ראג`סטאן שבצפון מערב הודו ידועה בעריה המרתקות, ובעיקר בתושביה עם השפמים המדושנים והתרבות העשירה. הצטרפו למשפחת חן, הפעם בגרסה מורחבת, שמטיילת בדלהי, בטאג` מהאל, בג`איפור, בפושקר ועוד, ונותנת לכם עצות טובות לטיול שלכם.
עוד ערב חולף על שפת האגם. הפעם שקיעה של מעמד הר סיני - קרני השמש בוקעות מבעד לעננים שחורים, יוצרות הילה של זוהר שמימי, גבוה מעל לאגם הקטן הבוהק. היום ערב שבת, וכשאנו הולכות לתור אחר ארוחת הערב אנחנו נתקלות בשלט ``שבת שלום`` מעל פתח המסעדה שמעבר לפינה. בפנים מוכנה ארוחת מזנון ישראלית למהדרין, כולל חומוס, סלטים וחיקוי מעניין לחלה של שבת.
אנחנו ממשיכות פנימה לתוך העיר, ונכנסות ישר לרחוב הראשי של העיר שבתוך החומות. המבנים האדמדמים האחידים חולפים על פנינו, משאירים רושם מהמם של יופי ומורכבות, אינספור מרפסות מגולפות סוככות, בקומה שניה, על החנויות שמתחתן. מראה כזה, לכאורה אחיד וחוזר על עצמו אך בעת ובעונה אחת כל כך מעוטר ומגוון - שהעין לא יודעת לאן להסתכל קודם - לא ראיתי בשום מקום אחר בהודו.
הודו נותנת לאנשים יותר ממה שהם מצפים למצוא ולקבל בה, היא מלמדת סובלנות לזר ולשונה וכבוד לחיים בדלות, במחסור ובעוני, ומראה שאפשר לחיות חיים יפים בכל רמה, בכל מקום, ובכל התנאים. בכתבה שלפניכם חוויות מפושקר וסיור רגלי בדלהי.
הטאג' מאהל הוא תחנה חשובה בקרב המבקרים בהודו. איציק גונן מגיע לפלא העולם ומתרגש. הוא מבקר גם במבצר העיר ואחרי שהתרשם מיפי המבנים הוא ממשיך בדרכו ונוסע אל מדינת ראג'סטן ומגיע אל בירתה, ג'ייפור.
הסיבה העיקרית לפופולאריות של פושקר היא שזה קודם כל מקום של כיף, של שלווה, מקום שבו ממש בא לך לא לעשות כלום, בלי שיהיו לך ייסורי מצפון, כי ממילא אין הרבה מה לעשות... יש פה כמובן גם הרבה מסעדות כיפיות, דהבות, מזנונים על הרחוב, וכל זה, יחד עם אין-ספור חנויות. כך אפשר לראות המוני מבקרים נודדים לאורך הבאזאר הלוך וחזור, נכנסים לחנויות, משווים מחירים, עומדים על המקח, ובסוף יוצאים עם שקיות עמוסות בכל מה שפושקאר וראג`אסטאן יכולות להציע.
אחרי ימי הלבד בואראנאסי וג`ייפור, פתאום חזרתי לימי רישיקש, והמפגש הזה עכשיו עם כולם, הוא כמו יום תועה שהגיע מעונה אחרת, דף תלוש מפרק אחר בלוח השנה, שבבת אחת החזיר אותי חזרה לאותם ימים, העלה והצית בי את כל הזיכרונות מאז, ההנאות הקטנות, והשמחה הגדולה...
ראג`אסטאן היא המדינה הכי ססגונית בהודו, והדבר בולט במיוחד על רקע המדבר הצהוב שנמצא בכל מקום...; אתה רואה את הססגוניות והצבעוניות האלה בכל מקום, בלבוש האנשים, בעיקר הנשים, בצבעי הבתים ובקישוטים שבהם, בפנים ובחוץ, ובבדים התלויים ברחוב ובכל מקום; לא במקרה רק בראג`אסטאן אתה מוצא ערים שצבועות בורוד, כחול, זהוב... אני מאוד אוהב את הצבעוניות הראג`אסטאנית הזאת, יש בזה משהו כל-כך חי, ושמח, כיפי כזה, וגם אופטימי, למרות תנאי החיים הלא-קלים במדבר, החום, היובש, וכל זה...
לא מוצאת עכשיו את האור/ מחפשת אותו בנרות/ מסתובבת בכל רג`סטאן/ מנקודה לנקודה/ כמו מבצר מרוט וישן/ כמו רג`פוט על פיל לבן/ הולכת באפס מעשה/ הכל מעצמו ייעשה/ ונדמה שזה טוב/ ככה, כי צריך לאהוב/ ונדמה שזה קרוב/ משהו קטן וטוב ... (ע``פ משינה ולאו דצה).
קטע הדרך בין רנקפור לאודייפור משופע בנופים יפים. תחילה הדרך עוברת בשמורת טבע הררית, ירוקה מאד, ואחר כך מתחילים להופיע שדות מעובדים וכפרים קטנים.
בריכה רבועה, בנויה אבן, חוסה בצלו של עץ בניאן ענקי. שורשי העץ כבר מזמן הרימו ושברו את מרצפות האבן מסביב לבריכה, וכל התמונה היתה של עזובה מקסימה, כמו אותן בריכות מים ערביות שניתן היה פעם למצוא בלב הפרדסים (שגם הם כבר אינם).
ממש ביציאה ממתחם הארמון הפנימי יושבים כמה אמנים ועוסקים במלאכתם. אחד מהם, היוצר פסלים וכלים שונים מ- Papier Mache, מוציא מתחת ידיו כלים בצרופי צבעים ובעיטורים כל כך יפים ועשירי דמיון, שאנחנו קונות מיד את חצי תכולת החנות שלו. עד היום, פיל קטן בצבעי ירוק דהוי ואדום, עומד ליד המיטה שלי ומחזיר אותי להודו בכל פעם שאני מציצה לעברו.
יותר משתים עשרה שעות חלפו עלינו לפני שגלגלי המטוס נשקו לאספלט המחוספס של מסלול הנחיתה בדלהי. ריח חזק מכה בנחירנו עם היציאה מהמטוס - ריח של הודו. אוטובוס מקרטע מוביל אותנו אל הטרמינל יחד עם אוסף של תרמילאים, הודים ואנשי עסקים...
העומס כעת הוא כפול: אנחנו צריכים לבנות את המקום (תאורה, צביעה, ארונות, מטבח כשר ועוד) ובנוסף להתכונן לשני ימי החג, שעומדים לחול בצמידות לשבת. יש לנו עוד יומיים עד החג ורק אלוקים יודע איך נעשה את זה...
כמה שעות לפני חג-הסוכות מתקדרים השמיים וגשם עז חודר אל הסוכה. לזמן מה נראה שהכל אבוד, אך בדיוק בזמן הנכון - שעה וחצי קודם הסעודה מתפזרים העננים, מאפשרים לעובד שלנו לסדר מחצלות ושולחנות נמוכים ולמאתיים מטיילים לחגוג את ערב החג הראשון.
``אנחנו קוראים יחד `שמע ישראל` ואני רואה דמעות ממלאות את עיניו. כשהוא מוריד את התפילין, קולו רועד מהתרגשות. משהו כאן מוזר, אני חושב לעצמי, ואז מספר לי טום שהוא לא הניח תפילין מעולם...``
אם נסתכל על הצד הרוחני של הדברים, אין ספק שכיום יש התעניינות הולכת וגדלה בצד המיסטי של העולם, אצל יהודים בפרט ובעולם בכלל. זהו דבר שמהווה הכנה לייעוד האלוקי של ימות המשיח- ``לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה` בלבד``.
``ביום שני אני ולוי יוצאים אל הפסטיבל, בידינו תפילין ולצידנו ילדי משפחת גולדשטיין ישובים על עגלת עץ, מובלים בידי נער הודי. אנחנו מפלסים את דרכינו בתוך ההמון, הילדים שקטים (אולי קצת המומים), צופים בשלל המראות. מהר מאוד מתחילות הנגיעות: כל הודי/ת שעוברים לי
עיר המדבר ג'איסלמר והמבצר הגדול שלה הם פנינה בלב מדבר תאר. בתוך המבצר עומדים מקדשים לאלים שונים כגון וישנו, סוריה, לקשמי, שיווה וגנש אך הם אינם מרשימים כמו המקדשים הג`אינים שנבנו בין המאה ה-12 למאה ה-15 מאבני חול צהובות חומות ואבני שיש לאלים ריקאבדווג`י (Rikhabdevji) , סאמבהאוואנתג`י (Sambhavantji) ופרשוונטג`י (Parshvanathji). טיולי ג'יפים וספארי גמלים הם דרכים נוספות להנות מהחוויה המדברית.
בדרום מערב רג'סטן נמצאת מאונט אבו, המהווה אתר נופש עבור מי שמחפש אווירה רגועה במחוז. אגם נאקי והמקדשים הג'אינים בדילוורה הם בין מוקדי העניין המרכזיים באזור. כתבה זו תציג לכם תחנה חשובה בטיול לצפון הודו.
בשוליו של מדבר Thar נמצאת העיר ג'ודפור. עיר עתיקה צבעונית, בנוסף למבצרים ומקדשים רבים הניצבים בסביבה, הופכים את המקום לתחנה מומלצת בהודו. למי שנותר זמן בעיר מומלץ לבקר בארמון המלכה, ארמון הפנינה וארמון הפרחים.
ככל שאנו מתרחקים מערבה הנוף משתנה בהדרגה, הופך כפרי יותר ויותר. כשאנחנו יורדים לבסוף לדרך צדדית סצינות מהתנ``ך חולפות על פנינו - נערות עם כדים לראשן עולות אל פי הבאר (יש כבר חשמל, אבל אין מים זורמים), תאו מים מתרחץ בשלווה בבריכה קטנה, גמל רתום לעגלת עץ. מקבצי ירק ועצים סוככים גדולים מתחלפים לסרוגין בשטחים פתוחים ריקים מצמחיה, ובכפרים לצידי הדרך בתי בוץ מחליפים את סככות העץ והפח. רג`סטאן (Rajasthan) הכפרית, העניה, האמיתית, מגלה אט אט את פניה.
בדלהי משאירים הפלגים את הציוד החם ששימש אותם בצפון הודו: פליזים, נעלי הרים, שקי שינה (כן...5 מכל דבר) ומתחילים סיבוב ברג`סטאן המדברית והחמימה. את הציוד יפגשו בעוד חודש בדרכם לנפאל. כתחנה ראשונה נבחרה פושקר (Pushkar), ניתן להתחיל בכל עיר אחרת, כך נבחר.
אחרי פושקר ממשיכה הדרך בטיבעיות דרומה, אודיפור (Udaipur) היא התחנה הבאה, עיר חמשת האגמים. הבטיחו ולאחר עונת מונסון טובה גם קיימו! הפלגים נשארים בעיר כשבוע, סופגים את העושר בו חיו המהאראגו`ת בארמונות מפוארים.
מאונט אבו (Mt Abu) - עיירת קייט על פסגת שלוחת הרים בגובה 1700 מטרים בלב רג`סטאן, המקום אינו על מפת המטייל הישראלי אך בהחלט על המפה של התייר ההודי בארצו. הגענו ולא התאכזבנו.
ג`ודפור (Jodpur) היא עירם של הבראהמינים, הכהנים. חלקה העתיק שרוע למרגלות מבצר מרשים, קירות הבתים כולם צבועים בכחול עז, גאוות הקסטה, אי אפשר להתהלך ולא ללכת לאיבוד. מסוחררים מהיופי הלכנו לאיבוד בהנאה רבה.
לאחר כמעט חודש ברג`סטאן (Rajastan) הצבעונית אנו מגיעים לג`ייפור,העיר הוורודה. יכולנו להתחיל בה את הסיבוב על שום קירבתה היחסית לדלהי, החלטנו לסיים. ג`ייפור כמעט מערבית, גן עדן לאוהבי אבנים יקרות ותכשיטים, קולנוע הכי גדול באסיה, רשתות מזון מהיר כמו בבית ומי שמאד רוצה
פורים מתקרב וההכנות בבית-חב"ד עוברות להילוך גבוה. הילדים מכינים שלטים, שמכריזים "משנכנס אדר מרבים בשמחה" ו"פורים בפתח - פושקר במתח", ריח של אוזני המן נישא באוויר ומתגבר על ריחות הקטורת והביוב שאופייניים כל כך לפושקר.
הדרך מדלהי לפושקר התחילה ביום צילומים לסרט בוליוודי בהשתתפות כוכב מפורסם (וגם בהשתתפותי), עברה דרך הטאג` מאהאל ונמשכה בשוד בחסות החשיכה ומפגש עגום עם המשטרה ההודית, נשנשתי שוקולד פרה ברחובה הראשי של ג`איפור, ובסוף הגעתי.
דמיינו לעצמכם מבצר עתיק שחולש על עיר שבתיה צבועים בגוונים שונים של כחול, דמיינו שמש מדברית ששוקעת מאחורי אגם שפעם ביקר בו סופר אנגלי חשוב, וארמון שעל קירותיו מצויירות בחורות שיוצאות לצייד, לבושות בחצאיות שקופות. ברוכים הבאים לבונדי.
