הקדמה
למרבית הפלא, מעט תיירים עוצרים בג`ודפור, וגם רוב התרמילאים לוקחים את האוטובוס מפושקר ישר לג`איסלמר. למה? לא יודעת, אולי בגלל שבהודו המחשבה על עוד מבצר מפסיקה להפעים אחרי זמן קצר, אבל זה מעגל קסמים - אם התרמילאים, מפלסי הדרך, לא באים, גם שרותים ומלונות זולים לא צומחים, וחוזר חלילה. לראשונה מאז שימלה, נאלצנו לעבור ממלון גרוע אחד לשני בחיפוש אחרי מקום לינה. יש פה מספר מלונות יפים ויקרים מאד, אבל הזולים ברובם על הפנים. ה-LP, כמו הרבה פעמים בעבר, איכזב בנושא בתי מלון ובעיקר היה רחוק מהמחירים במציאות (לא האמנתי שבקשו מאתנו 600 רופי על חורים אפלים ללא שום נעימות או נוחיות). לבסוף מצאנו מקום קטן ומשפחתי, ממש נחמד, שלא היה כתוב בשום ספר, Umaid Niwas, שבו מספר חדרים בבית גדול ברחוב שקט ועוד כמה בקתות מקסימות בגינה (600 - 400 רופי עם/בלי מזגן). אנחנו העדפנו את החדר הגדול עם האמבטיה הענקית בבנין הראשי. את המלון מנהל בעל הבית, בחור צעיר משכיל ודובר אנגלית רהוטה, מין בטלן חביב ממשפחה עשירה, ששני נערים החיים איתו כאן ממלאים את כל תפקידי משק הבית, מכביסה ועד בישול.
טיול בעיר
כאן, בג`ודפור, הגיע החום לשיאו ועבר את סף הארבעים מעלות. ממש קשה להאמין שעוד הצלחנו לגייס שמץ של אנרגיה כדי לצאת לסיור באתריה של העיר. בבוקר הלכנו לארמון המהארג`ה, ארמון חדש יחסית מראשית המאה ה-20, בנוי בהשראה אנגלית ובומבסטי לחלוטין. משעמם. חזרנו ישר למקלחת. ולעוד מקלחת. למעשה הסתובבתי בחדר במינימום ביגוד וכל עשר דקות נכנסתי להרטיב את עצמי ולשבת אחר כך מול המאוורר של הקולר. השיטה עבדה, ויחד עם ארוחת צהריים אגרנו מספיק כוחות לצאת לגיחה שניה - למבצר של ג`ודפור.
המבצר הנהדר הזה מתנשא מעל צוק סלע ונראה כמו כאילו הוא צומח מתוכו. החומות האדירות בנויות באבן זהובה, ממש כמו צבע המצוק. הן מתרוממות לגובה עצום, מסתירות מאחוריהן את אחד מהארמונות המבוצרים היפים ביותר שראיתי בחיי. יפה עשו כשהתקינו כאן מעלית, הלוקחת את המבקרים לגובה המשטח העליון שעליו בנוי הארמון, וכך עושים את כל הדרך בירידה. המראה הראשון שנגלה לעינינו כשיצאנו מהמעלית, היה עוצר נשימה: המצוק שעליו יושב המבצר תלול כל כך עד שאין רואים אותו מכאן כלל, והמבט מזנק ונופל אל מעבר לקצה החומה, אל בתי העיר הכחולה - העיר הברהאמינית הצבועה כחול חוור, הפרושים הרחק למטה.
הסתובבנו שעה ארוכה לאורך החומה, מתבוננות בנוף המדהים הפרוש למרגלותינו - המישורים העצומים, העיר עם הבתים הקטנים שמכאן אפשר לראות את המבנה הסבוך שלה, את הגגות הכחולים שמעניקים איזו קלילות כמעט ים-תיכונית לעיר הצפופה ואת מאגרי המים היפים המבריקים בשמש. מהמרחב הפתוח הזה נכנסים, בתוך שורה כפולה של עמודים, אל חצר פנימית סגורה, שקומתה הראשונה צבועה בצבע שנהב ומעליה יושבת פנטזיה אדמדמה מגולפת באבן. בכל כיוון שהעין פונה ישנן מרפסות וכרכובים שכל סנטימטר בהם מעובד בגילופים וחורים, ממש כמו תחרה. קשה להאמין שאפשר להגיע לרמה כזאת בעיבוד אבן, וקשה עוד יותר לנסות לתאר את זה. אולי התמונות יצליחו לתפוס את היופי והמורכבות של האמנות הזאת.
חדרי המגורים של המהארג`ה נמצאים בקומה שניה, סביב החצר, ועולים אליהם בחדר מדרגות מעוגל ומקושט. בפנים - ההפתעה הרגילה: הטבעיות של האבן בחוץ מפנה את מקומה לציפויים מבהיקים, זכוכיות צבעוניות ושטיחים, בכל גווני האדום, הכחול והזהב. אם בחצרות נבע היופי מהשימוש העשיר בחומר אחד בלבד, הרי שכאן השפע והעושר משאירים דווקא תחושה של גודש כמעט פאתטי, כאילו יוצריו ראו סרט אמריקאי על אלף לילה ולילה והחליטו שגם הם יכולים. מהקומה העליונה אפשר לעלות לגג, במדרגות ברזל יפות, כנראה תוספת מודרנית יחסית, ולקבל שוב פחד גבהים.
אנחנו יורדות עכשיו אל קבוצת חצרות הקשורות זו לזו, האחת יפה מקודמתה. אני מצלמת בקצב אש, פשוט כל רגע נגלה לי עוד פרט יוצא מהכלל או מעבר מקורה שמבעד לו נגלית עוד חצר, עוד חלון שרוי בצל או עמוד מגולף לתפארת. השמש העזה יוצרת משחקי אור וצל מסנוורים ממש, והצל הקריר של החצרות מודגש על ידי האור הבא מלמעלה. נפלא.
ממש ביציאה ממתחם הארמון הפנימי יושבים כמה אמנים ועוסקים במלאכתם. אחד מהם, היוצר פסלים וכלים שונים מ- Papier Mache, מוציא מתחת ידיו כלים בצירופי צבעים ובעיטורים כל כך יפים ועשירי דמיון, שאנחנו קונות מיד את חצי תכולת החנות שלו. עד היום, פיל קטן בצבעי ירוק דהוי ואדום, עומד ליד המיטה שלי ומחזיר אותי להודו בכל פעם שאני מציצה לעברו.
משם אנחנו יוצאות אל משטח ענק המסתיים בחומה החיצונית, שלאורכה עומדים תותחים עתיקים. זוהי הדופן התלולה ביותר של המבצר, והמבט מכאן אל הגגות הכחולים למטה בעמק הוא הדרמטי ביותר. הראות נהדרת וניתן להבחין בעצים שסביב מאגרי המים ובכל פרט על הגגות ובין הסמטאות. הבתים בנויים בכוונים שונים, בצפיפות וללא סדר, ואני כבר מדמיינת לעצמי איך כל זה נראה מלמטה.
אם הולכים ימינה לכיוון הגן היפה והמוזנח לחלוטין, ניתן לראות איך החומה מתפצלת ומתפתלת, עולה ויורדת לפי תוואי הקרקע. לא בכוונה - ואלה תמיד הדברים היפים ביותר - נוצר כאן ריתמוס של חומות עולות ויורדות, שמעבר להן רואים את כל הסביבה עד למרחוק. בכניסה לגן יושבים על האדמה גבר ואשתו הילדה. אם זאת לא היתה הודו, הייתי מניחה שזו בתו. למראנו הוא רומז לה והיא קופצת ממקומה ומתחילה לשיר, כשהיא מניעה את גופה בתנועות המתעגלות הרכות של הריקוד ההודי. אולי בגלל גילה הצעיר, ואולי בגלל המוכניות שבתנועותיה, הריקוד מעורר בי עצב. זה מזכיר לי את הילד הרוקד מלפני שבוע וגם את הדובים האומללים שרואים פה בצידי הדרכים, נזם באפם כדי לגרום להם לעמוד על שתיים בעבור פרוטה. אני הולכת משם, אבל אהוביק לא עומדת בפני מבטה של הילדה וחוזרת על עקבותיה לתת להם מתת כסף.
שמאלה לוקחת אותנו רמפה ענקית וארוכה מאד, היורדת בין החזית החיצונית של מתחם הארמון לבין החומה החיצונית, אל שער גדול. גם זה עוד לא השער הסופי, שכן כאן מתחילה סידרה של מדרגות המזדגזגות לאורך חומות ומבנים שונים, עד ליציאה הסופית. בשער זה, שעוביו כעובי בית, מקבלים גם את השיעור האחרון בהיסטוריה של רג`אסטאן: על קיר האבן, בתוך מסגרת, מתנוססות טביעות כפות ידיהן של נשות הראג`פוטים - כמה מהן קטנות כשל ילדות - השאירו כאן חותמת קטנה ומצמררת לפני שקפצו אל מדורת המוות, ה`סאטי` שלהן, בצאת בעליהן אל הקרב האחרון.
בדרך חזרה אנחנו מבקשות לעבור דרך העיר הכחולה, ונתקעות בפקקים של עגלות, ריקשות וטוסטוסים למיניהם, המנסים לפלס להם דרך בסימטאות הצרות. Rush hour נוסח ג`ודפור. ההתנהלות האיטית להחריד רק מאפשרת לנו להתבונן, בגובה העין, בחיי הערב של השכונה. אנחנו מסיימות בככר השעון (מגדל שעון גבוה ויפה המהווה נקודת ציון בעיר) שבה מתנהל שוק עירני, טורפות את הגירסה המקומית לסמבוסה (נפלא!) וחוזרות למלון שפוכות לגמרי.
בדרך לג'איסלמר
מחר אנחנו נוסעות לג`איסלמר. כיוון שבכוונתנו לחזור דרך ג`ודפור בדרכנו לאודייפור, אנחנו משאירות פה הכל, למעט תיקי הצד הקטנים, והפעם מזמינות את החדר הממוזג ללילה אחד, מתישהו בשבוע הבא. בערב, לאחר שיחה מרגשת עם הבית, אנחנו מבקשות מבעל הבית להזמין לנו טקסי למחר. הוא מציע להיות הנהג שלנו: בא לו לנסוע לג`איסלמר, להפיג את השעמום וגם לעשות קצת כסף. למרות שזה פיאט לא גדול, אנחנו מסכימות, כי הוא מכניס לעיסקה את המזגן שלו וגם עושה לנו חברה וגם לוקח אותנו בדרך לראות את מקדש הג`אין באוסיאן.
אוסיאן היא עיר שדה קטנה, 65 ק"מ צפונה מג`ודפור, שבימים עברו שלטו בה משפחות ג`איניות עשירות. אלה הקימו בה מקדשים נפלאים, שבהם מגולפים באבן דמויות וסמלים בפרטי פרטים, במיטב המסורת הג`אינית. המקדשים, אשר הוזנחו זמן רב, עוברים עכשיו שיפוץ, המלווה בבנית קומפלקס תיירותי גדול, תרומת בני הכת. המקדש הראשי הוא מבנה מעניין: נכנסים מהרחוב אל חצר גדולה המוקפת בסדרות עמודים וקירות מגולפים, הכל באבן לבנה וחומה, ללא שום צבעוניות - רק היופי הטבעי של האבן. באמצע החצר נמצא המקדש עצמו, עם פסלי בודהויסטות לבנים שחיוך מוזר על פניהם. הכהן המשרת פה בקודש מברך בדממה מספר נשים וגבר אחד שבאו להתפלל במקום. מה שהכי בולט הם השלווה על פניהם של המתפללים ויראת הקודש בהתנהגותם, כל כך שונה מהאווירה של המקדשים ההינדים. אחר כך פגשנו את הכהן, איש משכיל ונבון ששמח לחלוק איתנו את זמנו וידיעותיו. הוא שומר על המקום, משמש בקודש ומפסל להנאתו חיקויים לגילופי האבן העתיקים. בחנות היפה שנפתחה מול המקדש הוא גם המוכר, ואת פסל הראש המקסים שאהוביק קנתה עשה הוא במו ידיו.
המשכנו מערבה, כשעד מהרה אנו נכנסים אל אזור מדברי כמעט, שרק הירק סביב הכפרים והשיטים הנטועים בצידי הדרך מפיגים את היובש. מעבר לשדה שלף צהוב שזה עתה נקצר אני רואה מספר מבנים מעניינים שקירותיהם בנויים בתערובת של בלוקים ובוץ, ומעליהם גגות קש עגולים. זהו מין קומפלקס משפחתי שבו ישנו בית מגורים ומספר מבנים משניים, כנראה לאחסון או לחיות הבית. הניגוד בין הקירות הצבועים לבן ואלה הצבועים אדום וחום פשוט יפהפה. מעט אדריכלים היו מצליחים ליצור הרמוניה כזאת, שפה היא מושגת באופן ספונטני.
הדרך מתארכת, החום בחוץ מצליח להתגבר על המזגן והנוף נהיה מדברי לגמרי. מפעם לפעם מופיעה לעינינו דמות עירומה למחצה, עוטה בד לבן צחור על מתניה וצעיף רג`סטאני אדום כדם מגולגל על ראשה. אלה הם הרועים, המלווים את עדרי העיזים שלהם בשממת המדבר. כבר עברנו את פוקראן, עצירת החובה לאוכל ופיפי, ועוד מעט, עוד קילומטר ועוד קילומטר, וג`אייסלמר תתגלה לעינינו הכמהות.
כתבה וצילמה: עליזה אוקו
[email protected]
