חלק ו' - הנסיעה צפונה לשנגרילה ולהר השלג

13.4.2015

בוקר. לוקחים מונית לתחנת האוטובוס המרכזית בליג'יאנג.

האוטובוס לשנגרי-לה נוסע בדרך כפרית יפה, כשבחלק הראשון של הדרך הנהר משמאלנו. אחרי כשעה וחצי הוא עובר על גשר מעל הנהר, עוצר להפסקה על יד סככה המשמשת כקיוסק ושירותים וממשיך כשהנהר לימיננו.

בדרך רואים ישובים קטנים, מרגישים שמתחילים לעלות בגובה, סרט מוקרן באוטובוס וכולם מסתכלים, צוחקים מאותם בדיחות ואנחנו מרגישים חלק מהנוסעים (כרגיל, כל האחרים סינים...).

הפעם ה-GPS עובד ובעלי עוקב אחרי התקדמות הנסיעה.

אחרי כשעתיים וחצי האוטובוס נעצר בסופה של דרך עפר על יד מבנה קטן ופותח את תא המטען. חלק מהאנשים יורדים לוקחים את המזוודות והולכים, בעלי יורד גם הוא לחלץ את העצמות ואחרי מספר דקות אני מסתכלת סביבי ומבינה שאני לבד באוטובוס וכל האנשים עם בחפצים שלהם נעלמו. אני קוראת לבעלי דרך החלון ורק אז הנהג שם לב שאני שם ומאוד נבהל.

בתנועות ידיים הוא מסביר לנו שזו התחנה האחרונה שלו וצריך לרדת. בזריזות אוספים את החפצים, יורדים והוא נוסע.

מתחילים ללכת לכיוון המבנה שאליו צעדו יתר האנשים ומתברר שזו תחנת אוטובוס קטנה. מנסים לברר היכן האוטובוס שממשיך לשנגרי-לה, מראים להם את כרטיס האוטובוס שלנו, והאנשים שם שלא יודעים אנגלית רק מתגלגלים מצחוק.

בסוף ניגשנו לקופות שם הייתה דוברת אנגלית והתברר שאנחנו ביעד. אנחנו בשנגרי-לה העיר.

מתברר שיש גם מחוז בשם שנגרי-לה וה-GPS הראה לנו אותו במרחק של עוד שעה וחצי….

יוצאים מהתחנה ומיד מתנפלים עלינו כמה נהגי מוניות. הם היו חבורה שלא כל כך נראתה לנו ולא רצינו לנסוע איתם.

עצרנו מונית בעצמנו והגענו ללינה הכי מוצלחת שהייתה לנו בנסיעה. המלון שוכן בכניסה לעיר העתיקה, משופץ, כשהאווירה בו היא גם מקומית וגם מודרנית. מוזיקה טיבטית מושמעת בשקט לאורך כל שעות היום, הבעלים והעובדים מדברים אנגלית מצוינת, Wi Fi מעולה, ארוחת בוקר טעימה כלולה במחיר ואפשר לבחור בין ארוחה סינית, טיבטית או אמריקאית.

מלון Bodhi Inn – אנחנו שילמנו 1080 יואן ל-3 לילות.

יצאנו לסיבוב ראשון בעיר העתיקה. העיר עברה שריפה משמעותית בינואר 2014 אבל לפי מה שקראנו הרוב שופץ.

אנחנו חושבים שעדיף לחכות קצת עם הביקור בעיר. הכיכר הגדולה שופצה וכנראה עוד מבנים, יש חנויות ודוכני מזכרות אבל עדיין מבנים רבים נמצאים בשיפוץ, בחלק מהדרכים בעיר העתיקה יש הרגשה שהולכים בתוך אתר בנייה.

הגענו עד לכיכר הגדולה שבה מתקיימים ריקודים כל ערב ואני הצטרפתי לריקודים. מסתבר שאני כבר לא כל כך בכושר… האווירה נחמדה ושמחה, קר מאוד (אנחנו נמצאים בגובה של כ-3200 מטר….) ואני מאוד אהבתי לשמוע את המוזיקה הטיבטית (הבחור בקבלה של המלון אפילו הקליט לנו שירים לדיסק-און-קי לפי בקשתנו).

עלינו למקדש שנמצא מעל הכיכר. גם הוא עדיין בשיפוצים וכך גם שני מבנים יפים שנמצאים משני צדדיו. לא נתנו להיכנס ולא לצלם אבל הנוף שנשקף ממנו היה מאוד יפה.

14.4.2015

ביום הזה תכננו לנסוע לעיר דצ'ין מרחק 8 שעות נסיעה אבל נמצאת גבוה בהרים והמראה של הרי השלג סביב והזריחה מאוד יפים. זה הצריך אותנו לישון שם בלילה הבא.

כשספרנו לבעל המלון הוא שכנע אותנו שבמקום לנסוע כל כך הרבה שעות בתחבורה הציבורית ניסע להר שלג שנמצא 7 ק”מ מהעיר ומגיע בגובה של כ-4500 מטר – shika snow mountain.

מכיוון שהחמצנו את העלייה להר הדרקון בליג'יאנג החלטנו שנקבל את עצתו.

המלון דאג לנו לכרטיסים (220 יואן לאדם)‬‏ והנהג של המלון הסיע אותנו לשם, לבושים בכל הבגדים החמים שלנו, (כולל בגדים טרמיים) וגם השאיר מספר טלפון שנתקשר כשנסיים והוא יבוא לקחת אותנו.

המקום מקסים. אין לי אהבה גדולה לרכבלים אפילו כשהם סגורים, אבל עם הרבה דיבור פנימי ומוזיקה שאני אוהבת עליתי לרכבל. בכניסה גם קנינו מיכל חמצן. שיהיה...

הדרך די ארוכה (או שרק היה נדמה לי..) ולמטה מתפרשים שטחים ענקיים ורואים למרחק עצום.

מגיעים למישור גדול שנראה די שומם, קצת טיילנו בו למרות שכל האנשים שעלו איתנו המשיכו מיד לרכבל הבא.

עולים לעוד רכבל ומטפסים עוד ועוד לגובה. מגיעים למבנה שבו מסעדה קטנה שמוכרת בעיקר שתייה ומנות חמות.. נרגעים קצת מהעלייה, צופים מחלון גדול על הנוף והשלג בחוץ, מצלמים ואז יוצאים למסלול בחוץ.

קור עצום פוגש אותנו. קר בעיקר בחלקים של הפנים שלא מכוסים וכשרוצים לצלם מורידים את הכפפות למשך כמה שניות ומיד לובשים בחזרה. על ההר למעלה יש כמה נקודות תצפית שנמצאות בקצה של רמפה להליכה מעץ. חלק מההליכה היא במדרגות וזה לא קל כי יש רוח חזקה מאוד. החוויה אדירה, ההר כולו מכוסה בשלג והראות די טובה. מאוד מאוד נהנינו.

יורדים למטה, ניגשים לאחד המשרדים ומוצאים מישהי דוברת אנגלית. מבקשים ממנה להתקשר לנהג שיבוא והיא בשמחה עוזרת לנו.

חוזרים לחדר, נחים מעט ויוצאים שוב להסתובב בעיר העתיקה. ככל שיורד החושך אין כמעט פעילות בעיר ואנחנו חוזרים למלון.

15.5.2015

בבוקר נסענו למנזר סונגצאנלין (Songzanlin). עולים על אוטובוס קו 3 שעוצר לא רחוק מהמלון, שמים 2 יואן בסלסלה שעל יד הנהג ויורדים בתחנה האחרונה.

כאן יש מבנה לקניית כרטיסים וגם חנות מזכרות. קונים כרטיסים (110 יואן לאדם) עוברים בידוק בטחוני ועולים לאוטובוס שמחכה מהצד השני של המבנה. אחרי שיושבים כמה דקות, הסינים מבינים שכולנו יושבים באוטובוס הלא נכון, הם יורדים ודואגים לנו מאוד שנרד גם אנחנו ונעבור איתם לאוטובוס הנכון.

המנזר גדול מאוד, מפואר, מעוטר בהרבה מאוד זהב. יש בו המון מבנים, המון מדרגות, והוא נמצא בתנופת בניה גדולה.

התחושה היא שהשיפוץ שאחרי השריפה בעיר משפיע על מקומות נוספים בסביבה כולל שיפוץ כבישים.

נזירים רבים מסתובבים בשטח כולל נערים רבים בבגדי נזירים. פעם בכמה זמן שומעים ששיעור מסתיים וקבוצה גדולה של נערים יוצאת בשעטה מתוך אחד המבנים.

מבני השירותים משותפים למבקרים ולנזירים. היו שם מבני שירותים חדשים ונוצצים והפוך ממה שרגילים בכל מקום, תור ארוך בשירותי הגברים וחושך וריק בשירותי הנשים…

פסלי בודהה רבים בתוך כל המבנים, בדרך כלל אסור לצלם. במבנה המרכזי עלינו עד למעלה כשכל הדרך למעלה יש עוד ועוד פסלים וקישוטים. הגגות מעוטרים בהרבה קישוטים מוזהבים וציורים שונים.

הכניסה למנזר משקיפה על אגם קטן שיש בו כמה פגודות קטנות. נחמד.

חוזרים באותו אוטובוס מס' 3 ויורדים באמצע הדרך. זו העיר החדשה. מטיילים בה קצת, מסתכלים על האוכלוסיה, שחלקה טיבטית וחלקה בני נאשי, רבים מהם עם תלבושות מסורתיות, עם סלים או תינוקות על הגב, ובסוף חוזרים למלון.

16.5.2015

הטיסה שלנו יוצאת ב-12:30 לקונמינג ומשם אחרי כ-3 שעות המתנה ממשיכה לגווילין. הנהג של המלון אמור להסיע אותנו ב-11 לשדה התעופה. בעל המלון אומר שזה שדה תעופה קטן ולא צריך להגיע קודם.

אנחנו יוצאים לסיבוב אחרון בעיר העתיקה והטלפון הנייד מצלצל. מדברת אישה מחברת התעופה הסינית,אמנם מדברת אנגלית, אבל במבטא כל כך כבד שקשה להבין.

היא אומרת לנו שהטיסה משנגרי-לה מתאחרת בשעתיים. אנחנו מנסים להסביר לה שיש לנו טיסת המשך אבל היא לא מבינה ובסוף אנחנו מסיימים את השיחה וחוזרים למלון ומבקשים מהבעלים שידבר בסינית עם חברת התעופה.

הוא מדבר איתם אבל, כמובן, לא מצליח לשנות הרבה. אני בודקת מתי הטיסה הבאה לגווילין אם נאחר את הטיסה שלנו ומתברר שהיא רק למחרת באותה שעה 16:20.

בעל המלון בודק לנו אפשרות של רכבת מקונמינג לגווילין ומודיע לנו שזה לא ראלי, זה יקח יום וחצי.

נשאר רק לקוות שאולי בריצה ובלי עיכובים נספיק לטיסת ההמשך בקונמינג.

מגיעים לשדה התעופה שעה וחצי לפני שעת הטיסה בתקווה לדבר עם מי שאפשר ומבינים מה הכוונה ב”שדה תעופה קטן”. יש שם 4 חנויות עם מוכרים שיושבים ומדברים בינהם, 2 נוסעים שכנראה הקדימו ובחורה מטעם השדה שמודיעה למי שמגיע שהטיסה תתאחר. זהו. אין שם אף אחד נוסף. אין שום טיסה נוספת שצריכה לנחות או להמריא באותו יום.

בשעה 1:30 מגיעות שלוש דיילות הצ'ק אין. מנסים להסביר, לבקש שהמזוודות ירדו ראשונות מהמטוס, שיחכו לנו בשדה בקונמינג ויסיעו אותנו לדלפק לטיסה הבאה. בהתחלה הם עושים את עצמם לא מבינים אנגלית ואח”כ מתרצים ומבטיחים לנו ששתי הבקשות ימולאו.

בסופו של דבר אף אחד לא חיכה לנו והמזוודות שלנו הגיעו כמעט אחרונות… זה לא כל כך שינה, כי הטיסה שממילא הייתה אמורה לאחר בשעתיים, איחרה בסוף ב-4 שעות… כשעזבנו את שנגרי-לה, הטיסה הבאה שלנו כבר כמעט הגיעה ליעדה…

הפוסט הקודם: ליג'יאנג והסביבה

הפוסט הבא: קונמינג והתכנון שהשתבש