מבצר אגרה
27.12.2003: היום זה היום של הטאג`, הללויה!!! יום חג אמיתי בשבילי, ואני רק מתפלל בכל ליבי שלא אתאכזב, כי זה מה שקורה הרבה פעמים כשהציפיות שלך בשמיים... כשאני מתעורר בבוקר אני שם עלי את מעיל הפליס, וממהר בתחתוני בוקסר וסנדלים לעלות למסעדת הגג, לראות מה רואים, כי אתמול בלילה הובטח לנו שרואים מכאן את הטאג`. בחוץ הכל רטוב וקר, ברררר... ומישהו אומר שכל הלילה ירד גשם, ולכן גם עדיין יש הפסקת חשמל, אבל אותי זה לא מעניין; אני מדלג בקפיצות על שורות המדרגות בחוץ ועולה עד לחלק העליון של המסעדה, ו... כן, רואים, רואים את הטאג`-מאהל, הטאג` במלוא הדרו! אומנם יש אובך, או עננות כזאת (אחר-כך יתברר לי שכך זה כל בוקר, ובמיוחד בחודשי החורף), אבל לי זה לא מפריע, לא מפריע לי לעמוד ולהתרגש! המבנה הזה נראה כל-כך יפה, ומושלם, ולבן, אפילו מכאן, ממרחק, ומבעד לאובך, ולמרות הקור אני נשאר לעמוד על המרפסת הריקה והרטובה עוד דקות ארוכות, להביט בפלא הזה, מנסה לקלוט, להכניס לעצמי לראש, שאני רואה עכשיו את הטאג`-מאהל...
מקלחת וגילוח (אני חייב להופיע בטאג` במיטבי) לאור נרות זה לא דבר חדש, ואני מתארגן במהירות ועולה למעלה לאכול משהו. במסעדת הגג הגבוהה אני יושב לאכול לבד, ומולי הטאג`, וגם כמה קופים שנפשם חשקה בארוחת הבוקר שלי... המלצר מגיע עם מקל גדול ומתחיל לגרש אותם, ואני מצלם את הטאג`, כמה תמונות, מה שבטוח, אם הראות תהיה אחר-כך פחות טובה. ארז ומיכל עדיין חורפ�ים, ולי אין שום כוונה לחכות, אפילו שנייה אחת מיותרת, אז אני משאיר להם פתק בקבלה, ויוצא. תוך כדי ההתארגנות אני מקבל שתי החלטות; הראשונה לבטל את הביקור שתכננתי להיום בפאט�פ�ו�ר-סיקרי, עיר רפאים שבה ארמונות ומסגדים נטושים, כשעה וחצי נסיעה מאגרה, בגלל האיחור בהגעה לאגרה והפסד של יום (ובגלל שאני רוצה להגיע לפושקאר בליל הסילבסטר, ולחגוג עם החבר`ה, סיבה חשובה, תודו...). ההחלטה השנייה, להתחיל את הביקור היום דווקא במבצר אגרה, בתקווה שעד שאגיע לטאג` מזג האוויר ישתפר, ואז אוכל לראות את הטאג` במיטבו, לא ככה?
ריקשה-וואלה (אופניים) לוקחת אותי דבר ראשון לתחנת הרכבת, שנמצאת ליד המבצר, או כמו שהם קוראים לו `אגרה פורט`. אני הולך לבטל, בעצת אג`אי (אני צריך להתקשר אליו, אני מזכיר לעצמי), את כרטיס הרכבת לג`ייפור שיש לי למחר בחמש בבוקר... בכלל, כשאני חושב על זה עכשיו, אני השתגעתי או מה, רכבת בחמש בבוקר?!? איך בכלל תכננתי דבר כזה, נראה לי שלא הייתי בהכרה... אגב, זו אותה רכבת שאתמול באנו אתה, ושא�ם היתה מגיעה בזמן, היינו נוחתים כאן בבוקר ולא בשש בערב... על ביטול כרטיס רכבת יש לך קנס של 25% , אבל במחירי הרכבות מחלקה שנייה כאן זה ממש כלום, איזה דולר או שניים על הכרטיס הזה. נהג הריקשה-וואלה ממתין לי בחוץ, לא רוצה לאבד אותי כלקוח, וכבר ניסה לברר איתי את תוכניתי להיום, נראה לי שלא יהיה קל להיפטר ממנו... "יאללה, לאגרה פורט...", אני אומר לו, כשאני מסיים בקו�פ�ה, ומתיישב מאחורה, והוא מדווש את האופניים בעליה למבצר.
כולם מדברים על הטאג`, ובצדק, אבל בדרך שוכחים את מבצר אגרה הענק (2.5 ק"מ היקף החומות!), על גדת נהר יאמונה, אחד משבעת הנהרות הקדושים של הודו, המתחבר בהמשך אל נהר הגאנגס; המבצר ממש מרשים ביופיו ועוצמתו, וכבר יצא לי לראות כמה מבצרים בחיי, בנוי כולו אבן חול אדומה, ונחשב למבצר הכי חשוב בהודו כולה, כולל המבצר האדום בדלהי! כן, שתדעו לכם! הקיסר אכ�ב�ר, הנחשב לגדול השליטים המו�גו�לים ששלטו בהודו במשך כ-300 שנה, החל בהקמתו ב-1565, אך רק בתקופת נכדו, שאה ג`אהאן (מקים הטאג`-מהאל), הוא שימש גם כארמון, ולא רק כמבצר. טוב, כשאנחנו מגיעים מנסה נהג הריקשה-וואלה לברר כמה זמן אשהה במבצר, אני אומר לו שאני לא יודע; "חצי שעה?...", הוא מנסה שוב, במבט שואל, שגם מנסה להעביר לי מסר על זמן הביקור המצופה ממני, ואני אומר לו שוב, שאני לא יודע, אבל אם זה יהיה מעניין בטח אשאר יותר; כשאני מציע לשלם לו עכשיו על מה שכבר נסענו, הוא אומר "לא, לא, אני אחכה לך..."; טוב, נראה מה יהיה, הסיכון שלו...
אני נכנס פנימה דרך שער אמאר סינג, לא לפני שאני מנהל משא ומתן עם כמה מורי דרך מקומיים שעטים עלי, ובסוף בוחר את מורארג`י, הודי קטן וחייכני, שעיר כמו קוף, עם זקן שחור ושפם, וטורבן סיקי על ראשו, בן 40 לערך, שישמש כמורה דרך שלי בשעה הראשונה; מורארג`י מספר לי תוך כדי הליכה על ההיסטוריה של המבצר, ולוקח אותי לתחנה הראשונה, אולם הקבלה הציבורי (דיוואן-אי-עם), שנבנה על-ידי שאה ג`אהאן. "כאן", מספר מורארג`י "היה הקיסר שאה ג`אהאן נפגש עם האזרחים, מאזין לבקשות, מכריע במחלוקות ופותר בעיות; כאן הוא גם נהג להיפגש עם פקידי הממשל ולדון עמם בנושאים השוטפים". אנחנו מטפסים במדרגות ונכנסים לאולם ענק, ריק, שבו יש שלוש שורות של עמודי שיש לבן, בשורה הראשונה עמודים כפולים, המחוברים בקשתות מעוצבות, וביניהם חלל עצום, מרשים בגודלו, ואני מיד מדמיין לעצמי את הקיסר יושב על כיסאו ומקבל את נתיניו, מאזין לדבריהם ופוסק את משפטו.
מורארג`י ממשיך בסיפוריו תוך כדי סיורנו, וכשאנחנו מגיעים ל`מגדל המתומן`, מוסאמאן בורג`, הנמצא ליד אולם הקבלה הפרטי, הוא אומר לי "בוא תשמע סיפור מעניין"; אני עוצר לשמוע, " מה?", אני שואל, ומורארג`י ממתין מעט, אולי כדי לשוות נופך דרמטי לסיפור, ואחר כך אומר שזה בקשר לשאה ג`אהאן. "זמן קצר לאחר שהסתיימה בניית הטאג`, הדיח אותו בנו, אוראנגז�ב, וכלא אותו כאן, במו�סאמאן בו�רג`; שבע שנים הוא היה כלוא כאן עד שמת, וכל הזמן הזה הביט מרחוק בטאג`, שם קבר את אשתו, ולא יכול היה אפילו לבקר את קברה, תאר לך, שבע שנים להביט מרחוק ולא להגיע!". מה אני אגיד לכם, קודם מורארג`י סיפר לי שכששאה ג`אהאן עלה לשלטון הוא הוציא להורג את כל קרובי משפחתו שהתחרו אתו על תפקיד הקיסר, כך שאני לא ממש מרחם עליו, אבל בכל זאת, הבן-אדם מקים במשך 22 שנה יצירת פאר כמו הטאג` לזכר אשתו האהובה, ואז נכלא על ידי בנו, שלא רק לוקח ממנו את השלטון, אלא גם כולא אותו במקום ממנו יוכל לראות את מקום קברה, אבל רק מרחוק... טוב, אבל אני בטוח שתסכימו א�תי שאם להיות בכלא, אז `המגדל המתומן` הוא יופי של מקום, מרפסת עגולה בולטת החוצה מהמבנה, מרשימה ביופייה, מוקפת בעמודי שיש לבנים, עם תצפית נהדרת על נהר היאמונה, ועל הטאג`...
"כאן נהג הקיסר לקבל פניהם של מכובדים, של שגרירים זרים, וראשי מדינות", אומר מורארג`י כשאנו מביטים באולם הקבלה הפרטי (דיוואן-אי-קאס), שלפניו חצר מרוצפת באריחים מאבן חול אדומה, וכך גם שערי הכניסה. "הקיסר ישב על כס-מלוכה שעל גבו היו דמויות טווסים משובצות באבנים יקרות, וכך קיבל את פני המכובדים", ממשיך מורארג`י, ואחר-כך מוסיף ש"אוראנגזב בנו העביר את הכסא לדלהי הבירה". "אז אפשר לראות את הכסא בדלהי?", אני שואל, "לא", עונה מוראג`י, כי מאוחר יותר נאדיר שאה, מלך פרס, כבש את דלהי והעביר את הכיסא לאיראן; אם תרצה לראות את שרידיו תצטרך לנסוע למוזיאון בטהראן". מורארג`י מהרהר מעט, מסדר את זקנו הסבוך, ואחר-כך מוסיף שדלהי נכבשה ונחרבה הרבה פעמים; שאה ג`אהאן הקים את דלהי בפעם השביעית, תארו לכם, (דלהי השמינית היא ניו-דלהי, שהוקמה על-ידי הבריטים), וכי ישנה אימרה עתיקה ש"כל מי שיקים עיר חדשה בדלהי יהיה עד לחורבנה", והאימרה הזאת התגשמה פעם אחר פעם...
"הי!", אני שומע קול מאחורי, מסתובב, ורואה את קים, הדרום-קוריאני, שהגיע איתי אתמול ברכבת, ומבקר גם הוא במבצר, מחייך אלי. אנחנו לוחצים ידיים בשמחה, כמו ידידים ותיקים (24 שעות המתנה ונסיעה ברכבת לא הולכים ברגל), וכשאני שואל איפה שאר החבר`ה שהיו איתו, הוא אומר שהם רק רצו לראות את הטאג` (ולישון עוד קצת), והוא יפגוש אותם שם יותר מאוחר... אני מזמין אותו להצטרף אלינו, אבל הוא כבר מסיים את הביקור, ובדרך לצאת, ואנו נפרדים, בטח ניפגש בטאג`...
עכשיו אנחנו מגיעים לחצר פנימית נהדרת, סגורה בין שני אולמות הקבלה, ובין `גן הענבים` (אנגורי באג), ו`מסגד אבני החן` (נאג`ינה מאסג`יד), שמאחוריו באזאר הנשים, אליו נהגו להגיע סוחרות, בעיקר של בשמים ובגדים, כדי להציע לנשות החצר את מרכולתן. "הכניסה לבאזאר הנשים היתה אסורה על הגברים", מספר מורארג`י, "רק הקיסר עצמו יכול היה להיכנס", ולאחר היסוס קל הוא מוסיף שלפי אחד הסיפורים "הקיסר אכבר נהג לבקר במקום לא פעם בתחפושת של אשה...".
טוב, בתום השעה הראשונה, אחרי שהספקנו להסתובב בכל האתרים החשובים במבצר, אני נפרד ממורארג`י, שמבקש שלא אשכח לבקר גם במקדש המוזהב באמריצר, שהוא המקום הקדוש ביותר לסיקים, ומתיישב לנוח בחצר הפנימית שבין אולמות הקבלה. החצר הזאת באמת יפהפיה, גם המדשאה המטופחת במרכז, גם שתי קומות המרפסות שמסביב, עם העמודים המעוטרים והקשתות שמעליהם, וגם הניגוד בין השיש הלבן למעלה, ואבן החול האדומה למטה. עכשיו יש לי גם זמן להביט במבקרים שהגיעו לכאן, למרות מזג האוויר הקר והמאובך; חלקם מטיילים לבד, עם ספר או חוברת ביד, חלקם עם מדריך פרטי, כמוני, וגם כמה קבוצות תיירים, שמדריכיהם מריצים אותם ממקום למקום... שמעתי מהרבה חבר`ה, גם ישראלים, שהם לוקחים רכבת מדלהי לאגרה, שעתיים נסיעה ב`שטאבדי אקספרס` המהירה, באים לבקר את הטאג`, וחוזרים לדלהי באותו יום; חלק מזה אולי גם בגלל שלאגרה יצא שם לא טוב, כמקום שכל הזמן כולם מנסים לעבוד עליך ולהוציא ממך כסף בכל מיני שיטות יצירתיות, מהרעלות מזון ועד לסיבובי חנויות אין-סופיים; טוב, תהיה לי היום בטח הזדמנות לראות איך זה עובד...
אחרי יותר משעתיים במבצר אני יוצא החוצה, מחפש את נהג הריקשה-וואלה שלי, אבל הוא נעלם; מעניין, כנראה היתה לו הצעה כזו שהיה מוכן אפילו לוותר על מה שאני חייב לו, או שהוא מקווה שעוד יפגוש אותי בהמשך היום... נהג ריקשה אחר הולך אחרי מרגע שיצאתי מהמבצר, מנג`ס לי שאקח אותו, בזמן שאני מחפש אחרי הנהג מהבוקר, בסוף אני אומר לו בסדר, מסכם על מחיר, מתיישב מאחור, ואומר לו "לטאג`!"... הנהג הזה בן 50 לערך, מתחיל לשאול אותי מאיפה אני, מה אני עושה, וכל זה, ופתאום אני שם לב שהוא עושה מין עיקוף כזה, ולא נוסע בדרך הקצרה לטאג`, שכבר הספקתי לנסוע בה הבוקר; "הי, מה זה, לאן אתה נוסע?", אני שואל, והוא עונה "זה בסדר, אל תדאג...", ומיד אחרי זה מספר לי שיש כאן תכף בדרך חנות ממשלתית שמוכרת צעיפים, מטפחות, פסלים, ועבודות יד, ושאם אסכים לעצור שם ולהיכנס, ולהיות בפנים "רק 5 דקות", הוא יקבל 25 רופי, וזה חשוב לו מאוד, ואם אני מוכן לעזור, אני נראה לו איש טוב (תודה על המחמאה), אני משלם לו 10 רופי על הנסיעה, וככה הוא יוכל לקבל עוד קצת, גם הוא פעם היה מורה, "כמוך", אבל עכשיו הוא מובטל, אין לו עבודה... טוב, דבר ראשון אני כועס על העיקוף, אבל אחר-כך מתרכך ומסכים, וכשאנחנו מגיעים ועוצרים אני אומר לו, "אבל רק 5 דקות", ואז הוא אומר לי בשיא הרצינות "אולי 6?"; "5 וזהו", אני אומר, ואני גם לא מתכוון לקנות כלום... ובאמת המחירים בפנים בשמיים, כמו שידעתי, במאות אחוזים יותר מאשר בשווקים, ונראה לי שרק תיירים אמריקאים, או סתם כאלה שיש להם כסף, שלא מגיעים לשווקים ולמקומות הזולים, יגיעו לכאן וייקנו, במיוחד שאומרים להם שאלה חנויות ממשלתיות עם מחירים בפיקוח (emporium). כשאני אומר לאחד המוכרים שמלווים אותי בחנות שהמחירים כאן נורא גבוהים, הוא עונה לי, "כן, אבל תראה איזו איכות מעולה!"; אני ממשש את הבד ואומר לו "נכון, אבל אני מחפש גם מחיר מעולה"...
הטאג' מאהל
כשאני חוזר לריקשה, אחרי 10 דקות (5 דקות בונוס), אני אומר לנהג, "טוב, עכשיו בלי סיפורים, ישר לטאג`"; הוא שואל אם ארצה לנסוע לשוק, שאלה שבהמשך יחזור עליה עוד כמה פעמים, אבל אני מתעקש, ובסוף אנחנו מגיעים לשער הכניסה המערבי לטאג`.
זרים כמוני משלמים בכניסה 750 רופי (לעומת 20 רופי שמשלמים ההודים), אבל זה הדבר האחרון שיעצור אותי עכשיו, ואני ממש טס פנימה, דרך כל הבדיקות הביטחוניות וההמונים שעומדים בתור (למעלה מ-10 מיליון בשנה), ונעצר רק כשאני עומד בקצה בריכות ההשתקפות שמעברן ניצב הטאג` מאהל בכל יופיו והדרו!!! אין, אין עליו, הדבר המושלם ביותר שראיתי בכל ימי חיי, איזה יופי, פשוט בלתי ניתן לתאר עד כמה זה מושלם! פחדתי שאתאכזב... בחיים לא, לא רק שאני לא מתאכזב, אלא שאני פשוט עומד מולו מוקסם כולי, ואם היו כאן זבובים, בטח הייתי בולע כמה מהם...
שאה ג`אהאן, הקיסר המוגולי, הקים אותו לזכר אשתו השנייה, מומטאז מאהל ("נזר הארמון"), שמתה בעת שכרעה ללדת את בנם ה-14, בת 39 בלבד, והותירה אותו שבור עד כדי כך, שמספרים ששערותיו הלבינו בתוך כמה חודשים... מומטאז היתה יועצת הסתרים של הקיסר, אשת סודו, ושותפתו למסעות הכיבוש, ובקשתה האחרונה היתה שהעולם כולו ידע כמה גדולה היתה אהבתם, ושאה ג`אהאן אכן הראה לעולם; הוא התנתק מניהול האימפריה המוגולית, צם במשך שנתיים, ואחר-כך התמסר כולו לבניית הטאג`, במשך 22 שנה. אין ספק, זה באמת המונומנט המרשים ביותר שהוקם אי-פעם בשם האהבה, ובעניין הזה אף אחד מאלה שכתבו והיללו את הטאג` לא הגזים, להפך, אם היו מבקשים ממני לכתוב בטח הייתי מוסיף עוד...
פשוט מדהים! אני חוזר ואומר לעצמי, ואחר-כך תופס איזו פינה מתיישב על ספסל ומביט בטאג` שוב ושוב, צובט את עצמי לוודא שאני לא חולם או משהו; עכשיו, שאני קצת נרגע מהשמחה והאושר שהציפו אותי מהרגע שראיתי אותו כה קרוב אלי, מתחילה להתגנב אלי פנימה עצבות קלה שהולכת ותופסת לעצמה מקום בתוכי, ולא מרפה; על מה העצבות הזאת, אני מנסה להבין, מביט בטאג`, ובעצם, אתם יודעים, זה די ברור לי, כן, זוהי העצבות על כך שאיש מהאנשים היקרים לי לא נמצא איתי עכשיו כאן כדי לחלוק איתי את המתנה המופלאה הזו, ומה שאני חווה עכשיו זה כמעט יותר מדי בשביל בן-תמותה אחד...
פתאום אני נזכר שאי-שם במעמקי התיק שלי שוכב לו טלפון סלולרי שלקחתי אתי למקרי חרום, ומחליט שעכשיו זה מצב חרום, כן! אני שולף אותו, ומתחיל לשלוח הודעות SMS נלהבות לכל החבר`ה שלי; למזלי יש כאן קליטה טובה, ומאיה, שנורא מתגעגעת מבקשת שאתקשר אליה, ואני מבטיח שעוד איזה שעתיים אתקשר מטלפון רגיל... בינתיים נחשולי המבקרים ממשיכים לזרום פנימה, מציפים את הטאג` מכל עבריו, כמויות עצומות של מבקרים שלא ראיתי בשום מקום אחר בהודו. כשאני מצלם את הטאג`, אני שם לב שכל ניסיון שלי לצלם רק חלק ממנו נידון לכישלון; כנראה כיוון שאינך יכול לפרק שלמות כזאת, והיופי הוא בשלמות ולא בחלקים, שכמוהם תמצא גם במקומות אחרים; כשאני חושב על זה, נראה לי שהטאג` הוא הדוגמה המוחלטת לכך שסכום השלם עולה על חלקיו; אני מכיר את זה בעבודה של קבוצות, וצוותים, אבל כאן אני רואה את זה לראשונה באופן כל-כך בולט במבנה פיזי. נראה לי שבפעם הבאה שאדבר על כך עם הסטודנטים שלי, אשלח אותם לטאג`...
טוב, יש כאן עוד הרבה מה לראות, ואני קם ומתקרב אל הטאג`. לפי מה שאני קורא ב`לונלי פלנט` עבדו כאן 20,000 פועלים בבניית הטאג`, שנמשכה 22 שנה; האדריכל הראשי היה מאיראן, והובאו לכאן גם מומחים מאיטליה וצרפת. האגדות מספרות שלחלק מאלה שבנו את הטאג` קטעו מאוחר יותר את הידיים, או את האגודלים, כדי להבטיח שלעולם לא יוכלו לשחזר בעבודתם את מה שעשו כאן... מה תגידו? נשמע נורא, אבל בהיגיון של אותם ימים זה נראה לי בהחלט סיפור שאכן קרה, כמו גם הסיפור שכאשר נסתיימה סוף-סוף בניית הטאג`, שאל שאה ג`אהאן כמה זמן ייקח לפרק את הפיגומים סביבו; כשאמרו לו שזה ייקח כמה חודשים, הוא הוציא צו לפיו כל מי שיבוא לעזור לפרק את הפיגומים, יוכל לשמור את מה שפירק לעצמו; התוצאה: תוך יום אחד פורקו כל הפיגומים...
אני הולך לאורך ברכות ההשתקפות והגנים היפים המקיפים אותן, עם עצי הברוש הקטנים והגזומים יפה; ולפני הטיפוס על במת השיש המוגבהת אני חולץ את נעלי, למרות הקור בחוץ, ומפקיד אותן מעבר לגדר, במתחם הפקדת הנעליים.
על במת השיש אני נכנס לתור, שמקיף עכשיו כמעט את כל רחבת השיש, במין ריבוע ענק, ומתקדם אתו באיטיות עד שנגיע למקום ממנו נוכנס לראות את קברי מומטז מאהל ושאה ג`אהאן. בינתיים יש לי איזה 20 דקות לפחות, אולי חצי שעה, לעמוד בתור, יחף על הרצפה הקרה (והרטובה פה ושם), אבל עטוף במעיל וכובע, ולהנות מקרוב מיופיו של הטאג`, מכל צדדיו. יש כאן על משטח השיש העצום ארבעה צריחים לבנים גבוהים, בארבע הפינות, שנראה שהם לקישוט בלבד, ואילו במבנה המרכזי ישנה הכיפה הענקית, הכל-כך מוכרת, דמוית הבצל, וסביבה ארבע כיפות קטנות, הכל בלבן, שנראה כל-כך נקי ויפה. על קירות הטאג` יש כל מיני דוגמאות פרחוניות, קשתות מעוטרות בציטוטים מהקוראן, ואומרים שגם הרבה אבנים יקרות משובצות כאן כחלק מהקישוטים, מה שיותר קשה לי לראות. לפי הסיפורים הובאו לבניית הטאג` אבני ספיר, טופז וירקן, ממצרים, טיבט, ואפגניסטאן, פנינים יקרות מהאוקיאנוס, ושיש לבן, שהובא לכאן על-גבי שיירה של 1000 פילים, מה שיכולה לחולל האהבה... כשאתה מביט מקרוב אתה יכול לראות כמובן הרבה יותר פרטים, אבל מצד שני התמונה הכוללת הולכת לאיבוד, אין מה לעשות, בשבילה צריך מרחק...
אחרי שהתור גומר להקיף את כל במת השיש אנחנו נכנסים סוף-סוף פנימה, דרך שער הכניסה הגדול, כדי לראות את קברה, או בעצם מצבת הזיכרון, של מומטז מאהל שממוקם בדיוק במרכז האולם, מתחת לכיפת הטאג` הגדולה, ומואר באור שחודר פנימה דרך שבכות השיש המגולפות שנמצאות למעלה. הכל כאן עשוי בדיוק מופלא, ורק קברו של שאה ג`אהאן, שניצב ליד זה של מומטז, מפר את הסדר; האגדות מספרות ששאה ג`אהאן תכנן להקים עוד טאג`, מצידו השני של נהר היאמונה, שייבנה משיש שחור, מעין בבואה הפוכה לטאג` הלבן של אשתו, ויהיה המקום בו הוא עצמו ייקבר, אלא שהוא לא הספיק, לאחר שהודח מכיסאו על-ידי בנו, אוראנגזב, שגם קבר אותו לאחר מותו ליד קברה של אשתו, מומטאז מאהל. למרות שקבריהם האמיתיים של מומטאז ושאה ג`אהאן נמצאים קומה אחת למטה, בחדר נעול במרתף, וכאן למעלה אלה רק מצבות זיכרון, השומרים לא מרשים לצלם, וכך גם מורים כל השלטים שמסביב...
בינתיים השמש הולכת ושוקעת, ודרך האובך והעננים היא נראית כמו כדור לבן חוור, שכל היום ניסה לפרוץ החוצה ולא הצליח, וכעת הוא התעייף, נשבר לו, והוא החליט להסתלק, בלי להגיד שלום... המוני מבקרים עדיין ממשיכים לזרום פנימה, ומיד מצטרפים לתור הארוך של הכניסה למאוזוליאום, לראות את הקברים, ואני חוזר ומתיישב על אחד הספסלים, מביט וצופה שוב אל הטאג` כולו, עד שיחשיך לגמרי... רוברט פירסינג, בספרו `זן ואמנות אחזקת האופנוע`, כותב על `הסגנון הרומנטי`, ו`הסגנון הקלאסי`; הסגנון הרומנטי רואה את העולם דרך מראיתם החיצונית של הדברים, הבלתי אמצעית, תוך שימוש בדמיון, ביצירה, בהשראה ובאינטואיציה; מה שמכריע לגביו הוא הרגש, ולא העובדות. הסגנון הקלאסי לעומת זאת, רואה את העולם בראש ובראשונה כצורה עצמה העומדת בתשתיתו; הסגנון הקלאסי נשען על השכל והחוקים, שהם כשלעצמם צורות העומדות בתשתית המחשבה וההתנהגות, והם הקובעים את יחסו של בעל סגנון זה לדברים. כשאני מביט על הטאג`, אני חושב פתאום שהוא ממזג יחד בצורה נפלאה את שתי נקודות המבט, הרומנטית והקלאסית, ואני, שנוטה יותר לסגנון הרומנטי, מצליח לראות את הטאג` גם בסגנון הקלאסי... עכשיו, כמו שאני יושב ומביט בטאג`, אני חושב על זה שבדיוק לפני חודשיים עזבתי את הארץ, בדרכי להודו, כן, כן, בדיוק חודשיים, ואם כך הביקור בטאג` היום הוא המתנה היפה ביותר שיכולתי לקבל לציון המאורע הזה...
אט-אט אני ניתק מהמקום, בליווי החושך והקור, עדיין כולי נרגש וכבר מתחיל לחזור למציאות; כן, ואם לחגוג (חודשיים בהודו!), אז בוא נלך על זה, אני אומר לעצמי, ומחליט לחגוג בארוחת ערב טובה אצל ג`וני (זוכרים?). כשאני נכנס פנימה למסעדה, שהיא בגודל של דהבה קטנה, רק כמה שולחנות, אבל מלאה אקשן, ממש אפשר להריח את זה באוויר, אני פוגש את... נכון, ניחשתם, ארז ומיכל, ומצטרף אליהם לשולחן, הי, מה קורה? אני שואל; הם אומנם קמו רק בצהריים, אבל גם להם יש חוויות של סאונה ומסאז`, ועוד כל מיני, מאיזה מלון מכובד אליו הלכו... מיכל שואלת איך היה במבצר, ואני מראה לה תמונות במצלמה, ורואה שהיא קצת מבואסת שלא הספיקה לבקר שם. הם מתכננים לצאת הלילה באחת-עשרה באוטובוס לג`ייפור, ומנסים לשכנע אותי גם לבוא; "אין סיכוי", אני אומר להם, אני מתכוון לישון הלילה טוב במיטה, ולקחת את האוטובוס של עשר וחצי בבוקר... כשהם מסיימים לאכול אנחנו נפרדים, בטוחים שניפגש שוב, בג`ייפור או בפושקאר.
בינתיים השקשוקה של ג`וני ממש מעולה, וכך גם מרק הירקות; הצ`יפס מעט שרוף, אבל כדורי השוקולד מעולים, שחבל לכם על הזמן. אני לוקח אחד, ועוד אחד ועוד אחד, לא יכול להפסיק... ג`וני מתעניין מתי אני נוסע, ומזמין אותי לבוא מחר לארוחת בוקר, "אני פותח מחר בחמש", הוא אומר לי בעברית, ומחייך את החיוך הנחמד והתמים הזה שלו, ואני מבטיח לבוא גם לבוא, אחרי שכבר ראיתי שחוץ מהטעם גם המחירים כאן הם חצי מאלה של הגסט-האוס שלנו...
כשאני יוצא מג`וני ומתחיל ללכת חזרה לגסט-האוס, אני נזכר פתאום באג`אי, העובד הסוציאלי המסור, שבא לאגרה לבקר את אמו החולה; אג`אי, שכל-כך עזר לנו ברכבת מואראנאסי לאגרה, וכשהגענו אתמול בערב לאגרה, והבטחתי שאתקשר אתו, למה לא התקשרתי? כל היום זה היה לי בראש, עם כל ההתלהבות והאושר של הטאג`, ושל `אגרה פורט`, למה לא התקשרתי? אין לי תשובה, באמת, והדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו עכשיו זה משהו שכתב הנרי מילר, ורק נותן לי להרגיש יותר רע עם עצמי: `...אנו נמלטים מאלה המוכנים לעזור לנו, ואסירי תודה לאלה התוקעים לנו סכין בגב...`.
אגרה
28.12.2003: .אגרה מגעילה בבוקר (ויש שיגידו שלא רק בבוקר), בלי קשר לטאג` ולכל שאר נפלאות היצירה שיש כאן; העיר כולה מכוסה אובך וזיהום אוויר, שמתחיל להתפזר מעט רק לקראת אחת-עשרה, וחוזר שוב לקראת ערב. בתווך, בין כל האובך והזיהום, מסתערים עליך כל נותני השירותים למיניהם, נהגי ריקשות האופניים, האוטו-ריקשות, המדריכים השונים, מורשים ובלתי מורשים, והמון ילדים, שמתחילים לעזור לך בלי שתבקש ("הנה, תלך לתור לשם", "תעמוד ליד האשנב הזה"), ואחר-כך מבקשים כמה רופי על עזרתם, וכולם גם נלחמים זה בזה על התייר האומלל... אחרי חודשיים בהודו אני כבר רגיל לזה, מתמקח אתם בחיוך, בלי לפגוע בהם, ואם אפשר מנסה גם לעזור קצת, אבל לעומתי יש המון תיירים שמגיעים לאגרה בתחילת ביקורם בהודו, ישר אחרי הנחיתה בדלהי, והם סובלים קשות, ובעיקר מקבלים רושם רע מהודו, וחבל. כבר הספקתי לשמוע כאן באגרה סיפורים מסמרי שיער על תיירים שסובבו אותם בעיר שעות בין שווקים וחנויות, עד שהביאום למחוז חפצם תשושים, מותשים, ומקללים את כל ההודים...
ג`וני לא מכזיב גם הבוקר, והטוסט עם הגבינה והעגבניה (ועוד כמה תוספות) פשוט מעולה! השקשוקה נהדרת, את זה כבר ראיתי אתמול, והקרד במיטבו; בקיצור, ארוחה כמו שצריך, אתנחתא קלה בין התאלי, המאסאלה-דוסה, והצ`אפאטי. אני מחמיא לג`וני, וגם רושם כמה שורות בספר המבקרים שלו, ונפרד ממנו כידיד, לא הראשון, ובטח גם לא האחרון. טוב, מכאן חזרה לגסט-האוס, אריזות אחרונות, תשלום על שני לילות, ואוטו-ריקשה לתחנת האוטובוס המומלצת ממנה יוצאים אוטובוסי הדה-לוקס של המשפחות לג`ייפור; נהג האוטו-ריקשה עוד מנסה לשכנע אותי לנסוע לתחנה אחרת של אוטובוסים פרטיים (יש כאן כמה), אבל אני מעוניין באוטובוסי המשפחות, אחרי כל הדברים הטובים ששמעתי עליהם מאג`אי. האוטובוס של עשר וחצי כבר מלא, אז אני קונה כרטיס עם מקום מסומן לזה של אחת-עשרה וחצי (גם הוא כמעט מלא), ומעביר את הזמן עד לנסיעה בקריאה, על כוס של צ`אי...
ראג'סטן
טוב, קוראים לנוסעים, ואני עולה, מתמקם בספסל האחורי, זה מה שנשאר, אבל לפחות ליד החלון, והיידה לדרך... די מהר אנחנו עוזבים את אוטאר פראדש, ונכנסים לראג`סטן, ארץ המאהאראג`ות, הארמונות, המבצרים והטירות; ארצם הצבעונית של הראג`פוטים הלוחמים, שהתפרסמו באומץ ליבם, בגאוותם, ובכבודם העצמי, אלה שבתמונות תמיד רואים אותם עם שפמים וזקנים מפוארים, פניהם חרושות קמטים, גיבורי חיל חגורים חרבות ורכובים על פילים, המוכנים לקום ולהגן באומץ לב על כבודם ועצמאותם, גם כשכבר אפסו כל הסיכויים... הראג`פוטים, כך מספרים, נהגו על-פי קודים של אבירות וכבוד, בדומה לאלה של האבירים האירופים בימי הביניים, וכאשר אבדה כל תקווה בקרב, הם היו מכריזים על ג`והאר, טקס שבו היו הנשים והילדים מתאבדים על-ידי העלאת עצמם לקורבן בתוך מדורה ענקית, בעוד הגברים, לבושים גלימות צהובות-כתומות, רוכבים לפגוש את האויב, בדרך אל מותם הבטוח...
ויחד עם כל אומץ ליבם, והתנהגותם האבירית, מספרת ההיסטוריה, הם נכשלו בניהול חיי היום-יום, והיו עסוקים רוב הזמן במאבקים פנימיים, שיצרו הרבה מדינות עצמאיות קטנות, שבכל אחת מהן עמד שליט, מאהאראג`ה, ומי מאתנו לא חלם פעם לחיות טוב כמו מאהאראג`ה, הא??? כן, אז המאהאראג`ות האלה באמת חיו חיי הוללות, ובהזדמנות זאת גם בזבזו את משאבי מדינותיהם, עד שלא נשאר כלום לתושבים האומללים (בעת הקמת הודו היו תוחלת החיים ושיעור יודעי קרוא וכתוב בראג`סטן מן הנמוכים ביותר בהודו). בסוף באה אינדירה גאנדי ועשתה סדר, ביטלה את הסכמי הצטרפות מדינותיהם העצמאיות להודו החדשה, הסכמים שהבטיחו להם את תואריהם ורכושם, וגרמה לכך שמרביתם של השליטים הראג`פוטים, מתוך כ-600 משפחות המלוכה, פשוט נעלמו מהשטח, בעוד שמעטים מביניהם הצליחו לשרוד, תוך שהם הופכים את ארמונותיהם ל`מלונות מורשת`, בהם יכולים תיירים עם כסף להגשים לעצמם את פנטזיות הילדות שלהם...
ראג`סטן היא מדינה מדברית, ואכן אט-אט משתנה הנוף, והוא מזכיר לי עכשיו את אזור צאלים-רביבים שלנו, עדיין לא מדבר של ממש, אבל הצבעים כבר ישנם, וגם הצמחייה משתנה בהדרגה, ואפילו עצי שיטה קוצנית מתחילים להופיע. אפשר גם לראות יותר ויותר גמלים, ומה שמוזר לעיני הוא לראות אותם רתומים לעגלות... אתה מצפה לראות סוס או חמור, אתם יודעים, ופתאום, בום, גמל!
האוטובוס נוסע מצוין, ועוצר רק פעם אחת בחצי הדרך, אחרי שעתיים וחצי, להתרעננות קלה, ולמרות שאני יושב בספסל האחורי אני נהנה מהנסיעה הזאת יותר מכל שאר נסיעותי באוטובוסים בהודו; למה? אולי כי הוא לא עוצר בדרך להוריד ולהעלות נוסעים, אולי בגלל הנהג, שנוהג ממש יפה ובלי להתפרע, ואולי בגלל המוזיקה (`פו�ר לה מוזיק!); כן, הפעם הצטיידתי בהרבה מוזיקה, גם לאונרד כהן, גם בודהה-בר, גם ראבי שנקר, ובשלב מסויים, בניגוד מוחלט לנוף הכפרי-פרמיטיבי, אני שם את `אינפ�קט�ד מאשרו�ם`, ארז ועמית, בסינגל עם בארי, וב-Converting Vegetarians, תודו שזה די הזוי, אבל מומלץ, משהו מיוחד...
ג'ייפור
לקראת חמש אחר-הצהריים אנחנו נכנסים לג`ייפור, בירת ראג`סטן, `העיר הוורודה`, נוסעים לאורך החומה הדרומית של העיר העתיקה ושערי הכניסה הקבועים בה, שחלקם מאוד צבעוניים ויפים, צבועים בכתום-ורוד, עד לתחנת האוטובוסים המרכזית; אוטו-ריקשה לוקח אותי ל`אברגרין`, גסט-האוס פופולארי אצל הישראלים (גם מיכל וארז תכננו להגיע לכאן), אבל הם רוצים 175 רופי לחדר עם מקלחת חמה, ואני מתחיל להסתובב ומוצא את `פינק-סאן`, איזה 100 מטר משם, ורק 125 בשביל חדר דומה... אני מתארגן בחדר, ויוצא לחפש אוכל ולהסתובב קצת בעיר. רחוב מירזה איסמעיל עמוס במכוניות, אופניים, אוטו-ריקשות ואופני ריקשה, ואלה האחרונים, במיוחד, לא נותנים לי ללכת, וכל רגע מישהו מהם עוצר לידי ומציע לקחת אותי...
שני בחורים הודים צעירים מתווכחים ביניהם, ואחרי התלבטות ניגשים אלי, ומבקשים לשאול אותי משהו, "כן", אני מביט בהם ומחייך, "מה?"; אחד מהם פותח בטרוניות על התיירים ("לא אתה", הוא מיד אומר לי...), שמסתייגים מכל נסיון של הודים להתקרב אליהם, ורואים בכל אחד כזה מטרד, ומישהו שרוצה מהם משהו; "איך הם יכולים להכיר את הודו בלי לדבר א�תנו, האנשים שחיים כאן, לשמוע אותנו, ללכת א�תנו לשתות בירה...". אני מנסה להסביר לו את המצב הזה, שבו אנחנו כל הזמן נאלצים להתגונן בפני להיטות היתר של המוכרים השונים, נהגי הריקשות, הפורטרים, מקבצי הנדבות; "הנה", אני אומר להם, "כמו שאני הולך עכשיו ברחוב כבר עצרו לידי לפחות איזה 15 נהגי ריקשות בשאלות לאן אני הולך... מה זה עניינם לאן אני הולך, מה, אסור לי ללכת, אני חייב לקחת ריקשה? אנחנו רגילים שאם התייר צריך שרות, או עזרה, הוא יפנה ויבקש, ולא כל הזמן יוטרד על-ידי נותני השירות. לא פעם הם גם לא מסתפקים בתשובה שלילית, וממשיכים לנסוע אחריך, לשאול ולהציע, לכן אתם צריכים גם לנסות להבין את הצד שלנו!"... "כן, אבל לא כל ההודים כאלה", אומר הבחור השני, "לא צריך לעשות הכללות; למשל, עם תיירות בנות אין לי שום סיכוי לדבר, הן מיד בטוחות שאני רוצה להתחיל אתן, ולא חושבות שאני רק מעוניין לדבר, לשמוע, ולהכיר...". אני מביט בו, מנסה להבין עד כמה הוא רציני במה שהוא אומר, ואחר-כך עונה ש"שמעתי סיפורים על בחורים הודים ששלחו ידיים לבנות ונגעו להן בכל מיני מקומות בגוף, בניגוד לרצונן, ופעם אחת גם ראיתי את זה; הסיפורים האלה, שמסתובבים בין התיירים, גורמים לבנות לחשוש, ובצדק..."; "בכל מקום יש אנשים רעים או שמתנהגים בניגוד לחוק", הוא אומר, "אז מה, זה אומר שכולם כאלה?"... טוב, המשכנו לדבר, ואולי הבהרנו כמה דברים, אבל אין ספק שיש כאן בעיה, מין לופ כזה, שצריך לחשוב איך פותרים אותו, כי מכל הסיפור הזה שני הצדדים יוצאים מופסדים, וחבל...
בהמשך הרחוב מזרחה מצטרפים לתנועה הסואנת גם כמה עגלות רתומות לגמלים, ואפילו פיל, כן פיל! מה תגידו? זה באמת מראה מיוחד, אבל מאוד הודי, לראות את הפיל הזה, עם שני הרוכבים שעליו, מתנהל במלוא כובדו בלב התנועה ההומה ברחובה הראשי של ג`ייפור.
בהמשך הרחוב אני מגיע לקולנוע `ראג` מאנדיר` המפורסם, שאומרים שהוא הקולנוע הכי גדול בצפון הודו, ואומר לעצמי שאני חייב לבקר בו, כן, אבל בינתיים הבטן מדברת, וההפתעה הגדולה שלי היא לגלות ליד הקולנוע סניף של מקדונלד`ס... יו�, כמה זמן לא ראיתי דבר כזה, יותר מחודשיים, ואני, שנחשב בעיני עצמי למלך הג`אנק-פוד, לא יכול לעבור ליד מקום כזה בלי להיכנס ולטעום, לא יכול; ברגע הזה אני שוכח את המסעדה שאליה התכוונתי ללכת, שוכח מי אני ואיך קוראים לי, ושועט פנימה בהתלהבות, מסמן לשומר בכניסה שזה בסדר, פנו דרך, החבר שלי מקדונלד`ס הגיע לעיר, ואני לא מתכוון להחמיץ את הפגישה, ואת המתנות שהוא הביא לי...
אה, מה אני אגיד לכם, ארוחת ביג-מאק בג`ייפור, וקינוח עם שוקולד-שייק, סוף הדרך, חבל לכם על הזמן, זהו, הגעתי אל הארץ המובטחת, אל המנוחה והנחלה, ואפילו בלי משיח, שנשאר באגרה... טוב, תרגיע, תרגיע, אני אומר לעצמי, אחרי שאני ממלא את הבטן, ובאמת נרגע קצת, וגם מחליט, בסתר ליבי, שעכשיו או�כל לעשות עוד פעם הפסקה של חודשיים, כי אין טוב מלהתגעגע למה שאתה אוהב, זה הרי רק מעצים את אהבתך... כן, איכשהו המחשבה הזאת מזכירה לי את קסי, שנמצאת בלוס-אנג`לס, כל-כך רחוק ממני, וכתבה לי במייל האחרון שאולי תצליח לקבל חופשה מהעבודה ולטוס לתאילנד, ואז אולי נוכל להיפגש שם, ולרדת לאיים... מה תגידו, זה יכול להיות ממש מדליק! פרוסט צדק; ב`אלברטין איננה` הוא כתב שהפרידה מאדירה את אהבתנו, ואני ממש מסכים אתו, זה נכון; ויותר מזה, אני גם נוטה להסכים עם חלקה השני של האמירה, שכאשר אנו מרבים להיפגש אהבתנו נחלשת...
הערב כבר ירד מזמן על ג`ייפור, ואני משוטט בעיר, שאך זה הגעתי אליה, מנסה לפענח את סודותיה; קוראים לה `העיר הוורודה`, ובעצם מתייחסים רק לעיר העתיקה עצמה, המהווה חלק קטן מהעיר כולה. בכלל, אם תשאלו אותי, אז הצבע כאן יותר כתום מאשר ורוד... ובכלל, למה ורודה? שאלה טובה, גם אני שאלתי, והתחלתי לחפש בספר, כי לא היה לי את מי לשאול, עד שמצאתי שבשנת 1876 נצבעה העיר העתיקה כולה בוורוד, בהוראת המאהאראג`ה ראם סינג; וורוד מבטא הכנסת אורחים, אם לא ידעתם, והאירוע היה ביקורו של הנסיך מווילס, שמאוחר יותר הפך להיות המלך אדוארד השביעי; המסורת הזו נמשכה מאז ונשמרת גם היום, כפי שהיא גם בערים מרכזיות אחרות בראג`אסטן, שבכל אחת מהן יש סיפור לצבע אחר: ג`ודפור - העיר הכחולה, אודאיפור - העיר הלבנה, וג`איסלמר - העיר המוזהבת...
כשאני חוזר לרחוב מירזה איסמעיל, אני רואה מזנון לאסי וואלה, ומחליט להיכנס אליו; רק הודים יושבים כאן ושותים, וכולם מביטים בי בעניין לראות מי זה הזר שהגיע. את הלאסי מגישים כאן בכוסות חרס גדולות, ואני מזמין לי אחת, גדולה כזאת, ושותה, לאסי סמיך וטעים, מה אני אגיד לכם, הלאסי הטוב ביותר ששתיתי עד כה בהודו! באמת מעניין, נראה לי שהחרס נותן ללאסי ארומה מיוחדת, צריך להעביר את הרעיון הזה הלאה... עכשיו אני שוב חוזר לקסי, שהשארתי אותה קודם במקדונלד`ס, חושב על האפשרות הפרועה שבכל זאת היתה מסכימה לבוא להודו, ומחר בבוקר היתה נוחתת כאן בג`ייפור, תארו לכם, בטח הייתי משתולל משמחה... כן, אילו, אילו, אילו, לפעמים אתה בטוח שאילו משהו מסויים היה מתרחש, הכל היה נפתר ומסתדר, האמנם? קראתי פעם באיזה עלון בודהיסטי, ש`אילו יכולנו לקבל את מה שאנחנו רוצים ברגע שאנחנו רוצים, היו חיינו חסרי דאגות, חסרי תעלומות, וחסרי משמעות`...
לתחילת הכתבה
אגרה לתרמילאים - כל מה שחשוב לדעת באתר "עפתי" >>
