חלק ראשון - סקסוניה השוויצרית ופלזן
היום הראשון
הטיסה שלנו עם חברת Smart Wings הצ'כית ממריאה מנתב"ג בשבת לפנות בוקר. מכיוון שבישראל של 2025 עדיין אין תחבורה ציבורית בסופי שבוע, אפשרויות ההגעה לשדה התעופה הן די מצומצמות: או מונית או מונית. כמובן, ניתן להגיע גם עם הרכב הפרטי ולהשאיר אותו באחד החניונים בנתב"ג, אבל לשם כך צריך לקחת משכנתא נוספת או למכור כליה, ואנחנו פחות בעניין. לאחר סקר שוק קצר, מצאנו את ההצעה של מוניות הכוכבים כטובה ביותר, ולאור הביקורות החיוביות הרבות - החלטנו להשתמש בשירותיהם. תהליך ההזמנה היה פשוט, מהיר וקל, דרך האפליקציה, המונית הגיעה בזמן, המחיר סביר ובקיצור - בהעדר אופציה של רכבת, אנחנו בהחלט ממליצים.
בצד החיובי של טיסה בשבת בבוקר, מכיוון שגם חברת התעופה הלאומית שלנו מושבתת - נתב"ג היה ריק יחסית, ובתוך כחצי שעה אנחנו צולחים את הבידוק הביטחוני, הצ'ק אין ושאר המכשולים המעצבנים שמפרידים בין אלין, סליחה - בין שנינו, לבין הדיוטי פרי.
טיסה של פחות מ 4 שעות ואנחנו בצ'כיה.
פראג מקדמת את פנינו במזג אוויר קריר וסתווי, בדיוק כמו שאנחנו אוהבים. החום הישראלי נשאר הרחק מאחור. נכנסים אל הטרמינל ומגלים למרבה הצער שאת כל הזמן שחסכנו על התור שלא היה בנתב"ג אנחנו הולכים לבזבז על התור לביקורת הדרכונים כאן. לדעתי האישית, עם כמות הפעמים שכבר ביקרנו בפראג, כבר מזמן היינו אמורים לקבל דרכון של כבוד מקומי, אך מכיוון שלאף אחד לא באמת אכפת מה דעתי האישית - אנחנו מצטרפים לתור האינסופי של כל אלה שלא התמזל מזלם להשיג דרכון אירופאי.
התור מתקדם בעצלתיים, אך בסופו של דבר לכל תור יש סוף, ואנחנו מחתימים את הדרכונים, אוספים את המזוודות וממשיכים ל"נוהל נחיתה": קניית כרטיסי סים מקומיים בחנות Relay וקניית צידה לדרך ושתייה בסופרמרקט Bila. מכאן לאזור השכרת הרכבים. מבין ההצעות שבדקנו, חברת RentPlus הייתה זולה משמעותית מכל החברות הגדולות, ועל אף הרתיעה הראשונית - החלטנו בכל זאת לשכור את הרכב דרכה. קיבלנו סקודה קארוק ששרתה אותנו בנאמנות לאורך כל הטיול, ובסופו של דבר תהליך לקיחת הרכב והחזרתו עבר חלק וללא כל בעיות.
כעת אפשר לצאת סוף סוף לדרך, כשהיעד הראשון שלנו הוא בכלל בגרמניה - סקסוניה השוויצרית. האזור ידוע ביופי הפראי שלו, בדגש על צוקים נישאים, ובמרכזו זורם נהר אלבה. אנחנו הקדשנו לאזור 3.5 ימים, אך בהחלט אפשר להקדיש יום או יומיים נוספים: יש הרבה מה לראות, ואנחנו הספקנו להגיע רק ל "Must See".
לאחר נסיעה נינוחה של כשעתיים אנחנו מגיעים לעיירה הקטנה קורורט גוהריש (Kurort Gohrisch), או איך שלא קוראים לה, אל מלון Hotel QUARTIER 5, שכמובן נבחר בקפידה ע"י אלין. מתקבלים בסבר פנים יפות, הרבה גרמנית ונפנופי ידיים ומעט מאוד אנגלית. השעה היא 13:30 בצהריים והחדר עדיין לא מוכן, ולפיכך אנחנו ממשיכים אל מבצר קוניגשטיין (Festung Königstein) הנמצא במרחק של כרבע שעה נסיעה מהמלון.
לא ניתן להגיע עם הרכב עד המבצר, ויש לחנות בחניון Parkhaus Königstein am Malerweg, וממנו יש שאטל העולה אל המבצר.
"האמת שזה רק 800 מטר.." אומרת לנו הנציגה באינפו סנטר במקום. "תוכלו לעלות ברגל".
גברתי לוקחת בחשבון שאנחנו אחרי לילה בלי שינה?
"שתעלה בעצמה ברגל.. אנחנו נוסעים בשאטל"
אלין בהחלט משקפת גם את המחשבה שלי, ואנחנו ממתינים לשאטל, שהוא למעשה רכבת קטנה, מה שאנחנו מכנים "טרנינו", על שמה של רכבת קטנה שפעם נסענו בה באיטליה, ומאז הפכה לשם גנרי לכל רכבת קטנה. נסיעה של מספר דקות, ואנחנו מגיעים למתחם, קונים כרטיסים ועולים במעלית אל המבצר.
המקום בהחלט מפתיע לטובה.
בתוך מתחם המבצר ישנם מספר מבנים מרשימים, גן פרחים, אזור עם עצים רבים ויפים נקודות תצפית רבות לאורך החומה המשקיפות על נהר האלבה, על הצוקים המרשימים של סקסוניה השוויצרית ועל ירוק אינסופי. החלק המעניין ביותר הוא טיול בין מפלסי הטירה השונים, מעבר דרך שערים ועל גבי גשרים. אנחנו מטיילים במקום כשלוש שעות, ומרגישים שבהחלט לא מיצינו ולא הספקנו לראות הכול, אך העייפות מתחילה לתת את אותותיה, ואנחנו יוצאים, עולים על ה"טרנינו" וחוזרים לחניון.
שורה תחתונה: מקום מיוחד ומעניין, מומלץ בהחלט.
ציון: 👍👍👍👍
מגיעים מותשים אל המלון ומקבלים כמובן את החדר הכי מרוחק בקומה הכי גבוהה, כאשר על מעלית אפשר רק לחלום. צחוקו המרושע של מרפי מהדהד באוזנינו כאשר אנחנו נגררים עם המזוודות במעלה המדרגות, ואנחנו שולחים אליו ואל מי שתכנן את המקום את מיטב האיחולים. מתארגנים בחדר ויורדים לארוחת ערב.
המלון, פרט למיקומו המושלם כבסיס לטיולים בסקסוניה השוויצרית, מתהדר גם בארוחות ששמן הולך לפניהן, ולפיכך גם הציפיות בהתאם. לרוע מזלנו, באותו הערב מתקיימת במקום ארוחת חתונה חגיגית, שלוקחת את מירב תשומת הלב של המלצרים, ואנחנו ממתינים זמן רב בין מנה למנה, אבל כאשר המנות כבר מגיעות - הן עונות על כל הציפיות, והרבה מעבר: למנה הראשונה מוגש מרק ערמונים טעים בטירוף, למנה העיקרית - דג על ירקות מבושלים עם פירה ירוק(!) ולקינוח - משהו שהוא שילוב של קרם מסקרפונה, גלידת שוקולד, אגסים ועוד כמה דברים מושחתים שלא הצלחנו לזהות. בקיצור, הביטוי "ללקק את האצבעות" קטן על הארוחה הזו, ואשתי שתחייה שוב יצאה תותחית עם בחירת מקום הלינה.
היום השני
מתעוררים לבוקר אמיתי ראשון של חופשה, והתוכנית להיום - העיירה באד שנדאו (Bad Schandau), אחת העיירות היפות שיש לאזור להציע. אוכלים ארוחת בוקר מעולה, נוסעים כעשר דקות, ומגיעים לחניון Parkplatz am Kurpark. החניון קטן יחסית, אך למזלנו ישנם שני מקומות פנויים. מצוין. ניגשים למכונה על מנת לרכוש כרטיס חנייה ומגלים שמרפי ממשיך להתאכזר אלינו: המכונה לא מקבלת שטרות, אלא מטבעות בלבד (על כרטיסי אשראי אין מה לדבר), בעוד לנו יש רק שטרות.
אלין נשלחת למשימה שעל פניה היא חסרת כל סיכוי, בהתחשב בעובדה שמדובר ביום ראשון: למצוא חנות פתוחה ולפרוט את השטרות למטבעות, בעוד אני ממתין על יד המכונה עם שטר של 20 יורו ביד, למקרה שיימצא צדיק בבאד שנדאו שיוכל לעזור לתייר במצוקה. ואכן, לאחר מספר דקות מגיע למקום בחור מקומי אדיב שפורט את השטר ומאפשר לנו לשלם סוף סוף על החנייה. משלמים 5 יורו ומקבלים בתמורה חנייה עד שעות הלילה המאוחרות, מה שמבטיח לנו שקט נפשי בהיבט הזה.
מהחנייה אנחנו הולכים דרך הפארק הקטן והמקסים Kurpark בדרכנו אל תחנת החשמלית ההיסטורית של עמק קירניצש, ה Kirnitzschtalbahn. החשמלית העתיקה (פעילה משנת 1898) נוסעת לאורך 8 ק"מ במקביל לנחל קירניצש, מבאד שנדאו ועד מפל ליכטנהיין (Lichtenhainer Wasserfall), ומאפשרת לנוסעים ליהנות מנוף רומנטי להפליא עד כדי קיטשיות. את כרטיסי הנסיעה לחשמלית רוכשים במקום, במזומן בלבד (כמובן). אנחנו קיבלנו כרטיסי תחבורה ציבורית במלון, ובזכותם יכולנו לנסוע בחשמלית ללא תשלום. את לוח הזמנים של החשמלית העתיקה ניתן למצוא כאן.
לאחר כחצי שעה של נסיעה "לא מאוד מהירה", החשמלית מגיעה לתחנתה הסופית, ליד המפל. למקום, אגב, ניתן להגיע גם ברכב, אך יש לקחת בחשבון שהכביש די צר ולא פעם ראינו שתי מכוניות המגיעות מצדדים מנוגדים עומדות אחת מול השנייה כשאף נהג לא מוכן לוותר ולתת לנהג השני לעבור.. (לא, לא באמת.. 🤪).
אנחנו יורדים מהחשמלית וניגשים קודם כל לראות את המפל, ולמען האמת לא מתרשמים יותר מדי. הזרימה חלשה למדי עד עלובה, ולכן אנחנו ממשיכים ללא עיכובים מיותרים אל כוכב היום - המסלול אל שער הסלע קוהסטל (Kuhstall). הקוהסטל הוא שער הסלע הטבעי הגדול ביותר בסקסוניה השוויצרית (11 מטרים גובה, 17 מטרים רוחב), ולפיכך גם אחד מיעדי הטיול המפורסמים ביותר באזור. אגב, פירוש המילה Kuhstall בגרמנית הוא - לא פחות ולא יותר - רפת. מקור השם הוא במלחמת שלושים השנים, כאשר השער שימש את הרפתנים להחביא במקום את עדרי הבקר שלהם.
מסלול העלייה אל הקוהסטל יוצא מהצד השני של הכביש, מול המפל, נמשך כשעה הליכה וכפי שניתן לנחש - רובו ככולו במגמת עלייה לא קלה, כולל מדרגות. בצד החיובי, המסלול עובר דרך היער, מה שאומר שהוא מוצל לחלוטין וכמובן יפה מאוד מאוד (מאוד). סביבנו הריח הכול כך מיוחד שבאמת חבל שאין דרך להעביר וצינה קלה של תחילת הסתיו האירופאי, וכל מי שחולף על פנינו מברך אותנו ב"הלווו" הגרמני המפורסם, השונה כל כך מה"הלו" האמריקאי והבריטי.
תוך כדי הליכה, אי אפשר להתעלם משלל הרוג'ומים המיוחדים, בגדלים שונים, שמטיילים רבים בנו לאורך המסלול. בסופו של דבר גם אנחנו מצטרפים לטרנד ובונים רוג'ום קטן משלנו.
מגיעים מתנשמים ומתנשפים אל השער, ואין מה להגיד חוץ מוואו. פשוט וואו. השער עצמו מדהים ומיוחד מאוד, והנוף הנשקף דרכו ומאחוריו יפהפה. ומי שכבר הגיע עד לכאן (כלומר לא מי שקרא עד פה, אלא מי שטיפס עד לקוהסטל..) - לא יכול לוותר לעצמו גם על ה"מדרגות לגן עדן" (Himmelsleiter), העולות אל ראש השער. מדובר במדרגות מתכת צרות מאוד הנבלעות בתוך הסלע, והחוויה מיוחדת במינה, וזה עוד לפני שדיברנו על הנוף מראש הצוק. יש לשים לב שהמדרגות מיועדות לעלייה בלבד, והירידה במסלול נפרד, מהצד השני של הצוק.
אלין מתיישבת מול הנוף מתחת לשער ומודיעה חד משמעית שהיא סיימה עם העליות להיום.
"רק משוגעים עולים במדרגות האלה"
אני משאיר אותה לשמור על התרמיל, עולה במדרגות, ועוד לפני שמגיע למעלה אני כבר כותב לה ש"זה לא משהו שאת יכולה להרשות לעצמך לוותר עליו".
מיותר לציין שהיא עומדת בגבורה באתגר, ולא מתחרטת.
לאחר מכן אנחנו מתיישבים, כמו כולם, לשתות בירה במקום וממהרים לרדת חזרה מה"רפת" אל באד שנדאו, לפני שמישהו יחליט לקחת אותנו לתורנות חליבה. הירידה כמובן קלה יותר, ואנחנו חוזרים אל מרכז העיירה באוטובוס, שהוא גם מהיר בהרבה מהחשמלית ההיסטורית וגם מביא אותנו עד לקרבת רציף המעבורות של באד שנדאו, שם אנחנו מקווים לתפוס הפלגה כלשהי בנהר אלבה.
שורה תחתונה: עלייה בהחלט לא קלה, אבל כדאי מאוד.
ציון: 👍👍👍👍
לאכזבתנו מסתבר שההפלגות היחידות שנותרו לאותו היום הן חצייה של נהר אלבה מגדה אחת אל הגדה השנייה.. לא אטרקטיבי במיוחד. אנחנו מוותרים ופונים לעשות סיבוב קצר במרכז החביב והמאוד מנומנם של העיירה.
ומהיסטוריה אחת - לאחרת: התחלנו את היום בחשמלית ההיסטורית של עמק קירניצש ואנחנו בוחרים לסיים את היום במעלית ההיסטורית של באד שנדאו (Historischer Personenaufzug), שנמצאת במרחק הליכה של כרבע שעה מהמרכז.
עולים ומקבלים תצפית יפה על העיירה ועל הנהר, בהחלט מומלץ. מהקומה העליונה של המעלית ניתן, כך מסתבר, לחזור אל החנייה בהליכה קצרה ונעימה דרך היער. אלין כבר מותשת לחלוטין, מוותרת ויורדת חזרה במעלית לחכות לי, בעוד אני חוזר להביא את האוטו, לאסוף אותה - וחזרה למלון.
ארוחת הערב לא מאכזבת גם הפעם. למנה ראשונה מוגשים מספר פתיחים שאנחנו לא מצליחים לזהות, אבל כולם טעימים להפליא. המנה העיקרית היא עוף עם כיסוני פטריות, ירקות מבושלים, פירה - ופופקורן (!!), והקינוח הוא כבר 50 גוונים של מתוק: תות שדה עם פנקוטה, קרם בורלה, גרידת תפוז עם פטל ומוס שוקולד עם דובדבני אמרנה. טעים, טעים, טעים.
היום השלישי
את היום השלישי בטיול אנחנו מתכננים להקדיש ליהלום שבכתר הסקסוני-שוויצרי, הלא הוא גשר הבאסטיי (Basteibrücke). הגשר העתיק, אשר נבנה עוד בשנת 1851, יושב מעל 7 קשתות ענקיות ומקשר בין שני מצוקים אדירים, והוא-הוא למעשה הסיבה העיקרית להגעתנו לסקסוניה השוויצרית. אנחנו מגיעים בשעה מאוחרת יחסית, ובאופן לא מאוד מפתיע, מגרש החנייה Parkplatz Bastei (הלא יותר מדי גדול) מלא עד אפס מקום. במצב כזה יש שתי אפשרויות: לנסוע לחנות במגרש המרוחק יותר, P+R Bastei, ולהגיע אל מתחם הגשר בשאטל, או פשוט לעשות סיבובים במגרש ולחכות עד שמישהו יואיל בטובו לצאת. אנחנו בוחרים להמר על האפשרות השנייה, ואכן לאחר מספר דקות משחק לנו המזל, אחד ממקומות החנייה מתפנים ואנחנו מזדרזים לתפוס אותו.
הגשר אכן מרשים ביותר, אך שוב כצפוי, יש לומר, עמוס לעייפה בתיירים, שכל אחד מהם חייב לצלם את הסלפי הבלתי נמנע על רקע הגשר, ואח"כ לצלם גם את בן / בת הזוג. אנחנו מצטרפים אל העדר, הולכים תחילה אל נקודות התצפית שמהן ניתן לראות את הגשר, ואח"כ גם עוברים על הגשר עצמו, ומגיעים אל עוד נקודת תצפית יפה, הצופה על נהר האלבה ועל העיירה הקטנה ראטן (Rathen), הנמצאת ממש תחת הגשר, על שפת הנהר. מכל זווית אפשרית - מדובר בהחלט בגשר מדהים ביופיו.
שורה תחתונה: כל הסופרלטיבים מוצדקים
ציון: 👍👍👍👍👍
אבל גשר הבאסטיי הוא לא האטרקציה היחידה במקום, ותאמינו או לא - אפילו לא האטרקציה הכי יפה, כי פרט לגשר עצמו, ממגרש החנייה של הבאסטיי יוצא גם מסלול טיול מיוחד במינו עם שם מאוד לא שגרתי - מסלול החורים השוודים (Schwedenlöcher). ה"אשמה" בשם הזה היא, כמו במקרה של הקוהסטל, מלחמת שלושים השנים, שכנראה הייתה מאוד משמעותית לאזור: אחרי שהסתירו את הבקר ב"קוהסטל", הכפריים המקומיים הסתתרו בעצמם בנקיקים שבין הסלעים מפני הכוחות השוודים, ולכן קראו להם "החורים השוודים".
תחילת המסלול בהליכה מתונה של כרבע שעה, שלאחריה מתחילה הירידה אל הערוץ עצמו. המראות פשוט עוצרי נשימה: מדרגות, חלקן טבעיות וחלקן מלאכותיות, מתפתלות מעל, מתחת ובין הצוקים והסלעים המכוסים בטחב ירוק. בחלק מהמקומות המעבר מתבצע על גבי גשרוני עץ או מתכת קטנים ואנחנו הולכים פשוט מוקסמים מהיופי הבלתי נתפס הזה, ורק מחכים שפרודו ושאר חבריו ההוביטים יגיחו מאחד החורים ויצטרפו אלינו.. אלין מתקשה להפסיק לצלם, והתוצאות לפניכם.
הירידה בערוץ, שהיא בהחלט לא קלה, אך אם זה לא היה ברור עד עכשיו - פשוט מהממת, נמשכת כ 45 דקות עד שעה, ובסיומה מגיעים אל ערוץ אמסלגרונדבאך (Amselgrundbach), הזורם מצפון מערב לכיוון דרום מזרח. עפ"י המסלול יש להמשיך דרום מזרחה, לכיוון אגם אמסל (Amselsee) ואח"כ אל העיירה ראטן הזכורה מהתצפית ליד גשר הבאסטיי, אך למי שמעוניין - ניתן לעלות קודם צפון מערבה, לראות את מפל אמסל (Amselfall).
אלין מביטה בחלחלה בשיפוע של השביל העולה אל המפל, מזדעזעת קלות, ומחליטה לוותר, בעוד אני מחליט לעלות. רבע שעה של עלייה די מתישה עד המפל, ומה נאמר עליו? הניאגרה זה לא.. למעשה, אפילו מפלון ליכטנהיין אתמול בבאד שנדאו היה מרשים יותר מהזרזיף הזה.. אכלתי עקיצה.
יורד חזרה אל אלין, מפרגן לה על האינטואיציה המשובחת שלה ואנחנו ממשיכים לכיוון אגם אמסל, שמתגלה כאגם מאורך ושליו. בצידו המערבי - טיילת יפה ובצידו המזרחי שרשרת אינסופית של עצים, המשתקפים בצורה מושלמת ביחד עם השמיים הכחולים במימי האגם. בדיוק הפינאלה שהייתם מבקשים לטיול כל כך יפה. בקצהו הדרומי של האגם אנחנו מתחברים לראטן, וכעת מתפצלים פעם נוספת: אלין ממתינה בעיירה, בעוד אני נשלח אחר כבוד לעלות חזרה לבאסטיי להביא את האוטו.
25 דקות של טיפוס מתיש באין סוף מדרגות (ב 500 הפסקתי לספור), ואני שוב על הגשר. ממשיך אל מגרש החנייה, משלם, נוסע לאסוף את אלין וחזרה למלון. קונספט התשלום בחניון הבאסטיי מעניין: מצלמה מזהה את לוחית הרישוי בכניסה, ולפני היציאה נדרשים לגשת אל מכונת התשלום, להזין את לוחית הרישוי ולשלם בהתאם לזמן החנייה, ואז ניתן לצאת. הצעת ייעול לפרנסי סקסוניה השוויצרית: אם כבר יש מצלמה בכניסה, לא יותר פשוט לשים מצלמה גם ביציאה, ולשלם כאשר יוצאים?.. נקודה למחשבה, חברים.
סה"כ מסלול ה"חורים השוודים" כולו לקח לנו 4 שעות, עם לא מעט עצירות, וכולל החצי שעה המיותרת של עלייה למפל אמסל וחזרה ממנו. המסלול בהחלט לא קל, אבל ש-ו-ו-ה ב-ט-י-ר-ו-ף, ואנחנו ממליצים מכל הלב לא לוותר עליו. אם כולם יכולים לעמוד בעלייה מראטן לבאסטיי - מומלץ לעשות קודם כל את המסלול, משום שהוא מעגלי וכולל למעשה בסיומו גם את הגשר עצמו ואת נקודות התצפית עליו ואליו. האפשרות השנייה היא לטייל כמונו - קודם כל במתחם הגשר עצמו, ואז לחזור למגרש החנייה, לעשות את המסלול עד ראטן ולשלוח את הנהג בלבד לעלות מראטן לבאסטיי להביא את האוטו. הכיוון ההפוך (כלומר להתחיל בבאסטיי, לרדת לראטן ואז לעלות חזרה דרך ערוץ ה"חורים השוודים") אפשרי גם הוא, אבל צריך לקחת בחשבון שהעלייה דרך הערוץ קשה משמעותית לעומת העלייה מראטן לבאסטיי. אנחנו לא ממליצים. ואם מישהו חשב על הרעיון של התחלה בראטן, עלייה לבאסטיי והליכה במסלול חזרה לראטן - אז ראשית כל - Great minds think a like - זו גם הייתה התוכנית המקורית שלנו, ושנית - זה אפשרי, אך צריך לקחת בחשבון שבראטן מעט מאוד מקומות חנייה, בעיקר ליד תחנת כיבוי האש המקומית (Feuerwehr Rathen), ולא בטוח שאפשר להשאיר שם את הרכב לזמן ארוך.
שורה תחתונה: צריך עוד להוסיף משהו? מסלול מושלם.
ציון: 👍👍👍👍👍
בארוחת הערב האחרונה שלנו אנחנו כבר לא מתאפקים, ובנוסף לתפריט הקבוע מזמינים גם מרק עגבניות, ששנינו מפנטזים עליו כבר מהערב הראשון, ובצדק, כפי שמתברר מיד לאחר הכף הראשונה. המנה הראשונה הרשמית היא טרטר בקר עם ביצה עלומה, המנה העיקרית - לחי שור עם רוטב פטריות ותפו"א ולקינוח עוגת שוקולד עם פירות וריבה. 3 כוכבי מישלן, קל.
היום הרביעי
נפרדים בצער רב מהמלון, שייזכר לבטח כמקום עם האוכל הכי טעים והכי מיוחד בטיול הזה (ולא רק בזה), ונוסעים ליעד האחרון בסקסוניה השוויצרית - ערוץ קירניצש (Kirnitzschklamm), הזורם ממש על הגבול בין גרמניה לבין צ'כיה. ואם השם של הערוץ נשמע לכם מוכר - אז אכן, זה אותו אחד שזורם גם בבאד שנדאו.. דה ז'ה וו.
ההיילייטס של הטיול: הפלגה בערוץ בסירה קטנה. בשלב התכנונים התלבטנו בין הטיול הזה לבין טיול דומה בערוץ אדמונד (Edmundova soutěska Kamenice) בצ'כיה, ליד העיירה הרנסקו (Hřensko), אך כאשר פנינו במייל ללשכת התיירות של הרנסקו כדי לבקש פרטים על הטיול בערוץ אדמונד התבשרנו שכמות המבקרים בערוץ מוגבלת, ושאם אנחנו מעוניינים להבטיח את מקומנו - כדאי שנגיע "לא אחרי 7 בבוקר".. מה שכמובן היטה את הכף מיידית לטובת ערוץ קירניצש.
החנייה המסודרת הקרובה ביותר לערוץ קירניצש נמצאת בכפר הקטן הינטרהרמסדורף (Hinterhermsdorf) - חניון Parkplatz Buchenparkhalle. מהחניון יש להמשיך ברגל אל הערוץ, כ 45 דקות הליכה.
חונים ומתחילים בהליכה. הדרך אל הערוץ במגמת ירידה, חלקה לא קלה ועם לא מעט מדרגות, אך גם כאן - רוב הדרך מוצלת ויפה מאוד. ההליכה עפ"י השילוט אל נקודת ההתחלה של ההפלגה, Obere Schleuse ("הסכר העליון") וקשה עד בלתי אפשרי לטעות בדרך.
אנחנו מגיעים, קונים 2 כרטיסים ועולים לסירה הגדולה שתיקח אותנו דרך הקניון. בחוצפה ישראלית שלא אופיינית לנו בד"כ אנחנו מפלסים לעצמנו מקום בקצה הקדמי של הסירה, כדי שאף אחד לא יידחף לאלין לתמונות, ויוצאים לדרך. ההפלגה מהנה מאוד: הערוץ הירקרק מוקף בעצים וצוקים, מעלינו שמיים כחולים ויפים זרועים בעננים לבנים והפסטורליה המושלמת מופרת רק ע"י החפירות האינסופיות של המשיטה של הסירה, בגרמנית בלבד, מיותר לציין.
למרבה הצער, השייט קצר יחסית, ולאחר כ 20 דקות של הפלגה אנחנו כבר מגיעים לתחנה הסופית. הכלב של אחת הנוסעות כנראה לא ממש אהב את ההפלגה, או את החפירות, או גם וגם, ובעת הירידה מהסירה הוא מפיל את קופת הטיפים של המשיטה, שובר אותה וכל הכסף נופל למים.. לא נעים.
הדרך חזרה מהתחנה התחתונה אל מגרש החנייה עורכת בין שעה ושעה וחצי, כמובן במגמת עלייה. תחילתה בסדרה ארוכה של מדרגות, אך לאחר שהן מסתיימות, המשך הדרך נוח יחסית, ובהחלט קל יותר מהדרך הלוך, למעט עלייה קשוחה אחת לקראת הסוף. כמו הדרך הלוך, גם הדרך חזור משולטת היטב לכל אורכה, ואין סיכוי ללכת לאיבוד (בדרך חזרה, מן הסתם, יש ללכת על פי השילוט אל Parkplatz Buchenparkhalle).
שורה תחתונה: ההפלגה עצמה היא חוויה מיוחדת ומהנה מאוד, אם כי די קצרה. הדרך הלוך-חזור לא קלה.
ציון: 👍👍👍👍
עם החזרה למגרש החנייה תם הפרק (המאוד מוצלח) של סקסוניה השוויצרית בטיול, ואנחנו יוצאים לנסיעה ארוכה דרומה, אל העיר הצ'כית פלזן (Plzeň). כ 3.5 שעות (עם עצירות), ואנחנו מגיעים אל העיר, הרביעית בגודלה בצ'כיה. המלון שלנו, מלון רנגו (Hotel Rango) ממוקם ממש ב"צנטרום של הפיילה", צמוד למרכז העתיק של פלזן, ופקידת הקבלה האדיבה מצטרפת אלינו לאוטו על מנת לכוון אותנו לחנייה של המלון. נחמד גם לשמוע אנשים שיודעים לדבר אנגלית, בהחלט שינוי מרענן לעומת סקסוניה השוויצרית.
המלון עצמו מתגלה כמלון חביב, וכאמור המיקום הוא כמעט הכי מרכזי שיש, מה שאומר מצד אחד שאפשר להגיע לכל מקום ברגל, ומצד שני - לא מעט רעש, וחובה לסגור את החלונות בלילה. על מזגן בחדר אפשר רק לחלום, מה שיוצר תחושת מחנק מסוימת. עניין נוסף שהתקשינו להסביר הוא חלונות אלכסוניים בגג ממש מעל המיטה, עם וילון שקוף למחצה, שמעביר הרבה אור. החדר שקיבלנו, אגב, שוב בקומה העליונה, שוב בפינה הכי מרוחקת - ושוב אין מעלית. את הקטע של להיגרר עם המזוודות במדרגות כבר מיצינו בגרמניה. בהחלט אין צורך לתרגל אותנו פעם נוספת.. טוב זהו, חדל בכיינות! שאלה תהיינה הצרות בחיים.
אנחנו מתארגנים בחדר ויורדים לארוחת ערב במסעדה של המלון. מה נאמר? אחרי ארוחות הגורמה במלון הקודם, קצת מאכזב לחזור לאוכל קונבנציונלי, אבל בסופו של דבר אנחנו מסתדרים גם עם סטייקים ותפוחי אדמה.. כאמור - שאלה תהיינה הצרות בחיים.
אחרי ארוחת הערב אלין לא מוותרת על טיול לילי קצר במרכז פלזן. אנחנו עוברים דרך כיכר הרפובליקה היפה, מול הכנסייה הענקית ובית העירייה, ממשיכים אל בית הכנסת הגדול והמרשים ועושים גם סיבוב בגינה המאורכת המקיפה את הכיכר, לפני שחוזרים למלון שפוכים לחלוטין.
היום החמישי
מתעוררים לבוקר ראשון בצ'כיה ויורדים לארוחת בוקר. שוב, אין ספק שיש פה ירידה מסוימת ברמה לעומת המלון הקודם, וארוחת הבוקר בסיסית יחסית, אך מספקת בהחלט ולא יצאנו רעבים. תחילה אנחנו הולכים לכיוון האצטדיון של קבוצת הכדורגל המקומית, ויקטוריה פלזן, ואני מוסיף צעיף נוסף לאוסף הצעיפים המפואר שלי. משם חזרה לכיוון המרכז העתיק, פחות או יותר במסלול שבו הלכנו אתמול בלילה. אחרי ארבעה ימים אינטנסיביים מאוד, עמוסים בטיולים, היום אנחנו בהחלט לוקחים את הזמן ולא ממהרים לשום מקום.
פלזן מתהדרת, בין היתר, בבית הכנסת השלישי בגודלו בעולם (Velká synagoga). המבנה בעל שני צריחים גבוהים ומגן דוד ענק בחזיתו, ומה נאמר - במציאות המורכבת של שנת 2025, זו בהחלט לא תחושה רגילה לעמוד מול בית כנסת כזה בחו"ל. אנחנו נכנסים לראות את היכל התפילה המפואר, שכולל ויטראז'ים יפים מאוד וציורי קיר, מהסוג שאופייני בד"כ לכנסיות. לוקחים כמה רגעים, כל אחד לעצמו עם המחשבות והתחושות שלו.
מבית הכנסת אנחנו פונים אל קתדרלת ברטולומאו הענקית (Katedrála svatého Bartoloměje), שנמצאת במרכז כיכר הרפובליקה. עושים סיבוב בקתדרלה, והעיניים רוצות לעלות למגדל התצפית שלה, אך הרגליים צועקות הצילו אחרי 4 ימים של טיפוסים מתישים, והפעם הרגליים הן המנצחות. מוותרים על העלייה, הולכים לחפש מקום לאכול, ובוחרים במסעדת המבורגרים קטנה, ברונט בורגר (Brunette Burger). המקום מגיש המבורגרים מיוחדים עם תוספות שונות, ואין מה להגיד - ציון 4.9 בגוגל לא הולך ברגל.. המבורגר טעים מאוד ומומלץ בחום.
לאחר הארוחה אלין בוחרת לחזור למלון לנוח, מנוחה שאותה היא בהחלט הרוויחה ביושר, בעוד אני בוחר ללכת לסיור במנהרות ההיסטוריות של פלזן (Plzeňské historické podzemí). המנהרות ההיסטוריות הן למעשה מבוך שלם של מסדרונות וחדרים שנבנו מתחת רחובות העיר החל מהמאה ה 13 על מנת להגן על תושבי העיר מפני מתקפות ופלישות. הסיור מעניין ומציג את החיים השלמים שהתקיימו בעבר מתחת לפני האדמה, אך אני מתקשה להתרכז בהסברים ונסחף כל הזמן להקשר האקטואלי הבלתי נמנע, אל המנהרות האחרות שבהן גם בשעת כתיבת שורות אלה עדיין מוחזקים 48 חטופים וחטופה.. 😢😢😢
למי שמעוניין בסיור, יש לקחת בחשבון שבמנהרות טמפרטורה קבועה של כ 10 מעלות לאורך כל השנה ובמקום גם רטוב ולח - כדאי להיערך בהתאם מבחינת ביגוד ונעליים.
כאשר אני יוצא מהסיור, הגשם שהובטח עפ"י התחזית אכן מתחיל לרדת, ואנחנו מחליטים לנסוע אל קניון אולימפיה (ProSpánek | Plzeň Olympia) לקצת שופינג. אני כמובן לא מעלה בדעתי להזיז את הרכב מהחנייה של המלון, ומכיוון שאלין ידועה כחובבת מושבעת של נסיעות בתחבורה ציבורית, בדגש על חשמליות ועל טרלבוסים, אנחנו מוצאים את עצמנו מתרגלים שימוש בתחב"צ של פלזן. את כרטיסי הנסיעה קונים, כך מסתבר, באמצעי התחבורה עצמם (באמצעות כרטיס אשראי), ובוחרים את משך זמן הנסיעה (חצי שעה / שעה / שעתיים / 24 שעות). הכרטיס מודפס עם שעת פקיעת התוקף, כך שאין צורך לבצע כל תיקוף נוסף. עקרון הפשטות במיטבו.
מגיעים לקניון הנמצא בקצה הדרומי של העיר, ומתחילים לחרוש את החנויות. סה"כ מדובר בקניון גדול ומודרני, עם חנויות רבות ומגוונות.
את הערב אנחנו סוגרים בבית קפה מדליק סמוך למלון, לה פרנצ'י (Le Frenchie Náměstí). מזמינים פשטידות טעימות עם שתייה, ולקינוח פאבלובה. סגירה מושלמת לערב ולפלזן בכלל.
