי ("מספר 1 בהודו!"). למדתי, שהם לא כל כך אוהבים ישראלים, כי הם אף פעם לא קונים כלום, ונהוג לספר שכאשר ישראלי קונה אפילו גלויה, הוא מוציא אותה בזול. למרות שלא קניתי כלום, נפרדנו כידידים (אני מקווה). בכולכתה יש שפע של דוכני מזון ברחוב, ואחרי ארוחה ראשונה מאכזבת במסעדת "ציריך" המומלצת (משום מה) החלטתי לתת להם צ`אנס. מאז כמעט ולא נכנסתי למסעדות. ניסיתי כל מיני מאכלים, שאין סיכוי שאני אזכור את שמם, אבל כולם היו מוצלחים מאד וזולים ברמות מטורפות. ב-5-10 רופי (חצי שקל עד שקל) סגרתי ארוחת צהריים תוך כדי ניגוב ירקות בקארי ושיחה עם אחד הסועדים, למשל על אצטדיון הקריקט בכולכתה שיכול להכיל עד 120,000(!) צופים. בכלל, נראה שטוב יהיה אם אני אסגל לעצמי איזושהי הבנה בקריקט (משימה קשה למישהו שגם בכדורגל ישראלי לא מבין כלום).

 החלטתי לעלות לצפון מערב הודו, ולוותר על דארג`לינג וסיקים מפאת מזג האוויר הגרוע. אולי אחזור לשם מאוחר יותר. את הנסיעה הארוכה לדלהי (24 שעות) לא היה לי חשק לעשות בחתיכה אחת, והיות וורנאסי ממילא נמצאת בדרך, ארגנתי לי עצירה של יומיים וחצי על גדות הגנגס. הנסיעה ברכבת הלילה הייתה סבירה, אבל למי שהורגל בסטנדרטים הסיניים - כבר קשה להתפעל.

לתחילת הכתבה

ורנאסי

בבוקרו של יום ראשון הגעתי לורנאסי (Varanasi). העיר הזאת היא כמו סטירה לפנים. לאו דווקא במובן רע. היא פשוט קופצת עלייך כל-כך חזק. כמו שסטירה מצטלצלת על הלחי עוד זמן מה אחרי שחטפת אותה, כך סמטאותיה של ורנאסי מצטלצלות בראש גם באפלולית החדר בגסט האוס, כשאתה "מוגן" מהעיר. גם ב"ג`רמן בייקרי" בדלהי, על קרואסון, צ`אי ובלוק כתיבה.

יומיים וחצי לא מספיקים אפילו כדי להתחיל להבין מה הולך פה. כדי לתהות על קנקנה של העיר המטורפת הזאת צריך לבוא לתקופה יותר ארוכה. להתיישב, ללמוד, להקשיב לרעשים של המקום. ורנאסי מאתגרת את כל החושים, ודבר ראשון את חוש הריח. ערימות הזבל ברחובות מתגבהות באין מפריע, ונראה שהדבר היחיד שמנקה אותן הן הפרות שמלחכות את שאריות המזון. אלא שכדי לאזן את התמונה הן משאירות אחריהן "מזכרות" ריחניות. ככה זה- מה שנכנס חייב לצאת. הסירחון חריף, אבל הולם את העיר החריפה הזאת.

חנויות המשי, ודוכני המזון, שרשראות הפרחים, הקופים, העיזים, הסנאים, והעורבים. הבתים הצבעוניים, המקדשים הגדולים והמקדשים הקטנים. תערובת מסחררת שמנצחים עליה, כמו תמיד, האנשים. ילדים עירומים, סאדהויים נבולים, צעירות בסארי ססגוני, זקנות פושטות יד, נהגי ריקשה, קברנים, וקדושים. מצח אחד נקי, ואחר מנוקד בטיקה אדומה. אחד משוח בשלושה פסי אפר, ושני מלוא רוחב היד, פסוקת נשית בכתום זוהר ואצבעות הרגליים באדום. סיקים חבושי טורבאן, ובאבות עם ראסטות. יתומים גלוחי ראש, עם ציצית בקודקוד, למען ייטהרו מנגע המוות שנפל על המשפחה, וצעירים מטורזנים שבכוח יימשכו אותך "רק לראות" את החנות של הדוד.

בעיר שאליה מגיעים כדי למות, החיים זורמים במרץ. ביום השלישי שלי בהודו כבר ראיתי גופות נשרפות על גדול הגנגס, רימו אותי בגדול באחת החנויות, קיבלתי ברכה ונתתי צדקה, ניסיתי להבין את ההבדל בין וישנו לראמה (ונכשלתי), אכלתי מאכלים משובחים ב-2 רופי, ושתיתי צ`אי מסאלה בכל הזדמנות. חזרתי בערב לגסט-האוס מרוט מעייפות, נושם לרווחה את האוויר הלח שמאוורר התקרה בחש עבורי. וראנסי עייפה אותי מאד.

אין ספק שבאווירה המיוחדת של העיר פוגעת אווירת המסחור המוגזם, עם גרפיטי שמפרסם בתי עסק על כל פיסת קיר פנויה, וספסרים דחפנים וחוצפנים. אין הרבה קסם בכתובות בעברית "להסתכל לא עולה כסף" וכו`, וכל ה"אסי מורנאסי" למיניהם, על העברית השוטפת שלהם ומופעי המשי המאוסים. גם קריאות ה"שאכטה אחי?" כל שתי דקות לא תורמות. ההרגשה שאתה נתפס כארנק מהלך על שתיים שיש לנסות ולחלוב אותו בכל דרך אפשרית יכולה להרוס את החוויה, וצריך לדעת לעקוף אותה. במיוחד לא נעמה לי ההשפעה של זה עליי, ועל איך שאני מגיב לאנשים.

 במקומות כאלה, ממילא יש בי חשדנות טבעית כלפיי טוב ליבם, או נחמדותם המופרזת של אנשים, אבל כאן היא כל כך התעצמה, שבסוף היום היית עונה לכל אחד שהתחיל לדבר איתי ב"אני לא קונה ממך כלום". זאת גסות רוח שהייתי מעדיף לוותר עליה. אבל ידעתי שברגע שמישהו יתחיל לדבר איתי, מתוך נחמדות, ברוב המקרים זה ייגמר בחנות שלו, תוך מלמול מנטרת השיווק ההודית- "אין לחץ", והפעלת המון לחץ. אולי הפסדתי שיחה טובה, או חוויה מעניינת, אבל עובדה שרוב האנשים איבדו בי עניין די מהר. למחרת בבוקר, באנאנדאמיי גהאט (Anandmayee Ghat), מקום שקט ויפה רחוק מהמרכז הסואן פגשתי במקרה משפחה במהלך טקס היטהרות. הדודה שהיתה פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת בנראס נפטרה לפני 10 ימים, ועל מנת לחזור לשגרת החיים, הם צריכים "להתנקות" משאריות המוות על ידי טקסים והעלאת מנחות. לאלים, לגנגס, ולדודה. הפנדיט, כוהן הדת, בירך, האחיינים השליכו את המנחות למים ואחר כך גילחו את כל שיער הפנים והראש, למעט ציצית בקודקוד. התבקשתי להישאר ולצלם את הטקס. שמחתי על ההזמנה, ונשארתי שם בערך שעתיים, עד שהכל הסתיים.

 אחר כך הלכתי איתם הביתה, היכרתי את יתר המשפחה ונשארתי לארוחת צהריים של סמוסות. מסתבר שקרישאן, בכור הבנים, עובד כעוזר מחקר לחוקרים שבאים לעבוד בורנאסי, ועבד עם אנשים מאוניברסיטאות בגרמניה וארה"ב. אוצר בלום של ידע. כששאלתי אותו איך זה שמכל הודו אנשים באים דווקא לכאן כדי למות ולהישרף על גדות הגנגס, הוא ענה לי בציטוט מדבר סאדהו זקן: "בנשוב הרוח, העשן מהמדורה נושב איתה, לאן שתפנה. אבל כשהאוויר צלול, עומד במקום, תמידי- העשן מיתמר ישר למעלה, לשמיים. כך גם הנשמה בורנאסי, עולה ישר לשמיים. פטורה מגלגולי חיים נוספים."

לתחילת הכתבה

דלהי

מורנאסי המשכתי לדלהי (Delhi), וכדי לנסות ולגעת קצת בתרבות ההודית קניתי לי גרסת קומיקס של אפוס הראמאיינה, סיפור גבורתם של ראמה, אשתו סיטה, אחיו לאקשמאן, והאנומן - מנהיג הקופים. זו נראתה לי דרך קלילה להתחיל את השחייה באוקיאנוס הענק של התרבות והדת ההינדית. הקומיקס היה משעשע, והעביר לי חלק מהנסיעה ברכבת. מטובל באנגלית הודית ובמשפטי מפתח כמו: "אמר- ופרש להימאליה לעשות מדיטציה" או "ראמה היה בן מתחשב וכיבד את אביו". אחרי הגליה, חטיפה ופציעה- סוף טוב הכל טוב, ראמה וחבריו מנצחים את כנופיית השדים מסרי-לנקה וחוזרים לעיר ריודה לחיות באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

אחרי שבוע בסביבה עירונית (תקופה ארוכה שכמוה לא היתה לי מאז תחילת הטיול) דלהי הרגישה לי חונקת. האמת שזה לא הוגן מבחינתי לקבוע אבחנות על דלהי, היות והשתכנתי במיין באזאר לטובת קניות וסידורים ולא יצאתי יותר מדי מהאיזור. זה כמו תייר שיבוא לתל-אביב, ייקח חדר מעופש ברחוב לוינסקי, יעזוב אחרי 36 שעות ויגיד שתל אביב מגעילה. אולי בהזדמנות אחרת ייצא לי להתרשם יותר.

מה שכן הספקתי לעשות זה ללכת לסרט תוצרת בוליווד באחד מבתי הקולנוע המפוארים שב"קונאט פלייס". הסרט, קומדיה רומנטית, שאולי בהודו אפשר להגדיר אותה יותר כמדע בדיוני, שעוסקת בחיי האהבה הפתלתלים של צעירים חתיכים (יחסית) באפ-טאון בומביי. להבין יותר מדי לא יכולתי, הרי הסרט דובר הינדית (עם פה ושם משפטים באנגלית) אבל קיבלתי תקציר מודפס של העלילה, שמגוללת את סיפור ההסתבכות של רופא צעיר ומצליח עם שקר לבן וקטן שכמעט ומוביל אותו לחתונה לא רצויה. השחקנים לבושים כמו בובות בארבי וקן וחיי הדמויות נסובים בין דירה מעוצבת בסגול פסטל למועדוני לילה מפוארים. נראה שהבעיות שמטרידות את רוב תושבי הודו לא חצו את סף הקאנטרי-קלאב שלהם. אבל זהו קולנוע נהדר. נוצץ, גדול מהחיים, עם שירים וקטעי ריקוד נהדרים, כולל סצינת הסארי הנרטב בגשם ונצמד לגופה החטוב של השחקנית, צמוד צמוד. ובסוף- האהבה מנצחת. הקהל המקומי צחק הרבה ונראה מבסוט עד הגג.

 מכאן אני עולה צפונה לקשמיר, למרות המתח באזור. פגשתי אנשים שחזרו משם בריאים ושלמים, ונפעמים. גם בנות שטיילו לבד, ומשפחה עם ילדים. האמת שמכת התיירים בדלהי, וכמובן הישראליאדה, מבריחים אותי למקומות טיפה פחות הומים. בעצם טעמתי רק טעימה קצרה מהודו, ואני כבר בורח למחוזות שונים, קשמיר המוסלמית, המרכז אסייתית, ואחריה לאדאק הטיבטית. אבל את הטעם הזה אני לוקח איתי להרים, עם עוד הרבה תיאבון למה שיבוא בהמשך.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על הודו