שפעת בהו צ'י מין
למעבר הגבול הגענו ביום חם ולאחר יציאה משטח קמבודיה הגענו לאולם הממוזג של מעבר הגבול בצד הויטנאמי. אזהרה קטנה לעוברים ברגל: מיד עם הכניסה לאולם הממוזג של ויטנאם לקחו מאתנו נציגים עם תג של עובדי המקום את הדרכונים והתחילו למלא עבורנו את הטפסים, בתחילה חשבנו שמדובר בשרות מצוין שהסתבר לאחר מכן כשרות יקר- 1$ לכל דרכון. התחמקנו מהתשלום כשהפסקנו אותם באמצע והתחלנו למלא בעצמנו, שימו לב! לאחר מעבר הגבול הנוח והממוזג של ויאטנם חיכה לנו אוטובוס של חברת TNK לקחת אותנו לסייגון. נציג-מדריך של החברה העלה אותנו לאוטובוס הממוזג והנקי ותוך כדי נסיעה של שעתיים לעיר ספק לנו מידע באנגלית די טובה ובהומור על ויאטנם בכלל וסייגון בפרט. הוא ספר לנו על כיבוש הדרום ע"י הצפון ב-1975 על השינוי שעברה המדינה בסוף שנות ה-80 כאשר הממשלה הקומוניסטית פתחה בכלכלה קפיטליסטית מתוך דרישת העם ומאז התחיל שגשוג כלכלי בויאטנם. לבנות בית בפרברי סייגון לטענתו עולה כ-10,000 דולר ובעיר של 8 מליון תושבים נעים להם יומיום יומיום כ-5 מליון טוסטוסים. הוא הזהיר אותנו מפני כייסים ומפני כייסי האופנועים שיכולים לחטוף את התיק במומחיות תוך כדי נסיעה.
לאחר נסיעה נעימה הגענו למרכז העיר- אזור התיירות שנקרא: PHAM NGU LAO. למעשה כבר בבוקר כשיצאנו מפנום פן תום לא הרגיש טוב, חשבנו שאולי זה מהמזגן שעבד חזק בלילה אבל כאשר החום שלו התחיל לעלות ולעלות במהלך הנסיעה תהינו מה הסיבה. עם הגעתנו לסייגון השארנו את הילדים והציוד במשרד הנסיעות והתחלנו בחיפוש אחרי גסטהאוס מתאים. חשוב להבין שבסביבה זו יש כ-100 גסטהאוסים שונים, לרוב החדרים ממוזגים ונקיים ובסה"כ הרמה טובה והמחירים יחסית זולים. למרות זאת ואולי בגלל שפע האפשרויות לקח לנו כשעתיים למצוא את המקום עבורנו תוך כדי כך שאנו לוקחים בחשבון נוחות מירבית עקב מחלתו של תום. בסופו של החיפוש מצאנו את המקום האידאלי, גסטהאוס בשם: NGOC MINH (טלפון: 848-837-6407) שנמצא בסמטה היוצאת מן הרחוב הראשי רחוב PHAM NGU LAO במספר 283. שכרנו 2 חדרים יפים עם 2 מיטות רחבות בכל חדר, מזגן ובפעם הראשונה בטיול שלנו גם מקלחת עם מקלחון מזכוכית. שלמנו 10 דולר לחדר כולל ארוחת בוקר קלה ושמחנו בחלקנו. יתרון נוסף שהיה לנו מזל במלון הזה הוא שהיו 2 חדרים פנויים בקומה הראשונה ולמה זה חשוב כל כך? בסייגון כל המבנים צרים וגבוהים, לרוב ללא מעלית ולכן צריך בדרך כלל לטפס ולטפס גבוה כדי להגיע לחדר.
התמקמנו וגילינו להפתעתנו שלא רק תום חולה אלא גם מעיין עם חום גבוה. וכך זיו היה בחדר אחד עם עופרי וליאור ואני בחדר החולים עם תום ומעיין שהעלו את החום שלהם למעל 39 מעלות. למעשה השבוע הראשון שלנו בסייגון עבר כמעט כולו, למעט גיחות לאוכל ולאינטרנט, בחדר המלון עם החולים המסכנים שלנו. זיו בכל זאת הצליח לנצל קצת את הזמן כשלקח את עופרי וליאור לפארק מים קטן ולא רחוק מהמלון שלנו בשם: SHARK WATER PARK- "כשבבריכה אין מקום אפילו לדגי זהב". עופרי לא התרשמה במיוחד וליאור די נהנה חוץ מזה שהמקומיים הציקו לו מרוב התלהבות. אין ספק שהפארק היה אטרקציה- למקומיים! למזלנו בחדרנו היתה טלויזיה בכבלים עם ערוצים נחמדים כולל ערוץ CARTOON NET WORK שדאג לשעשע את הילדים במהלך מחלתם. החום עלה וירד עד שיום אחד הופיעה פריחה אצל תום ואח"כ אצל מעיין, בשלב הזה החלטנו שלא מדובר בשפעת ופנינו למרפאתו של ד"ר קוט המומלצת ע"י ביטוח הבריאות שלנו. רופא צעיר ונחמד בדק את הילדים וכפי ששערנו הוא חשד בחצבת (אנחנו לא מחסנים) וליתר בטחון עשה בדיקת דם לאדמת לשלול אדמת כדי לוודא שזו חצבת. בשלב הזה תום כבר התחיל להרגיש טוב יותר ולהחלים ומעיין עדיין היה עם חום גבוה. קבענו להגיע למחרת לרופא הילדים הישראלי- יונתן ולראות אם יש שיפור. שלמנו 325$ שהביטוח צריך להחזיר לנו בהמשך ויצאנו רגועים יותר שלא מדובר במחלה טרופית אלא בחצבת פשוטה.
כמובן שבמהלך כל ימי מחלתם של הבנים תדלקנו אותם במוצרים של סאנריידר, בויטהפרוט, באלפא 20 בדופילוס בויטמין C ובקונקו. הם לקחו הכל בצורה יפה מכיוון שהבטחנו להם שבסופה של המחלה נצא לפארק המים הגדול והמפורסם של סייגון. למחרת כשבקרנו את יונתן הרופא תום כבר החלים לגמרי ומעיין היה בדרך. לאחר נזיפה שקבלנו על כך שלא חסנו נגד חצבת נוצרה שיחה ערה ונעימה על היותו רופא בויאטנם- עבודה לשנתיים, על המקרים שרואים כאן והרפואה המקומית, קצת על הארץ ובכלל. היה מאוד נעים ובכלל עצם זה שבארץ זרה לנו כל כך יש רופא ישראלי נחמד היה מעודד ומחזק ונעים, אז בהזדמנות זו אנחנו רוצים להודות ליונתן ולד"ר רפי קוט הנחמדים שבהחלט עזרו לנו לעבור את הכל בקלות. הופתענו עד כמה הרפואה הפרטית בויאטנם יקרה באופן יחסי לתאילנד - 85$ לביקור רופא זה יקר מאוד בשביל המזרח ואפילו בשביל הארץ, אבל בשביל זה עושים ביטוח.
בדרך חזרה עצרנו בקניון הצמוד לקליניקה ואכלנו ואח"כ חזרנו למלון לתת לילדים מנוחה וחיזוק. ביום המחרת תום כבר החלים לגמרי ומעיין נראה ממש בדרך כך שהחלטנו לתאם חצי יום טיול למנהרות קוצ`י (Cuchi Tunnels) מרחק כשעה וחצי מסייגון. בחרנו בחברת TNK ממנה התרשמנו עם הגעתנו, שלמנו 4$ לאדם וסכמנו לצאת לטיול למחרת. מספר ימים קודם לכן נתנו לחברת TNK את הדרכונים שלנו להארכת תוקף הויזה לויאטנם ל-30 יום נוספים תמורת 25$ לאדם ומינימום של 5 ימי עבודה (בנה טרנג זה עולה 18$ ולוקח 3 ימי עבודה). נאמר לנו בחברה שבהויאן ונטרנג המחיר זול יותר והתהליך קצר יותר אבל לנו היתה ויזה רק עד ה-10 לאפריל ולא רצינו להילחץ בזמן מה עוד ששני ילדינו החולים היו חידה גם כן. למחרת בבוקר זיו עופרי תום וליאור יצאו לטיול ואני ומעיין נשארנו כי מעיין הרגיש שוב קצת לא טוב. אני עסקתי בחיזוקו של מעיין וזיו חזר עם הילדים בהתלהבות רבה ממה שהם ראו ואפילו עופרי שנראה שכבר מיצתה את הטיול ולא קל להלהיב אותה על דברים חדשים טענה שהפסדנו בגדול ושהיה מעולה. וכך ישבנו כולנו ושמענו חוויות מקוצ`י. למעיין הבטחתי שכאשר הוא יבריא לגמרי נלך שנינו לסיור בקוצ`י וכך אכן עשינו. בסיכומו של ענין נסענו כל המשפחה שוב לקוצ`י כי שאר בני המשפחה לא רצו לוותר על בקור חוזר. בחרנו שוב לצאת עם חברת TNK לאחר שזיו והילדים טענו שהמדריך היה מצוין ובשעה: 8:00 בבוקר יצא האוטובוס שלנו עם המדריך קאן לסיור.
מנהרות קוצ'י
מנהרות קוצ`י נחפרו ברוב חלקיהן ע"י הויטקונג המפורסם שהיה למעשה צבא גרילה שהורכב מאנשי מדינת דרום ויאטנם שרצו בכיבוש הדרום על ידי הצפון. החלק הראשון של המנהרות נחפר ב-1940-1948 על ידי ויטנאמים שמרדו בשלטון הצרפתי וכלל מנהרות באורך של 48 ק"מ. רשת המנהרות העצומה הורחבה ב-1961 עד 1975 ע"י הויטקונג ב-200 ק"מ נוספים. הויטקונג נלחמו באמריקאים עד תבוסת האמריקאים ב-1975 ובחלק מן הזמן חיו במנהרות הללו מתחת לאדמה 16000 נשים וגברים.
מנהרות קוצ`י נמצאות מרחק 60 ק"מ מסייגון כשעה וחצי נסיעה (מהירות נסיעה ממוצעת לאוטובוס בויטנאם 50 קמ"ש). קאן המדריך שלנו שניחן באנגלית טובה ספר בהרחבה על המלחמה, על הויטקונג ורשת המנהרות המדהימה.
קאן - לא איש צעיר במיוחד ולאחר שיחה אישית איתו הסתבר שבתקופת מלחמת ויאטנם הוא היה חיל בצבא הדרום ועזר לאמריקאים אך למרות זאת ניתן היה לחוש בהדרכתו בהערכה והערצה לחיילי הויטקונג. הכניסה למנהרות עולה 70000 דונג למבוגר (ילדים לא משלמים) והסיור מתחיל בסרט תעמולה קומוניסטי ישן ומצחיק. סרט בשחור לבן שמראה את לוחמי הויטקונג ומהלל את המפלגה הקומוניסטית. בסיום הסרט קבלנו הסבר מקאן על מבנה המנהרות. המנהרות בנויות ב-3 מפלסים- 3 מטר מתחת לאדמה, 6 מטר ו-8-10 מטר. ב-3 מטר אנשים חיו: היה מטבח, חדר שינה, חדר מלחמה, חדר נשק וחדר אוכל. בכל מבנה שכזה חיו 5-6 לוחמים וביניהם לפחות אישה אחת שמעבר להיותה לוחמת היתה אחראית (איך לא?!) על הבישול. לאחר ההסבר והסרט יצאנו לשטח.
התחנה הראשונה היתה כניסה מוסווית למנהרות. הפתח הצר נראה כאילו אין שום סיכוי שאדם יכול להיכנס דרכו אבל מסתבר שניתן גם ניתן. קאן היה הראשון שנכנס ולאחר שהוא יצא הוא איפשר לאנשים אחרים להתנסות בחוויה. עופרי נכנסה ובקושי יצאה כי היציאה מצריכה קצת יותר גובה אבל בסופו של דבר היא הצליחה, תום ניסה אחריה אבל הוא נמוך מכדי לרדת לבדו, זיו נכנס וליאור ירד אליו ולאחר מכן הם הצליחו לצאת וזה לא היה קל. ליאור התחבר מיד לקאן המדריך והלך איתו בראש ברוב הסיור. תחנתינו השניה היתה מלכודת הבמבוק שציפתה לחיילים האמריקאים המסכנים שהעזו לחדור לשטח המנהרות. מדובר במלכודת שאם איתרע מזלך ודרכת עליה נפלת לבור מלא מוטות במבוק חדים ביותר שמשפדים את קורבנם ובנוסף היו מורחים עליהם ארס של נחשי קוברה כך שבתוך שעה אם כך ואם כך הקורבן היה מת - הזדעזענו והמשכנו. לאחר מכן הגענו לפתח הכניסה למנהרות שנחפרו בתקופת הצרפתים. הכניסה נראה כמו כניסה למחילה של בעלי חיים ואפילו מעיין שניסה להיכנס התייאש מהר, הענין נראה בלתי אפשרי אבל בויאטנם כנראה הכל אפשרי.
תחנה נוספת מרתקת ומזעזעת היתה המלכודות. מכיוון שתחמושת רבה לא היתה מצויה בידי הויטקונג הם השתמשו בידע שלהם כציידים ובאמצעים הטבעיים שעמדו לרשותם ופיתחו שפע של מלכודות שהמתינו לחיילים האמריקאים. קאן, המדריך שלנו, סיפר בהתלהבות מרובה כיצד עובדות מלכודות המוות הללו שתופסות את קורבנותיהם בחודי מתכת חדים בחזה ובמתניים, בראש וברגליים. אי אפשר היה שלא לחשוב על החיילים המסכנים שנחתו במלכודות הללו שהוסוו בצורה מדהימה בשטח. בשלב זה הובלנו לחנות מזכרות ולמטווח הנשק של המקום, שם כל תייר יכול תמורת 1$ לכדור לירות להנאתו בתת מקלע, אין ספק שקולות היריות מחזקות את אווירת המקום. שיאו של הסיור היה בהליכה שפופה עד כדי זחילה על ארבע במנהרות הויטקונג שרוחבן 80 ס"מ וגובהן 1.2 מטר. נכנסנו דרך כניסה שהורחבה במיוחד עבור התיירים למנהרות, התחלנו במפלס הראשון של 3 מטר וירדנו ל-6 מטר ואח"כ ל-8 מטר. אורך המנהרות לתיירים 90 מטר וזו בהחלט היתה חוויה ממחישה לאורח החיים הלא פשוט באפלה ובאי הנוחות של המנהרות. לסיום הגענו למטבח המנהרות וראינו כיצד דאגו אנשי הויטקונג להסוות את העשן מן התנור ע"מ למנוע את הפצצת המנהרות וכובדנו בתה וכיבוד קל. הסיור היה מרתק ומרשים, הידע של קאן כאדם שחווה את המלחמה בעצמו הוסיף הרבה לאוירה ולהבנת הסיטואציה המורכבת במקום. יש משהו עוצמתי בעם הויאטנמי שבהחלט בא לידי ביטוי בביקור בקוצ`י. בדרך חזרה מקוצ`י החל גשם שוטף לרדת, זיו בחר לרדת במוזיאון המלחמה בעיר ואנחנו חזרנו למרכז לאכול ולנוח.
כשזיו חזר ממוזיאון המלחמה שהציג כמובן את הצד הויטנאמי של המתרס הוא בהחלט חש שזה היה ביקור חשוב. המוזיאון בהחלט הראה את מה שהאמריקאים מעולם לא הראו בסרטים וכמה שהמלכודות של הויטקונג היו אכזריות, מה שהאמריקאים עשו נראה אכזרי עוד יותר. במוזיאון מציגים הויטנאמים את השימוש בנשק כימי וקונבנציונאלי, רצח ילדים ונשים בכפרים וזוועות נוספות מאלה שתמיד קורות במלחמות נוראות שכאלה. אין מלחמות טובות וכנראה שאין מישהו שהצדק לצידו. עד היום, 30 שנה אחרי, מסתובבים אנשים משני הצדדים שהפכו קורבנות של המלחמה הנוראה הזו ועדיין סובלים מתוצאותיה.
מול המלון שלנו בפארק הנחמד, בכל סופשבוע יש הופעות קרקס נחמדות, זיו הלך לשם פעם ראשונה עם ליאור והם חזרו מלאי התלהבות (זיו מאוד אוהב קרקסים כמו אמא שלו) כך שכמה ימים אחר כך הוא הלך שוב הפעם עם תום ומעיין וההופעה היתה שונה ושוב נהדרת. באותו מקום יש יומיום מעין לונה פארק קטן לילדים שגם בו ביקרנו באחד הערבים והבנים שחקו שם בהתלהבות. דבר אחד שלעתים חסר לילדים בטיול זה פשוט לשחק בצעצועים, להשתולל, לרוץ בלי מטרה, הפארקים בסייגון בהחלט מאפשרים את זה ולנו זה היה נהדר במיוחד לאחר יותר משבוע של הסגר.
שיט ושווקים בדלתת המקונג
טיול נוסף שבחרנו לעשות עם חברת TNK היה יומיים בדלתא של המקונג. שלמנו עבור כולנו 80$ ליומיים הכוללים נסיעה, מדריך, לינה בגסטהאוס ושתי ארוחות- בהחלט מחיר סביר עבור התמורה הטובה שקבלנו.יצאנו לדרך ב-8:00 בבוקר, המדריך שלנו קוואן, שוב אדם לא צעיר, נראה לנו סביב גיל ה-60, איש נעים הליכות ובעל ידע רב שבמהלך הנסיעה נתן לנו שפע מידע על החיים בויאטנם בכלל ובדלתת המקונג בפרט. אמנם האנגלית שלו לא היתה רהוטה כך שהיו דברים שלא הבנו אך השלמנו מתוך ההקשרים. לאחר כשעתיים של נסיעה הגענו לשיט על נהר המקונג, יצאנו בסירה לשוק הפרות והדגים של האזור שהיה נחמד ועמוס, המחירים לתירים כמובן גבוהים ולכן חוץ מכמה טעימות לא קנינו יותר מדי. באופן כללי במזרח אתה לא ממש יכול להסתיר את עצם היותך תייר והמחיר מראש גבוה פי כמה מן המחיר למקומיים. בויאטנם שמנו לב, המיקוח לא תמיד ענין פשוט, האנשים מאוד גאים ולעתים קרובות יעדיפו שלא למכור לך ובלבד שלא ירדו במחיר וגאוותם תיפגע.
לאחר מכן המשכנו בשיט על הנהר הרחב, ראינו את החיים על הנהר ורשת תעלותיו העצומה. ראינו כיצד מעמיסים קרח על ספינות הדיג שיוצאות אל הים, איך בונים סירות על גדת הנהר ושטנו לעבר אי הצבים. ישנם 4 איים באזור זה של המקונג עליהם הסביר קוואן בהרחבה תוך כדי כניסה לתחום הרפואה הסינית ויסודותיה מה שמאוד דבר אלינו. באי הצבים אכלנו ארוחת צהריים נחמדה במסעדה מקומית קטנה ומשם שטנו לעבר התעלות הקטנות. בשלב הזה עברנו לסירת משוטים קטנה אותה השיטו גבר ואשה ויטנאמים חביבים. אנחנו כמשפחה גדולה קבלנו סירה משלנו וכך שטנו בהנאה בתעלות צרות וקטנות מהן בהחלט ניתן לראות את החיים בתעלות. היה יפה ונעים לשוט בהן ולאחר מכן ירדנו במפעל קטנטנן או ליתר דיוק בית מלאכה לממתקי קוקוס שם ארחו אותנו מאוד יפה. קוואן הסביר והדגים לנו את תהליך הייצור בו מקוקוסים בני שנה מיצרים שמן קוקוס אותו מערבבים עם מיץ קנה סוכר, מחממים ואת העיסה החמה שופכים על משטח ישר. כש"הבצק" מתקרר חותכים אותו לקוביות , עוטפים, אורזים והרי ממתק קוקוס טעים ודביק. כמובן שקנינו 2 חבילות, אחת לאכול ואחת להביא הביתה והתישבנו לכוס תה עם דבש מייצור מקומי והופעה קצרה של שירה ומוסיקה ויטנאמית מסורתית.
אני לא יודעת אם הזכרתי את זה קודם אבל התלבושת הויטנאמית המסורתית (בה היו לבושות גם הזמרות) היא יפהפיה, מחמיאה לגוף האשה (במיוחד אם היא ויטנאמית רזה וחתיכה) והן נראות בה פשוט נפלא. לא פלא שחיילים אמריקאים התאהבו בויטנאמיות בזמן המלחמה, הן באמת יפות וחתיכות בצורה בלתי רגילה. באותו בית מלאכה גם גר לו נחש פיתון ענק שתום מעיין וליאור הצטלמו כשהוא תלוי על צווארם, אמנם זו לא ממש הפעם הראשונה עם נחשים עבורם בטיול הזה אבל בכל זאת היתה התרגשות! סיימנו את הסיור וחזרנו בסירה הגדולה לאוטובוס ומשם נסענו בנסיעה ארוכה ומיגעת לעיר נחמדה באזור המקונג התחתון שנקראת: CAN THO. מכיוון שלא ידענו שהנסיעה כה ארוכה לא נערכנו מבחינת אוכל ובהמתנה הארוכה מאוד למעבורת שתביא אותנו לצידו השני של המקונג מצאנו למזלנו מוכרת תירס והרעב נרגע קלות ועימו חלק ניכר מהקיטורים.
באופן כללי שמנו לב שלא רצוי להיתקע עם ילדים רעבים בשטח כי הם הופכים למפלצות עצבניות ומנג`סות כך שאנחנו משתדלים להימנע מסיטואציות מסוג זה. לפני העליה למעבורת יורדים מהאוטובוס, הנוסעים עולים רגלית למעבורת הענקית והאוטובוס עולה ריק- הענין לא תקף לגבי ויטנאמים מכיוון שהשלטונות יודעים שאם יקרה משהו לתיירים זה יעלה להם בתביעה גדולה אך נזק למקומיים לא מטריד אותם במיוחד. בסיום השייט שנמשך מספר דקות יורדים רגלית מהמעבורת ומחכים לאוטובוס ביציאה.
חברת TNK הזמינה עבורנו מלון די חביב בעיר, קבלנו 2 חדרים עם 3מיטות בכל חדר ומקלחת חמה. את ארוחת הערב אכלנו במסעדה שהומלצה על ידי המדריך שלנו וגילינו שהמאכל באזור זה של ויאטנם הוא נחשים. זיו כמובן לא ויתר על החוויה והזמין לו תבשיל נחשים ואפילו טעם יין נחשים שלא ממש ערב לחיכו אבל הוא לא חובב יין גדול בכלל, לטענתו הנחש היה לא רע, גם מעיין טעם ואמר שהטעם בסדר. מסתבר שעקב ריבוי הנחשים באזור זה של הארץ, אזור חקלאי פורה, אכילת נחשים היא דבר פופולרי מאוד וגם אכילת בשר עכברושים ועכברים (את זה לא ניסינו אנחנו חושבים), קוואן טוען שבשר עכברים טעים ממש כמו עוף (בגלל זה אנחנו רק חושבים שלא ניסינו), לפחות להם אין שפעת.
בשעה: 6:00 בבוקר קמנו ולאחר התארגנות זריזה ירדנו לאכול ארוחת בוקר נחמדה ומשם יצאנו לשוק הצף. בנגקוק דלגנו על חוויות השוק הצף כי אנשים רבים טענו שזה ממוסחר עבור התיירים בלבד אבל כאן בדלתא של המקונג זה הדבר האמיתי! יצאנו בסירת מנוע קטנה יחסית- 4 סירות לקבוצה שלנו ולאחר כמה דקות של שיט הגענו לשוק הצף ולא יכולנו להפסיק לצלם. מדובר בשוק גדול עם עשרות סירות גדולות שברובן אנשים גם חיים ביומיום. על רוב הסירות יש עמוד- מעין תורן שעליו תולים בעלי הסירה דוגמאות מסחורתם על מנת להקל על הקונים. זהו שוק סיטונאי וקהל היעד שלו הוא סוחרים מסייגון והסביבה שמגיעים לקנות תוצרת חקלאית בעיקרה. יש סירות עם ערימות ענקיות של אננס ופרות שונים בלתי מזוהים, שפע ירקות בקיצור שוק צבעוני ומקסים בו אנחנו כתיירים משייטים בין הסירות העמוסות כל טוב ופשוט מסתכלים על היופי, הצבעוניות והאותנטיות. בין הסירות הגדולות משייטות גם סירות קיוסקים קטנות, לרוב החותרות הן נשים והן מוכרות לבעלי הסירות ולקונים משקאות קלים. השוק מקסים ואנחנו ממליצים בחום לצאת לטיול הזה ליומיים ולו בשביל החוויה המיוחדת הזו.
אחרי השוק יצאנו בסירות לבית מלאכה לייצור אטריות אורז. צפינו בתהליך המעניין כיצד טוחנים את האורז, מערבבים את עמילן התירס, מורחים על בד מיוחד מעל אדים ואח"כ את עגולי בצק האורז הענקיים מניחים לייבוש על משטחי קש גדולים ולאחר מספר שעות מעבירים אותם דרך מכשיר פשוט שיוצר את צורת האטריות. בתהליך אין בזבוז של שום חומר גלם: במוץ מבעירים את האש, בשאריות מאכילים את החזירים שהם למעשה מהווים את ההכנסה הטובה יותר לבעל המקום. בהמשך שטנו עוד לאורך הנהר והתעלות ובסופו של דבר הגענו לאוטובוס לארוחת צהריים במסעדה קרובה למלון (לא כלול במחיר הטיול) שם זיו המשיך במסע הקולינרי שלו וטעם לראשונה בשר צלופח- ומאוד נהנה. משם יצאנו חזרה לנסיעה הארוכה לסייגון- כ-5 שעות. זה די מדהים איך 5 שעות נסיעה כאן במזרח לא מרגשות אותנו אבל בארץ לנסיעה לאילת מתכוננים שבוע. בסכומו של עניין, מאוד נהננו מהטיול, המדריך היה מקצועי ובעל ידע רב, האוטובוס היה נוח, הטיול היה מגוון וההילייט של הכל היה באמת השוק הצף.
למחרת נסענו בפעם השניה למנהרות קוצ`י עליהן ספרתי קודם ואת שעות אחר הצהריים בילינו בשוק הלילה של BAHN THAN בסייגון ובשטחים היפים והפארקים הירוקים שלה. סייגון היא עיר מקסימה, שוקקת חיים, יש בה המון פארקים יפים בכל מקום ואחר הצהריים המון אנשים משחקים בפארקים משחקי כדור, כדור נוצה ועוד. הורים עם ילדים קטנים מטיילים בפארקים המטופחים ויש אוירה נעימה ומיוחדת. האדריכלות הויטנאמית המסורתית מקסימה עם בתים גבוהים וצרים, צבעוניים בכל צבעי הקשת, עם שפע פרחים וירק במרפסות, עיצובים שונים של מעקות ודלתות יפות. בקיצור חגיגה אדריכלית יפהפיה. הלוואי שהיו מאמצים את האדריכלות הזו אצלנו בערי ישראל. למרות כל האזהרות בלונלי פלנט סייגון נראית לנו עיר בטוחה, ניתן להסתובב בה גם בשעות מאוחרות ברחובות הראשיים ללא חשש, האנשים חברותיים להפליא ואנחנו רק הצטערנו שלא יכולנו להנות ממנה עוד כמה ימים!
