המקום בעולם שבו כבר ביקרתי והייתי חוזרת אליו עכשיו

אני מהמתאהבים הסדרתיים שרוצים לחזור לכל יעד שבו הם מבקרים. כוס קפה בכיכר של עיירה עתיקה וכבר הלב מנתר משמחה. אבל את דרום צרפת גיליתי כחבל ארץ רב-גוני ומרתק במיוחד ששווה לחזור אליו שוב ושוב.

מאחורי החזות הים-תיכונית ומוכרת לנו לכאורה אפשר למצוא עקבות של בני אדם מציירי המערות ועד לציירי המאה העשרים. ובין אלה לאלה היו שם כולם: הרומים עם מפעלי הבנייה האדירים שלהם, האפיפיורים שהעתיקו לאביניון את ביתם; האנגלים והצרפתים שנלחמו בינהם בדרום מערב והשאירו ערי חומה (בסטיד); הקתרים שהתבצרו בראשי צוקים בעת מלחמת הדת; בקתות אבן פשוטות (בורי) בשדות מעידות על קיומם של חיי יום-יום ולא רק מלחמות; באופן אישי חביבים עלי מגדלי הפעמונים החלולים של פרובנס המאפשרים לרוחות המיסטרל לחלוף דרכם.

צליינים חצו את המרחב בכל הכיוונים: אל סנטיאגו שבספרד, אל רוקמדור שבמחוז לוט ואל המערה המסתורית של מריה מגדלנה במחוז ואר. התפאורה לכל האתרים ההיסטוריים האלו היא השווקים הצבעוניים, כפרי האבן והערים העתיקות, תרבות האוכל המשתנה ממחוז למחוז והמראות החקלאיים מחוות האווזים של הדורדון ועד לשדות הלוונדר של מחוזות דרום מזרח.

מכל אלה – מה שמרתק אותי באופן אישי אלו הם ציורי האדם הקדמון. באוגוסט 2010 ביקרתי בשתי מערות במחוז דורדון, שתיים מתוך רבות שנחשפו באזור. מערת לסקו היא המרשימה מכולן. הסיורים מתקיימים ברפליקה של המערה המקורית, שכן זו פתוחה לחוקרים בלבד. התרשמתי במיוחד מעזות הצבע שהצליחו הקדמונים להפיק לפני 17.000 שנים ומהחיוּת של תיאורי בעלי החיים. פעם פיקסו ביקר בה ואמר שעולם האמנות לא התקדם הרבה מאז ימי האדם הקדמון ועד לימיו.

במערת פון דה גום, שאני ממליצה עליה רק למשוגעים לדבר היות שהצבעים והדימויים בה חיוורים ביחס לאלה של לסקו, ניתן עדיין לראות את המאמץ לתאר את הביזונים, הממותות והסוסים בתלת מימד. את תחושת הנפח יצרו הציירים תוך ניצול פני השטח והבליטות באבן וגם בטכניקה של הצללה אשר נשכחה למשך אלפי שנים והופיעה שנית בהיסטוריה רק בתקופת הרנסנס.

חדשות מסעירות ביותר הן ממערה שטרם ביקרתי בה ורגלי התיירים עוד לא דרכו בה. הייתי שמחה להיות בין ראשוני המבקרים במערת Chauvet שהתגלתה בדצמבר 1994 במחוז ארדש (Ardeche) ועומדת להיפתח למבקרים בימים אלה ממש. קירות המערה מעוטרים בציורים מלפני למעלה מ-30.000 שנים, ועד כמה שידוע לי זוהי דוגמה יחידה במינה בעולם לתקופה הזאת. עם הגילוי נסגרה המערה למבקרים, אבל הרפליקה שהושקע בה הון עתק עתידה להיפתח לציבור ב-25.04.15. ניתן להירשם לסיורים כבר עתה.

גם פניני טבע יש ברחבי הדרום. בקניון ורדון אפשר להסתכל לגאולוגיה של כדור הארץ בעיניים. לוחות ענק מקרום הכדור התהפכו וצללו בכיוון אנכי בעת הקימוט האלפיני. אנשים אוהבים לטייל באלפים וגם אני כך, אבל רבים אינם משערים אלו פלאי טבע נמצאים דווקא באזור הזה הפרה-אלפיני אשר החל להתרומם ממש מהים התיכון.

בספטמבר 2014 טיילתי באזור עם בני משפחה. הבסיס שלנו לטיול היה בכפר La Palud שממנו יצאנו לנסיעה לאורך כביש התצפיות המעגלי - Route des Cretes דווקא בשעת ערב. נשרים דאו בין קירות הקניון הזקופים והמראה היה מרהיב.

וכאן – טיפ: קחו לילה ואם אפשר גם שניים ללון בקרבת הקניון. הנסיעה בכבישים המפותלים אורכת זמן ויפה לראות את הקניון בשעות שונות של היום. ממסעדת הקרפים – La Creperie Le Mur D'Abeilles שבכפר Rougon יש תצפית נהדרת על הקניון. Abeilles = דבורים. נחמד לראות איך מטפחים שם מכוורת בכניסה למסעדה בשיטה מסורתית, כפי שראינו כמה ימים קודם לכן בכפר הבורים שבהר הלוברון. בסוד אגלה שרק בטיול הזה השלישי לדרום צרפת התוודעתי אל הקרפ הצרפתי המפורסם, כי מה כבר יכול להיות טעים בקרפ? הגענו לכאן בזכות הנוף, אבל הטעם של גבינת העזים החמה הנמסה בדבש הפך את ערב הפרדה שלנו מהאזור לחוויה מענגת.

ערוץ ורדון בשעת דמדומים

את תופעת הקירות האנכיים הזקופים פגשנו גם בקניון האדום - Gorge de la Daluis שנמצא מדרום לעיירה Guillaumes. הצמחייה הירוקה מבצבצת מהקירות האדומים בניגוד צבעים מושלם. זהו קניון קצר באורכו אבל מרשים מאוד. הנסיעה כאן, כמו בוורדון, היא מעל לקניון. גם לקניון המקביל לו - Gorge du Cians יש גוון אדום, אבל בציאן הכביש הוא בעומק הקניון. בשני הקניונים הכביש עובר לפעמים במערה החצובה באבן. מומלץ לנסוע בשני הקניונים, לעלות באחד, לרדת באחר ולסגור מעגל בעיירה העתיקה Entrevaux, שהכניסה אליה היא דרך שער מרשים מימי הביניים.

למעלה הקניון האדום Daluis, ולמטה השער מימי הביניים של העיירה Entrevaux

יש עוד הרבה קניונים ברחבי דרום צרפת, אבל הפתיחה של מערת Chauvet למבקרים מסמנת לי את הדרך אל קניון ארדש, שאותו טרם ראיתי. ובטרם אסגור את התכנית לטיול הבא נותרה לי עוד משאת נפש שאינה נמנית על ביצי הזהב התיירותיות של האזור. מאז אותו טיול של ספטמבר האחרון יש בי געגוע אל מטע הזיתים שבכניסה הצפונית לעיירה Aups אשר במחוז Var. המפגש עם הפסלים הגדולים במטע הזיתים היה מסוג ההפתעות הנדירות שעכברת אינטרנט כמוני, אשר מכירה כל אתר עוד בטרם היציאה מהארץ, יכולה לחוות.

ההפתעה התגלתה בעת נסיעה דרומה מכיוון הוורדון אל אזור החוף. בסה"כ רצינו לקנות מצרכים לפיקניק בסופרמרקט של העיירה ולמראה פסלי הענק של הנשים, העשויות מצירוף של אינסוף חלקי קרמיקה קטנים, עצרנו מיד ועמדנו משתאים. בעל המטע יצא אלינו ומחילופי דברים קצרים הבנו שאשתו היא האמנית היוצרת. היא מכינה פסל אחד בשנה ואינה מציגה במקום אחר. זהו תחביב.

תהיתי על חלקי הקרמיקה הקטנים שיוצרו ביד, נצבעו ונאספו אחד לאחד, על ההקפדה שבביצוע, על ההומור ועל הרעיון. לפני שנה בדיוק טיילתי בריוויירה הצרפתית וראיתי לא מעט מוזיאוני אמנות, אבל הגברות במטע הזיתים המשפחתי הצליחו לעורר בי התרגשות. שאלתי את עצמי האם מסורת האמנות של דרום צרפת היא מקור ההשראה או שהקרמיקאית האנונימית הגתה הכול מעולמה כפי שהציירים הקדמוניים עשו. אישה אחת יצרה מוזיאון חי הפתוח להמונים מבלי שביקשה הכרה כלשהי, מבלי להתחנן בפני קובעי הטעם. בשבילי היא השראה.

ככל שחולף הזמן אני מרגישה רצון לחזור אל מטע הזיתים ולפגוש את האמא של הגברות המגונדרות, לטייל בקניון ארדש ולחזות בינשוף החרוט על קיר המערה בצד הציורים של חיות הציד והטרף. בתחושת הלב זה רק עניין של זמן.