מפת האיים – ציור קיר בג'וגג'קארטה
6-7.7 תל אביב-איסטנבול- דנפאסאר טיסה והגעה למלון בקוטה
זהו טיול שנולד לפני הקורונה וסוף סוף יצא לדרך. כבר לפני ארבע שנים, עת טיילנו במקסיקו עם משה מנע כמדריך, רמז לנו משה כי יש לו קבוצה פרטית להדרכת טיול לאינדונסיה בסתיו העוקב. סגרנו איתו כי אם יש מקום פנוי אנחנו מעונינים להצטרף. בינתיים פרצה הקורונה לחיינו ושיבשה הכל. בחג השבועות השנה מלאו העיתונים בהצעות טיולים לכל רחבי תבל אינדונסיה הופיעה בהצעות לחגי תשרי הקרבים. הבעיה שבחגים אני אוהב לחגוג בבית . לפתע ליאורה שולפת בתמימות משפט מבריק " טלפן לניסו ב"אדמה" אולי יש לו משהו מתאים לנו". התשובה של ניסו היתה מפתיעה. "משה מנע יוצא עם קבוצה פרטית בראשית יולי. יש 2 מקומות ויש לך 4 שעות להעביר לי במייל את כל הניירת הנדרשת כי הערב אני חייב לשלוח הכל לאינדונסיה כדי להבטיח את הויזות. נסגרתי בחדר העבודה והתחלתי לנבור במחשב ולשלוף ממנו מסמך אחר מסמך לפי הרשימה שניסו שלח. עמדתי בזמנים ועוד באותו הערב קבלנו אישור שאנחנו בפנים.
ב6.7 המראנו ב 10 בלילה לאיסטנבול. הכל כעת מתבצע מנמל התעופה החדש שארדואן בנה ועדין קרוי איסטנבול בלי הקדשה לאף אחד מיקירי טורקיה. משער הנחיתה לשער הטיסה לדאנפאסאר חוצים את כל השדה הענק הזה אבל עומדים בזמנים. הטיסה לדאנפאסאר יוצאת בזמן ולפנינו טיסה ארוכה בת כ13 שעות. לדאנפאסאר הגענו לעת ערב. החושך כבר ירד. הליכי הכניסה די מהירים וקדימה למלון אליו הגענו ב 10 בלילה.
ארוחת ערב מצוינת ואחריה לחדרים .ברוכים הבאים לאינדונזיה.
חזית שדה התעופה בדאנפאסאר
8.7 קוטה- מקדש המים המבעבעים-חוות קפה-הר הגעש באטור-באטואן-קוטה
אז מה היה לנו היום: יצאנו ממלון קרטיקה פלאזה שבאזור קוטה, אחד המרכזים התירותיים ביותר בבאלי, ונסענו צפונה כאשר תחנתנו הראשונה היתה המקדש החשוב שנקרא טירטא אמפול״ שפירושו ״ המים המבעבעים״.
ברכה במקדש המים המבעבעים
המקדש הוא אחד החשובים באי מבחינת קדושתו לבאלינזים, ואין טקס טהרה מבלי שישתמשו במימי המעיין של המקדש. סיפרנו את האגדה/סיפור על אותו מלך-שד נוראי שהילך אימים על האנשים, ולא נתן להם להתפלל לאלים ההודים שלהם, ודרש שיסגדו אך ורק לו. בייאושם פנו האנשים לשליט ששלט באזור הר אגונג ( ההר הגבוה והקדוש לבאלינזים) וזה התפלל, יחד עם האנשים לאל המלחמה ההינדי, הלא הוא אינדרה, שיבוא ויגן עליהם מפני השד האכזר. אינדרה שולח את צבאו כדי להרוג אותו ובבואם למקום, עייפים וצמאים, הם שותים ממי המעין שהיה, מבלי לדעת שהשד הגדול הרעיל את המים. כמובן שאינדרה כועס ומיד יורה חץ בקרקע ופורצים משם מים טובים ובעיקר מרפאים. החיילים שנפלו מתים, קמים לתחיה, ומתחיל מרדף אחרי המלך-שד, כאשר זה הופך את עצמו כל פעם לייצור אחר, אם תרנגולת, אם עץ קוקוס ואפילו לאבן. אינדרה מצליח לזהות אותו ויורה בו חץ והורג אותו. דמו ניגר לנהר סמוך ועד היום נמנעים הבלינזים מכל שימוש במי אותו נהר. אגדה שהיתה באמת
ראינו משפחה מתפללת במקום,
תפילה משפחתית במקדש המים המבעבעים
המקום פופולרי גם בקרב התיירים המערביים שבאים לטבול כאן כמנהג המקומיים.
טבילה המונית במי המקדש
עברנו ביציאה דרך שורת חנויות אינסופית והמשכנו בדרכנו צפונה, עד אשר הגענו לחוות קפה וצמחי תבלין.
חפצי נוי בדוכנים בשוק המקדש
לימדו אותנו קצת על קפה, ראינו עצים וצמחים שונים שבשימוש האדם וישבנו לשתות קפה על מרפסת הצופה לנוף יפהפה. טעמנו קפה בטעמים ותה בטעמים ואפילו את הקפה שנחשב לדליקטס, קפה שהפולים שלו עוברים דרך מערכת העיכול של חיה שנקראת cevit cat ( בעברית זה נקרא זבד). המשכנו לארוחת צהרים ותצפית על אגם באטור והר הגעש באטור (1,717מ׳). ההר פעיל וההתפרצות האחרונה היתה בשנת 2000. ב-1926 נאלצו תושבי הכפר שישב על מורדותיו, להתפנות, וזה הגרעין שייסד את הכפר ״קינטאמאני״, הכפר הסמוך לנקודת התצפית בה היינו. הזכרתי שבאזור חיים התושבים הקדומים של באלי שעדיין משמרים אמונות וטכסים ייחודיים להם.
הר הגעש באטור
יצאנו קצת אחרי 16:00 חזרה דרומה, לעבר הכפר הגדול באטואן (Batuan), שם התקיימה חגיגה לכבוד התאריך בו נהוג לברך את הטבע והצומח שמספק לאדם חיים.
גמאלן (תזמורת כלי נשיפה והקשה) בפעולה
כל אנשי הכפר באו להתפלל במקדש, ראינו את התפילות ולאחר מכן את הריקודים שהוצגו לאנשי הכפר על ידי חלק מהצעירים שלו. בטקס הזה השתמשו הנגנים הצעירים בכלי שנקרא ״ גנגונג״ ( genggong ) שהוא חתיכת עץ עשויה משורש של דקל ובה לשון עץ אותה מרעידים כדי להפיק צליל. למרות הגשם שירד מפעם לפעם ולמרות השעה המאוחרת החזקנו מעמד וראינו את הריקודים האופייניים והיפים של הבלינזים. חזרנו למלון לארוחת ערב מאוחרת
9.7 קוטה – טיסה לסוראבאיה – גן החיות בסוראבאיה-נסיעה ללינה במרגלות הר ברומו
יצאנו הבוקר מהמלון ישירות לשדה התעופה שנמצא כרבע שעה מהמלון שלנו בקוטה. עם ההגעה התברר שהקדמנו לטיסה ב-45 דקות (11:45 במקום 11:00) עיכוב שהתברר כנחוץ לאור הקצב האיטי בו קיבלנו את כרטיסי העלייה למטוס. המתנה קצרה בשדה התעופה הנחמד של באלי ואנחנו בטיסה קצרה, נוחתים בעיר סוראבייה (Surabaya), בירת מחוז מזרח ג׳אווה, והעיר השניה בגודלה באינדונזיה אחרי ג׳קרטה. פוגשים את המדריך המקומי ( שמו אנואר) ואנחנו נוסעים לביקור קצר בגן החיות של סורבאיה שנחשב לחשוב ולגדול באינדונזיה כולה. מטרת הביקור היא כמובן לראות את אחד הסמלים המובהקים של עולם החי האינדונזי, לטאת הענק, ״דרקון קומודו״, הקרוי כך על שם קבוצת האיים שבה הוא נמצא, אנדמי לחלוטין לחלק זה של העולם ושל אינדונזיה.
דרקוני קומודו
בדיוק הגענו לשעת ההאכלה של החיה הגדולה שיכולה להגיע כמעט ל-3 מטרים. בטבע היא אוכלת ציפורים ואיילים או אפילו איזה עז שנקרית בדרכם. ידוע גם על טריפה של בני אדם. נהוג לחשוב שלדרקוני קומודו עולם שלם של חיידקים החיים בפה וברוק שלהם, חיידקים שאחרי נשיכה, מועברים לקורבן שאט אט מת מין הזיהום הקשור בנשיכה ( החיה הדרקון מחכה שהחיה תמות מן הזיהום שמתפתח עקב הנשיכה), אבל בשנים האחרונות מתברר שיש לדרקון קומודו ארס שממית את הקורבן.
המשכנו לראות את הסמל השני של עולם החי של אינדונזיה, את ״ איש היער״ בתרגום שמו מאינדונזית ( לשפה קוראים כאן ״בהסה אינדונזיה״), או בשמו המקומי ״ אוראנג אוטאנג"
אורנג אוטנג בגן החיות בסוראבאיה
. בדרכנו החוצה עוד ראינו את קופי הפרובוסיס בעלי האף הארוך ( שמם בעברית הוא ״קוף חוטמני״ או ״קוף החוטם״ - איבר מוזר למראה שנועד כנראה להיות אטרקטיבי לנקבות המין - לך תתווכח איתם…)
יצאנו מגן החיות , בנוף אנושי שונה לחלוטין מזה של באלי, בעיקר הרשימה כמות הנשים עוטות החיג׳אב, מראה שלא היה שכיח כל כך לפני עשרים שנה.
נשות סוראבאיה בחיג'אב
מול הכניסה לגן החיות ראינו את הפסל שממנו נגזר שם העיר, המלחמה שהיתה בין כריש לבן -( ״סורה״, ותנין לבן - ״באיה״). יש כמה גירסאות לשם העיר ויש הטוענים שמדובר בשמות שני מלכים שנלחמו על השלטון על הממלכה שהיתה כאן ואפילו מזכירים את הכריש ( שמייצג את האינדונזים) במאבקם בצבאות הסינים של קובלאי חאן ( אותם מייצג התנין), השליט המונגולי שפלש לג׳אווה בסוף המאה ה-13. מגרש החניה שליד גן החיות מלא מפה לפה ברכב המקובל ביותר הקטנוע.
קטנוע- הרכב האישי המקובל
דיברנו על היותה של העיר מרכז תעשייתי חשוב ( טקסטיל, נעליים, הלבשה, סיגריות )ומרכז אוניברסיטאי נחשב מאוד באינדונזיה, עם מעל ל-50 אוניברסיטאות. היותה של סורבאיה עיר נמל מרכזית בג׳אווה עשה אותה לאורך ההיסטוריה כולה מרכז סחר ועיר של מסחר, בעיקר ימי עם הסביבה הקרובה והרחוקה. עד היום יש כאן מספנות גדולות ובי״ס חשוב לימאים ולאנשי חיל הים האינדונזי.
דיברנו על קיום קהילה יהודית בסורבאיה, קהילה שראשיתה בשנות ה-20 של המאה ה-20, שהגיעו עם ההולנדים והתיישבו בערי המסחר הגדולות של אינדונזיה, והזכרנו את בית הכנסת שעמד כאן עד שנת 2013 ושהיום איננו לאחר שהבעלות על הקרקע שלו היתה במחלוקת עם השכנים.
עשינו עצירה לקפה במרכז מסחרי קצת אחרי היציאה מהעיר והמשכנו על הכביש המהיר להר ברומו. ממול נשקף הנוף של הרי הגעש הגדולים כאן, הר ארג׳ונה (3,339 מ׳)והר ווליראנג (3,152 מ׳) בירידה מהכביש המהיר ראינו הכנות לטקס חתונה או ברית, עם סוסים מקושטים וכרכרות צבעוניות ומקושטות. מתחילים לעלות ויורדת החשיכה ומתחיל לו גשם. הכביש מתעקל ועולה ואנחנו מגיעים לנקודה שבה עלינו להחליף את האוטובוס לכלי רכב קטנים יותר, הדרך מפותלת ועולה ועולה ולבסוף הגענו למלוננו שנקרא Jiwa Jawa בגובה של 1,900 מ׳. ארוחת ערב נחמדה ומחר משכימים ליום ארוך שמתחיל ב-03:00 לפנות בוקר. קשה לפעמים להיות תייר…
10.7 הר ברומו-מפל המים מאדהקאריפורה- סוראבאיה
השכמנו להתעורר בשעה 03:00 כדי לצאת ולצפות בזריחה ובהר ברומו, המפורסם בין הרי הגעש של מזרח האי ג׳אווה. יצאנו בחשיכה של הבוקר הקר ( הסוחרים המקומיים כבר חיכו עם סחורה חמה של כובעי צמר מחוץ למלון) עם 5 ג׳יפים אל אחת התצפיות החולשות על הנוף. הג׳יפים הרבים שחלפו על פנינו, רמזו לנו על הבאות ואכן כעבור 40 דקות בערך הגענו למקום הומה בג׳יפים אשר גם הם כמונו כוונו לתצפית. עלינו בשביל חשוך החולש על האזור ( אותו עדיין לא ראינו) והתנחמנו בכוס קפה אשר הכינה לנו אשה מקומית, בעוד חברתה מציעה לנו מחצלות לשבת עליהן בנחת.
הר הגעש ברומו מעשן כבד
״ תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר״ אומר השיר ואכן אט אט מתחיל לעלות האור ונגלה הנוף המרהיב של ים החולות מכוסה העננים, כשבקצהו, מעלה עשן לבן וסמיך, הר ברומו ( 2,329 מ׳). אנחנו צופים על חלק מהפארק הלאומי והגיאולוגי הנקרא: ״ הפארק הלאומי של ברומו-טנגר-סמרו ״. זהו פארק המכיל את כמה מהתופעות הגיאולוגית של האזור, הנחשב לאחד הפעילים בעולם מבחינת וולקניזם. המראה משתנה מרגע לרגע והמצלמות עובדות שעות נוספות; ברקע מצטרף לחגיגה הר נוסף בצורת חרוט גבוה מעלינו, הנקרא סמרו ( Semeru - 3,676 מ׳), שמפסגתו/ לועו מתמר עשן לבן. זהו ההר הגבוה ביותר באי ג׳אווה וגבוה ממנו רק ההר הנקרא ״ג׳איה״ שנמצא בכלל באי פאפואה ניו גיני, בחלקה האינדונזי שנקרא ״אירייאן ג׳אייה״. הר ברומו ( שמו נגזר מהכינוי הג׳אוונזי, לאל הבורא במיתולוגיה ההינדואיסטית, הלא הוא האל ברהמה) הוא בעצם כיפת לבה או הר געש קטן שעלה בתוך הקאלדרה הענקית שמתחתנו, בתוך ״ים החולות״ הגדול. דיברנו על בני הקבוצה האתנית הנקראים ״ טנגר״ ( Teneger) החיים באזור והם השרידים האחרונים לקיום ההינדואיזם בג׳אווה, למרות שדתם מעורבת עם אמונות אנימיסטיות ( אמונה בכוחות ועצמים טבעיים) ובודהיזם. הזכרנו את מנהגם בחגם החשוב ביותר, לעלות אל ההר ולהשליך ללועו מנחות של אורז, פירות, ירקות ופרחים, ואף בע״ח ממשק הבית כמו תרנגולות ועיזים. האמונה באלי ההר מקורה באגדה על אבותיהם המייסדים, נסיך ונסיכה חשוכי ילדים שנדרו להקריב את בנם ( ה-25 במספר) לאלי ההר בתמורה להולדת ילדיהם.
מבט על הלוע הפעור
ירדנו מן התצפית אל הג’יפים שחיכו לקחת אותנו לתוך הקאלדרה שמתחתנו, וברכנו על הגשם שירד אמש ומנע מאיתנו לטייל בענני אבק וולקני. מכאן הדרך אל הלוע המעשן הייתה כרוכה ברכיבה על סוס או הליכה רגלית, ונראה שכאן נחלקו הדעות ויצאנו מי ברגל ומי על סוס אל ההר. לכולנו ציפה בסוף הדרך, גרם של 220 מדרגות כדי לקחתנו אל שולי הלוע שמתוכו עלו אדי גופרית ועשן בנהמתם הבלתי פוסקת של אלי ההר. אכן מחזה מיוחד במינו. חזרנו חזרה, הפעם כולם ברגל, אל הג׳יפים שהחזירו אותנו למלון, לארוחת בוקר מאוחרת, התארגנות ויציאה לדרך, כשהפעם פנינו מועדות לשמורת מפלים יפה בשם מאדהקאריפורה ( Madakaripura), על שמו של שר חשוב שהיה ממייסדי שושלת מאג׳אפהיט, הממלכה ההינדית האחרונה בג׳אווה. הבטחנו מפלים והליכה במים אבל כדי להגיע לשם יש לרכב על אופנועים, והנה אנחנו מנסים גם כלי תחבורה זה בטיול
מפלי מאדהקאריפורה
הבטחנו הליכה במים ואכן השביל היפה הגיע למפל גדול ועצום ( בעצם כמה מפלים) חלקו האחרון של השביל כבר היה טבילה רצינית במים, מה שלא הפריע למוזיקת המחאה והשירה שעלתה מן הגרונות. כך תרמנו את חלקנו למחאה בארץ, ושוב 20 דקות יציאה מן הנחל והנה שוב האופנועים מחכים להחזירנו למיניבוסים שחיכו להפגישנו סוף סוף עם האוטובוס שלנו. זהו. מתחילים בנסיעה חזרה למלון בסורבאיה, אלא שזמן קצר אחרי שהתחלנו, קולות מוזיקה ושירה רמים בוקעים ממתחם בתים גדול שעברנו בדרך ויש התלבטות האם מדובר בחתונה אי ברית מילה, ולבסוף מסתבר שמדובר בציון שלוש שנים לפטירתה של אשת ראש הכפר!? קישוטים לעטר בהם סוסים מחכים בחצר סמוכה ואנו מוזמנים למסיבה, כאשר קהל גדול מקדם את פנינו במאור פנים, גם הגברים וגם הנשים ( שכמעט כולן לבשו חיג׳אב). הפתעת האירוע היו צמד הזמרים, כאשר לפחות אחד מהם, לבוש בבגדי אשה ומאופר כאשה מחולל לו לקול צהלת הקהל. מדובר בתופעה מוכרת, ידועה ובעיקר מקובלת בקרב הקהילות המוסלמיות בג׳אווה, כאשר נשים טראנסיות מהוות סמל של ברכה באירועים משפחתיים. המין ״הכפול״ לכאורה נחשב כאן כמביא איתו מזל טוב וזה מקומן של נשים אלה בקהילה!
אוסף קישוטים למסיבה
המשכנו בנסיעה ועצרנו פעם נוספת כדי לראות את שרידי האסון של נהר הבוץ שעלה בשנת 2006 מהמעמקים בעקבות קידוח של חברת הנפט והגז הגדולה שנקראת Lapindo, ושכיסה 16 כפרים כאן ופשוט קבר אותם תחת נהרות של בוץ הסברנו שכנראה מדובר באסון טבע שמקורו דווקא לא מידי אדם, אלא מצירוף מקרים קשה שאירע בעקבות רעידת אדמה שפקדה את האזור זמן קצר קודם. חזרנו לסורבאיה, למלון נובוטל שם חיכתה לנו ארוחת הערב וסגרנו יום עמוס בפעילות.
11.7 סוראהאיה-סולו – מקדשי פאראמבנאן – ג'וגג'אקארטה
יום 5 לטיול: יצאנו את מלון נובוטל שבסורבאיה מעט לפני השעה 09:00 ( שכחו להוריד את מזוודותינו..) ויצאנו בנסיעה על הכביש המהיר המוביל לכוון הערים ההיסטוריות של סורהקרטה (ידועה גם בשמה העממי ״סולו״) וג׳וקג׳קרטה ( או בקיצור ״ג׳וקג׳ה״), הערים המייצגות יותר מכל את הלב והחיים התרבותיים של האי ג׳אווה. עברנו בנופים חקלאיים של שדות אורז בשלבים שונים של עיבוד, ומטעים של עצי טיק לפני שהגענו לסולו. המדריך שלנו כאן, איקבל, דיבר על ״חברת הודו המזרחית ההולנדית״ והשפעתה הרבה על חיי האינדונזים, החל מ-1595, עת הגיעו לחופי אינדונזיה ספינות הסחר ההולנדיות הראשונות, ועד לקבלת העצמאות ב-1945 (למרות שההולנדים נשארו באינדונזיה עד 1949). שלטון היפנים, שהתקבל בהתחלה בברכה כאשר האיים נכבשים על ידם במלחמת העולם השנייה, מסתיים עם כניעת יפן באוגוסט 1945. נסיון של ההולנדים לחזור ולשלוט באינדונזיה, נכשל בסופו של דבר.
הגענו לסולו ונכנסנו לבקר את מוזיאון הבטיק ( נקרא Danar Hadi - ע״ש הבעלים של המקום), מוזיאון פרטי מרשים ביותר עם אוסף של מעל ל-1000 אריגי בטיק, חלקם הגדול עתיקים וחלקם מהזמן הזה. למדנו על המוטיבים השונים של ציורי הבטיק, המסורות השונות באזורים שונים והטכניקות בהן משתמשים.
באטיק במוזיאון
לאחר הביקור המשכנו בדרכנו לאחד משני האתרים הארכיאולוגים/ היסטוריים החשובים ביותר באינדונזיה, מקדש הפראמבאנאן (Prambanan). המקדש הוקם בידי ממלכת מאטאראם ( Mataram ) ההינדואיסטית שהתקיימה במרכז ג׳אווה סביב המאה ה-8 עד העשירית שבמהלכה גם הוקם המקדש הזה המוקדש לאל שיווה למרות שמשני צידיו ניצבים המקדשים לאל הבורא, ברהמה, והאל ״המשמר״, וישנו. שיווה ב״שילוש הקדוש״ ( נקרא ״ טרימורטי״), היה האל האחראי להתחדשות של הבלייה והיצירה מחדש.
מקדשי פראמבנאן לקראת שקיעה
ראינו את האלמנטים הארכיטקטוניים בהם השתמשו הבנאים, מוטיבים של ״לינגם״ ( איבר מין זכרי המזוהה כסמלו של שיווה), בתוך פרחי לוטוס, קישוטים של ״אפסרות״, אותן רקדניות שמימיות אשר נועדו לבדר את האלים ( וגם את המלכים על פני האדמה). נכנסנו למקדש של שיווה וראינו את פסלו עם 4 הזרועות, כאשר בשלושת החדרים האחרים שבלב המקדש ראינו את פסליהם של הנזיר ההינדואיסטי המיתולוגי אגאסטייה, האל גנש,,בנו בעל ראש הפיל של שיווה, ואת אשתו צמאת הדם, דורגה ( למען האמת נחשבת למי שפועלת לשמור על העולם אולם הפולחן אליה קשור בהקרבת קורבנות ולכן מופיעה עם ראשים כרותים.
מסביב על הפנלים היו סצינות רבות מתוך סיפור הראמיינה,
הערצת הקופים
ואנחנו עברנו לצידו השני של הקומפלקס לצילום פנורמי של האתר. עוד הליכה בתוך שכונה קטנה מביאה אותנו לתיאטרון הצלליות ( Wayan Kulit בטרמינולוגיה המקומית) וראינו את הדאלאנג, מפעיל הבובות עושה זאת במיומנות רבה. ניתן היה לראות את ההצגה משני צידי מסך הבד. הדמויות העשויות עור, נצבעות ומקושטות, כל דמות ותפקידה במחזה ותזמורת הגמלאן הקטנה ליוותה את ההופעה.
סיטה ורמה בתיאטרון הצלליות
אכלנו ארוחת ערב במסעדה המשפחתית שממול ויצאנו אחר כך לכביש, שם חיכה לנו האוטובוס שהקפיץ אותנו להצגת ה״ראמאיינה בלט״ שבקרבת מקום. ברקע הבמה ניתן לראות את מקדשי הפראמבאנן מוארים ונותנים אפקט יפה לכל המתרחש על הבמה. את עלילת הסיפור סיפרנו בהמשכים במשך הערב, ונמצא אף מקום בהמשך. חזרנו למלון לקראת 22:00, מלון אמברוקמו, בו נשהה ביומיים הקרובים.
המקדשים בתאורת לילה
12.7 ג'וגג'קארטה – בורובודור-ג'וגג'אקרטה
יצאנו הבוקר למקדש הבודהיסטי הגדול בעולם, אל הבורובודור. נסיעה של כמעט כשעה וחצי, צפונית מערבית לג׳וקג׳קרטה. בדרך הנופים הכפריים האופייניים לחלק זה של ג׳אווה, הכל טובל בצמחייה ירוקה, שדות אורז בשלבים שונים של גדילה ומעל כולם, ברקע, הר מרפי ( 2,968 מ׳) הנחשב לפעיל ביותר באינדונזיה. ההר שקיבל את שמו מצירוף המילים ״מרו״ = הר, ו״אפי״ = אש, הוא הברכה והקללה של מרכז ג׳אווה, שכן הוא הגורם המרכזי לאדמה הפוריה של מרכז ג׳אווה אך מאידך גרם ללא מעט אסונות והרוגים במהלך מאות השנים האחרונות, ואף משערים, הביא בהתפרצות גדולה, להתמוטטותה של ממלכת מאטאראם, בונה מקדשי הפראמבאנן. 400 ממ״ק של לבה יוצאים כל יום מלועו הפעיל. תעשייה גדולה של פסלים וחפצים מהבזלת של ההר נראית לאורך הדרך, בה אנו נוסעים. הזכרנו את ההתפרצויות האסוניות של ההר ב-2006 ו-2010 שהביאו למותם של מאות אנשים. בג'וגג'קארטה וסביבתה חם וליד המקדש חם מאד .רוכלות הכובעים מקבלות פנינו.
רוכלות הכובעים בכניסה לבורובודור
איקבל המדריך הזכיר את היותה של ג׳וקג׳ה מרכז אוניברסיטאי חשוב ומרכזי בג׳אווה, עם 22 אוניברסיטאות פרטיות ו-5 ממשלתיות, שיש תחרות רבה להתקבל אליהן. העובדה שזו עיר סטודנטיאלית, משפיעה גם על הרבה עסקים, כגון השכרת אופנועים, חדרים ודוכני מזון בכל פינה. מכוון שהתגלתה התעניינות גדולה בקבוצה בהוצאת רשיון נהיגה מקומי, הפליא איקבר מדריכנו בפרטים אודות תנאי הקבלה וכיוב׳ לכל מי שהתעניין בקריירה שניה.
הזכרנו שלמשפחה קטנה ( עד 2 ילדים) הממשלה נותנת עדיפות בחינוך חינם, בריאות ועוד הטבות סוציאליות שונות כולל מזון.
מקדש בורובודור
הגענו כעבור כשעה וחצי לבורובודור, מספר עניינים בירוקרטים כגון תגיות יד, בקבוקי מים, וגולת הכותרת, החלפת נעלינו בכפכפי קש על פי מיטב המסורת המקומית. הסברנו מעט על מקורות האמונה הבודהיסטית והרעיונות שהביא עמו הבודהה. דיברנו על ״ ארבעת האמיתות האצילות״: הכרת הסבל, מקור הסבל, על הצורך בסילוק הסבל, והדרך לסילוק הסבל באמצעות ״ הדרך הנאצלת בת 8 השלבים״:
דעה נכונה, גישה נכונה, דיבור נכון, מעשה נכון, תעסוקה נכונה, מאמץ נכון, תודעה נכונה ושלווה נכונה.
יער הסטופות בתוכן הבודהה בשלל תנוחות
האיש שילך בעקבות עקרונות אלה בחייו, יזכה להארה ולאיחוד עם הנפש העמוקה של העולם וההוויה. 10 שלבים יש לעבור כדי להגיע להארה שהיא הבנה עמוקה של המציאות, וראינו כיצד שלבים אלה באים לידי ביטוי פיזי באמצעות 6 פלטפורמות מרובעות ( אחת נקברה תחת קיר אבנים, אולי מסיבות הנדסיות או בגלל תיאורי החטאים של העולם הגשמי של התשוקות והיצרים - ראינו כמה תבליטים בהם נראו אנשים שמבלים את זמנם בבטלה, משחקים בקלפים, מהמרים ורוקדים, ובגלגול הבא יהפכו למכוערים, ומקבצי נדבות, בעוד אלה שנהגו נכון יזכו לטיפול בבגרותם - ראינו איש מבוגר שמקבל מעין מאסז׳ מבני משפחתו שדואגים לו כי נהג בחייו כיאות) ובחלק העליון עוד 3 פלטפורמות עגולות, פתוחות לנוף המסתיימות בסטופה גדולה המסמלת את השלב האחרון של ההארה.
התחלנו לעלות וראינו תיאורים מחייו ההיסטוריים של הבודהה ( אז הוא יקרא בשמו סידהרטא גואטמה), וראינו תיאורים מתוך ה״ג׳אטאקה״, סיפורי גלגוליו הקודמים של הבודהה כמי שלא פעם הקריב כת חייו למען הזולת ( שמענו כיצד כשהופיע כפיל, הקריב עצמו למען אחרים, כאשר נתן להם את גופו למאכל). ראינו את התבליטים בהם יוצא הנסיך סידהראטה לראשונה מביתו ופוגש איש זקן, איש חולה, ומסע לויה של אדם שנפטר. פגישה שתשנה את חייו ותוציא אותו לדרך הנדודים שבסופה תתגלה לו המציאות העמוקה של העולם והפתרון לבעיית הסבל האנושי. עלינו למפלסים העגולים בהם נמצאים 72 סטופות קטנות ובהן פסלי בודהה בתנוחה ( מודרה), של ברכה.
בודהה בסטופה שכיפתה הוסרה
המבנה העצום והמושלם סימל עבור המאמינים גם את הר מרו הקדוש, גם את אלמנט הסטופה, מבנה הקבורה במקור, בהם טמנו שרידים של הבודהה ושהפכו לסמל בודהיסטי של תפילה ומדיטציה, והזכרנו גם שהמבנה הוא גם מעין ״ מנדלה״ ענקית, המהווה במהותה, טכניקה בה המאמין יכול להגיע להארה.
מעל ל-2 מיליון אבנים הובאו לכאן כשהסיתות התבצע במקום. כ-55,000 ממ״ק של אבן הובאו לכאן לבניה, כנראה בין השנים 760-830. המבנה כנראה ניטש סביב המאה ה-14 עם דעיכת הממלכות הבודהיסטיות וההינדואיסטיות במרכז ג׳אווה ותחילת עליית האיסלם. רק ב-1814, המושל האנגלי של האי, תחת השלטון ההולנדי, סטאנפורד ראפלס, מגלה מחדש את המקום ומתחיל בפעם הראשונה בעבודות שיחזור.
יצאנו מהבורובודור דרך סמטאות שוק המזכרות האינסופי, עשינו הפסקה קלה ויצאנו לכפר הסמוך ששמו צ׳אנדי רג׳וא( באינדונזית Candi Rejo). עלינו על כרכרות סוסים וביקרנו בבית בו ראינו כיצד מכינים טופו מקומי ( נקרא טאמפה בג׳אוונזית - Tampe), המשכנו לשיעור נגינה בתזמורת גמלן וקינחנו בקרקרים עשויים קאסאבה בבית מקומי שעל זה פרנסתו. העפר היה נקי וציורי, ובסוף הביקור הגענו להופעת טראנס, בעצם ריקוד בו המשתתפים, נכנסים למצב תודעתי אחר ומסוגלים כפי שראינו ,לאכול גחל בוער, זכוכית ועלים מסוגים שונים ככל הבא ליד. הריקודים האקסטטיים אכן מכווצים את הקיבה לעיתים אבל חזינו במופע טראנס שהוא לחלוטין חלק מן הפולקלור הג׳אוונזי. עוד הספקנו לפזז מעט עם הרקדנים שזה עתה חזרו מביקור בעולמות אחרים. וחזרנו חזרה לג׳וקג׳ה,
רקדני הכפר
חזרנו להתארגן לקראת ארוחת ערב מלכותית בארמון הסולטן הצמוד למלוננו. הסולטן התשיעי שצידד מאוד בעצמאות אינדונזיה, גורש לכאן מארמונו הקבוע במרכז העיר, אבל בנה לעצמו תחליף לא רע בכלל.
כיאה לארוחה שכזו, היינו צריכים לעבור לנעלי בד ( לפחות היו נוחות מאלה של הבורובודור…), וכאן, על פי כל כללי הטקס, תהלוכת מלצרים עולה מהקומה התחתונה, עם מנשא מלכותי המכיל בתוכו את מזוננו. ״הרבה טקס״ כמו שאמר מאיר אריאל, כמעט מלצר על כל אחד מחברי הקבוצה, דואגים להסבר על כל מנה ומנה, כשמוזיקה עדינה וחרישיות מלווה את כל הארוחה, שגם עלי זהב בצבצו במנת הקינוח. כמעט נגמר, אבל לא לפני שאנחנו מצטלמים עם שתי נגניות הסיטאר האינדונזי שהיו חביבות מאוד, הדגימו ואף שרו לנו מעט ממה שהן יודעות. אין קץ לחביבות של הג׳אוונזים האלה…
13.7 ג'וגג'אקרטה- ארמנות הסולטנים- סיור בעיר העתיקה- טיסת ערב למאקאסאר בסלואסי
עזבנו הבוקר את מלון Ambarukmo (פירוש השם הוא ״יער פראי״, כפי שבחר הסולטן של ג׳וקג׳ה לקרוא לארמונו החדש) ויצאנו לסיור שהוקדש לעיר עצמה. תחנתנו הראשונה היתה ביקור בביתו של אומן באטיק מקומי, אשר יוצר באטיקים בסגנון מודרני עם טכניקות שהוא פיתח. הבנו מהר יחסית את הרעיון והמשכנו למקום בו חיכו לנו 22 נהגי בצ׳אק ( תלת אופן ממונע, כאשר אופנוע מחליף את הדוושות של האופניים שדוחפים את הנוסע)
נהגי הבאצ/ק מחכים לנוסעים
עוד כלי תחבורה אותו ניסינו ואשר הביא אותנו אל ה״קרטון״, הארמון של הסולטן של ג׳וקג׳ה. גדודי ילדים של בתי ספר קידמו את פנינו והסתבר שזו היום הראשון לחזרה ללימודים, אשר מצוין כ״יום המוזיאונים״, וכך מתחילים כך את המשך שנת הלימודים. רעיון נחמד מאוד…
יום ראשון ללימודים-סיור במוזיאון.
נכנסנו בשער כאשר מסיכה בדמות ראש מפלצת מקדמת את פנינו, זוהי ה״בומה״ או ה״קאלה״, דמות מפחידה שאמורה להרחיק את הרע מהארמון. בחצר המולה גדולה, ובאולם הגדול הפתוח מתכוננים להופעת ״וואיאנג קוליט״ (Wayan Kulit), תיאטרון הצלליות האינדונזי. בחצר כמה אולמות פתוחים כאלה ואנחנו ראינו את כלי תזמורת ה״ גמלאן״ העתיקים באחד הפביליונים האלה. חלק מהחדרים היה סגור בגלל שיפוצים ואנחנו נכנסנו למוזיאון החדש שנפתח ובו תצוגה של בגדים וכלים שנהוג להשתמש בהם בהכתרת סולטן חדש או מי מבני המשפחה ( לסולטן הנוכחי, ה-10, יש 5 בנות וכנראה בתו תהיה הסולטנית אחריו. חזרנו לראות מעט את ה״ דאלאנג״, האיש שמפעיל את צלליות הגיבורים בעלילה, והכל בליווי זמרה ונגינה של תזמורת הסולטן. יצאנו משם רכובים על הבצ׳אקים לבית משפחה שמכינים בה את הצלליות לתיאטרון הצלליות. ראינו את עור הבאפלו, הפצירות בהן מחוררים את הדמויות, וכמובן את הצבעוניות הרבה שלהם. קנינו כמה מזכרות ואף בובות של תיאטרון בובות ( לא תיאטרון צלליות) שנקרא Wayan Golek, והמשכנו הפעם ברגל בין סמטאות הקמפונג ( Kampung), אותן שכונות צפופות אבל מטופחות וציוריות של ג׳וקג׳ה.
סמטה בג'וקג'ה
הלכנו ברגל עד ״ארמון המים״ או כפי שהוא נקרא כאן ״ טאמאן סרי״. המקום נבנה על ידי אדריכל פורטוגזי עבור הסולטן המקומי, מיד לאחר שהושג הסכם בין 2 השליטים המקומיים, ובעידוד ההולנדים ב-1755. עלינו לתצפית מעל שער הכניסה, נכנסנו לחצרות וראינו את הבריכות בהן נהגו לרחוץ הרקדניות והפילגשים של הסולטן.
ברכה בארמון הסולטן
אפילו חדר עם מיטה היה לו שם, עם ״ חימום רצפתי״ בנוסח הימים ההם. יצאנו אל הבצ׳אקים אשר הביאו אותנו אל האוטובוס איתו הגענו לסיבוב קטן בשוק הציפורים. לא היה זה יום השוק הגדול אבל עדיין ניתן לראות כאן שלל חיות. הזכרנו שבין חמשת הדברים שגבר ג׳אוונזי צריך, יש גם ציפור אשר תנעים לו בזמרתה ( שאר הדברים הם אשה, בית, סוס וחרב - קריס בז׳ארגון המקומי).
מבחר תוכונים בשוק הציפורים
השעה הגיעה ואנו ממהרים לשדה התעופה החדש של ג׳וקג׳קרטה, נסיעה של כשעה ורבע, אוכלים מהר משהו לפני הטיסה רק כדי להתבשר שהטיסה מתעכבת בשעתיים. אז חיכינו. ובסוף. מטוס יצא לדרך והגענו לשדה של מאקאסאר ( Makassar), בירת מחוז דרום סולוואסי, סביב 21:30. מחכים למזוודות ונסיעה קצרה למלון Harper Perintis, ארוחת ערב, והנחיות ליום הבא. ברוכים הבאים לסולוואסי ולטאנה טוראג׳ה!
14.7 טאנה טוראג'ה- חתונות –קברים-וחיי יום יום
התחלנו את היום בנסיעה לשדה התעופה של מאקאסאר, בטיסה ישירה לאזור הטוראג׳ה, בו נהיה בימים הבאים. המזוודות נסעו בנפרד ביבשה ואנחנו נחתנו אחרי שעה בלב האי ההררי שם חיכה לנו סאם הנהג המקומי. בדרכנו עברנו אנשים שהלכו ללוויה וירדנו לראות במה מדובר. היה זה טקס צנוע יחסית, של משפחה ממעמד נמוך בחברה של בני הטוראג׳ה. ראינו כיצד מורכב מתחם הטקסים, עם במות עץ מאולתרות, לאירוח המבקרים. התכבדנו בשתייה ועוגיות כאשר אנחנו מביאים להם במתנה סיגריות קרטק מקומיות ( הסיגריות עם תבלין ) משימה לא פשוטה להימנע מהחלקה ואנחנו בגדול עמדנו בה . כל מעידה או כמעט החלקה לוותה בקריאות עידוד של המקומיים ששלפו מצלמות ותיעדו את התיירים שאינם מורגלים בבוץ.
המשכנו מכאן בנסיעה כשהגשם שוטף, עצירה בסופר מרקט קטן מקומי לשירותים ואנחנו מגיעים לטקס הלוויה השני, הפעם גדול ומרשים הרבה יותר. בופאלו וורוד עולה לקראתנו כשאנו מגיעים, והקריין מכריז ברמקול על המתנות שהביאו האורחים. מאוחר יותר יתברר שבופאלו כזה יכול לעלות 3-4 אלפי דולר!!! הערך הוא מה שנחשב בעיני הקונה, היופי של החיה, העובדה שהיא מהווה את האידיאל של הבופאלו, עושה את החיה שווה הרבה מעבר לערכה הממשי.
מתחם ההלויה
ראינו את מתחם האירועים בו התנהל הטקס. שרידי דם החזירים והבופאלו השחוטים מסביב ( וזו רק ההתחלה…), בני המשפחה במתחם משלהם, מצטלמים עם הנשים שמחלקות את הכיבוד לאורחים ( עושות זאת בהתנדבות). הילדות/ נערות לבושות בבגדי טוראג׳ה חגיגיים. הן מקבלות ברגיל את האורחים שמגיעים ומוליכות אותם למקומות הישיבה.
המנוחה הלכה לעולמה לפני שנה. פגשנו את חתנה ובתה הבכורה שקידמו אותנו בשירת ״ הבאנו שלום״. מסתבר שביקרו כבר פעמיים בישראל, בעקבות המקומות הקדושים לנצרות, דתם הרשמית. כאן בטקס, מה שבולט הוא ״ מסורת/ דרך האבות״, או בשפת הטוראג׳ה, ״ אלוק טו דולו״. כסף רב הולך על טקסי המתים בטוראג׳ה, ולא לחינם מדובר על פולחן ״ האכלת האבות״. חובותיו של החי כאן, הוא לדאוג לכל מחסורו של הקרוב שכבר איננו.
מיד לאחר הגעתנו, החלה מלחמת בופאלו בין שני פרטים, שהסתיימה די מהר. על המבנה בצד היה מונח הסארקופאג של הנפטרת, כאשר בובת ״טאו-טאו״ בדמותה הוצבה בקומת המגדל הראשונה. רוח המת נכנסת לבובת הטאו-טאו ומשם מגינה ושומרת על החיים.
שירים בכיכר לזכר המנוחה
הגשם פסק ואז הגברים נעמדו במעגל ושרו שירים בשבח הנפטרת ולחיזוק המשפחה שנשארה, עם איחולים שהמתים והחיים יחיו בהרמוניה לעד.
יצאנו מהטקס והמתחם, ונסענו לכפר הסמוך, אחד היפים בטוראג׳ה, הכפר Kete-Kesu. זהו כפר המשלב בתוכו את כל האלמנטים הקלאסיים של כפרי הטוראג׳ה. הכפר בנוי כך שלפניו חלקות האורז, מאחוריו גבעה עם מצוק גירני, ויער של שיחי במבוק, חומר הגלם האולטימטיבי לבנייה כאן.
הפעם אנחנו רואים שורה של בתי טוראג׳ה טיפוסיים ( הבית הזה נקרא ״טונגקונאן״, ויש אומרים שמדובר בדגם של הסירות בהם הפליגו אבותיהם של הטוראג׳ה לאיים האינדונזים. מול ״בית המקור״תמיד יהיו אסמי האורז וגם כאן שורה של אסמים עם עמודים עגולים ( נגד טיפוס של מכרסמים למחסן) שגם משמשים למקום בו נפגשים בערב ומפטפטים על דא ועל הא.
מתחם של טונגקונאן
חצינו את שורת בתי הכפר וצעדנו בשביל שמאחור המוביל למערות קבורה שחלקן עתיקות. אחוזת קבר חדשה של אחד ממנהיגי האזור שהלך לעולמו לפני שבועיים, מקדמת את היורדים בשביל, כאשר בובת הטאו-טאו שלו צופה על היורדים בשביל. משמאל ניתן היה לראות את המנשא עליו הובאה הגופה ומעין כסא בו נשאו את גופתו לקבר המשותף. שני פריטים אלה, על אף יופיים האומנותי, ישארו להתבלות ולהיעלם עם הזמן שיחלוף.
עלינו במדרגות שלאורך מצוק הסלע בו היו ארונות קבורה בצורה האופיינית, גומחות שנחצבו למען הנחת מתים אחרים, גולגולות מסודרות, חדש וישן גם יחד. במערות מאחורי סורגים אוסף גדול של בובות הצופות על הכפר ודואגות לשלומו. היום המקומיים צריכים לשמור על הבובות הללו מפני שודדי קברים.
ארונות קבורה במתחם הקבורה
חזרנו לרחבה המרכזית, ישבנו לאכול רמבוטאן ומנגוסטין, פאר הפירות הטרופיים. ג׳וליוס המדריך הסביר כיצד כל אדם בטוראג׳ה קשור לכמה וכמה ״בתי אב״ כאלה, הן מצד אביו והן מצד אמו.
חזרנו לאוטובוס ונסענו למלון שנמצא ממש בקרבת מקום. מנוחה קצרה של מקלחת, ויוצאים לארוחת שישי במלון. הסתיים לו יום.
15.7 ה לוויות חתונות ודייש אורז בכפרי הטוראג'ה
התחלנו את הבוקר בנסיעה לא ארוכה, חזרה למקום בו התנהל טקס הלוויה אותו ראינו יום קודם. זהו היום השלישי בטקס עצמו, וביום הזה נוהגים לשחוט את הבופאלו לכבוד המנוחה. ראינו כיצד מובלים הבופאלו בזה אחר זה לרחבה, על הגב מסומן מספר הבופאלו בתור לשחיטה. רגלו האחת נקשרת והשוחט בסכין חדה חותך באבחה את צווארו ואת העורק הראשי. יש סדר בעסק. על כל בופלו מספר על אחוריו המסמן את תורו לשחיטה.
הבופאלו בתור לשחיטה
הבנו יחסית מהר את העסק, התנחמנו בעובדה שהבופאלו גודלו בנחת ובנעימים עד ליום זה, בו מילאו את חובתם הקדושה.
אנחנו בדרך לכפר למו ובשולי הכביש ייבוש אורז ואף דייש ידני, שתי נשים הדגימו לנו את העבודה, והמשכנו מכאן לכפר למו ( Lemo ), המשקיף על עמק ציורי. האטרקציה כאן היא כמובן מצוק הסלע עליו הוצבו הרבה פסלי טאו-טאו, כשהם מביטים בעיניהם הגדולות לעבר הכפר בו גרים קרוביהם. נזכיר שנשמת המת, נכנסת על פי אמונת הטוראג׳ה לתוף גוף הפסל.
פסלי המתים מביטים אל הכפר
הידיים היו בתנוחה פתוחה כלפי השמיים כדי לקבל ולהעלות את ברכת האלים, בעוד היד השנייה המונפת קדימה בפרופיל נועדה להגן על הכפר ואנשיו. עלינו מהעמק הקטן בו ראינו בנוסף לפסלים, כיצד חוצבים באיזמל ופטיש מערת קבורה חדשה. עלינו אט אט חזרה לאוטובוס דרך שדרת חנויות בהן מכרו מזכרות מהטוראג׳ה, ונסענו משם לטקס חתונה שהתקיים בכפר ליד העיר מאקאלה (Makale), בירת הטוראג׳ה. בדרך עצרנו לצלם את השתילה של שדה אורז חדש, ואנחנו מגיעים לחתונה. קבלת הפנים היתה חגיגית והובלנו אחר כבוד למתחם קטן בו ישבנו וחיכינו כמו כל הקהל, לבואם של החתן והכלה.
חתן כלה והוריהם על בימת הכבוד
אמנם קיבלנו מקום ביציע ולא באולם, אבל קרקרים וקצת שתייה בהחלט עזרו להעביר את הזמן עד לבוא בני הזוג. ה״טומינה״, האיש הבקי בהלכות הטוראג׳ה הפליא בנאומיו ולבסוף הגיע הזוג, מלווה בלהקת בנות צעירות מהטוראג׳ה, בלבוש מסורתי, עם הנשים שעבדו בחלוקת האוכל, ובליווי ההורים, לעבר הבמה המיועדת להם. תזמורת חתונות משובחת הנעימה בשירים ועוד נאומים וזהו, אפשר לאכול ממיטב האוכל של הטוראג׳ה. בסיום הארוחה הגיע הזמן להצטלם עם בני הזוג הצעיר ( בני 24 בלבד), ואנחנו משתלבים היטב בתור המוזמנים לברך את המשפחה. גם בזה עמדנו יפה וראינו כיצד השמועה ש״אלה״ מישראל, הולכת וצוברת תאוצה, ועוד ועוד ניגשים להצטלם איתנו. לא חיכינו לקינוחים ויצאנו לדרך, הפעם פנינו מועדות לשולי הכפר טאפאנגאלו, שם ראינו עץ ובו קברי תינוקות, פרקטיקה בה נהגו כשהנפטר היה תינוק שלא צמחה לו שן.
קברי תינוקות בגזע העץ
כשירדנו מהאוטובוס שמענו צליל תופים והתברר שמשפחה מתאמנת לכבוד חגיגה וטקס שיערך בקרוב לכבוד שיפוץ הטונגקונאן המשפחתי. ניסינו ללא הועיל להתאים עצמנו לקצב אך הניסוי נכשל. הלכנו מכאן ברגל לביקור במערת קבורה, אך בדרך הפעילות ענפה. משפחה מקומית מכינה את התבלין השחור שהוא בשימוש נרחב באזור הזה. מפרי חום גדול אותו רואים למעלה בעצים, יוצאים זרעים קטנים יותר המבשילים מאדום לשחור. המשכנו ברגל וירדנו לדרך כפרית בין שדות, ממנה נפרדנו כדי לקחת את השביל שהוביל למערת קברים עתיקים סמוכה. ראינו כמה פסלי טאו-טאו עתיקים ויפים המונחים ממש על מצוק המערה ולא מעט ארונות קבורה וגולגולות הפזורות מכל עבר. חזרנו חזרה אל האוטובוס והמשכנו לטיול קטן נוסף באזור.
נוף בארצות הטוראג'ה
הפעם בהליכה עם שדות אורז מכל עבר, חיי כפר פסטורליים. עצרנו לראות עץ ארקה ( Bitel Nut), עץ דוריאן, ג׳אק פרוט, שרק התחיל לגדול ישירות מהגזע ובהמשך סחלב וניל אך ללא תרמילים. שעת בין הערביים היא יפה מאוד בטוראג׳ה. הדרך קצת נמשכת, אבל בסוף מחכה סאם והאוטובוס ואנחנו חוזרים למלון לסגור עוד ערב בארוחה נחמדה במסעדת המלון.
16.7 בשווקי הטוראג'ה
ועכשיו יום 11: שלא כרגיל, יצאנו ב-09:00 לביקור ביום השוק השבועי ( זהו שוק נודד בין 6 מקומות על הזמן) שהיום הוא בעיר הגדולה בטוראג׳ה, רנטפאו. הגענו מיד לשוק הבופאלו העצום וראינו את המקום החשוב שתופסת החיה הזאת אצל הטוראג׳ה. למדנו מעט על המאפיינים החשובים, שיש בהם להעלות את ערך החיה לדרגה שאין לה גבול. הצבע הוורוד, פיזור הנקודות, צבע העיניים, הכתמים הבהירים על הלחי וכמובן הקרניים, כל אלה חשובים ביותר. מעל ל-10,000 בופאלו נמכרו בשנה לפני הקורונה ועכשיו המספרים רק גדלו. כמעט ללא שום יוצא מן הכלל, כולם אמורים להגיע ביום מן הימים להקרבה בטקס לוויה כזה או אחר.
שוק הבופאלו
המשכנו לאזור מכירת תרנגולי הקרב, גם כאם נתן בהם ג׳וליוס סימנים כגון צבע, חוזק הרגליים, סימנים מיוחדים ברגליים ( שמביאים לטענתם מזל רע) וכיוב׳. שורת הגברים שישבה שם, כשכל אחד אוחז בתרנגולו, מלטף וממסז׳ אותו, בהחלט מחזה מענין. מאוחר יותר גם נראה את מקומו של התרנגול בחברה הגברית הטוראג׳ית. המשכנו לשאר השוק, עם יין הדקלים, תעשיית אגוז הביטל נאט ללעיסה, שפע של ירקות ופירות וכמובן תבלינים.
אדם ותרנגולו
יצאנו מן השוק ונסענו לראות את קרבות התרנגולים עליהם שמע ג׳וליוס מדריכנו, שמתקיימים לכבוד טקס לוויה של אדם מכובד שמחר מתחילים שלושת ימי הלוויה. הגענו למקום כאשר מגרש חניה עצום, מלא אופנועים מקדם את פנינו, עדות לכמות הרבה של המשתתפים. ואכן שתי זירות במקביל בהם התקיימו קרבות, ומסביב במות עם מקומות ישיבה לאורחים. קרב התרנגולים הוא חלק מטקס הקזת הדם שנקשר תמיד לטקס הלוויה. קצת קשיים עם המדרון התלול היורד לזירת הקרבות אבל מתגברים. האטרקציה היא הקהל המהמר על התרנגול שלדעתו יזכה. תרנגול שהפסיד מושלך מהזירה כלאחר יד. הקתרזיס החברתי הושלם ואנו עושים דרכנו לצפון חבל הטוראג׳ה, לכפר Batotumunga, שם נאכל צהרים ומשם נתחיל ללכת. הדרך לשם מן היפות בטוראג׳ה
נוף בטוראג'ה
עכשיו עונת הקציר והשדות מלאים ומדי פעם לפעם להקת קוצרים. הלכנו מעט ברגל לאורך הכביש עד שהגענו לאוטובוס שחיכה ליד אתר אבנים - מגליטים -אבנים ענקיות שסותתו ושהו בו תקועות בקרקע. שוב נקשר הדבר לטקסי הלוויה והפרידה מן המתים. הרעיון לאחר שהמשפחה עוברת טלטלה בגלל המוות, לקבע את החיים בצורת אבן ענקית המוחדרת לקרקע. המשכנו לארוחת הצהרים המאוחרת, לא לפני שעצרנו ליד קבר חצוב עם ראש ענק של בופאלו. הנוף בדרך מאוד יפה ככל שעולים, והירוק של טרסות האורז שובה את העין. הגענו לאכול צהרים מאוחרים על מרפסת צופה לנוף ואחריה חזרנו מעט באוטובוס לתחילת מסלול ההליכה. הדרך והשעה מאוד יפות. נשים קוצרות אורז באופן ידני (גבעול גבעול), נשים אחרות גמרו לקצור היום ומערימות ערמות אורז, רואים את האורז השחור שגדל כאן ואת האורז הדביק, עצים אקזוטיים, ומתחם בו מסותת ראש ענק של בופאלו לפני הטונגקונאן.
כך נראה מתחם משפחתי של טונגקונאן. מימין בית הגברים משמאל מולו אסמי התבואה שרק נשים רשאיות להכנס אליהם.
על הדלת -הכניסה רק לנשים
ציור של אשה על דלת הכניסה לאסם, מדגישה שזו מלאכה בשמורה לנשים בלבד.
על גמלון האסם התרנגול והשמש
מגיעים לאוטובוס, בדרך לארוחת ערב בבית פרטי עם מתחם בו נמצא טונגקונאן, ו״ אלאנג״ הלא הוא אסם האורז. שם מחכות לנו שלוש רקדניות ללוותנו למקום הישיבה, שם תזמורת בית היתומים של סנגלה מקדמת את פניו בנגינה על כלים עשויים מבמבוק. מפתיע עד כמה ניתן להפיק צלילים עשירים מקנה במבוק. שירים וריקודים של הבנות, ואנחנו יושבים לארוחת הערב על פי מיטב המסורת של ישיבה מתחת לאסם האורז ( הפעם עם כסאות). האוכל טעים ובסופו אנו מודים למארחים וחוזרים למלון ללילה קצר. מחר מחכה לנו נסיעה ארוכה לשדה התעופה במאקאסר, משם חוזרים לבאלי.
17.7 מהטוראג'ה חזרה לעיר הבירה של מחוז דרום סולוואסי, העיר מאקאסאר (Makassr):
יצאנו מוקדם ב-06:30 מהמלון אבל בגלל שהאוטובוס לא יכול היה להיכנס עד למלון, התעכבנו מעט בהעברת חפצינו אל האוטובוס הגדול והמפואר (מדי יש שיגידו…).
נסענו בהתחלה בדרכים המוכרות בהן עברנו בימים האחרונים אבל אחרי העיר מאקאלה (Makale- עם הפסל הגדול של לאקי פאדאדה, הגיבור המיתולוגי של הטוראג׳ה, שבמרכז העיר, בתוך אגמון קטן), המשכנו בדרך הצרה בין הישובים שלאורך הכביש עד שהגענו לשער הכניסה ( עבורנו יציאה) אל מחוז הטוראג׳ה.
ברוכים הבאים לארץ הטוראג'ה
ירדנו לצלם את השער עם האלמנטים של הבתים הייחודיים, פסלי הנערות בקבלת הפנים, ואחרי זה המשכנו בדרכנו. העצירה הבאה היתה בפונדק הדרכים של אג׳ה, עצירה לקפה או תה ג׳ינג׳ר, אכילת חטיפים מקומיים טעימים, בוטנים מסוכרים וכמובן התצפית על מה שמכונה ״ההרים האירוטים״.
ההרים האירוטיים
האגדה המקומית מספרת על אחד מאבות הטוראג׳ה שביקש מהאלים שיתנו לו חלקת אדמה על הארץ, בה יוכל להשתקע ולשגשג ולהלל את גדולת האלים. הם אכן בונים עבורו סולם אבנים מהרקיע בו הוא יורד, מגיע לארץ ופוגש נערה בה הוא מתאהב, ושניהם מתחילים לבנות לעצמם בית ועוד בית וכך ממשיכים עד שנזכר שהבטיח לחזור לרקיע ולדווח לאלים. כמובן כשהוא נזכר, האלים בזעמם הורסים את הסולם, וכעונש, הופכים אותו ואת נערתו להרים אותם ניתן לראות כאן בדמות איבר מין נשי ואיבר מין זכרי. מסביב פזורים שרידי סולם האבן השמיימי, עדות לעונש שהוטל עליו.
ממשיכים בדרך הארוכה, עוזבים אט אט את ההרים ומגיעים לעיר החוף החשובה Pare Pare. כאן מחכה לנו ארוחת צהרים אצל קתרין, אשתו של סטניסלאוס, האנתרופולוג החשוב בן הטוראג׳ה. כולם כבר שמעו מהחברים בבית על הדגים והשרימפסים שלה, ואכן המנות זורמות, במסעדה הפשוטה אך הממוקמת כל כך יפה על הים. הזמן רץ ואנו נפרדים מקתרין כדי להספיק לשדה. הנוף האנושי משתנה לחלוטין, אנו בטריטוריה של הבוגיס, יורדי הים הידועים של ארכיפלג האיים האינדונזי. כאן בהחלט מורגשת השפעתו של האיסלם, הרבה מסגדים, נשים עם חיג׳אב אבל עדיין, שדות אורז למלוא העין. מגיעים לשדה ונפרדים מג׳וליוס המדריך ועוד מעט נוחתים שוב בבאלי שם מחכים לנו סומאדה וקטוט כדי לקחת אותנו למלוננו שבעיירה אובוד (Ubud). מגיעים בחושך אבל למחרת כבר נראה את שדה האורז שמסביב. ברוכים הבאים שוב לבאלי.
18.7 אובוד –סיור בארמון הנסיך המקומי-אגם בראטאן-אובוד
יצאנו הבוקר ממלון kamadalu, שבשיפולי העיירה אובוד,היום מתפצלים דרכינו. מרבית הקבוצה ומשה בראשה יוצאים לרפטינג על נהר איון, הארוך ביותר בבאלי ( כמעט 70 ק״מ). יתרת הקבוצה ואנו ביניהם יצא עם סומדה המדריך לטיול בארמון המלך ( שמזמן ירד מגדולתו) של כפר בשם פאליאטאן, שממש קרוב לאובוד. תוך כדי הטיול בארמון מתברר לנו כי המבוגר היושב עם חברו לכוס תה הוא הנסיך בעל הארמון
בארמון הסולטן באובוד
ארוחת צהרים באזור הארמון ולאחריה התחברות להמשך היום עם שייטי הראפטינג שסיימו המסלול.
יצאנו ממשרדי הרפטינג צפונה, בנסיעה עד לאגם בראטאן, שם נמצא אחד המקדשים היפים בבאלי, מקדש אולום דאנו (Ulun Danu), כשמה של האלה המייצגת את האגם
המקדש מהמאה ה-17 הוא אחד המצולמים והאייקונים ביותר של באלי. שלושת ה- Meru, המקדשים דמויי הפגודה של המקום, ממיצגים את ״השילוש הקדוש״ בהינדואיזם, את האל הבורא ברהמה, המשמר וישנו, וההורס והמחדש, שיבא.
המקדש באגם בראטאן
חזרנו מאגם בראטאן (1,240 מ׳ - הרגשנו את הקרירות בגובה הזה), אל העיירה Batubulan, שם ראינו את אחד הריקודים הבלינזים היותר מפורסמים, למרות שבמקורו הוא משנות ה-30 של המאה ה-20, ושנוצר על ידי האומן וולטר ספייס ( או שפיץ), צייר ומוזיקאי גרמני שהגיע לאינדונזיה ב-1927, בהתחלה לג׳אווה ואחר כך לבאלי, היה אולי הדמות הבולטת ביותר, שהביאה את תשומת הלב העולמית לבאלי. במלחמת העולם נעצר בגלל היותו נתין גרמני והועבר יחד עם גרמנים אחרים בספינה לציילון ( היום סרי לנקה). בדרך הספינה הופצצה והוא יחד עם אחרים מצא את מותו.
ריקוד הקצ׳אק, הוא תרומתו לאומנות הבמה של באלי בנוסף להיותו דמות חשובה באסכולת הציור שהתפתחה בבאלי.
ראינו את סיפור הראמיינה שוב, בגירסת הקצ׳אק שלה, ולסיום ראינו ריקוד Legong שביצעו 2 נערות וריקוד טראנס שכלל הליכה על גחלים לוחשות.
חזרנו לאובוד ישר ל״ קפה וואיאן״, שם אכלנו ארוחת ערב טעימה, בסגנון ובטעמים יותר אינדונזים, ואז שבנו ללילה נוסף במלוננו.
19.7 אובוד- היכל הצדק- לוויה בודהיסטית- שוק המציאות- אובוד
יצאנו הבוקר בנסיעה לכוון דרום מזרח האי, לעבר מחוז קלונגקונג ( Klungkung), המחוז הקטן ביותר במחוזות באלי. לכאן הגיעו בשנת 1343 חיילי אימפריית המג׳פהיט מג׳אווה (אימפריה הינדואיסטית), ויסדו את בית המלוכה שלהם על כל סממני השלטון שלהם. בראשית המאה ה-16, עם התפשטות האסלם, כבר נפלה מרבית האימפריה של המג׳פהיט במזרח ג׳אווה, דבר שהביא לעזיבה המונית של בית המלוכה ורבים מנתיניו, והגירתם לאי השכן באלי. כאן בקלונגקונג, הביאה ההגירה להתפתחות עצומה בחיי המקומיים שהגיעו לשיאים באומנות, בנייה וחיי חצר מפוארים של השליטים, והמלך של קלונגקונג היה השליט החשוב ביותר מבין בתי המלוכה של האי, הגם שיצאו ממנו.
הגענו לקומפלקס, השריד היחיד שנשאר מהמלחמה כנגד ההולנדים ב-1908, לבקר בחלק הקרוי ״ קרטה גוסה״ - ״היכל הצדק״ ( לא תרגום מילולי). ראינו את הציורים בסגנון ה-wayang, סגנון הציורים בתיאטרון הצלליות. הפנלים המצויירים מתארים את מסעו של בימה (Bima), אחד מחמשת האחים גיבורי סיפור המהברטה, האפוס ההינדי החשוב, אל השאול, במטרה למצוא שם את הוריו. מסעו זה הוא חלק מהגירסה הבלינזית לסיפור, וידוי בשם ״בימה סווארגה״. הפנלים מתארים את העונשים הצפויים לאדם בשאול בתגובה למעשים הרעים שעשה בחייו. ראינו, שלא תמיד, העונש הולם את החטא כמו עונש על מי שלא הביאה ילדים או הפילה את עוברה. ראינו גם עונשים מאוד ציוריים למי שבגדו או עשו את צרכיהם בפומבי.
ראינו במבנה את הרפליקה של השולחן סביבו ישב המלך ויועציו כדי לדון במשפטם של האנשים שהובאו בפניהם ( המקור היה במוזיאון הסמוך).
בכיכר ליד ה"קרטה גוסה" עמוד ועליו אלים הינדיים. כעת שעת בוקר והמאמינות מביאות מנחה ומתפללות.
מנחות לאלים בשעת בוקר
תפילת בוקר בכיכר בעיר
יצאנו למבנה השני, הארמון הצף, שכן היה מוקף במים. פה נהגו המלך והנסיכים וכהני הדת לנפוש. גם כאן התקרה היתה מצוירת כולה, והפעם הדמויות באו מסיפורי עם בלינזים, שבאו לתאר בין השאר את מעשי הבודהה למען דמויות מסויימות. נכנסנו למוזיאון האתר ( האתר כולו נקרא ״טאמאן גילי״), וראינו תלבושות ופריטים של בית המלוכה שפסק להתקיים כאן בשנות ה-50. דיברנו על הטבח וההתאבדות של המקומיים שלא רצו להיכנע להולנדים.
התחנה הבאה היתה כפר אומני העץ מאס ( Más). כאן עמד להתחיל טקס שריפה של אחד מבני משפחת המלוכה של הכפר. ראינו את ההכנות, בהתחלה ואז הוצא הנפטר מביתו, הושם במגדל גבוה כשלפניו צועד פסל שור שחור שעומד להיות הסארקופאג בו תישרף הגופה. המסע מטלטל במוזיקה, ברעש והמהומה. בקרן רחוב מסובבים את המגדל עליו נישא המת כמה פעמים כדי שהנשמה לא תמצא את דרכה חזרה הביתה ותפריע את חיי המשפחה. המגדלים גבוהים ומסביב הכיכר חוטי חשמל וטלפון נמוכים. שני אנשים ומוטות בידיהם מרימים את החוטים כדי לאפשר מעבר.החוטים לא תמיד מורמים מספיק כך שבכל כיכר נחתכים כמה חוטים ולמישהו נחתך האינטרנט באמצע המשימה
מסע ההלויה ומלחמתו בחוטי הקידמה
הלכנו בעקבות התהלוכה לאזור בית הקברות, שם ראינו כיצד נערכים הטקסים האחרונים לנפטר. חותכים את חלקו העליון של הסארקופאג ומכניסים את הגופה פנימה, הכהן מזה מים קדושים ונושא תפילה ואז מתחילה השריפה.
השרפה בעיצומה
עוד מעט זמן ואנחנו מתחילים לחזור לכוון האוטובוס, לא לפני ביקור קצר לשתיה ומנוחה בבית קפה מקומי, ואנו בדרכנו לאובוד, שם היינו כשעתיים וחצי, שנוצלו לטובת התוצר המקומי. וכן, גם גלידה טובה טעמנו. סיום הערב, כבר מחשיך ואנו בדרכנו למסעדת Leke Leke לארוחת הערב שלנו ואז ללילה אחרון במלון קאמאנדאלו.
20.7 יום הסיור ברכבי ה VW
יצאנו בבוקר בשיירה של 8 VW, כך נקראים עלי הרכב בהם נסענו של חברת פולקסוואגן, לראות ולחוש את באלי בדרך אחרת, בכבישים הצרים והדרכים הכפריות. תחנתנו הראשונה היתה מקדש טאנאן לוט ( Tanahn Lot), שוב אחד המקדשים הידועים והציורים של האי בזכות מיקומו על צוק סלעי בתוך הים. הלכנו לאורך המצוק של חוף הים, עם הבלייה המעניינת שלו, כמה מקדשים קטנים נוספים נבנו לאורך המצוק, ובאחד מהם אף ראינו ביקור של מאמינים מ-3 דתות, הדוגלים באחווה בין דתות, ובשיתוף. יפה.
המקדש על המים
עלינו לתצפית על המקדש עצמו. גלי הים החזקים, היו הסיבה מדוע הושקע כאן כסף רב (יפאני וגרמני) בחיזוק הסלעים מפני עוצמת הגלים. את המקדש הקים אחד הנזירים החשובים בהיסטוריה של באלי ( נזיר ושמו נירהרטה, שהוזכר כמה פעמים בטיול, במקדש המים בו ביקרנו ביום הראשון בבאלי, וגם בכפר מאס, בו נערך טקס השריפה שראינו). הנזיר הלך בעקבות חזיון של אור שניצנץ בדרכו והגיע לכאן ועסק במדיטציה ואסף אט אט עדת מעריצים. סיפרנו כיצד הצליח בכוח מחשבתו ( כך אומרים, לא בדקתי) להזיז את הצוק כולו לים, מפני התנכלויותיו של מנהיג מקומי שלבסוף נעשה מחסידיו.המקדש על המים
צילמנו את המקום מכל הזוויות ועלינו בדרך החנויות שבמקום, עם אתנחתא לגלידה טובה וחזרנו לג׳יפונים הפתוחים. המשכנו הלאה בנסיעה לעבר הכפר Timpag, כפר הידוע ברקדנים שיצאו ממנו, ובאנו לראות את ריקוד המסיכות הבאלינזי שנקרא Topeng. הרקדן בריקוד זה צריך להעביר בתנועותיו את האופי והבעת הפנים של המסיכה. קבלת פנים חגיגית קיבלה את פנינו, הן נשים וילדות שרקדו כשהגענו, ותזמורת הגמלאן שניגנה לנו. התיישבנו לראות את הריקודים כשאת הדמויות השונות מסתבר, מגלם רקדן לא צעיר; מסיכות של איש סמכותי ובעל עמדה, איש מבוגר בעל נסיון חיים, איש עם חצי מסיכה על פניו, מגלם מעין ליצן, שאף מדבר בזמן הריקוד. אח״כ ראינו גם סיפור היסטורי על שליחו של מלך ( גולם ע״י אשה) אשר נשלח להילחם בשד שהביא מגיפה על באלי במאה ה-17. השד ( מגולם בתחפושת של ראנגדה –(דמות הרוע האולטימטיבי בהצגות וטקסים בבאלי ) הסתבר, מגולם על ידי בחור חביב כשהוסרו המסיכות.
הרקדן המיצג מבוגר בעל נסיון חיים
התכבדנו במי קוקוס וקינוחים באלינזים על טהרת האורז הדביק וסוכר הדקלים, והמשכנו בנסיעה בדרכים הכפריות לאזור טרסות האורז של ג׳טילואי (Jetilui). עצרנו למרק חם מאחת המסעדות הצופות על הנוף ובסיום יצאנו להליכה בין השדות ( שרובם היו מוצפים בתקופה זו). דיברנו על תרבות האורז הבאלינזי, על אגודות המים (Subak), והקשר החברתי והקהילתי האמיץ שאפשר התפתחות מאוד מורכבת של חקלאות אורז, תוך ניצול מקסימלי של התנאים. מזג האויר הטרופי מאפשר גידול אורז בכל ימות השנה כך ששתילה בשדה אחד צמודה לקציר ויבוש שדה סמוך. כל המסע בדרכי האיים מלווה במראות שדות האורז.
אורז שותלים. את השתילים מכינים בערוגות משתלה צפופות הנזרעות מזרעים מושבחים ומטופלים כנגד מחלות המסופקים ע"י המדינה.
משתלת האורז
השתילה ידנית ,תחילה מפזרים השתילים בקבוצות קטנות ולאחר מכן שתילה ידנית
שתילת אורז
שדה אורז צעיר
טרסות אורז
הקציר ברובו מכני בקומביין קטן אבל בכפרים מאד נפוץ הקציר הידני יבוש באגדים ודיש בחביטה על משטח קשה. ייבוש סופי על גלימות בד באויר הפתוח בשולי הדרכים.
אגדי אורז ביבוש באויר החופשי
גדיש אורז לפני העברתו לאסם המשפחתי
דייש אורז בתבטות
נפוי בעזרת נפה ידנית
יבוש לאחר זרייה בשולי הכבישים
טרסות האורז של ג׳טילואי בהצפה לקראת עונה חדשה
בסוף ההליכה היפה פגשנו את כלי הרכב שחיכו לנו, וכאן נכונה לנו נסיעה של שעתיים, לפעמים בדרך צדדית ולפעמים בדרך ראשית, בתוך הכאוס המסודר להפליא של אופנועים ומכוניות, ניגוד מוחלט ל פסטורליות הקודמת אבל חוויה אחרת ( במיוחד כשחצינו את עיר הבירה של באלי, העיר דנפאסאר). הגענו בסוף למלוננו היפה Nusa Dua Beach Hotel, קבלת פנים עם מגבת קרה ומיץ ואנחנו הולכים לאכול ארוחת ערב בגן היפה שקרוב לחוף. לילה אחרון בבאלי, אבל מחר עוד נצא לטיול אחרון לפני שנעזוב.
21.7 נוסה דוואו-בוקר במלון-טקס האודלן בפונגול-יער הקופים- שדה התעופה
הבוקר הזה היה לשם שינוי חופשי כדי להנות מעט מהחוף היפה של מלון Nusa Dua Beach Hotel, ולהתכונן לטיסה הביתה. נפגשנו לשיחת סיכום במלון ויצאנו ל״גרנד פינאלה״, לטקס האודלן במקדש יער הקופים של סאנגהה (Sanghe). בדרכנו לשם נודע לנו שהחוגגים הקדימו, והתהלוכה אותה רצינו לראות הוקדמה ב-45 דקות, ואנחנו, למרות שהקדמנו, עדיין איחרנו להגעתם למקדש. סומדה ( Sumada), מדריכנו המקומי ( הנהדר, אם יורשה לי), שמע על טקס אודלן נוסף שמתקיים בכפר סמוך בשם פונגול (Punggul)והחלטנו להגיע לשם, ואכן הסתבר שמתקיים כאן טקס לכבוד המקדש, טקס שנערך אחת ל-25 שנה ( בשונה מאודלן רגיל הנערך כל 210 ימים). יש יגידו שמדובר בקארמה הטובה שלנו, אבל זה היה יפה ומרשים.
מצעד המנחות למקדש
תהלוכת החוגגים בדרכה למקדש היא באלי במיטבה. ראינו את הנשים המביאות את המנחות על ראשן, את תזמורות הגמלאן, הגברים הלבושים כנסיכים לכבוד האירוע, וקבוצת לוחמי הבאריס (Baris), עם הכובע המחודד והכידונים, מסורת באלינזית עתיקת יומין. חביבותם של האנשים היא ללא ספק מרכיב מרכזי בחוויה של באלי. תמיד מחייכים האנשים האלה! ולא לשכוח זו ארץ הנשים היפות בתבל
יפות ומחיכות
עצרנו להצטלם עם מספר נערות במיטב התלבושות החגיגיות שלהן, והמשכנו אחר כך לראות את המקדש ביער הקופים. החגיגה כבר הסתיימה אבל פה ושם משפחות שבאות להעלות את מנחתן לאלים. במקדש ראינו מספר דמויות בארונג ( Barong), ״הדרקון״ הבאלינזי המייצג את כוחות הטוב והאור על פני כוחות הרוע, והמלחמה ביניהם לעולם לא מסתיימת.
בכניסה למקדש הקופים
״יש לפעמים, החגיגה נגמרת״, ואנו בדרך לשדה התעופה. קצת סיפורי מהבאראטה בדרך ואנו נפרדים מסומדה ומקטוט הנהג ויאללה, חוזרים לקפלן ולבית האמיתי.
א
