כולם נוסעים לצפון הודו, רובם עוברים גם בערים הגדולות שנחשבות המרכז, אבל דרום הודו עדיין נשארה נחלתם של מטורפי הודו למיניהם, או אנשים שיוצא להם להגיע לתת היבשת רק בדצמבר, אז קר מדי בהימאליה. אלו אשר ידרימו לכיוון השפיץ, יחשפו למחוזות המופלאים, הטרופיים והמסתוריים של הדרום.

איפשהו הכניסו לנו לראש שכשנוסעים דרומה, הנוף נהיה יותר ויותר צהוב, יותר ויותר מדברי (מאיפה שטיפת המוח הזו?) אבל בהודו זה קצת אחרת, את המדבר הם דווקא סדרו במערב - מדינת רגא`סטן, ובדרום הם שמו את הג`ונגלים, את החופים ואת הקוקוסים, את מזג האוויר החם והלח וכמובן את המונסונים. כשלוקחים רכבת אחת ועוד אחת, ואחר כך רכבת נוספת, הנוף כאילו לא משתנה, מהחלונות נשקפים אותם שדות אורז ועצי קוקוס, אבל השמיים נהיים יותר ויותר כחולים, והירוק ירוק מאוד. מכיוונים בלתי צפויים עלולים לעוט עליכם טיגריסים כאילו אתם מוגלי ובלו הדוב מספר הג`ונגל.

גם האנשים משתנים, עורם נהיה כהה יותר, כך שאם תחבשו משקפי שמש תראו רק את העיניים החודרות, והשיניים הלבנות הצוחקות. גם השפות משתנות, בכל מחוז ידברו קצת אחרת ורובם לא יבינו הינדי (השפה הרשמית של הודו). בקרנאטקה מדברים וכותבים קנאדה, בטאמיל נאדו - טאמיל, בקראלה- מאלאיאלם, באנדהרה פרדש - ט�לו�גו�, המצב הוא כל-כך מגוחך עד שתיירים הודים שמסיירים להם דרומה, לתור את ארצם, לנפוש או לעלות למקומות קדושים, צריכים לדבר באנגלית כדי שההודים בדרום יבינו אותם. או כמו שאמר וישנו מג`ודפור - "you try to say nameste, nameste is not working". אך אל תתנו לרושם הזה להטעות אתכם, דווקא דרום הודו, הוא החלק המפותח והעשיר יחסית ובגלל עושרם הכלכלי של המחוזות, כך האנשים, גם הם יותר "מפותחים". במדינת קראלה למשל 91% מהאנשים יודעים קרוא וכתוב ואת שיטת הקאסטות, המחלקת את אנשי הודו למעמדות, ביטלו שם זה מכבר.

הדבר העיקרי שמכביד עליך כתייר כאשר אתה יורד דרומה במסלולים שונים הוא עניין השמות. שמות המקומות בדרום הודו הם ארוכים ובדרך כלל עד שתסיימו להגיד את השם כבר לא יהיה לכם אוויר. מילא האוויר, נגיד שבאתם עם אורך רוח, בשביל להגיע לרמה כזאת של קואורדינציה בלשון צריך לעשות יוגה הרבה מאוד שנים. נסו למשל את השם הבא: תירוצ`יראפאלי או מאמאלאפורם. כן, נו, בסדר, מצליחים אחרי שניים שלושה נסיונות, אבל בגלל שמחוזות הדרום נושאים את דגל השינוי והחזרה לשמות ההודים המקוריים (במקום הכינויים הבריטים) מופיע כל שם הודי ולידו בסוגריים גם הבריטי, מה שגורם לעיר לתפוס שלט של שני מטר לרוחב עם 23 אותיות וסוגריים: תריבאננתאפורם (טריבאנדרום). בהצלחה.

 בעצם, כל ההקדמה הזאת נכתבה בשביל להגיד משפט אחד: האוכל בדרום יותר טוב. וזה משהו שלא שמים אליו לב עד שלא עולים בחזרה צפונה, אז לא להתחיל לילל "עבדו עלינו" כשאתם נוחתים. ראשית, התיבול - המסאלה שלהם עשירה וחריפה להחריד, אבל משתלבת היטב באוכל כך שהוא יוצא נהדר וטעים. שנית, אפשר למצוא עוף וכבש הרבה יותר בקלות. שלישית, המגוון שלהם הרבה יותר גדול, הקירבה לים משפיעה בריבוי הדגים הנהדרים בארוחה, ההרים הגבוהים של הדרום עזרו למאכל הלאומי הטיבטי - המומו, לשרוד באזורים הטרופים, לתפריט הטאלי והסאמוסה הרגיל נוספו הדוסה והאידלי, שעדיין קצת מוזר לאכול אותם בבוקר אבל יש יותר אפשרויות בחירה, חוץ מזה נוספו שאר מיטבלים כמו הצ`טני והסמבר הטעימים להפליא (על כל אלו ראו הרחבה: אוכל בהודו) ואפילו את המאכלים של הקשמירים והפנג`בים מהצפון הם עושים יותר טוב. אין מה לעשות, לאכול על עלה בננה זה הרבה יותר מגניב.

קסם
מסתובב ומתערבב
בין פרות שלועסות קרטון
בין קבצנים שלועסים חיים
ובין ילדים שמושכים לי בשרוולים
העשיר מהמזרח
והמסכן מהמערב
נפגשים ומחליפים
נחמה תמורת רופי
קסם הפשטות
בקליפה של לכלוך וסרחון
שקט מופתי
בקליפה של רעש ההמון
וחיוך של משופם
שמחכה לשדוד אותי

 מתוך ספר השירים הוירטואלי "הודו לפנים" של אמיר)

מזג האוויר בדרום הודו נוח לטיול בערך מאוקטובר ועד מרץ. בסביבות אמצע פברואר כבר חם בקניאקומארי (הנקודה הדרומית ביותר בהודו) ומתחילה עונת המונסונים - גשמים כבדים וחמים שמורידים בפעם אחת אלפי מילמיטרים של מים. זה הזמן המומלץ להתחיל להצפין כשהמונסונים בעורפכם, כמובן שאפשר לטייל גם בזמן המונסונים, אבל החום קצת מכביד בעיקר מכיוון שהפסקות החשמל הרבות לא מאפשרות עבודה רצופה של המאווררים/המזגנים ובכל מקרה אי אפשר ללבוש גופיות (אנחנו בהודו, שכחתם?).

 את ספר הג`ונגל כתב רודיארד קיפלינג Rudyard Kipling - שנולד בבומביי ב-1865 להוריו שהיגרו מבריטניה להודו. הוא שב לאנגליה בגיל 5 וחזר לגור באזור הודו-פקיסטן בגיל 16, הוא חזר שוב לאנגליה ב-1889 והחל בסיבוב עולמי לאחר שהתפרסמו הבלדות שכתב. את ספריו המפורסמים: Kym, The Jungle Book וספר הילדים Just so stories הוא כתב מאוחר יותר, בזמן שהותו עם אישתו וילדיו בארה"ב ובבריטניה. סיפורים אלו ועוד רבים נכתבו בהשראת ילדותו השמחה בהודו.

 דרום הודו היא ענקית, מסלול מוצלח יקבע על-פי מזג האוויר והאינטואיציה. המלצה שיכולה תמיד לעבוד: מנובמבר להדרים (מערות אג`נטה ואלורה, האמפי, גואה, דרום קרנאטקה, קראלה, טאמיל נאדו) ולעלות צפונה מאמצע פברואר דרך ההרים: קודאיקאנאל, מונאר, אוטי ולחתוך להילשטיישנס במהארשטרה ומהאדיה פראדש, או דרך החוף המזרחי: צ`נאי, פורי וכו`.

יעדי הכתבה