מקשמיר למנאלי
אמנם כמעט כולם ממשיכים מקשמיר לדהרמסאללה, אבל אנחנו החלטנו לנסוע למנאלי עקב המונסונים המתמשכים בדהרמסאללה, שאמורים להסתיים רק בסוף ספטמבר. החלטנו הפעם להתחלק בג`יפ עם עוד אנשים, לנסוע עד ג`אמו, משם לקחת רכבת עד ל-Pathankot ומשם אוטובוס לילי למנאלי- אך תכנונים לחוד ומציאות לחוד. ב-10:30 בבוקר הגענו לתחנת הג`יפים במרכז העיר, ושם חיכה לנו ג`יפ כמעט מלא, שכל מה שהיה צריך זה רק להצטרף והוא מיד יצא לדרך. תמיד הזהירו אותי שמתכון בטוח להקאה בזמן הנסיעה הם ארבעת המושבים האחוריים, אבל ברגע שאני מרגישה בחילה קלה אני משנה את כיוון הישיבה לכיוון הנסיעה, פותחת את החלון לרווחה והנה זה עובר. דווקא אחד ההודים שיושב מקדימה לא מפסיק להקיא.
עוצרים אותנו לבדיקת דרכונים. לתיירים יש תור נפרד ותוך כמה דקות אנו מסיימים. ההודים עומדים בתור ארוך יותר, אך גם הם מסיימים בסופו של דבר. עוצרים לארוחת צהרים במקום עם מראה עלוב למדי, אך הארוחה טעימה מאוד. הנסיעה מסרינאגר לג`אמו לוקחת 9 שעות. כמה שעות לפני ג`אמו יצאו חלק מהאנשים ואנחנו עברנו לשבת יותר קדימה. אחד ההודים שנשאר באוטו הצטרף אלינו ושאל לאן אנחנו נוסעים. סיפרנו לו על רצונינו לנסוע ברכבת והוא בישר לנו שאיחרנו את המועד ובשעה כזו יש רק אוטובוסים. שאלנו את הנהג על אוטובוס למנאלי והתברר שיש אוטובוס ישיר.
כאשר הגענו לג`אמו התברר שהאוטובוס הקרוב יוצא בעוד כחצי שעה וזה היה בדיוק הזמן הדרוש לקנות ארוחת ערב, שכללה ג`אפטי ולביבות תפוח אדמה עם רוטב שעועית, ללכת לשרותים ולתפוס מקום בין כל המחכים לנסיעה. הפעם, למודי ניסיון, קנינו כרטיסים רק לנו ולקרן. המקומות שקיבלנו היו בקבינה של הנהג והסוכן עלה איתנו כדי לוודא שנקבל את המקומות המובטחים. בהודו יודעים איך לנצל מקום עד הסוף. חוץ מהספסלים שמאחורי הנהג ומצידו השמאלי מתיישבים אנשים גם על קופסת ההילוכים במרכז הקבינה. אנו נדחסנו למקומותינו וקיבלנו כשכנים שני ישראלים מקסימים, אח ואחות, שהיו בדרכם לדהרמסאללה. הם הדריכו אותנו בקשר למנאלי ועמק פארווטי, סיפרו על עצמם ואנו סיפרנו על עצמנו. הבנות שוב הוכיחו את כישרונן להירדם בכל מצב ובכל תנוחה ונרדמו זמן קצר מתחילת הנסיעה. אחרי כמה שעות גם אנחנו התחלנו לנמנם ובשעה 02:30 עצר האוטובוס, באיזה כפר נטוש, בסביבות דהרמסאללה ושכנינו ירדו.
אנו המשכנו לנסוע עד 11:30 בבוקר, סך הכל 25 שעות מרגע היציאה מסרינאגאר. ההגעה למנאלי היתה מרשימה ורצופה נופים ירוקים, נחלים ומפלים לרוב. ממש התרגשנו שאנו מגיעים למקום כל-כך יפה. ברשותינו היו כמה המלצות על מלונות בואשישט, כפר נעים ושקט מעל מנאלי. מקומי אחד הציע להראות לנו את אחד המקומות ודחסנו את עצמנו ואת תיקנו לאוטו הקטן ויצאנו לדרך. המלון הראשון אליו הגענו נראה לא רע מבחוץ אך החדרים היו מזעזעים מבפנים. המשכנו למלון הצמוד וגילינו סוויטה מדליקה עם שני חדרים ומרפסת מפנקת שצופה על נוף מדהים. סגרנו עם בעל המקום על 400 רופי ונשארנו במנאלי שבוע.
אז יום אחד נסענו בג`יפ ואז באוטובוס ואני מאוד התבאסתי, כי רציתי לנסוע ברכבת ואנו איחרנו לרכבת. לי כל הזמן היו כאבי ראש וללילך כאבי בטן באוטובוס. ואז הגענו למלון הכי יפה, יותר יפה מכל הבתים שהיו לנו בישראל ובהודו. חדר קטן ויפה, טלויזיה ואמבטיה. אני ואבא הלכנו למפל, מאוד יפה אבל עם זבל. מצאנו מקום לבגדים. יש לי שרשרת יפה וגם ללילך. אני נשרפתי בכתפיים וגם בחצי מהגב. ואתמול הלכנו לנחל הכי יפה שיש בעולם.
מגיעים לעיר
מנאלי מתחלקת ל-3 אזורים: אולד מנאלי וואשישט הם שני אזורים שבהם עוצרים מטיילים ישראלים, וניו-מנאלי היותר סואנת ואותנטית, בתחתית העמק. את אולד מנאלי וואשישט הייתי מגדירה כישראל הקטנה ואם לדייק יותר כשינקין. חנויות של בגדים, תכשיטים, מסעדות ובתי קפה. על הרבה מקומות כתוב בעברית ושמות רבים נלקחו מהארץ. על המספרה כתוב: "שוקי זיקרי" והמסעדה היא כמובן "סמי בורקס". אצל "שוקי זיקרי" אני בוחרת לעשות "חינה", ארז חווה לראשונה גילוח הודי ב-20 רופי (ומאז לא חוזר להתגלח בעצמו) והבנות מסתפרות. כולנו יצאנו מאוד מרוצים. אני מאוד מתלהבת מזה לכמה ימים אך לאחר כמה זמן אני מתחילה להתגעגע לאותנטיות ולחיי הטבע.
אל תחשבו לרגע שמנאלי היא חסרת טבע, היא בעצם מוקפת בטבע. הרים ירוקים, נחל גועש שחותר בוואדי שמתחת- כל אלה גלויים לעין, אך יש גם פנינות מוסתרות יותר. יום אחד הלכה משפחתי למפל המים שליד וואשישט. השביל למפל חוצה את הכפר עצמו שמתחיל בקצה העליה, היכן שמסתיים הרחוב הראשי והמתוייר. סמטאות צרות, בתי אבן ישנים ופרות סועדות את ליבן בחצרות. אנשי הכפר עסוקים במלאכות שונות כמו כביסה, יבוש מיני פירות וקטניות בשמש ופיזור עשב לפרות.
בקצה הכפר מצוי בית הספר המקומי המלא בתלמידים השוקדים על שעוריהם. השביל ממשיך בין מטעי תפוחים ולבסוף דרך חורש מקסים עם צירצור מחריש אוזניים של אלפי צרצרים וציקדות. לאחר כשעה הליכה בקצב המשפחתי הרגוע שלנו הגענו לתחתית המפל, שם הזמינו אותנו הבריכות הקטנות לטבול במים הצוננים מאוד! רוב המטיילים ממשיכים לטפס עוד מספר דקות למקורות המפל וזוכים לחוש את עוצמתו ביתר שאת. אנו הסתפקנו בטבילה ארוכה ומענגת וחזרנו הביתה. לתדהמתנו הרבה בדרך חזרה הפכה קרן לזקנה הודית והחלה מיד לקבץ נדבות, אבל עד מהרה נמוג הכישוף והיא חזרה לדמותה המקורית.
ביום אחר ירדנו לוואדי שמתחת לוואשישט לטבול בנהר הגועש. מצאנו פינה רגועה חצי מטר מהזרם האדיר והשתכשכנו במים, הילדות מחפשות חלוקי נחל יפים. המים היו קפואים אך הקור עושה כיף אמיתי כאשר מדובר ביום חם. ארז חילק את זמנו בין שהייה במים ומשחק עם הבנות לבין ישיבה וצפיה בזרם הסוער. ואם עסקנו במים אז במנאלי יש גם מרחצאות של מים חמים הנובעים ממעמקי האדמה. המרחצאות ממוקמות בואשישט בקצה העליה ויש בריכות חיצוניות משותפות ובריכות מופרדות לנשים וגברים בתוך מקדש עץ קטן. הפינוק האמיתי, כמו שגילינו, הוא ללכת מוקדם בבוקר כשעוד קריר ואפילו מטפטף. קודם כל שוטפים את הגוף בברזים החמים ואז נכנסים לבריכות עצמן. התחושה כשיוצאים מהמים דומה לריחוף, תחושה של קלילות ואושר. המים מאוד חמים ולוקח כמה דקות להתרגל.
למרות שאנו חובבי הליכה ברגל העדפנו לנוע בריקשות בגלל המרחק הרב מואשישט לניו-מנאלי ומניו-מנאלי לאולד-מנאלי. המחיר של הריקשה מואשישט לניו-מנאלי הוא כ-40 רופי ולאולד-מנאלי כ-60 רופי. בשעות הלילה המחיר יכול לעלות ל-80-100 רופי, תלוי ברמת הנואשות. ומה יש באולד-מנאלי? שוב, חנויות ומסעדות במספר רב אף יותר, כי הרבה יותר ישראלים מגיעים לשם. נוסף לכך יש שם בית חב"ד ו"הבית החם", שתפקידו לעזור לנפגעי סמים ומי שחולה געגועים יכול לבוא לשם ולהנות ממוזיקה וסרטים ישראלים ולהחליף ספרים. למרות שאולד-מנאלי כבר לא נראית כמו כפר הודי חווינו שם אירוע שהשאיר אותנו פעורי פה. כבכל יום חלף לידי עדר של פרות. אחת הפרות החלה להשתין ואישה זקנה, שהיתה בדיוק מאחוריה, מיהרה לחפון את השתן בידיה ולהשפריץ על עצמה, על פניה ושערותיה מהנוזל היקר, עד שסיימה הפרה את המלאכה. מבירור שעשינו הבנו שהאמונה היא כי השתן של הפרה מביא מזל טוב ויש בו תכונות רפואיות חשובות, שמוכרות אף ברפואה ההודית המסורתית (האיור ווידה).
יום אחד החלטנו לרדת מאולד-מנאלי לניו-מנאלי דרך הפארק המקסים. הכניסה לפארק נמצאת קצת לפני הגשר של אולד-מנאלי ועולה 5 רופי. השביל עובר בתוך יער קסום עם עצי חורש גבוהים ורחבים. היו שם גם מתקנים לילדים, שלי אישית נראו חשודים מבחינה בטיחותית, אך הבנות, שחודשיים לא ראו כאלה דברים, התנפלו עליהם בחדווה. הדרך קלה ונעימה וארכה כשעה. בסוף גילינו שפתח היציאה בצד השני סגור אבל ילד, שכנראה מתפרנס ממטיילים כמונו, הראה לנו יציאה מחור בגדר וכך נפרדנו מעוד 10 רופי. ביציאה ראינו מזרקה מוזיקלית ושוב מתקני משחקים, והבנות הכירו שתי ילדות הודיות שחיזרו אחריהן עד שנשבר הקרח. אנו התיישבנו על ספסל והבנות שלנו והילדות ההודיות התרוצצו בעליצות סביב המזרקה.
ביום אחר כאשר נפגשנו עם משפחת פלג, שהגיעה ישירות מלה, שוב עשינו טיול באזור הפארק. זה התרחש בדיוק ביום העצמאות ההודי וכמובן שביום כזה מגיע כל מי שרוצה להרוויח קצת כסף. זה דמה מאוד לביקור בפינת ליטוף, רק שעל כל ליטוף משלמים קצת כסף. אז מה ראינו באותו יום? נחשי קוברה ארוכי צוואר, ארנבים ענקיים ושעירים שנראים כמו ארנבים מ"עליסה בארץ הפלאות" וגולת הכותרת- סיבוב על יאק ענק בצבעי אפור ולבן, שהיה מסורק למשעי ונראה מפואר מאוד.
ומה אהבנו בניו-מנאלי? הכל. מסעדות קטנות בסגנון דאהבות על הכביש הראשי, גלידות, שווקים צבעוניים בסמטאות קטנות שמתפצלות מהכביש הראשי, המיית הרחוב הבלתי פוסקת. לאחר שבוע במנאלי הרגשנו בשלים לברוח לכפרים. השארנו את חפצינו בבית המלון ויצאנו לעמק פארווטי לביקור שהיה אמור להימשך 4 ימים והתארך לשבועיים.
דבריה של קרן:
אז יום אחד נסענו בג`יפ ואז באוטובוס ואני מאוד התבאסתי, כי רציתי לנסוע ברכבת ואנו איחרנו לרכבת. לי כל הזמן היו כאבי ראש וללילך כאבי בטן באוטובוס. ואז הגענו למלון הכי יפה, יותר יפה מכל הבתים שהיו לנו בישראל ובהודו. חדר קטן ויפה, טלויזיה ואמבטיה. אני ואבא הלכנו למפל, מאוד יפה אבל עם זבל. מצאנו מקום לבגדים. יש לי שרשרת יפה וגם ללילך. אני נשרפתי בכתפיים וגם בחצי מהגב. ואתמול הלכנו לנחל הכי יפה שיש בעולם.
