פושקר
8.1.2004: אח, איזה בוקר קשה, ממש אכזרי... מוזיקה חזקה מעירה אותי נגד רצוני, ממש בכוח, קורעת אותי מתוך שנתי, אחרי שקודם היא היתה חלק מהחלום שלי, אבל כנראה חלק חזק מדי, ומטילה אותי ארצה חסר אונים, מת, כמו רובינזון קרוזו שהוטל אל החוף... עד שהצלחתי להירדם שטתי על כל האוקיאנוסים שבעולם, שנצבעו לכבודי בכל צבעי הקשת, מרגיש כמו ילד שיצא לטיול הכי-הכי שיש, לבדו, וכל הזמן שואל את עצמו מה עוד מצפה לי, לאן עכשיו? הסקרנות הזאת, זה מה שאני הכי זוכר, לאן עכשיו? הגלים טלטלו אותי כמו בעריסה שאלוהים מנדנד, בעדינות כזאת, וקרני השמש שלחו לי קרניים שאחזתי בהם, והתנדנדתי עליהם כמו טרזן, קופץ מעל הגלים, וכל פעם מוצא קרן אחרת להחזיק בה; לא היתה לי סירה או משהו, אבל לא הרגשתי שאני צריך, אפילו שמסביב היה רק ים, ועוד ים, ועוד ים, הכל ים... בסוף כנראה התעייפתי מכל הטרזן הזה, והגלים, והים שלא נגמר, ונרדמתי, ואז באה המוזיקה, ולקח לי הרבה זמן לקלוט שזו מוזיקה אמיתית, ולא רק חלום, ושהיא לא מפסיקה גם כשאני מצליח בסוף לפתוח איכשהו איזה חצי עין, שמתעקשת להישאר סגורה...
טוב, מה השעה בכלל... לאט-לאט אני מצליח לאסוף את עצמי ולהכניס למוח המרוקן שלי, שמאותת לי עכשיו שהוא לא מרוצה ממני, שתכף עשר ואני צריך לפנות את החדר שלי, אפילו שאת פושקאר אני עוזב רק בערב; הבעיה זו האריזה, כן, אני זורק את כל מה שסביבי לתוך `הבית` ולא מצליח לסגור; דוחף, לוחץ, מהדק, מקלל, ולא מצליח לסגור; עם כל הדברים שקניתי כאן, מפות שולחן, בגדים, דיסקים, מה לא, והתאספו לאט-לאט, בלי להרגיש, פתאום `הבית` קטן מדי; אמא שלי היתה תמיד אומרת שהדברים האלה שאתה צובר סביבך לא מבקשים אוכל, אז בגלל זה לא שמים אליהם לב... טוב, אפשר לשלוח חבילה לארץ, אבל בינתיים אני מוצא פתרון ביניים, ותוקע דברים בין `קירות הבית`, בין התרמיל לכיסוי שלו (גאון מי שהמציא את הכיסוי הזה, סימן ההיכר של כל המטיילים הישראלים ממרחק של קילומטר!...); אמנם זה לא הכי נוח להיסחב עם זה (מי שהתנסה בחוויה הזאת מכיר), מין זנב שדופק לך על הרגליים מאחור כשאתה הולך עם `הבית` על הגב, כמו צופים שמתעקשים לדפוק על דלת הכניסה לאולם, אפילו שההצגה כבר התחילה והסדרן לא מוכן להכניס את המאחרים, "תחכו עד ההפסקה...", אבל זה כרגע הרע במיעוטו, ואחר-כך נראה...
עד עשר אני מפנה את החדר, כנדרש, שם את `הבית` מחוץ לדלת החדר שלי, על הכורסא, ויורד לבקש מסנטוש שתכין לי ארוחת בוקר, אחרונה כאן בגסט-האוס, וגם תסכם לי את החשבון על כל הלילות, הכביסות, והארוחות שאכלתי כאן. אחרי זה אני עולה לגג, תולה את המגבת הקטנה והאומללה שלי לייבוש על אחד ממוטות הבמבוק, שלודילין מלאה אותם זה עתה בכביסה שלה, ומתיישב בשמש. אומרים שבדלהי עכשיו קר, אז זו כנראה הזדמנות אחרונה להנות מהשמש של ראג`אסטן, לפני שאני פורח מכאן. לז`אן-בטיסט קר, למרות השמש, והוא יוצא לגג עטוף בשמיכה; בדרך-כלל הוא ובאבט לא מוציאים את האף החוצה לפני הצהריים, אבל היום המוזיקה הרועשת שמגיעה, כך אני רואה עכשיו, מ`אולם אירועים` (מין אוהל בדווי ענק) סמוך לגסט-האוס שלנו, הצליחה להקים גם אותם. הרמקול של האולם נמצא על גג, איזה 50 מטר מאתנו, ואני מרגיש כאילו אני נמצא ממש בלב המסיבה; כן, ככה זה כאן, כשיש חגיגה כולם משתתפים, אם זה בחתונות, עם תהלוכות של עגלות מקושטות ותזמורת מקדימה, או חתן על הסוס, בלי עגלות, ואם זה באירועים אחרים, עם שירה וריקודים. תמיד זה מתחיל בבוקר, כהכנה לערב, נמשך כמה ימים, והמשטרה משתפת פעולה, סוגרת רחובות בלי חשבון, עוצרת כלי רכב, וכל זה, וכולם שמחים וחוגגים.
ז`אן-בטיסט רואה את `הבית` שלי מונח ארוז על הכורסא ושואל: "אתה עוזב?", תוך שהוא מהדק את השמיכה סביב צווארו; "כן", אני עונה, "הגיע הזמן להמשיך הלאה..."; הוא מנענע את ראשו כמאשר, ומחייך מין חצי חיוך כזה; כשאני חושב על זה, אף פעם לא ראיתי אותו ממש צוחק, אתם יודעים, צחוק בריא כזה, עם כל הלב והפנים, וגם לא ראיתי אותו כמעט מדבר. תמיד זה חצי חיוך, ותמיד זה מילה פה מילה שם, והרבה שקט ורביצות על המזרון במרפסת למעלה, בשמש, ישן או מנמנם, כמו חתול שקיבל את השמנת שלו, והשאר כבר לא חשוב, עד למנת השמנת הבאה... באבט מצידה אוהבת לקרוא, שעות, אז היא יושבת לה וקוראת, והוא מנמנם על המזרון הרחק ממנה, בשמש, וכך הם מעבירים את הזמן עד אחר-הצהריים, ואז יוצאים להסתובב קצת בבאזאר, ולפעמים יושבים גם אצל `ששון`, ז`אן-בטיסט משחק שח ובאבט קוראת, וכשהיא רואה אותי אנחנו מדברים קצת, לא יותר מדי, כי גם היא לא דברנית גדולה; מעניין, כמה ששניהם גדולים כאלה ובריאים, ככה מעט הם מדברים... הם באים מהעיר דיז`ון, משהו בדרך בין פאריז לגבול השוויצרי, ובחורף הקר, כך אומרת באבט, אין שם הרבה מה לעשות. כן, בעניין הזה אני ממש מבין אותה, אחרי שקראתי את מילר, שנשלח לשם ללמד אנגלית בתיכון מקומי, ומספר על כך ב`חוג הסרטן`. על בתי הקפה במרכז העיר הוא כותב שהדבר הכי טוב שהוא יכול להגיד עליהם זה שהיה שם חם, וגם הכיסאות היו די נוחים... בערב היו הקור והבדידות יורדים על העיר, הוא אומר, ומוסיף: `שישים או שבעים אלף נפש, אולי אפילו יותר, עטופים בתחתוני צמר ואין להם לאן ללכת ומה לעשות`... מה תגידו, יודע לכתוב הממזר, הא? כן, אז אחרי שהסתבר לי שהם מדיז`ון, אני יכול להבין יותר טוב את השניים האלה, באבט וז`אן-בטיסט, גם בבוקר, וגם בלילה, כשאני חוזר לחדר והם כבר מזמן ישנים (אפשר לראות מיד, כיוון שהמנעול הגדול של הדלת אינו תלוי בחוץ), ורחש לא נשמע מחדרם...
ארבעת הקוריאנים, שהתחברו בינתיים, הבת הבודדה הצטרפה אל שתי הבנות והבן (שנראה לי די מבסוט מהעניין), אוכלים איתי עכשיו ארוחת בוקר. גם הם עוזבים היום, באוטובוס לילה לאגרה, ואחרי ששמעו שהייתי שם הם שואלים מה כדאי, ואני מספר להם קצת מה אפשר לראות שם חוץ מהטאג`, ומראה להם על המפה בספר שלהם איפה הגסט-האוס שאני לקחתי; כבר הספיקו להזהיר אותם מהאנשים באגרה, שינסו לרמות ולתחמן אותם, והם נשמעים די חוששים; אני מנסה להרגיע אותם שהאנשים באגרה לא שונים מנותני השירותים בשאר הערים בהודו, אולי רק בזה שבנוסף לכל הם גם ינסו לסובב אותם דרך כל החנויות הממשלתיות, ושאם הם יהיו מספיק תקיפים במה שיירצו, אז `ירדו` מהם... אחת מהם, קים, מתעניינת אם אני סופר, כי היא רואה אותי כל יום יושב וכותב; אני אומר לה שהייתי רוצה להיות, אבל אני לא; כדי להיקרא סופר אתה צריך לפרסם כמה ספרים, ואני עוד רחוק מזה... היא מחייכת, ואחר-כך מבקשת להסתכל על דפי היומן שלי, שמונחים על השולחן, מביטה בכתב המוזר, שבטח היא רואה אותו בפעם הראשונה בחייה, ומראה לשאר החבר`ה שלה, שמבקשים גם הם לראות... גם הקוריאנים האלה מלווים כל משפט שלי ב`אה?!?` כזה, ספק קריאת אישור ספק שאלה, אבל האנגלית שלהם יותר טובה מזו של שתי הבנות אתמול, ואפשר לנהל אתם שיחה נחמדה, ובתנאי שלא תהיה עמוקה ומסובכת מדי...
בינתיים מצטרפת אלינו גם לודילין השוויצרית, אחרי שסיימה לתלות בהמשך הגג עוד נגלה של כביסה שכיבסה בעצמה (מה עובר עליה, אני חושב לעצמי, שכמעט כל הכביסה שלה זה חזיות...). היא מביטה בנו, ומפנימה לאט-לאט שהיום אני מעביר לה את `נס הותיקות` בגסט-האוס, שהחזקתי בו במשך יום אחד, וזה מחייב... אתמול היא היתה שקועה בגעגועיה הביתה, אבל נראה לי שהיום היא התחזקה וחזרה לעצמה, ועכשיו היא נראית ממש מוכנה למשימה; היא מצטרפת לשיחה שלי עם הקוריאנים, עם הרבה בטחון, מספרת על אגרה והטאג`, בהם ביקרה לפני שלוש שנים ("הטאג`-מאהל, אתם פשוט חייבים לראות אותו..."), ומחזקת את הקוריאנים בזה שהם לא צריכים לחשוש יותר מדי, יופי, אני ממש גאה בה...
...כשאני יוצא מהגסט-האוס בדרך לבאזאר, אני מרגיש כמו שחקן כדורסל שעולה למגרש בטקס הצגת השחקנים; בסמטה הצרה עומדת שורת ילדים, ואני עובר ומחלק להם כאפות, אחד אחרי השני... כשיש לי סוכריות שאני קונה במיוחד בשבילם, או מטבעות של רופי אחד, אני מחלק להם, וגם כשאין לי אנחנו תמיד גומרים בחיוך, למרות אכזבתם. הילדים האלה חיים בדלות ומחסור קבועים, ולא פעם נאלצים לצאת ולעבוד בגיל צעיר, כדי לעזור להוריהם, ולמרות זאת אני לא יכול שלא לראות את השמחה והאושר שעל פניהם, כשהם משחקים בין הפרות ברחוב קריקט, או איזה משחק אחר, קוראים ומריעים בהתלהבות, או מפריחים בעקשנות עפיפונים לשמיים, ורודפים אחריהם אחרי שהחוט נקרע... `איזה מין חיים יש להם כאן` זו המחשבה שמלווה אותך בימים ובשבועות הראשונים שלך בהודו, אבל אחר-כך אתה מתחיל לקלוט שאולי הם מאושרים במה שיש להם, ואולי אפילו יותר מאושרים מהילדים שיש להם, כביכול, הכל.
תהלוכת רחוב ופרידה
במשרד האינטרנט הקרוב בבאזאר אני מקבל ושולח כמה הודעות, ובדיוק כשאני מסיים נשמע רעש של מוזיקה בחוץ ואני ממהר לצאת ולראות מה קורה; בחוץ, ברחוב הראשי של הבאזאר הולכת ומתקרבת תהלוכה שבראשה שני סוסים מקושטים, ומיד אחריהם תזמורת שמרעישה עולמות, עם תופים, חצוצרות, קרנות, טובות ומצלתיים; חלק מהנגנים הם בני נוער, וכולם לובשים מעילים אדומים, על חולצות לבנות עם עניבות שחורות, ממש מכובד. אחרי התזמורת צועדת בשורות קבוצה גדולה של נשים מכל הגילים, לבושות גלימות אדומות רקומות ומקושטות להפליא, שנושאות על ראשיהן כדים צבעוניים (כמה מהן נושאות את ילדיהן הקטנים על הידיים, במקום הכדים)... אחרי הנשים באדום מגיעה מרכבה רתומה לסוס מקושט ומעוטר, ועל המרכבה, מתחת לאפיריון, יושב אדם שנראה מכובד מאוד, בעל פנים מלאות ועגולות, שעיניו עצומות, והוא עטוף כולו בכתום, גלימת משי כתומה וכובע צמר כתום אף הוא, וסביב צווארו שרשראות של שושנים אדומות, ומעט פרחים צהובים-לבנים; על מצחו של האיש מסומן `וי` לבן גדול, ובמרכזו פס אדום, ופניו נראות מרוכזות כל-כך, כאילו הוא בעיצומה של מדיטציה...
."מי זה האיש, ומה פשר התהלוכה הזאת?", אני מנסה לברר אצל הבחור שמפעיל את משרד האינטרנט; "האיש הזה הוא איש קדוש, איש חשוב, שברכה שלו יכולה לרפא אנשים, להבטיח להם הצלחה, ולעזור להם בכל דבר", הוא אומר; "ולמה התהלוכה הזאת?", אני חוזר ושואל, מביט בכל האנשים שנאספו לאורך הבאזאר צופים משני צדי הרחוב, וחלקם גם מצטרפים והולכים אחריה; "התהלוכה היא לגיוס תרומות למקדש בו יושב האיש הזה; הוא עצמו לא מקבל שום כסף עבור מעשיו וברכותיו, ובמקום זה אנשים תורמים למקדש שם הוא חי...". אני מביט שוב בחכם הקדוש הזה, שעיניו עדיין עצומות, והוא שם את מבטחו בעגלה ובסוס, המתקדם לאיטו לאורך הבאזאר; הקהל מרעיף עליו הרבה אהבה וחום, והוא ממשיך לשבת ללא נוע, כאילו הוא נתון בעולם משלו, ולא מודע לכל מה שמתרחש סביבו. בכל פעם שהשיירה נעצרת, כדי לסגור רווחים, פוצחות כמה מהנשים האדומות בריקוד, כשהן מסובבות את כפות ידיהן המעוטרות בציורי חינה מעל לראשן, ומסלסלות בגרונן בקריאות עולות ויורדות, שמזכירות לי הילולות שמחה של יוצאי צפון אפריקה אצלנו. בינתיים הדר מגיעה לצלם את התהלוכה גם היא, ושנינו מנסים למצוא זויות צילום שתצלחנה להעביר את תחושת השמחה, הכבוד לאיש הקדוש והחכם הזה, וההתרגשות של הקהל המקומי; "למה רק נשים לבושות אדום עם כדים על ראשן הולכות לפני המרכבה, ואין גברים?", אני שואל את מפעיל האינטרנט; הוא חושב רגע ואומר שאינו יודע, וגם עוזרו, שיצא בינתיים החוצה לקול רעש התזמורת לא יודע, באמת מעניין למה...
טוב, זה בדיוק הזמן ללכת ל`ששוניאדה`, שנמצאת בסמוך, ולהיפרד גם מ`ששון` ומבאי ארמונו, על לאפה עם לבנה, תפוח-אדמה מטוגן וצ`אי; ארוחה אחרונה להפעם, על שרפרפי הקש הקטנים באמצע הרחוב, ולפני שאני זז חזרה לגסט-האוס אני לוחץ את ידו של `ששון`, מודה לו על הלילות המאוחרים/הבקרים המוקדמים שבילינו כאן, ומבטיח עוד לשוב... בגסט-האוס אני מנסה לשפר את אריזת `הבית`, אבל די מהר מתייאש, ויורד לשלם לסנטוש; כשהגעתי היא ואמה חייכו רק בנימוס, ואחר-כך שמעתי משם צעקות, שלה על הוריה ושלהם עליה; עכשיו גם היא וגם הוריה מחייכים אלי חיוך רחב, ואומרים שאם אבוא שוב לפושקאר אני מוזמן אליהם... יופי, אני כבר מרגיש בעננים, היה שווה! (ולא שאני משלה את עצמי שמשהו שם נפתר, בטוח שלא, אבל בואו לפחות נהנה מן הרגע...). גם וינוד מגיע, בדיוק כשאני עומד לעזוב, עם זוג צרפתי שצד באג`מאר, למלא את החלל של העוזבים, ואני נפרד גם ממנו, ויוצא עם `הבית` המורחב עלי לתחנת האוטובוסים הרחוקה, מה שמחייב אותי לחצות את מרכז פושקאר וחצי מהבאזאר, ובהזדמנות זאת להיפרד שוב מכל מי שנקלע בדרכי, וגם ממקדש סאביטרי שמביט בי מפסגת ההר, לאור השקיעה, שולח לי את ברכת הדרך, אני מרגיש את זה...
בית חב"ד נמצא 50 מטר לפני תחנת האוטובוסים, ואני נכנס להיפרד משימי, כמו שהבטחתי לו; גם ארז כאן, הגיע לשיעור של שבע שהסתיים כבר, (מיכלוש נסעה הבוקר לסדנת הויפאסאנה בג`ייפור), וזו הזדמנות להיפרד מכולם, כולל צביקה וצוות הרבנים הנחמד, באמת, שגם לא-דתיים כמוני יודעים להעריך את העבודה החשובה שהם עושים כאן, לפחות לגבי כמה וכמה נפשות ישראליות צעירות ותועות, המחפשות את דרכן בחיים ואין מי שישמור עליהן; כבר אמרתי לכם שאני חלוק עליהם בדברים רבים, ובמיוחד מהרגע שנכנסו לפוליטיקה (`נתניהו טוב ליהודים`, וכל זה), אבל מצד שני כשמגיע להם פירגון, אני הראשון שמתנדב... שימי מכונס בעצמו, נראה לי עצוב; אני לא מקנא בכל ההתלבטויות שהוא חווה עכשיו, למרות שלי די ברור שבתהליך ה`התחזקות` שלו חב"ד ניצחה כבר מזמן, אותי ואת שאר החברים החילונים שלו, את ה-D.J. שבו, את העליזות החילונית שלו, ואת כל מה שמסביב לזה, אבל אני לא מתכוון לוותר כל-כך מהר, לא, אני אחכה לו שיחזור לארץ...
הרב משה מלווה אותי, על-פי בקשתו, לתחנת האוטובוסים הסמוכה, ואף מתעקש לשאת את התרמיל הקטן שלי, ולפני שאני עולה לאוטובוס הוא מצייד אותי בספר תהילים קטן יחד עם תפילת הדרך... זהו, מכאן 20 דקות אוטובוס בכביש חשוך לחלוטין, ועוד 10 דקות ריקשה בעיר, ואני בתחנת הרכבת של אג`מאר, בדרך חזרה לדלהי. פושקאר מאחורי, אני חושב לעצמי, כבר מתגעגע לאלה שנשארו שם; כמעט 9 ימים, שנפתחו במסיבת ליל הסילבסטר, עם הנג-אובר קשה למחרת, והסתיימו עם געגועים לאנשים, וספר תהילים... ובאמצע? באמצע הרבה בטלה, כמה טיולים קצרים מסביב לעיירה, קצת קניות, רייקי 2, בית חב"ד, ובעיקר ישיבות ושיחות ארוכות עם חברים שהכרתי כאן, ושהכרתי עוד מקודם, עד שעות הבוקר המוקדמות, ב`עין השלישית`, `באבא`, `הארמון של ששון`, עם אוכל טוב וקינוחים משובחים (`קוקילידה`, `שלום למלכה`, `בנופי`), שבטח עוד אתגעגע אליהם זמן רב... פושקאר היא מקום קטן ונחמד, ואני מרגיש שמיציתי אותו; מי שבא הנה לנוח, להתבטל, לעשן, ולהנות מלא לעשות כלום, יכול להישאר כאן גם שבועות רבים, למרות ריבוי התיירים ומסחור המקום, כי זה באמת מקום קטן ונחמד. אך באשר לי, זהו, צריך להמשיך הלאה, ובמיוחד שההלאה הזה הוא הבית, וכל החבר`ה שלי שאני מתגעגע אליהם, והם אלי, `בסיס האם` שלי שממנו אני שואב את כוחותי...
לתחילת הכתבה
בתחנת הרכבת באג'מר
בתחנת הרכבת של אג`מאר יש חדר המתנה נחמד לבעלי כרטיסים בקרונות השינה (אפילו שאנחנו מחלקה שניה), הבעיה היחידה היא, שוב, החולדות; זוכרים את החולדות מחדר ההמתנה בתחנת הרכבת של ואראנאסי? יופי, אז פה זה אותו דבר, רק שהחולדות כאן יותר גדולות... כן, חולדות בגודל של בית, נשבע לכם, מטיילות לך חופשי בין הרגליים, יוצאות וחוזרות מחדרי השירותים המחוברים לחדר ההמתנה, כאילו זה המקום שלהם ואנחנו רק מפריעים; שלושה דרום-קוריאנים נחמדים (בן ושתי בנות), שממתינים כאן לרכבת שלהם לאגרה, ואני, מתנדבים, כל-אחד בתורו, לגרש את החולדות בצעקות וקריאות קרב שלא היו מביישות לוחמי נינג`ה מנוסים, אבל הן מיד חוזרות, וההודים שמסביב מביטים בנו ומחייכים...
הקוריאנים מכבדים אותי בקלמנטינות, ושומרים לי על `הבית` כשאני הולך לברר אם הרכבת שלי מגיעה בזמן (במשרדי התחנה אומרים שכן), ובדרך חזרה אני קונה חבילת ביסקוויטי סנדוויץ` ומכבד אותם. ככה זה, אחוות מטיילים; תוך דקה מתחילים לדבר, תוך שתי דקות יודעים שמות ומאיפה כל אחד, ואחרי שלוש דקות כבר מרגישים חברים, אחרי ששמעת איפה כל-אחד כבר הספיק לטייל, ולאן פניו מועדות... הטיול שלהם קצר, שלושה שבועות, ובפושקאר הם היו רק 3 ימים; לאגרה הם הקציבו יום, ומשם לואראנאסי ליומיים-שלושה, והביתה; מול מבטי התמיהה שלי הם מוסיפים שהם סטודנטים וצריכים לחזור ללימודים, אבל הם בטוח עוד ישובו לכאן...
הרכבת שלי מגיעה הפעם בדיוק בזמן, כך מודיע הרמקול, באמת הפתעה מרעננת, ואני נפרד מהקוריאנים והולך לרציף 4; אחרי כמה דקות נכנסת הרכבת לתחנה, רכבת 9944 מאחמדבאד לדלהי, ואני מתחיל להתכונן נפשית לעשר שעות נסיעה, שיביאו אותי מחר בשבע בבוקר לדלהי. הרכבת די ריקה, כך נראה כשאני מביט בחלונות הקרונות החולפים על פני לפני שהיא נעצרת, ומסתבר שגם בקרון שלי מרבית דרגשי השינה ריקים ולא מאויישים; ממש מפתיע לטובה בהשוואה לכל הרכבות הקודמות שלי, שהיו עמוסות ודחוסות... קרונות הרכבת הזאת גם יותר צרים, כי רוחב המסילה כאן רק מטר (לעומת מסילות רחבות, שהן יותר ממטר ושישים), ולכן אין בקרון דרגשים בצד המעבר, וגם הרכבת כולה יותר ישנה ונוסעת יותר לאט, ככה זה, עסקת חבילה... זהו, אנחנו מתארגנים במהירות לשינה, הכרטיסן עובר ומסמן כרטיסים, סוגרים חלונות ואשנבים, שאור השמש לא יעיר אותנו בבוקר, מכבים אורות והיידה לישון...
הלילה המדברי הזה קר ברמות, וזה יימשך כנראה עד סוף הנסיעה (מישהו אמר שבדלהי מחכות לנו 15 מעלות), ולמרות שאני משתדל לעטוף את עצמי בכל מה שיש, כולל הנעליים שאני נועל מחדש, אחרי שכבר הספקתי להוריד אותן, זה לא ממש עוזר, והקור חודר אצלי לכל פינה אפשרית, ברררר... במשך כל הלילה אני נע בין נמנום, לשינה ולערות, לסירוגין, מנסה להסתתר מהקור, וגם למצוא לעצמי מקום מקופל על הדרגש, עד שאנחנו מגיעים לדלהי, באיחור קל של חצי שעה, הפעם לתחנת סאראי רוהילה, שנמצאת בצפון מערב העיר, ממש רחוק ממרכז דלהי החדשה והמיין באזאר. `יש לי הרגשה שאנחנו כבר לא בקנזס`, אני ממלמל לעצמי את משפט המחץ של דורותי, כשבוקר קר ויבש מקבל את פני המותשות, ואת גופי הנוקשה והעייף, המתגעגע ומשווע כולו לשמש החמה של פושקאר וראג`אסטאן, שנשארו מאחור, יחד עם האנשים החמים, החברים, שכבר כל-כך התרגלתי לחברתם, וכל זה; עכשיו אני שוב לבד, בעיר הגדולה; אמא, לא בא לי להיות לבד...
דלהי
9.1.2004: אוטו ריקשה לוקח אותי למיין באזאר, ואחרי בדיקה של שלושה מלונות אני חוזר ל`וישאל` בו הייתי בדרך מרישיקש לואראנאסי, לפני איזה חודש, ואפילו לאותו החדר, 21, מה תגידו? האמת שבהתחלה קיבלתי את חדר 26, כי רציתי חלון לבאזאר, אבל שם השירותים לא עבדו; בחדר 25 אליו עברתי הסתבר שמים חמים לא יוצאים מהטוש, וזה בזמן שאני עומד ערום במקלחת ומחכה שהמים יגיעו... אין, לא לומדים, לא לומדים... המנהל התורן אותו הזעקתי לחדר התחיל לספר לי סיפורים שהמים יותר מדי חמים, ובגלל זה הם לא יוצאים, מה שהזכיר לי מיד את המערכון של הגשש `קפיטריה בטבריה`, והכניס אותי לתפקיד של שייקה, שאומר משהו כמו `המים מתעייפים? שינוחו אחר הצהריים`... בכל אופן הבחור כאן לא שמע על הגשש (`איזאק, שוכחים דבר כזה?`), והתחיל להזיז את הצינורות המתחברים לדוד ולעסות אותם, נשבע לכם, ממש עיסוי יסודי, אחר-כך פתח וסגר את כל השיברים כמה פעמים, וכשיצא בסוף זירזוף דל הוא תלה בי את עיניו, ושאל אם זה לא מספיק לי... בסוף הוא התייאש, והעביר אותי לחדר 21 הישן והטוב, אפילו שהוא לא פונה לבאזאר, וסוף-סוף יכולתי לממש את הפנטזיה שרצה לי בראש כל הלילה הקר ברכבת, על מקלחת רותחת ששוטפת אותי ולא נגמרת...
בשתים-עשרה בצהריים אני פוקח עין תורנית, ומתחיל לנהל עם עצמי משא-ומתן על השכמה, בסוף אני שולף את עצמי איכשהו מתוך הציפה הטובה שלי, מתארגן, יורד לאכול ארוחת בוקר מאוחרת, ויוצא לשוטט קצת בבאזאר; שפי, שחיה בדלהי ופגשתי בפושקאר, הבטיחה לנסות לסדר לי ולה, בעזרת חבר, פגישה עם הסופרת אהרונדטי רוי (מחברת `אלוהי הדברים הקטנים`), אלא שעכשיו, כשאני מתקשר אליה הביתה, היא אומרת שזה כבר לא ילך הפעם, מכל מיני סיבות, ואני כמובן מאוכזב, מאוד, אם כי עדיין לא מרים ידיים... בינתיים ערב שבת הולך ומתקרב, ועוד לא פגשתי כאן אף אחד מוכר, שאוכל להציע לו לעשות איזה קבלת שבת יחד, כמו שעשינו ברישיקש; בלית ברירה אני פונה לבית חב"ד, המאייש חדר במלון `הארי רמה` הסמוך, ומצטרף לקבלת שבת יחד עם עוד איזה 30 ישראלים, שנדחסים פנימה. מה אני אגיד לכם, זה לא פושקאר, ממש לא, ולמרות שהאוכל בסדר אין אווירה ואין כיף (בשבילי); דלהי היא כמו תחנת רכבת גדולה במסעות החיים שאנו עורכים כאן בהודו, עמוסה, סואנת, ממהרת, מאוד לא-אישית, מין תחנת מעבר בדרך מ- או אל, וכשאתה נמצא בה הראש שלך תמיד כבר במקום אחר, בהמשך המסע או בדרך לארץ; זה גורלה הטרגי של העיר הענקית הזאת, שנהרסה ונבנתה מחדש שמונה פעמים, ושכל מה שהיא תוכל להציע לך, ויש לה הרבה מאוד, תמיד יראה לך כפרוזדור, כמסדרון, כמשהו בדרך לדבר האמיתי...
10.1.2004: הלילה ישנתי כמו מטורף, יותר מ-12 שעות... אף אחד לא העיר אותי, לא כלבים, לא קופים, לא תרנגול, לא חמור, לא יונים, וגם לא תפילות ושירה של בית מקדש סמוך, או אולם אירועים, כלום, נדה, צללתי כמו אבן שנזרקת לבאר מים, כדי לגלות את עומקה, ולא מחזירה שום קול, בלי מחשבות ובלי חלומות, ריק ומרוקן, מחזיר לעצמי את הלילה שעבר, ברכבת, ואולי גם לילות אחרים, ומתעורר לשבת אחרונה (להפעם) בהודו... שבת שמשית קידמה את פני, שבת שמנסה להיות נחמדה ולהזכיר לי את פושקאר, שבת שכולה סיום, ותחושה שגם אם אשאר במיטה, או ארבוץ על התחת באיזה קפה כל היום ומחר, את שלי עשיתי במסע הזה, ועכשיו אני פשוט צריך לשבת ולעכל את כל מה שחוויתי, ובשביל זה אצטרך הרבה זמן, ואת עזרתו של היומן הזה, ומי יודע אם גם אז אצליח, קרוב לוודאי שלא...
קונאט פלייס ומצפה הכוכבים
אבל אל דאגה, כבר הספקתם להכיר אותי ואתם יודעים שקשה לי לרבוץ כל היום על התחת, וגם כשאמרתי לעצמי באיזה שלב בטלני `מה אתך לעזאזל פאקינג, שב תנוח`, היה ברור לי, עוד לפני שהמשפט הזה עזב את הפה שלי, שהיום השמשי בחוץ קורא לי אליו, וכשהוא קורא אני רץ, אין שאלה... טוב, היום אני הולך לטייל בדלהי ברגל, לא יעזור בית-דין, כי רק ברגל אתה ממש יכול להכיר את המקום שבו אתה נמצא, ואני בטוח שאתם יודעים על מה אני מדבר; וכך אני יוצא לי מהמלון, אחרי ארוחת בוקר למטה בבאזאר, תוך שאני משיב ריקם הצעותיהם של עשרות, ובהמשך היום מאות, נהגי ריקשות ומוניות שמנסים לשכנע אותי לנסוע אתם... הא, כמה טוב, כבר שכחתי כמעט את הכיף הזה של לקחת מפה ביד ולהתחיל ללכת ברגל ולגלות עיר חדשה. תוך כדי הליכה לכיוון קונאט-פלייס נצמד אלי בחור צעיר שמיד אומר לי באנגלית "אני לא רוצה ממך שום דבר, אני סטודנט בחופשה ורוצה קצת לדבר אנגלית..."; הו, את הטריק הזה כבר כמעט שכחתי, בחיי, איכשהו תמיד הם סטודנטים, שזה אמור להיות הדבר הכי ידידותי ולא מאיים שיש, תמיד הם בחופשה, ותמיד הם לא רוצים ממך שום דבר, עד שמסתבר לך, די מהר, שהם דווקא כן... אוקיי, בוא נהיה חיוביים, אני אומר לעצמי, לפחות נשתדל, ופותח אתו בשיחה, עד שתוך כדי הליכה ברחוב פאנצ`קוין, בו חופרים עכשיו את המטרו העתידי של דלהי, הוא פתאום אומר לי שאם אני הולך לקונאט-פלייס אז אני לא בכיוון הנכון, אההה??? הוא לוקח את המפה שבידי, הופך אותה, ואומר "זה הכיוון הנכון, וקונאט פלייס זה שם", ומצביע לכיוון אחר. טוב, עד כאן, הספיק לי, הבנתי אותך, אני מודה לו על עזרתו ומחיש את צעדי בכיוון בו אני הולך, ואחרי עוד כמה דקות מגיע לקונאט-פלייס...
קונאט-פלייס היא ליבה של ניו-דלהי, כיכר ענקית המוקפת בנייני עמודים בסגנון דומה, מרכז מסחר ותיירות, חנויות, בנקים, מסעדות, חברות תעופה, וכל מה שתרצו, שחלקים גדולים ממנה נחפרים עכשיו לטובת המטרו. אני עוקף לדרום דרך `פאליקה באזאר`, משתדל לא לעצור ליותר מכמה שניות, כי מיד עטים עלי אחד, שניים, שלושה אנשים, תמיד גברים, שעומדים ומתבטלים בשמש, או בפתחי חנויותיהם, שואלים מה אני מחפש, ומיד מוכנים לקחת אותי ולהראות לי, תוך כדי מעבר בחנויותיהם, או בחנויות שיקבלו מהן אחוזים... טוב, זו תופעה ידועה כאן בככר, תקראו עליה בכל ספר, ואני מתעלם באדיבות מכל הצעות העזרה וממשיך ללכת, אסור לעצור... במשרד התיירות ההודי אליו אני נכנס, ליד הככר, אומרת לי האשה שמול שולחנה אני מתיישב, שהיא לא שמעה על הסופרת אהרונדטי רוי, וחוץ מזה הם לא מתעסקים בפגישות עם סופרים ואין לה מושג איך עושים את זה; איזו אכזבה, נורא חבל, עכשיו באמת נראה לי שהפגישה עם הסופרת הולכת ומתרחקת ממני, ואני מצטער שסמכתי יותר מדי על הקשרים של שפי, ולא ניסיתי לתאם משהו אחר, אולי דרך האינטרנט?...
...בשדרות טולסטוי, בדרך למצפה הכוכבים הסמוך, אני בוחר ללכת בגלל השם, שמזכיר לי ניחוחות של אמא רוסיה, נטשה ופייר, וכמובן את `מלחמה ושלום`, `אנה קרנינה` (יש תלמיד תיכון שלא זוכר?), `מות איוואן איליץ``, וכל האחרים, וחושב לעצמי שעיר שיש בה שדרות על שמו של טולסטוי כבר עלה ערכה בעיני...
מצפה הכוכבים, ג`אנטאר-מאנטאר, הוא כמו שאתם כבר יודעים מהביקור בג`ייפור, אחד מחמשת מצפי הכוכבים שבנה המאהאראג`ה ג`אי סינג השני, והעתיק שבהם. כאן כל המבנים המוזרים בשטח המצפה צבועים בורוד-כתום, כמו צבעה של העיר העתיקה בג`ייפור, מה שנותן לפינה הזאת, בליבה של דלהי החדשה, אופי עוד יותר סוריאליסטי... יש כאן שני מבנים עגולים שמזכירים את הקולוסיאום ברומא, ועוד כמה יציקות מוזרות, החוזות מועדי ליקויי שמש וירח, מחשבות את השעה המדוייקת בכל מקום בעולם, מתארות מסלוליהם בשמים של השמש וכוכבים אחרים, ועוד כל מיני נפלאות; שיאם של כל המבנים במצפה, והאטרקציה המרכזית בו, הוא שעון שמש ענק, המכונה `נסיך השעונים`, ואחרי שאני מטפס במדרגות עד לקצהו העליון, אני מבקש מבחור בריטי שעלה יחד אתי למעלה (והוא ממני) צילום למזכרת, שיאמינו לנו שטיפסנו...
המבצר האדום
אחרי מנוחה קלה על הדשא שבאתר המצפה, יחד עם עוד כמה משפחות הודיות שפותחות עכשיו סלי פיקניק ומעלות אצלי את מפלס הריר, אני יוצא ל`מבצר האדום` (לאל-קילה), שבסיור באוטובוס שעשיתי כאן לפני איזה חודש ראיתי אותו רק מרחוק, וכבר אז ידעתי שאני הולך להקדיש לו, מתישהו, כמה שעות. כיוון שמצפה לי מסע רגלי של איזה 7-6 ק"מ, אני מחפש משהו שיעודד את רוחי, ובסוף מסתער בהתלהבות על סניף מקדונלד`ס שאני מגלה לא הרחק מהמצפה, ויוצא משם עם השוקולד-שייק הכי גדול שיש להם, אחרי ש-49 רופי החליפו ידיים; כן, עכשיו כל ההליכה נראית לגמרי אחרת, פשוט מושלם...
נהגי הריקשות ממשיכים לנג`ס לאורך כל הדרך, ואני מסתפק בחיוך וסימני ידיים, וממשיך בשלי. אט-אט אני נכנס לחלק של אולד-דלהי, שנמצא מצפון, דרך צ`אנדני צ`וק, הבאזאר העמוס והססגוני, שחייבים להסתובב בו ברגל כדי לקלוט את האווירה וכל מה שיש לו להציע (כמעט אני קונה זוג נעליים בכמה רופי, ממש מפתה, אבל לא מתחשק לי להיסחב אתם). מעברו השני של הבאזאר כבר רואים היטב את חומות אבן החול האדומות של המבצר, שהעניקו לו את שמו, שאורכן 2 ק"מ וגובהן מגיע במקומות מסויימים עד 33 מטר, תתארו לכם!... עוד לפני שאני מגיע למבצר ונכנס פנימה, כבר ברור לי שזה כנראה האתר המרשים ביותר בדלהי! הכניסה ל`מבצר האדום` היא דרך שער לאהור, השער הראשי של המבצר (100 רופי לזרים, 5 רופי למקומיים); שמו של השער ניתן לו כיוון שהוא פונה לכיוון העיר לאהור, שהיום נמצאת בפקיסטאן, ובעבר היתה חלק מהודו; לפי הסיפורים, אחת מסיסמאות הלאומנים בזמן מאבק ההודים לעצמאות נגד הבריטים היתה: `עוד נזכה לראות את הדגל ההודי מתנופף מעל המבצר האדום בדלהי!`... כן, אז היום אפשר לראות כאן את הדגל ההודי, ליד הרחבה (מאידאן) הגדולה שליד השער, וכאן גם נואם ראש הממשלה כל שנה, כך אומרים, בחג העצמאות ההודי, אם תזדמנו לכאן במקרה ב-15 לאוגוסט, ויבוא לכם לשמוע...
שאה ג`אהאן (`מלך העולם`), הקיסר המוגולי שהקים את הטאג` הבלתי נשכח באגרה, היה זה שגם בנה את `המבצר האדום`, במטרה להעתיק את בירתו מאגרה לדלהי, אך הודח ונכלא על-ידי בנו, אוראנגזב (זוכרים?), טרם שהשלים את המלאכה, ובנו היה למעשה הקיסר היחיד ששלט מכאן על הממלכה המוגולית. כל זה ועוד כתוב בחוברת שאני קונה בצ`אטה צ`וק, ה`שוק המקורה` אליו אני מגיע אחרי הכניסה פנימה למבצר; בעבר מכרו כאן בשוק דברי מותרות, זהב, תכשיטים, משי, ועוד כאלה, שעניינו בעיקר את נשות החצר (`מינה באזאר`), ובימי חמישי הכניסה הוגבלה לנשים בלבד, אבל היום יש כאן חנויות תיירים רגילות, די עלובות אם תשאלו אותי, וכמה מסעדות ומזנונים לאכול, שבאחד מהם אני קונה לי כוס צ`אי, בדרך ל`אולם הקבלה הציבורי`...
די מהר אפשר לראות שהמבצר הזה לא מתוחזק ברמה של מבצר אגרה; חלקים רבים במבצר סגורים, חלקים אחרים משוועים לתחזוקה הולמת, והיופי שאתה מצליח לקלוט מבחוץ רק מתסכל אותך, כי ברור לך שיש כאן פוטנציאל ליופי ברמות אם מישהו היה משפץ ומתחזק את זה כמו שצריך. `אולם הקבלה הציבורי` (דיוואן-אי-עם) בו נהג הקיסר לקבל את נתיניו, להאזין לתלונותיהם וליישב מחלוקות שהתעוררו ביניהם ולא נמצא להן פתרון, מרשים ביופיו החיצוני, ודומה להפליא ל`אולם הקבלה הציבורי` במבצר אגרה; בחזית מקבלים את פניך 9 שערי קשתות משוננים, המחברים עמודים עגולים כפולים ויוצרים אכסדרת עמודים גדולה ומרשימה, הכל בצבע האדום של אבן החול, למעט הגג הלבן השטוח עם הצריחונים שבפינותיו; האדריכלות היא שילוב של סגנונות פרסיים, הודים ומקומיים, שתחת חותמו של שאה ג`אהאן הגיעה כאן לשיאה; למרבה הצער סגורים למבקרים מרבית חלקי האכסדרה בסרט סימון אדום, אין כניסה...
גם `אולם הקבלה הפרטי` (דיוואן-אי-קאס) מרשים ביופיו, כולו בנוי שיש לבן, נשען על עמודים מרובעים גדולים המעוטרים בציורי פרחים וכתובות; כאן באולם קיים הקיסר את פגישותיו הפרטיות, ומספרים שגולת הכותרת שלו היה כס המלכות הנהדר, שנקרא `כס הטווס`. עכשיו, תוך כדי עיון בחוברת ההדרכה שקניתי, אני נזכר בסיפורו של מורארג`י, הסיקי הקטן והשעיר שהדריך אותי ב`אגרה פורט`, שאוראנגזב, בנו של שאה ג`אהאן, לקח את הכיסא הזה, אחרי שהדיח וכלא את אביו, והעביר אותו ל`מבצר האדום` בדלהי, כשהפך את העיר לבירתו. מספרים שעל גבו של כס המלכות הזה, שהיה עשוי זהב טהור, היו מעוצבות דמויות טווסים, שהן הציפור הלאומית בהודו, שאבנים יקרות משובצות העניקו להם את צבעיהם המרהיבים. הכיסא נלקח כמה עשרות שנים אחר-כך לטהרן על-ידי נאדיר שאה, ושרידיו מוצגים שם במוזיאון. גם תקרת הכסף שהיתה באולם המקורי הוסרה משם מאוחר יותר, מה שפגע עוד יותר ביופיו, והיום סגור שטח האולם בסרטי סימון אדומים, אין כניסה, ומה שנשאר, חוץ מהיופי החיצוני של האולם, והפרחים היפהפיים המעוצבים על עמודי השיש, הם גם חרוזי הפיוט הפרסי החקוקים בשיש: "אם קיים גן-עדן עלי אדמות - הרי הוא כאן, הרי הוא כאן, הרי הוא כאן"...
מהו גן העדן הזה שאליו התכוון הכותב, אני חושב לעצמי, כשאני מתיישב על דופן הבריכה הריקה בגן הצ`ארבאג המעוצב שבחצר המבצר; האם גן עדן כפי שאנו מדמיינים לעצמנו מסיפורי התנ"ך, יפה, ומושלם, ונקי, או גן עדן אחר לגמרי? מוזר, בטח אף אחד שאני אגיד לו הודו לא יחשוב מיד על גן-עדן, זה לא חיבור שנראה הגיוני, תסכימו אתי (חלק בטח ישאלו אם אני בשוק, ואחרים יגידו שנפלתי על הראש, או שסתם התחרפנתי...), ובכל זאת, ככל שאני חושב על זה יותר, הודו הפכה להיות גן העדן שלי, במובנים רבים, כי הודו נתנה לי יותר ממה שציפיתי למצוא ולקבל בה, הרבה יותר... עוד מעט אחזור ואפסע שוב ברחובות ארצי שלי, אדם אחר, שונה מזה שהייתי כשיצאתי מהארץ, ומה שקיבלתי כאן אף אחד כבר לא יוכל לקחת ממני, כי הודו עשתה אותי חופשי ושלם עם עצמי, ומה זה אם לא גן-עדן? הודו לימדה אותי סובלנות לזר ולשונה, וכבוד לחיים בדלות, במחסור ובעוני, והראתה לי שאפשר לחיות חיים יפים בכל רמה, בכל מקום, ובכל התנאים. הודו גם לימדה אותי צניעות, צניעות בפני דתות שונות, מסורות ומנהגים שונים, והיסטוריה שונה משלי, שאינה מתיימרת להיות מרכז העולם. המוני האנשים ברחובות, המוכרים בשווקים, אנשי הדת באשראמים, ואנשים מכל העולם שנקבצו לכאן, והיו שותפים למסעי, העמידו אותי פנים אל פנים מול עצמי, באופן שלא חוויתי עד היום. כנראה שהייתי צריך להגיע עד הודו כדי ללמוד את זה, כדי להבין את מימדיו האמיתיים של האדם; כן, אבל אולי יותר מכל שאר הדברים הודו גרמה לי להרגיש שאני מוכן ומזומן `לפגוש את הדרקון ולהורגו`, כי בליבי פנימה כבר הרגתי אותו...
