17.4.2015
נוחתים ב-7 בערב בגווילין. מונית למלון. מגיעים למלון ש”יושב” ממש על שפת האגמים שבמרכז העיר. המראה שלהם בלילה יפה ומאוד מרשים.
למלון הזה היינו אמורים להגיע לשלושה לילות אבל אחרי שידענו שלא נגיע ביום קודם, הודענו להם ולמרות שבטווח כזה לא הייתה אפשרות ביטול, הם לא חייבו אותנו על הלילה של אתמול.
החדר חמוד. חדר הרחצה והשרותים ממוקם במרפסת גדולה הצמודה לחדר ויש תחושה של מרחק מאוד גדול. המחיר כולל ארוחת בוקר המוגשת במרפסת חיצונית שממנה משקיפים על הנהר ועל העוברים ושבים. פשוט נהדר, המיקום מצוין ומרכזי. החיסרון היחיד הוא שפקידי הקבלה בשעות הערב לא יודעים מילה באנגלית ומתקשרים באמצעות תרגומון בטלפון. כותבים בסינית ומראים מה יצא באנגלית. בלתי אפשרי לתקשר איתם.
המלון Ron inn – אנחנו שילמנו 320 יואן ללילה
שוק הלילה נמצא מרחק של 3-4 דקות מהמלון ואנחנו יוצאים להסתובב בו. שוק נחמד, פחות או יותר אותם מוצרים כמו בשווקים אחרים שראינו בסין. בכל זאת הסתובבנו בשביל האווירה. היה כבר 10 בלילה והכל מואר וסואן ואנשים רבים מסתובבים בשוק.
18.4.2015
קמים מוקדם יחסית, ארוחת בוקר מערבית נחמדה במלון, היום שבת שהוא אחד משני ימי המנוחה בשבוע בסין (שבת + ראשון) ומהשולחן במרפסת המלון אנחנו רואים סינים רבים מטיילים באיזור האגם, חלקם עושים טאי צ'י לבד או בקבוצות.
היום אנחנו נוסעים לביקור בטרסות האורז בלונגשאן.
מונית לתחנת האוטובוס המרכזית הקרובה (2-3 דקות נסיעה), שם מתברר שהיום אין אוטובוס ללונגשאן מהתחנה הזו אלא מתחנה אחרת.
יוצאים, עוצרים מונית ומגיעים תוך 15 דקות לתחנה השניה. בדרך עושים קצת הכרות עם העיר.
קונים כרטיסים (21 יואן לאדם) ויוצאים לדרך. באיזה שלב האוטובוס עוצר ורוב הנוסעים יורדים, אומרים לנו שמכאן ממשיכים לטרסות.
מיד כשיורדים מגיע מהכיוון השני מיניבוס וכולם עולים אליו. ברור שמספר האנשים שירדו מהאוטובוס גדול ממה שיכול המיניבוס להכיל. בכל זאת כולם עולים. חלק עומדים והיתר יושבים בכל מקום אפשרי במיניבוס, על הגלגל הרזרבי, על יד מוט ההילוכים וכולם צפופים, צפופים. בתוך כל זה נמצאת גם כרטיסנית שעוברת אחד אחד, גובה כסף (20 יואן לאדם) בעד הנסיעה ונותנת קבלה שהיא כותבת ידנית תוך כדי…
אחרי כ-10 דקות נסיעה עוצר המיניבוס, עולה כרטיסן חדש, ועובר, שוב, אחד אחד וגובה את דמי הכניסה לטרסות (100 יואן לאדם).
ממשיכים לנסוע ואז המיניבוס עוצר ואנחנו חווים תרגיל עוקץ קטן!!!
הבחורה שישבה על יד בעלי, דברה אנגלית טובה ושוחחה איתו לאורך הדרך, כשהמיניבוס עצר היא אמרה לו שזו התחנה שיש לרדת. כשראיתי שאף אחד חוץ ממנה ומאיתנו לא יורד שאלתי את הכרטיסנית אם זו התחנה והיא אישרה. אף אחד מהסינים לא התערב. כשירדנו התברר שזו הכניסה לכפר של ארוכות השיער, ולבחורה מהמיניבוס היה שם מזנון קטן עם שני חדרי לינה. אחרי שירדנו התחילו להגיע אלינו אנשים מתוך המזנון עם הצעות לקנות אוכל, גלויות ועוד. ואז במורד הכביש הגיעה האמא של הבחורה, עם השיער הארוך מגולגל על ראשה וכולם התעקשו שהיא תעשה לנו הופעה בתשלום.
זה היה השלב שהבנו סופית שעשו לנו תרגיל. מעבר לכביש הייתה מפה מצוירת על עץ של האיזור ושם ראינו שהכניסה לאתר היא במרחק של עוד כמה קילומטרים במעלה הכביש.
הבחורה שהורידה אותנו מהמיניבוס אמרה שעוד מעט (כנראה פעם בחצי שעה) יגיע עוד מיניבוס שיוכל לקחת אותנו. חיכינו וחיכינו ואז נעצר ג'יפ מבריק מהעבר השני של הכביש, יצאו ממנו אישה סינית ובנה בן ה-10 להצטלם. אחרי שסיימו היא סימנה לנו בתנועת יד שאנחנו יכולים לעלות איתה למעלה. אין לי מושג איך היא הבינה שאנחנו זקוקים להסעה.
נסענו איתם, נסיעה בכביש מפותל. כשמגיעים לפניה שלא רואים ממנה את ההמשך, צופרים ומקווים לטוב… כנראה שזה עובד, כי אנחנו לא ראינו אף תאונה.
האישה והילד כמעט ולא ידעו אנגלית, הילד נעזר בתרגומון כדי לתקשר איתנו, קיבלנו מהם בקבוקי מים להמשך הדרך ומספר הטלפון הנייד שלהם, אם נרצה גם לחזור איתם.
כמו כל הסינים שדיברנו איתם לפני כן, לא היה להם מושג איפה זה ישראל. כתבתי על פתק את המילה ישראל באנגלית בתקווה שהילד יחזור הביתה ויבדוק.
כשהגנו למעלה והתחלנו את ההליכה ראינו שהם ממשיכים ללכת לפנינו ולשים לב שאנחנו לא נעלמים להם. מצד שני, האם הקפידה כל הזמן לא ליצור קשר עין או התעניינות אישית, לא הציגה את עצמה ולא שאלה לשמנו. היא נראתה לנו מישהי ששייכת לחינוך אליטיסטי כלשהוא בסין.
ממגרש החניה נכנסים לשביל הליכה שעובר בכפר פינג-אן. מהרגע שהגענו נצמדה אלינו אישה כפרית על סל גדול על הגב ורצתה לעזור לנו בתשלום. לא עזר לסרב או להתעלם, היא המשיכה ללכת על ידנו כרבע שעה עד שוויתרה.
אחרי שחוצים את הכפר, מתחילים לעלות במדרגות במעלה ההר וככל שעולים הנוף שנפרש יפה ומרשים יותר. עלינו ועלינו עד שנגמר לי הכוח. הנהגת ובנה המשיכו עוד למעלה וכך נפרדנו מהם. ירדנו מכיוון אחר של ההר שמתחבר לשביל הנכנס לפינג-אן.
בחזרה חזרנו באותה הדרך. מיניבוס. אוטובוס. מונית.
נחנו מעט בחדר ויצאנו לטייל בעיר. הכל במרחק הליכה מהמלון. הלכנו לכיוון המופע מים שמתקיים כל ערב במלון Waterfall. מפלי מים נופלים מהגג עם מוזיקה ואורות. היו שם המוני אנשים ומשפחות רבות. חשבנו שזה קשור לכך שזה מוצאי שבת. לאחר מכן התברר שבמחוז הזה יש חג שנמשך כמה ימים – בדיוק בימים בימים ששהינו שם. אנחנו לא התלהבנו יותר מידי מתצוגת המים – לנו זה נראה כמו לאס וגאס לעניים…
באותו הזמן התקיימו הופעות על במה, קרוב מאוד למלון Waterfall, יתכן והמוזיקה שנשמעה משם קצת “קלקלה” את מופע המים.
המופע על הבמה, בכיכר מרכזית גדולה, על יד המדרחוב היה יפיפה. הגענו אליו במקרה בדרכנו למופע המים. ואחריו חזרנו למופע הבמה. במשך זמן רב עלו וירדו להקות מחול ולהקות זמר בתלבושות שונות ובצבעים שונים והופיעו בפני הקהל הרב שגדש את הכיכר. חלקם ישבו בכסאות פלסטיק שסודרו בשורות, חלקם על הרצפה לפני הבמה והרוב בעמידה בכל מקום. נשארו עד סוף המופע. הרגשנו שקיבלנו אותן במקום הופעות יום העצמאות שיחולו בארץ בשבוע הבא ואנחנו נחמיץ אותן…
משם הלכנו למדרחוב ההומה באנשים, אורות, חנויות מותגים, דוכנים ועוד.
בדרך חזרה למלון עוברים על יד האגמים במרכז העיר שהיו מוצפים באורות צבעוניים וכמו כולם מצלמים ומצטלמים מול פגודות השמש והירח המוארות.
19.4.2015
היום אנחנו נוסעים ליאנגשו בשעות אחר הצהרים. אורזים את המזוודות, משאירים אותן לשמירה במלון ויוצאים לטיול ברגל בסביבת האגמים. משפחות רבות עם ילדים מטיילות ונופשות באיזור. מגיעים עד לנהר ולגמרי במקרה רואים נקודת תצפית מצוינת לחדק הפיל. חביב. משם לוקחים ריקשה עד לפובו היל, שעיקר העניין בו בעיקר היא התצפית הגבוהה ממנו על כל העיר. נהג הריקשה ניגש איתנו לקופות, מחכה איתנו בתור ומקבל עמלה על כך שהביא אותנו לשם.
כשהתייעצנו לפני כן במלון אילו אתרים להעדיף בעיר, הם טענו שסלע נפל שם והתצפית בפובו היל סגורה. מסתבר שהם לא מעודכנים. עלינו למעלה, שוב בהרבה מדרגות (אין עדיין מספיק מעליות בסין, לא באתרי תיירות, לא במלונות ולא במטרו...), התצפית בהחלט שווה.
בדרך למעלה פגשנו שתי בחורות סיניות צעירות שמאוד רצו לשוחח ולהצטלם איתנו והן גם המליצו לנו להגיע ל-Diecai Hill שגם שם יש תצפית נהדרת. לצערנו לא היה לנו מספיק זמן להגיע לשם, מה עוד שזה הר בצד השני של העיר.
משם רצינו להגיע להפלגה שנעשית בתוך האגמים ואחר כך יוצאת קצת להפלגה בנהר הלי.
לקחנו מונית שנהגה בה אישה. כשהבינה שאנחנו רוצים להגיע לשיט באגם היא לקחה אותנו לסוכנות שמוכרת כרטיסים ואחרי ששילמנו עמדה וחיכתה לקבל את העמלה שלה על כך שהביאה אותנו, משם בנסיעה מטורפת הביאה אותנו קרוב מאוד לנקודה ממנה יוצא השייט. עלינו בדקה ה-90 ויצאנו לדרך. ספינה סגורה מלאה בסינים, הרבה משפחות עם ילדים, ונוף משגע. כל שישה אנשים יושבים יחד, שלושה מול שלושה, כשאנחנו הגענו נשארו רק שני מקומות בקצה, בספסל נפרד לשנינו.
שני מדריכים הסבירו בסינית מה אנחנו רואים. לנו הספיק להסתכל על הנופים ללא הסבר. מתחילים בסיבוב בתוך האגמים, עוברים קרוב לפגודות השמש והירח שבמרכז אגם שאן חו ואחר כך מתחת לגשרים בסגנון אירופי שעל אגם רונג חו, משם מפליגים לכיוון היציאה לנהר הלי. בעלי מצלם את הנופים הירוקים ואני מתלהבת משני הילדים הסינים החמודים שיושבים לפנינו, בסבלנות ובשקט יחסי שאני לא זוכרת שהיה קיים אצל הילדים שלי.
אנחנו רואים בדרך את השימושים שיש לנהר. אנשים נופשים לידו, מתרחצים במימיו, מכבסים בו ואפילו שוטפים מכוניות.
במעבר בין האגמים לנהר קיים סכר שמתאים את מפלס המים בין האגם והנהר כדי שהספינות יוכלו לעבור. מפלס המים של הנהר היה נמוך יותר וראינו איך הסכר עוד. מעניין.
ההפלגה נמשכת כשעה וחצי. בשלב מסוים הספינה מתחילה את דרכה חזרה ומכיוון יש עשרות ספינות כאלה היום בנהר (אולי זה קשור לחג) ואנחנו מתחילים לשוט לאט לאט בטור ארוך של ספינות. בסופו של דבר הספינה נעצרת במעגן כלשהוא על הנהר. אמנם, בתוך העיר אבל לא באיזור האגמים, היכן שעלינו עליה.
יוצאים מהספינה, כל הסינים, שהיו כנראה קבוצה מאורגנת הולכים לאוטובוסים שמחכים להם. אנחנו מזהים את המקום שאנחנו נמצאים בו לפי הגשר הגדול שלפנינו, מנסים לעצור מונית, לא מצליחים ומחליטים לעלות על הגשר לצידו השני, מה שמקרב אותנו חזרה. כאן עומדות מוניות ריקות, לוקחים אחת לתחנה המרכזית של העיר וקונים כרטיסים לנסיעה ליאנגשו.
מהבית הזמנו שני לילות במלון ביאנגשו, בעיקר בגלל המופע Impression, שמתקיים בערב ואז פחות נעים לנסוע חזרה לגווילין, אבל מניסיון אני חושבת שעדיף לישון את כל הלילות במקום אחד ולא להתנייד עם כל הציוד שוב. כשרצינו לעשות את השינוי התברר שבמלון שלנו אין חדרים פנויים בגלל החג שהתקיים באותם ימים ונסענו ליאנגשו לפי התכנית המקורית.
נקודה נוספת, היו עוד שני אתרים שקיווינו לראות בגווילין ולא הספקנו בשל שילוב של הפסד יום בקונמינג ועייפות מצטברת: מערת חליל הסוף (Ludi Yan) ומערת הדייקאי שאן (Diecai Shan) , כך שמומלץ או להגיע פחות עייפים…. או להוסיף יום בגווילין.
חוזרים למלון ברגל, סה”כ רבע שעה הליכה, יושבים קצת במרפסת המלון לנוח ולהינות מהמראה של האגמים ואז אוספים את המזוודות, מזמינים מונית ומגיעים שעה לפני הזמן לתחנת האוטובוס.
בכל תחנות האוטובוס שהיינו יש מקומות ישיבה רבים, טלוויזיות עם סרטים, ומערכת כריזה שמודיעה מתי לעלות לאוטובוסים, הבעיה, שבניגוד לשדות התעופה, תחנות רכבת ותחנות המטרו, הכריזה כאן היא בסינית בלבד.
יושבים ומחכים ואז שומעים בכריזה משהו שכולל את השם יאנגשו. ניגשים לשער, מנסים לעלות לאוטובוס והכרטיסנית לא נותנת לנו. חושבים מה לעשות ואז, כמו תמיד, ניגשת סינית צעירה דוברת קצת אנגלית ומסבירה לנו שהודיעו שהאוטובוס מאחר.
אחרי חצי שעה עולים לאוטובוס, כרגיל, עם טלוויזיה וסרט מוקרן ואחרי כשעה עוצרים ביאנגשו.
הפוסט הקודם: קונמינג והתכנון שהשתבש
הפוסט הבא: יאנגשו
