עיירות חוף לבנות, מפרצי ים חוליים צרים בין הסלעים, אירוח קטלני חם, סיפורים על מסורות מקומיות, מוזיאונים מפתיעים, הרבה מאכלי ים, מלונות מפנקים ושיחות עם כותבי בלוגים על מסעות בעולם – כל אלה בשלושה ימים אינטנסיביים בקוסטה ברווה.

בתחילת מאי יצאתי לטיול במסגרת כנס של בלוגרים מרחבי העולם. “כנס טי-בקס” (Tbex) התקיים בעיירה יורט דה מאר (Lloret de Mar), בקצה הדרומי של קוסטה ברווה. עם סיומו התחלקו המשתתפים לקבוצות קטנות ויצאו לטיולים שונים. אני יצאתי לטיול בנושא “מסורות של דייגים” שהתרכז בקטע אחד בלבד בקוסטה ברווה הנקרא בשם 'Baix Emporda, כלומר "אמפורדה התחתונה". קוסטה ברווה היא חלק מקטלוניה, ואמפורדה התחתונה היא חלק מקוסטה ברווה. נשמע מבלבל? תחשבו על בובות בבושקה שמתחבאות זו בתוך זו. אמפורדה התחתונה היא הבבושקה הקטנה שבפנים.

ביחד איתי היו בקבוצה שבעה בלוגרים מארה"ב, בלוגרית גרמניה שחיה בקטלוניה וכותבת לקהל הגרמני, שני מלווים עם נכונות אינסופית לנתינה מטעם לשכת התיירות של קוסטה ברווה ואני, בלוגרית מ"למטייל". התחלנו את הטיול מכמה עיירות חוף ציוריות ומעיירת המחוז שלהן - פָּלָפְרוּגֶ'ל.

עיירת החוף קלליה דה פלפרוג'ל – אהבה ממבט ראשון

פלפרוג'ל – אהבה ממבט שני. זו אינה עיר שמתאהבים בה, אבל היא מפתיעה, ושווה לתת לה הזדמנות.

כשהייתי ילדה למדתי לשחות בעזרת חגורת מצופים מקלקר. החגורה הייתה עשויה מחוליות, וכשהתחלתי לעשות תנועות של כלב אמא שלי הורידה שתי חוליות מהחגורה, אחר כך עוד חולייה ועוד אחת עד שרכשתי מספיק ביטחון לשחות ללא החגורה. לא ידעתי שלחגורת הקלקר קדמה חגורה של חוליות שעם.

אביזרי דיג וחגורת הצלה משעם בתצוגה במוזיאון

פעם כיסו יערות שעם, יערות של עצי אלון ממין מיוחד עם קליפה עבה, חלקים מאזור הפנים של קוסטה ברווה. כל תושבי העיירה פלפרוג'ל (Palafrugell) התפרנסו מהתעשייה הזאת. עם השנים הוסב המפעל הגדול והישן של השעם למוזיאון המתאר את התעשייה הזאת ואת ההשפעה שלה על החיים בעיירה. לא האמנתי עד כמה מוזיאון שעם (Museu del Suro) עשויי להיות מעניין. עץ האלון מתאפיין בצמיחה אִטּית במיוחד, ובין בציר לבציר היה צורך לחכות 12 שנים. את הקליפה היו מעבירים על גב של בהמות משא. לא פלא ששערי המפעל נסגרו ברגע שהופיעו חומרים חדשים והתיירות החלה לשטוף את האזור. היות ששטח המפעל הישן גדול מאוד הוא מנוצל גם לתערוכות אמנות מתחלפות. על התערוכה המיוחדת ממאי 2015 אפשר לקרוא כאן. בסוף השבוע שקדם לביקור שלנו היו פעילויות לילדים במוזיאון ואת התוצאות המרשימות אפשר היה לראות בצד המוצגים השונים.

Gyotaku: טכניקה של הדפס בדיו סיני על ניר העשוי בעבודת יד. בשווקים ביפן היו מדפיסים את הדג שנשלה באותו יום מהים, בצד התאריך, כעדות לממצא. בתערוכה בפלפרוג'ל – 150 הדפסים של 70 מיני דגים.

בפלפרוג'ל ביקרנו גם במבנה גדול שהעירייה הקצתה לתושבים לצורך הכנות לפסטיבל האביב החל בסוף חודש מאי. העבודה מתחילה כבר בנובמבר. קבוצות שונות מכינות תחת קורת גג אחת עגלות מקושטות ודמויות ענק אף על פי שהן מתחרות זו בזו. פעם חגגו בפלפרוג'ל את הקרנבל בפברואר בימים שלפני צום הלנט, המועד שבו נחגגים כל הקרנבלים הגדולים של העולם הנוצרי. בימיו של פרנקו נאסרו חגיגות הקרנבלים, אבל תושבי פלפרוג'ל התחכמו והפכו את מסורת הקרנבל לחגיגת אביב. הפסטיבל מאוד צבעוני, שמח ורועש. הוא ידוע בשם Fetes de Primavera Palafrugell או Carraousel de Costa Brava. המעונייינים יכולים לחפש סרטוני “יוטיוב” על פי שמות אלה. הביקור במקום אינו פתוח ליחידים אולם בעיר יש אפשרויות בילוי נוספות כמו ביקור בשוק של יום ראשון בבוקר או בשוק לעבודות יד המתקיים בקיץ, בין אמצע יולי לסוף אוגוסט, בכל מוצאי שבת. אבל ללא ספק עיירות החוף הן האטרקציה הגדולה של האזור.

האם החומר הזה בריא? נראה שלא. אבל למי אכפת כשהמוטיבציות בשמיים וכל העיירה מגויסת?

משקה עם רום וקפה המתבשל לאט ושירי עם מלאי געגועים

הבתים בעיירות החוף שבקדמת פלפרוג'ל לבנים, ורק הדלתות של בקתות הדייגים לשעבר צבועות בצבעים שונים, מה שמשווה להן מראה שובה לב. כיום הבקתות האלה אינן משמשות עוד את הדייגים וניתן לשכור אותן. בחלקן יש מטבח או סידורים פשוטים לאחסון ולבישול, ואפשר לחגוג ולבלות בחוף. בבקתה כזאת באחד המפרצים של טָמָרִיוּ (Tamariu) זכינו לאירוח של מסעדנים מהסביבה. "הולה" חיבוק ונשיקה עם כל אחד מהשפים, זו היתה קבלת הפנים החמה לכל אחד ואחת מאיתנו. הבלוגרית הגרמניה, תושבת האזור, צעדה בראש החבורה שלנו והתחבקה עם כולם במרץ. את מכירה אותם? שאלתי אותה. No, but they are so welcoming. כך הבהירה במשפט קצר מדוע הגיעה מגרמניה אל קוסטה ברווה ונשארה. הבקתה שבה נערכה לכבודנו הסעודה היתה אותנטית מאוד. אין בה מים זורמים וחשמל וההתארגנות מסורבלת. התאהבתי בבאר הפשוטה שנמצאת בפינה מאחור.

למעלה: אחרי שלב ה”הולה, חיבוק ונשיקה” - foto time.

בתמונה למטה: הבאר

המנה העיקרית בתפריט היתה סוּקֶט (suquet de peix), תבשיל עם פֵּרות-ים בצד מנות נוספות. לסיום שתינו קְרֶמָט (cremat), משקה המבוסס על רום, תבלינים, פירות וקפה. הקרמט התבשל בזמן שהאזנו לצמד זמרים מקומי ששר לכבודנו משירי ההָבָּנֶרָה (Habanera), שירי עם של דייגים שיש בהם תערובת של מסורות קטלניות ומסורות קובניות.

מבעירים אש בקרמט והוא מתבשל לאט

למה דווקא קובה?

בסוף המאה ה-18 ובמאה ה-19 הפליגו צעירים מהאזור מוכה העוני והאבטלה אל קובה בתקווה להתעשר. ברוב השירים יש איזה געגוע שנשמע היטב במלודיה. הגעגוע הוא לנערה שנשארה על החוף, לבית שנשאר רחוק כשהפליגו לקובה או כשחזרו ממנה והתגעגעו אליה.

תקופת הנדודים הזאת אל קובה וחזרה היא אחד מהנרטיבים של האזור, המופיע בשירים, בארכיטקטורה ובמסורת הגסטרונומית. פסטיבל שירי ההבנרה מתקיים בכל קיץ בתחילת יולי בחוף של קָלֶלְיָה. מי שאינו רוצה לשלם את דמי הכניסה להופעות יכול לבוא אל החוף במרחק מה מהמפרץ המרכזי של העיירה ולראות את הזמרים במסכים גדולים. המארחים סיפרו שבהחלט מקובל לעשות כך. האווירה לאורך החוף עם השירים האלה שצובטים בלב בטח נהדרת.

עיירה מתמרקת לקראת הקיץ

כל נקודת חלודה וכל כתם על הקיר נצבעים לקראת עונת התיירות

בלילה הראשון לטיול ישנו במלון סט רוק הנח והנעים, היושב בנקודה גבוהה מעל לעיירה קלליה – מקום מנצח שאין טוב ממנו. בבוקר מצאנו את העיירה מתמרקת לקראת הקיץ. זו עיירה אלגנטית מאוד ושמורה היטב ללא קירות מתקלפים וללא חלודה בסורגי החלונות. אמנם יש לי סימפטיה לקירות מתקלפים, אבל הבתים בקלליה בנויים בפשטות ואינם מצועצעים, כך שתרבות הטיפוח שלה היא נקודת זכות גדולה. בתחילת חודש מאי, עדיין לפני בוא ההמונים, אפשר לתפוס כאן שקט, לטייל ברחובות הפנימיים, לצייר את הסירות ואת הים או ללכת לאורך שביל החוף. שבילי החוף של קוסטה ברווה נקראים בשם Cami' de Ronda. יש שבילים העוברים מעל למצוק ויש שקרובים לקו המים. למעשה הם מקושרים ביניהם לרצף אחד המתחיל בדרום הרצועה, ב-Blanes, ומסתיים בגבול צרפת.

הלכנו מהמלון עד לעיירה לָפְרָנְק (Llafranc). זהו שביל אורבני באופיו, המקיף את קלליה קרוב לקו המים ובהמשך מטפס גבוה מעל למפרץ המפריד בינה לבין לָפְרַנְק. בסיום המסלול יורדים בגרם מדרגות תלול אל המפרץ של לפרנק. זו נקודת מבט מאוד יפה על לפרנק והמפרץ שלה. ההליכה כולה קלה מאוד וקצרה, ואפשר בקלות ללכת לאורך המסלול הלוך ושוב. בלפרנק אכלנו גם את אחת מארוחות הערב בטיול במסעדה של מלון שבטיילת החוף. קיבלנו תפריט ובו שבע מנות. חשבתי שצריך לבחור והתברר שאת כל מה שכתוב בדף אני עומדת לאכול. האוכל טוב, ללא ספק, אבל אחרי ארוחת הצהריים כבדה, זה לא עניין פשוט, ואני מקווה שיסולח לי על כך שבמסעדה הזאת התלהבתי דווקא מהמנורות ומהעיצוב באופן כללי. אני חושבת שזה מקום שנחמד מאוד לישון בו.

מצפון ללפרנק יש חצי אי הררי ובראשו מגדלור סן סבסטיה ולו נקודת תצפית מרשימה על כל קו החוף וגם על פנים הארץ. הגענו לשם בנסיעה אבל כאמור אפשר לשלב עם קטע הליכה ב”קָמי דה רונדה”.

למעלה – נשים מציירות בחוף של קלליה, ולמטה – מנורות במסעדת החוף של לפרנק.

בסירה קטנה בין הגלים

קטע חוף נוסף זכינו להכיר במהלך שייט בסירת מנוע קטנה. הסירה יצאה מטמריו. המצוקים בנקודה הזאת פראיים לגמרי. השייט היה קצר, חווייתי ומומלץ מאוד. חוף סלעי, התפרצויות של סלע שחור בתוך אבן הגיר, עצי אורן בודדים שמצליחים לשרוד את התנאים ולהכות שורש בסלע הקשה, ציפורים מקננות ובתים לבנים שצומחים ישר מתוך הסלע - כל אלה הם יופי גדול.

לאורך כל החופים שבהם ביקרנו, אם ברגל אם בשייט, יש מפרצים קטנים חבויים בין הסלעים ובהם חוף חולי. הם נקראים בשם Cala. לדברי המארחים האזור של אמפורדה התחתונה מתאפיין בהרבה "קלה" כאלה, והם נגישים לציבור. צפונה משם החוף פראי יותר ומומלץ מאוד לטיולים אבל פחות נגיש לבילוי בחוף, וזהו אחד היתרונות הגדולים כאן, באזור הספציפי הזה.

החוף הפראי שמצפון לטמריו

מדרגות צונחות בתלילות אל הים

פינה נוספת שכדאי לבקר בה ונמצאת דרומית לקלליה היא הגן הבוטני Cap Roig הבנוי על מדרון תלול מעל לים. בפתח הגן – בתים לבנים בסגנון של כפר קטלני עתיק, ובמרכזו ניצבת טירה שהיתה שייכת למשפחת המייסדים של הגן. הגן עשיר במינים רבים של צמחים, ובפינות רבות יש פסלים. אבל האלמנטים המרכזיים כאן בעיני הם גרמי המדררגות הארוכים שבמדרון התלול הצונח לים והטרסות הבנויות בקומותיו השונות. בקיץ מתקיים כאן פסטיבל מוזיקה בינלאומי. השנה פותח את הפסטיבל סטינג ב-10.07.

למעלה – טרסה באחת מקומות הגן, ולמטה – גרם מדרגות הצולל במדרון

.

ימי הביניים קמים לתחייה בקו האחורי של רצועת החוף

מעבר לקו החוף, קצת פנימה בעומק היבשה יש אזור חקלאי המשובץ בכפרים עתיקים מימי הביניים. באזור הזה ביקרנו בחווה אחת, בכפר עתיק ובתחנה עתיקה בלב שדות של אורז. בחווה שמצפון לפלמוס (Palamos) מייצרים גבינות, יין, ריבות ועוד, והכל בשיטות גידול אורגניות. מרתף היינות בנוי בארכיטקטורה מיוחדת, והביקור במקום מאוד מהנה. המקום פתוח ליחידים בתיאום מראש. יש בחווה גם מלון, ולמי שמחפש שקט ושלווה זה נראה כמקום עם אופי שעשוי להיות בסיס מיוחד לחופשה. הוא מקבל את הציונים הגבוהים ביותר שאפשר ב"בוקינג" וב"טריפאדוויזור".

מבט ממרפסת המלון אל הכרם

בכפר העתיק והיפהפה Pals ראינו תאורת רחוב עתיקה, חנויות שנשענות על הסלע הטבעי של המקום, מלאכים ואריות המסותתים באבן בצדי החלונות. תושביו הקדומים של הכפר תלו בהם תקוות שישמרו על הנשמה הפורחת בלילה, בעת השינה, דרך החלון.

הסביבה של פאלס שטוחה וביצתית ועל כן מנוצלת לגידול אורז. בעבר הביאו הביצות גם מחלות והיו לקללה. במקומות מסוימים בקירות האבן שיבצו תושבים כלי קרמיקה קטן פתוח לציפורים מקננות כהדברה טבעית ליתושים. המדריכה שליוותה אותנו טוענת שהם היו חסרי אונים אל נוכח החולי והמוות ולא ידעו להסביר מדוע הם מזמינים את הציפורים, אבל באופן אינטואיטיבי הצליחו כך לשפר במעט את מצבם.

בפאלס התארחנו לארוחת צהריים במסעדה במרכז הכפר. בעצת המלווים המקומיים בחרתי ב-Caserolle כמנה העיקרית, תבשיל אהוב בכפר שהאורז הוא סימן ההיכר שלו ומקור לגאווה המקומית. זהו תבשיל של פֵּרות ים המבושלים באורז עם רוטב. אם למישהו מכם שהוא שומר כשרות יזדמן בעתיד להשתתף בטיול כזה הייתי מציעה להתייעץ מראש עם המארחים. המלווה האחראית של הטיול הכירה את נושא הכשרות, היתה מודעת אליו ונכונה לעזור.

למעלה – פנס רחוב עם עצים להסקה, ולמטה – פנס רחוב מודרני

כדאי לדעת שהאזור של אמפורדה התחתונה משופע בהרבה מאוד כפרים עתיקים ועיירות מימי הביניים. התיירות המפורסמות הן Peratallada, Ullastret ו-La Bisbal d'Emporda. האחרונה נחשבת גם כבירת אמפורדה התחתונה וכבירת הקרמיקה של האזור. אבל סביבן פזורים עוד כפרים קטנים רבים. מצאתי תיאור יפה של האזור בבלוג הזה.

איך לעקוף את החוזה השטני של “האינדיאנוס” הזקן והמרושע

העדויות הבולטות ביותר ששרדו מהעבר הקובני של האזור הן בעיירה בֵגוּר (Begur). בין היוצאים לחפש את מזלם הטוב היו גם כאלה שהצליחו, וכעבור שנים, לאחר שהתעשרו בתעשיות הטבק והסוכר, התגעגעו הביתה וחזרו. יורדי הים החוזרים האלה נקראים בקוסטה ברווה בשם "אינדיאנוס" או "אמריקנוס". יש הרבה סיפורים אודותם, למשל, איך היו בוחרים את האישה היפה ביותר בעזרת כוח הכסף. מה שנותר כעדות שאין עליה עוררין הם בתי המידות שבנו. סיור בעקבות אותם אינדיאנוס בבגור העלה כמה סיפורים פיקנטיים, כמו למשל הסיפור על האישה הצעירה שנישאה לאינדיאנוס מזדקן ובנתה אגף חדש לביתה לאחר מותו. מדוע היתה צריכה אגף חדש בבית שגם כך הוא ארמון? משום שזה החתים אותה על חוזה המונע ממנה לגור בבית עם גבר אחר אחרי מותו.

האגף “המודבק” של הגברת הצעירה. נראה לגמרי לא שייך.

בפינה בכיכר העיר שתינו מוחיטו, המשקה הקובני המפורסם. תסתכלו על בעל הדוכן בפעולה. אתם חושבים שהוא מגיש מוחיטו מהבוקר עד הערב? יש לו בית בצד השני של הכיכר שאותו הוא ירש מאחד המתעשרים החדשים שחזרו מקובה. בקומה העליונה יש לו חדר שינה "צנוע", במרתף – סאונה, ובקומת הרחוב מסעדה. למבקרים בעיירה אני מציעה להתעניין בסיורים מודרכים למושבה הקולוניאלית המתקיימים בחודשי הקיץ. בתחילת ספטמבר מתקיים בעיירה פסטיבל האינדיאנוס שהוא חגיגה אחת גדולה של מסורות מקובה. כדאי לבדוק בלוח האירועים של העיירה גם חגיגות נוספות המתקיימות במהלך הקיץ. בראש העיירה יש מצודה ואפשר ללכת ממנה ועד לחוף המצטיין במפרצים יפים במיוחד.

למעלה – דוכן המוחיטו, ולמטה – חדר השינה של מוזג המוחיטו

שבע מנות, שבעה ציוצים

בבגור התארחנו ללילה במלון מפורסם בשם אָגוּוָה בְלָוָה הקרוי על שם המפרץ היפהפה הפרוש לרגליו. זה מלון משפחתי הבנוי מכמה בתים עתיקים נאים מאוד. הוא לא זול, אבל למי שמחפש מקום ייחודי ואירוח ברמה גבוהה – זו אפשרות מוצלחת. למלון יש גם כמה דירות למשפחות. בעלת המלון קיבלה את פנינו לפנות ערב, היא בבגדיה היפים ואנחנו בבגדינו המיוזעים. שוב הוגשו שבע מנות בארוחת הערב וכל אחת מהן נראתה כמו יצירת אמנות שחבל לנגוס בה ולקלקל את השלמות. אני הגעתי לארוחה כמי שהיום מאחוריה, ללא המצלמה ואפילו ללא הטלפון. אבל חברי הבלוגרים הקפידו לצלם כל מנה. הם חיפשו את הזווית הפוטוגנית ביותר, הקליקו והיו כאלה שאף צייצו בטוויטר, שבע מנות – שבעה ציוצים.

מפרצון קטן במפרץ אגווה בלווה

עם הדייגים של פלמוס בשעות אחר הצהרים והערב

פָּלָמוֹס (Palamos) אינה עיר יפה במיוחד ובשונה מהעיירות האחרות באזור שבהן היינו יש בה מלונות גדולים. אבל היא אסתטית, נעימה לשהייה ואינה רועשת כמו העיירות הדרומיות הקרובות לברצלונה. ישנו לילה אחד במלון Trias במרחק קצר מהנמל. זהו מלון היסטורי עם חדרים מרווחים, מעוצבים באופן מסורתי בסגנון שמאפיין את עיירות החוף, והוא נוח מאוד. באופן אישי הרגשתי נוח דווקא שם, כי זה מקום שנעדר את תחושת היוקרה המיותרת לי אבל היה בו המגע הנכון כדי להפוך את השהות למיוחדת.

שווה להקדיש כחצי יום לנושא הדייג בפלמוס. הנמל הגדול ביותר באזור נמצא בה, ובצדו גם מרכז בנושא הדיג. התארחנו לארוחת צהריים במקום המשמש כמרכז גסטרונומי דידקטי שהוא בית לסדנאות בישול ופעילויות שונות למבוגרים ולילדים. יש עדיין בעיה לקבץ קבוצה לסדנת בישול באנגלית. המעוניינים יכולים לנסות ולתאם. לא מובטח שתתארגן קבוצה. אולי בעתיד האפשרות הזאת תיפתח בצורה מסודרת גם לתיירים. מהחלון ראינו את ספינות הדייגים אשר חוזרות לנמל החל מהשעה 15.00. מתחת למרכז נמצא שוק הדייגים הפעיל בין השעות 16.00 – 20.00. נחמד מאוד לבקר בו ולראות את שלל הדגה הלא יאמן היוצא מדי יום ממי הים התיכון.

למעלה – הדייגים חוזרים מהים. למטה – דגים בשוק. מריחים את הים?

מאחורי השוק נמצא מוזיאון הדיג. מאוד מעניין להכיר את האבולוציה של ענף הדייג, החל מהסלים אשר שימשו לדיג לפני הגעתן לעולם של הרשתות ועד לשינוי שחל בענף בראשית המאה העשרים. המהפך היה הקמתם של מפעלי קרח בקרבת החוף. הם אפשרו לדייגים לפתח ענף מאורגן יותר ולצאת לים בקבוצות בסירות גדולות. עד אז היה הדיג קם בבוקר, אומר שלום לאשתו ויוצא אל לב ים בסירתו הקטנה בתקווה לשוב לפנות ערב.

מי האשה שקלעה את הסל בעבור הדיג שלה? האם יגיע דג זהב?

במרכז המוזיאון מוצבת סירת מפרש גדולה מעץ אשר היתה פעילה בראשית המאה העשרים. לפנות ערב הפלגנו בסירה כזאת משומרת וצבועה היטב, שהשנה, שנת 2015, מלאו לה מאה שנים בדיוק. היא שטה כיום באמצעות מנוע חזק ללא עזרת המפרש. הסירה רפאל מקיימת סיורי שייט גם ליחידים ולמשפחות.

שטנו עם “רפאל” אל Cala S'alguer, מפרץ מתוק ורומנטי, שבו כפר דייגים לשעבר אשר הוכרז כמקום לשימור. לדבריו של מפעיל הסירה הדייגים היו צובעים את הסירות שלהם, כל דייג על פי טעמו, ובשאריות הצבע צבעו את הדלתות. המשכנו לשוט אל צמד איים קטנים בעומק הים שנראים מרחוק בזכות המגדלור הבנוי על אחד מהם, ובדרך חזרה לפלמוס היה נדמה לכמה מחברי הקבוצה שהם רואים מרחוק דולפינים. משיט הסירה הפנה מיד את החרטום אל לב הים והפליג אל הנקודה שבה נראו הדולפינים. שם הוא דומם את המנוע וכולנו זכינו לראות את הדולפינים מקרוב קופצים בין הגלים.

הספינה רפאל

אפילוג

ומה עוד נותר לנו לעשות? ללכת בערב למסעדת טפאס כדי שנוכל לקבל חותמת בדרכון מספרד. קטלוניה היא ייחודית ובכל זאת חלק מספרד. וחוץ מזה, להזמין מטיילים לבוא. באתר התיירות של קוסטה ברווה והפירנאים של ג'ירונה יש אינסוף רעיונות לטיולים ויעדים לחובבי ההיסטוריה, הטבע, החיים הטובים, התיירות האקטיבית ואף למשפחות. רק לשם הדוגמה ובאופן שאינו מייצג את ההיצע שלפתי מהאתר אפשרויות של ביקור במפעל ביסקוויטים, שייט בסירה שקופה לאיים בים, ופסטיבל קרקס ורחוב בעיירה לה ביסבל. האזור עשיר באפשרויות הרבה מעבר למה שרבים חושבים עליו.

הטיול שתיארתי הצטמצם במשבצת אחת קטנטנה בתוך קוסטה ברווה. בימי הכנס ואחריו הספקתי לטייל גם בג'ירונה, בטוסה דה מאר ובקאמי דה רונדה המרהיב שלה, בגן סנטה קלוטילד היפה של יורט דה מאר ובכפר הקטלני המעניין Arbucies, שלו הקדשתי סיפור משלו ואתם מוזמנים לקרוא. האזור מציע נופי הר וים, מסורות עתיקות ומרכזי מבקרים מודרניים. רק תבואו ותשכחו מהסצנה של הרעש וההמוניות המאפיינים את העיירות הקרובות לברצלונה.

הכותבת הוזמנה לכנס Tbex לאחר שהשתתפה וזכתה בתחרות בלוגים שהתקיימה באתר למטייל במהלך חודש אפריל 2015