חבריה, הריני להודיעכם: פיטרו אותי היום רשמית! אני בסדר, לא בדיכאון (אם שאלתם) ומתחילה לחשוב מה הלאה. איך זה קרה? אז ככה, את המצב במשק אתם כבר מכירים, אז אני לא ממש צריכה לפרט לגבי הרקע הכלכלי במדינתנו. אז גם החברה בה אני עובדת, הגיעה שעתה לצמצם את עובדיה, ומה לעשות... אני נכללת ב"עובדיה". אז צמצמו גם אותי. איך זה מתבצע? כבר חודש יש שמועות בחברה שבחודש הקרוב הולכים לעשות סבב פיטורים רציני. ככה שכבר התחלתי להתרגל לרעיון (והוא אפילו קרץ לי). זהו, אז אתמול בצהריים, אחרי ארוחת הצהריים כמובן, אבי, מנהל הפרוייקט, קרא לאחד העובדים אליו לחדר. טוב, בעצם, לא הוא קרא לו ישירות, אלא, לימור, המזכירה שלו לקחה את התפקיד ה"אכזרי" הזה על כתפיה... ברגע שהבחור נכנס אליו לחדר, ההתלחשויות החלו: "היום הגדול הגיע", "התחילו הפיטורין" וכו` וכו` וכו`. בכל אופן, כולם התחילו להרים טלפונים לקרובים, למשפחה, לחברים, לשתף, לספר, לכסוס ציפורניים ביחד, ולהעביר את הזמן עד שיקראו גם להם... כן, כן, אני לא הייתי יוצאת דופן. לא ברגע הזה בכל אופן. גם אני הרמתי טלפונים, דיברתי עם כולם במסדרון, כססתי ציפורניים, הכנתי את עצמי, וכאלו. אבל השונה הוא, שאני לא התחלתי לחשוב על מה עושים ברגע שאחרי הפיטורין, איפה מוצאים עבודה חדשה, איך מכסים את המשכנתא וכאלו. אלא ... התחלתי לחשוב על יעד הטיול, מתי הכי מוקדם אפשר להוציא אותו לפועל, אילו חיסונים אני צריכה להשלים. ואז הגיע הרגע... לימור הגיעה אלי עם מבט מושפל ואמרה לי להיכנס לחדר של אבי. אני מבחינתי עצרתי לרגע את הרעידות, שאפתי אויר לריאות, יישרתי את הגו, אספתי את כל הכוחות שבעולם כדי לשים על פני חיוך ענק, חיוך שצועק למרחוק "אני מכסה מבוכה", ונכנסתי לחדר של אבי.

כן, כן, לא מפתיע, הייתה שיחת פיטורין סטנדרטית (ככה נראה לי שהן מתנהלות בדרך כלל, למרות שמבחינתי זו הפעם הראשונה), אבי סיפר על המצב במשק הישראלי, על המצב בשוק ההיי-טק, על המצב בחברה, ועל כך שמהיום גם אני מפוטרת היי-טק...
חייכתי חיוך ענק, אבל ברגע זה, שלא כמו קודם, החיוך היה כבר ממש ממש אמיתי, אני כבר הייתי במקומות אחרים, כבר ראיתי את עצמי מטרקת במרחבים אינסופיים, עולה על הרים, יורדת בעמקים, מקימה אוהלים, מבשלת בשטח ונהנית מהחיים...

זהו,
אמנם אני בארץ בסך-הכל חודשיים, אבל...ככל הנראה, עדיין לא מבטיחה שום דבר - אני פורשת קצת לטיול נוסף. איפה, מתי, ושאר השאלות - עדיין לא גיבשתי דעה מוצקה בעניין. פרטים בקרוב. זהו, רק רציתי לשתף אתכם. אני מחייכת כל הזמן, ועכשיו יותר מתמיד.
אז תעשו כך גם אתם. אוהבת. אני

 נכתב וצולם ע"י אורית

יעדי הכתבה