מגיעה לג'איפור
היה בוקר נעים כשעזבנו את פושקר העיר, בדרכנו אל הלא נודע. עובדי המלון שלי עשו לי פרצופים מתחנחנים ואמרו לי שהם לא רוצים שאני אלך... אמרתי להם שאני בטוח אחזור, כי בטח שכחתי משהו, בעל המלון הסתכל עלי במבט נוגה ואמר לי שכבר שכחתי שם משהו, את הלב. ג`איפור קיבלה את פני בהרבה רעש והמולות רחוב, גידו אמר שהיא נראית כמו רחוב סלמה ביום רע, והיה משהו בדבריו. אחרי כמה סידורים סדרנו לנו ערב בסגנון מערבי והלכנו לסרט בקולנוע ראג` מנדיר (הקולנוע הגדול ביותר באסיה). היה מאד מרשים, בעיקר הלובי הענק, והעובדה שבקולנוע הכי גדול באסיה יש רק שני תאי שירותים בזה של הבנות.
הלהיט ההיסטרי שהוצג אותו ערב (ובוקר וצהריים ואחרי הצהרים ולילה ובטח כבר כמה חודשים) הוא kal ho na ho המספר בקצרה (שלוש שעות בלבד) סיפור אהבה משולש ומסובך של סטודנטים הודים מודרנים בניו יורק (כך שהיו גם שתיים שלוש מילים באנגלית) היא אוהבת אותו, ההוא אוהב אותה אבל ההוא הראשון חולה לב ועומד למות כך שבמחווה סיראנו דה ברז`ראקית הוא מאחד את השניים האחרים, שירים וריקודים תופים ומחולות. אני בכיתי בסוף (אבל זה לא ממש חוכמה אני תמיד בוכה בסרטים). יצאנו משם מזמרים את שלל הלהיטים שהושרו בסרט ומנסים לחקות את הכוריאוגרפיה ההודית-היפ הופית המקסימה בעוד אנחנו הודפים בטעות נהגי ריקשות מציקנים ושלל רוכלים שרצו למכור לנו מוביילים לתלייה בחדר (הסברתי להם בנימוס, שאין לי פה חדר, בהודו!!!!). ליד בית הקולנוע שוכן קפה ארומה של הודו, השקינו עצמנו קפה עם טעם של הארץ וטבענו בעוגות שוקולד עד אובדן חושים.
רכבת לילה לג`איסאלמר
היה לי קר ונזלתי... אהה. קמתי וישנתי וקמתי וישנתי וקמתי בסוף ועדיין הרכבת נוסעת מערבה. שתינו צ`אי קראנו ספרים, ועדיין הרכבה נוסעת מערבה. נרדמתי שוב, התעוררתי, קניתי חטיפים הודים במחירים מופקעים של אזורי ספר ועדיין הרכבת נוסעת מערבה. התווכחנו איזה שעתיים על רפואה אלטרנטיבית ומדע ועדיין הרכבת נסעה לה מערבה. שרנו את כל השירים שזכרנו מהסרט בעיקר את הלהיט האל-מותי "its time for disco" (כולל תנועות ידיים מתאימות שאצלנו לומדים אותם מצביקה פיק) וכקונטרה ישראלית שמתי ברמקולים הקטנים והנהדרים שלי את הדורבנים, שפצחו ב"תזיזי את התחת... תניע ת`אגן, שמח שוב במודה, הקצב בלאגן, לרקוד כמו ג`ונטרה וולטרה... שוב הדיסקו לא ילך מכאן.. הא הא הא הא.... שוב הדיסקו כאן.... הא הא הא הא טוב שבאת" ועדיין הרכבת נוסעת לה מערבה מכאן ולא ראינו שום צוקים שמחכים. גידו התעורר פתאום מכל הויכוחים ובקולו הווקאלי אמר: "אחותי, כבר שתיים בצהריים..." אמרתי לו שאנחנו באמת כבר נוסעים כל כך הרבה שנראה לי שעוד מעט נגיע לארץ, היה כל כך הרבה אבק שאפילו הרגיש כמו באר-שבע בימים טובים. באוטוריקשה מלכותי עלינו למבצר של ג`איסאלמר. מבצר מוזהב בנוי כולו מאבני חול צהובות (מהסלעים בסביבה), והתמקמנו בין הסימטאות, תחת המסעדה האיטלקית המקורית la purezza. היו ימים של שקט למעט כמה מטוסים מהבסיסים שליד שמידי פעם עשו אימונים (ג`איסאלמר כ- 100 ק"מ מפקיסטן).
אחרי יום, הצינון שהשגתי (במחיר מבצע ואריזה משפחתית) ברכבת, הפך לבלתי נסבל, הכוח מגופי אזל, כבר לא זכרתי איך מרגיש תיאבון, כל מה שרציתי היה לשכב וגם אז זה לא ממש התחשק לי. הסינוסים דפקו לי בראש כאילו יש לי שדים קטנים שעושים עבודות יד לא עדינות, מאחורי העיניים שלי ומאחורי הלסת, מתחבאים מאחורי שיני הבינה שלי שכמעט כולן יצאו. שכבתי וישבתי לסירוגין, אבל רוב הזמן הייתי נטולת תנועה, למעט משיכות אף, וחשבתי. מה לעזעאזל אני עושה פה? מה זה הטיול הזה? למה אני כאן בכלל? מה קורה פה? ולמה לא קורה שום דבר? מה אני מחפשת פה? למה באתי? ... אח... לא היה קל להיות איתי באותם הימים, אם היתה לי אפשרות הייתי בורחת ממני לאיזה ספארי גמלים.
אחרי יומיים מנוטרלים גידו הכריח אותי לצאת קצת מהחדר. הלכתי כמו זקנה הודית, לאט לאט, ונעצרתי לנוח על כל אבן רעננה. ירדנו לאגם גדי והפלאנו בשיחות מנוחה, שהתאימו בדיוק למצבי הבריאותי המעורער. ואגב זקנות הודיות, אנחנו הצעירים שרגילים להשמיע בחדות את הצליל המדויק "האפ -צ`י" כשאנחנו מתעטשים, לא יודעים מה מחכה לנו בעוד 70 שנה כשכבר לא יהיו לנו שיניים ונצא בבוקר אל השמש המסנוורת, וכל דבר שנגיד או נעשה יישמע באידיש. לי ולגידו היה העונג להאזין לשכנה הודית באה בימים שזה קרה לה. וה "יעפטצ`!" שהיא עשתה וחזרה ועשתה במרווחים מדוייקים של דקה וחצי, שפך אותנו על הרצפה של הגג של המסעדה האיטלקית המקורית "la purezza".
כשחזרנו גידו איים עלי שאם אני לא אקח איזה דקסמול סינוס פורטה.. אז.. אז..הוא לא יודע מה הוא יעשה אבל כדאי לי מאוד לפתוח את תיק התרופות שלי ולקחת משהו. אני, אחרי התמוטטות קצרה אל המיטה החלטתי לקחת את עצמי בידיים ופסעתי את עשרת הצעדים שנותרו לי לעשות באותו יום לעבר המרפאה האלטרנטיבית שלמזלי, שכנה עשרה צעדים מהמסעדה האיטלקית המקורית la purezza.
ד"ר גירי (שהזכיר לי קצת את הצעירים המודרנים מהסרט kal ho na ho") שאל כמה שאלות, בדק לי את הדופק ובמקום להתייחס לכל הצינונים האלו שהרביצו לי בראש, הוא שאל אם לפני איזה שבוע- 8 ימים היה לי משהו בבטן. הייתי צריכה קצת לאמץ את הזיכרון, אבל מסתבר שזה היה הזמן המדויק לבלאגניי הבריאות הראשונים שלי בפושקר. אה-הה!! גשש בלש בפעולה פותר כל תעלומה. ד"ר גירי אמר שזה הכל בא מהבטן. אני צריכה לאכול ככה וככה, והוא יביא לי בערב תרופה הומהופאטית בצורת כדורים קטנים, לבנים ומתוקים כמו שאני אוהבת. מכיוון שכל הסקפטים טוענים שרפואה אלטרנטיבית עובדת רק על אלו שמאמינים בה, אשרי לי וטוב לי כי מאמינה אנוכי. איך שיצאתי מהד"ר (עוד לפני שלקחתי תרופה) כבר הרגשתי קצת יותר טוב... :-)
בלילה כבר לא היה משהו, ולא יכולתי לישון, חזרו אלי מחשבות עצובות, מחשבות מעיקות, דברים שאני צריכה לטפל בהם בעצמי. השאלות שיצאתי איתן מהארץ והשאלות של מה בכלל אני עושה פה, השתוללו כמו משוגעים בכותנות בחדר מרופד, ואי אפשר היה להבדיל מי זה מה ומה זה מי, ואם כבר הגיעו שם למסקנות חדשות או ששכחו מה היתה השאלה. והכל הסתובב סביב יצור אחד, שבטח יש לכולם אבל אצלי הוא קצת מופרע. קראתי לו פעם אגו, בעבר הרחוק, עוד לפני שידעתי שיש לי, עוד לפני שידעתי מה שלי מסוגל לעשות, עוד לפני שהבנתי שכדאי שאני אעביר את עצמי איזה קורס (קטן) בצימצום (היי! אבל לא במעיכה! דווקא אנשים עם אגו מנופח נוטים להכניס את עצמם למצבי מעיכה מזוכיסטים כתגמול נאה על מצבי הניפוח הרגולרים שלהם, גם את זה אני יודעת לעשות ולא בא לי יותר). אחרי כמה זמן חשבתי שכל הדברים האלו זה מה שעשה את הכאבי בטן שעשו את הכאבי ראש. והתרופה ההומאופטית בעצם שחררה לי אותם מהתת-מודע, אבל זה יותר מידי להגיד בכזה מקום, אולי האויב מאזין.
אין לי בעצם מה לספר, דברים מיוחדים אני לא עושה וגם דברים לא מיוחדים אני לא עושה במיוחד. אני פשוט נמצאת, הווה, וההרגשה מוזרה. האגו שרגיל לעשות, להרשים וזה, נמצא באיזה צום שאפילו הוא לא יודע איך להתיחס אליו, הוא מזיז לעצמו את הראש מצד לצד, כאילו הוא צופה בציפורים מאד מעניינות, אבל בעצם הוא מאוד מודאג.
מרוב שעמום של להסתכל על ציפורים התחלתי להתעסק בכל מיני בעיות אגו שניסיתי להשאיר בארץ, אבל הן נדחפו בכל זאת לתרמיל, בלי שראיתי. אהבה גדולה שלא התאימה לי אף פעם ולא רציתי לוותר עליה כדי לא להרגיש עלובה ומובסת ודחויה, כי לא השגתי את מה שרציתי. קנאה שקשורה באותו נושא. חברויות עבר שניתקתי מפאת כבודי הרמוס ועוד מיני מתיקה שאגו פולני מייצר בזמנו החופשי. בכיתי עלי ועליו, אולי זה הוא בכה דרכי אולי אני דרכו, הרי זה אותו דבר. זה לא שאני מפרידה את עצמי מהשומן שלי, אבל עדיין מחליטה על דיאטות.
אז אולי אני פה כדי לצמצם. כל אחד פה בשביל משהו. גידו אומר שלא תמיד יודעים בשביל מה, אבל או שמגלים או שמדחיקים. מישהי חכמה אמרה לי פעם שהיא שמעה שהודו משנה אנשים. ועכשיו שמתי את מר אגו שלי בצד וכתבתי לה שאני חושבת שזה נכון. גם כשאתה קורא לשד בשמו לפעמים אתה רואה ממנו רק חלקים קטנים.
(אני חושבת שאני בין האנשים היחידים בהודו שכשהם אומרים "הכי טוב" הם נזכרים באיבגי עומד עם טילון ביד). גם נסיעות נותנות לי הרבה השראה, לקחנו אוטובוס מקומי לג`ודפור ובדרך המשכתי את הטיפול. הסתכלתי מסביב ועשיתי את מה שתמיד אני עושה, משווה. ראיתי שאני לא יכולה להיות הכי טובה בכלום פה. פגשתי כבר מישהו שמצייר יותר טוב ממני, מישהו שפותר חידות יותר טוב ממני, מישהו שעושה טאי צ`י יותר טוב ממני, מישהו שיודע לטרק יותר טוב ממני (טוב זה לא ממש בעיה, אני חלשה בעליות), מישהו יותר ציני ממני, אפילו מישו שמעביר תמונות לאינטרנט יותר מוצלח ממני. אז הכי טוב שאני אפסיק לחפש במה להיות הכי טובה או הוכחות חוזרות ונישנות שאני מיוחדת באיזשהי צורה, למה לי להיות מיוחדת? מי אמר שזה הכי טוב?
גידו נתן לי תרגילים, ואני התחלתי להתאמן בלחשוב על דברים שמשמחים אותי שלא קשורים אלי בישירין ובעקיפין. זה לא היה קל בכלל. זה עדיין לא קל. אני מקווה שעד סוף הטיול יהיו לי עשרה. מישהו חכם אמר פעם לגידו וגידו אמר את זה לי ששום דבר הוא לא שלי, לא הרכוש, לא הבית, לא האישה ולא הילדים, רק החוויות, אז אולי כדאי לעשות לעצמי כמה, שיהיה. (הרי למה לאפיפיור יש ביצים?).
ממשיכה לג'ודפור
אם לא היינו מגיעים בלילה, לא היינו רואים את המבצר, מואר באורות צהובים. ואם לא היינו רואים את המבצר מואר באורות צהובים לא היינו הולכים אליו למחרת, כי היינו חושבים שזה סתם עוד מבצר בעוד איזו עיר מעבר.. ואם לא היינו הולכים אל המבצר, לא היינו נשארים בג`ודפור עוד לילה בשביל לפגוש את וישנו ולא היינו נשארים עוד יום בשביל לכדר ולראות עוד כמה מטעמים ארכיטקטונים ולא היינו אוכלים בפראיה ולא היינו יוצאים באישון בוקר לאודאיפור. דיינו. תכננו להיות רק לילה ולמחרת הלכנו למבצר Meherangarh המרשים במיוחד, והסתובבנו יום שלם צמודים להסברים באוזניות, די מתפלאים מהשימור של המבנה ומהעושר של המהארג`ה. המבצר נבנה לפני בערך 550 שנה בארץ marwar, היא ארץ המוות (טה דם!). המבצר הוא ענק ובנוי כולו מאבני חול אדומות ומוצב על צוקים גבוהים של אבני חול אדומות גם כן (שיכוב צולב מדורג גס).
הרג`פוטים שהיו כמו האבירים באירופה, מבחינת מעמדם בחברה ההודית, נלחמו בינם לבין עצמם ולעיתים התאחדו בכדי להלחם באויבים חיצוניים. אחד מהמסדרים הללו היה אחראי על הקמת המבצר הזה ועל ייסוד השושלת המהארג`אית המכובדת אשר מושכת עד היום. לאחר שנכנסים בשער אפשר לראות משם את הבתים של העיר הכחולה העתיקה צבועים כולם בכחול עז. בעיני זה מצא חן, חולשה לכחול. הבתים צבועים מכמה טעמים. קודם כל זהו צבע מעמד הבראהמנים שהוא אחד המעמדות הגבוהים בחברה ההודית (זה נקרא קאסטות וזה סיפור ארוך), אז אולי צבעו להם ככה את הבתים לסימון..., שנית צביעה בכחול מצננת את החום המדברי הרג`סטאני, והכי חשוב, ההודים אומרים שזה נגד יתושים. (דבר שלא ממש הוכיח את עצמו). הצוק שהיה פעם "גבעת הציפורים" והיה שייך לאיזה שייח` זקן (כנראה צפר, הרבה ציפורים פה היום), נכבש ע"י אחד המהראג`הים הראשונים של ג`ודפור (לא ממש עקבתי מספרית). בגלל שהזקן קילל אותו בקללה הגרועה מכל - שהעיר תתייבש ולא יהיו מים לשתות, היה צורך בהקרבת קורבן אדם לביטול הקללה. אחד מחייליו של המהארג`ה התנדב ונקבר חי תחת יסודות המבצר. (לא שראיתי מים זורמים אבל השירותים היו סבירים - כמו בקולנוע).
בשער הפנימי מוטבעות כפות ידיהן (לא האמיתיות רק טביעות שלהן, כן, כמו בהוליווד) של נשות אחד המהארג`הים שנהרג. הן הטביעו את זה כחותם על השער בדרכן האחרונה אחרי בעלן. כאשר גופתו נשרפה מחוץ למבצר קפצו הנשים אל תוך האש ונשרפו עימו. מנהג הודי שנשמר כמעט עד היום. (היום פשוט לא מרשים לנשים להכנס לאזורי השרפה אז הן לא יכולות לעשות צרות).
בתוך הארמון בחדרי האוצר מוצגים מנשאי אדם מפוארים של משפחת המלוכה הג`ודפורית (כאלה שפילים לוקחים וכאלה שאנשים סוחבים), עוד מהימים שבהם היתה ביחסים עם הקיסרים המוגולים. (בקצרה: צאצאים של שילוב מונגולי ופרסי, מאמיני איסלאם ששלטו בהודו 1526 - 1690 לספירה והכי חשוב, הקימו כמה מונומנטים לא רעים בכלל, ע"ע טאג` מהאל). מוצגים גם המון כלי נשק, חפצי פולחן וקוסמטיקה, ציורים מיניאטורים של אהבה, פולחן וספורט מלכים... אפילו רואים את חדרי האהבה והשינה המקושטים למשעי. כמו כן את חדר הישיבות בו היה מתיעץ המהרג`ה עם אחיו ובניו, שהיו חברי הקבינט שלו. בצד החדר יש פתחים קטנים של קישוט ומנורות שהובילו למסדרון פנימי, שם ישבה המהארני (אשת המהארג`ה) ויכלה להאזין מהצד למתרחש, ולצוטט אם היו התלחשויות וחתרנויות (מה שנקרא, המטבחון). את סיורנו סיימנו בינות התותחים המשקיפים על העיר לעת שקיעה.
היה קצת מלוכלך, בעיקר בשירותים. המיטות חרקו והמאוורר עשה יותר מידי רוח, האוכל לא היה משהו, והתחילו לבנות ולנסר במבוקים מוקדם מידי בבוקר ממש מתחת לחלון שלנו, או מעליו. והכי נורא, היו המון המון יתושים. אבל לשבת לדבר עם וישנו (בעל הגסטהאוס "maharani") על הגג כשממול המבצר מואר ועושה תפאורה, היה שווה הכל. בעיקר בקטעים שהוא חיקה את הדיבור ואת מנהגי האכילה של האנשים בדרום הודו... :-) u try to say namaste - namaste is not working
הלכנו לכפר לעשות קצת כדים בהנחייתו האדיבה של וישנו. משפחה שלמה וכל ילדי השכונה באו לראות איך אני הורסת את מאגרי החימר הג`ודפורים בנסיונותי הכושלים מתוח את הכד כלפי מעלה כדי ליצור כלי קצת יותר גבוה מחמישה ס"מ... בסוף יצאו כמה דברים קטנים.. היה משעשע נורא, בעיקר בגלל שאף אחד שם לא הבין מילה באנגלית, והיינו צריכים לעשות הרבה תנועות ידיים והידיים היו מלאות חימר רטוב ומשפריץ.
סקר מעודכן (מפי ניסאן שעכשיו נמצא בדרך לסקי הודי ואני מקווה שהוא ישרוד אותו) הוכיח שישראלים בהודו מדברים על שלושה דברים עיקריים. הראשון בהם זה איפה יש את החומוס הכי טוב בארץ. שבזה אני לא יכולה להשתתף כי אני לא מחובבי, וגם לא מחיפה, וגם לא מירושלים וגם לא מיפו וגם לא מרמלה (דווקא כן ממקום שגרים בו ערבים אבל לאו דווקא מתעסקים בלהאכיל). הנושא השני הוא סמים. בשיחות האלו אני בדרך כלל מככבת בשימוש בביטוי הישראלי הנדיר "לא תודה". ואם דוחפים אותי לפינה אז מגיעים גם לאיזה ספר אני קוראת עכשיו, כשאני לא מעשנת... וזה עוד לפני שמתחילים להתווכח אם אתה מאלה שמערבבים את המילקי (חס וחלילה) או מאלה שאוכלים את העוגיה של הקרמבו בסוף. הנושא השלישי, המשותף לכולם והמתקשר באלגנטיות לנושאים הראשונים הוא בעיות הבטן. וכל זה נכתב פה שחור על גבי לבן בכדי שאני אקבל את הלגיטימציה לציין שרק אחרי שלושה שבועות בהודו תקף אותי האויב הצפוי אך הלא נעים - השלשול. אכלתי הרבה בננות וזה עבר ... לקיצוניות השניה. יחי האיזון של הטבע!
אודאיפור עיר הסרטים
למה ככה? כי בכל מקום בעיר יש מסעדה/ בית קפה עם טלויזיה ומכשיר D.V.D מקרטע או שניים. ורואים סרטים בחינם ליד האוכל. כנראה, שהיסטורית, הכל התחיל מזה שאחד מסרטי ג`יימס בונד צולם בעיר בערך לפני הספירה והדבר הפך לסנסציית תיירים מבוקשת, כך שבכל מקום שמכבד את עצמו וגם כאלו שלא, מקרינים את הסרט ההוא בשבע בערב בדיוק - שעון הודו. בערב הראשון משכתי את גידו לראות את שיבת המלך (השלישי של שר הטבעות) למרות שהוא לא ראה את אחד או את שתיים ולא קרא את הספרים, אבל הוא למד כמה קורסים בקולנוע, אז זה הספיק. הסרט אגב היה באיכות נוראית, לא סתם נוראית - מזוויעה ממש, אבל השלמתי דימיונית את החוסרים. ממול לעיר, ארמון המונסון זהר על איזה הר באור כתום ונראה, לממצמצים לצדדים, כאילו זאת העין של מורדור, אבל הוא נשאר דולק גם אחרי שזו האחרונה, כבתה... לעולמים!!!!!
בערב השני כבר לא יכולתי להתאפק ורציתי לראות מה בונד, ג`יימס בונד, עשה פה בעיר התיירותית הזאת, בסדר אז אומרים שזאת ונציה של רג`סטאן. אז אומרים. אכן רוג`ר מור באחד מהסרטים המוצלחים ביותר, "אוקטופוסי", מצליח לעשות את כל הטעויות האפשריות שתייר ממוצע עושה בהודו, כולל לשלם יותר מידי למונית, להתחכך בנחש קוברה, להפיל בטעות מישהו על מיטת מסמרים, ללכת על גחלים בלי לשים לב, למצוא את עצמך במקרה Face to face עם טיגריס נוהם, לצלול לעבר הארמון הצף שבמרכז האגם בתוך בובה של תנין (כשזה עולה רק 10 רופי לשוט לשם יבש לחלוטין...צריך רק לברר קצת לפני). אבל הכי יפה זה מירדפי האוטוריקשות שהוא עושה בניהוגו של עוזרו ההודי והמשפט הגדול:
V.J, I think we ve got a company
!its o.k, it s a company car
ואז האוטוריקשה מתרומם על שני גלגלים אחוריים וקופץ מעל עגלות בשוק... כמו בסרטים. האמת שכשנוסעים בזה יש איזו תחושה מוזרה של סרטי פעלולים, אבל בסופו של דבר זה יותר דומה למכוניות מתנגשות בלונה פארק.
יום אח"כ ראינו את להרוג את זואי במסעדה שאפשר לשכנע בה את בעל הבית לשים מה שרוצים, יום אחרי, פספסנו את מטריקס רבולושן כי היינו באמצע קנייה היסטרית של אלבומי תמונות ודברי נייר איכותיים. אז ראינו בסוף את הדרך לפרדישן במסעדה שאפשר לשכנע את בעל הבית לשים מה שרוצים, אבל לפעמים הוא חייב לשים את מה שהוא מפרסם שיהיה.
אודאיפור מבוססת תיירות ושווקים. יש בה מקדש ענק, מקדש ג`גדיש, שכשנכנסתי לתוכו היה איזה חג של נשים שישבו ושרו וכל הצבעים של הסרים שלהם שיגעו אותי כמו כביסה תלויה, אבל היה אסור לצלם. באיזשהו שלב הבנתי שאני בעיקר נהנית מהמגע הקר של השיש ברגלי היחפות כשאני צועדת לי בעדינות במקדשים ההודים. אולי אני אעשה את זה שוב, כשיהיה לי חם. באודאיפור יש גם ארמון ענק ומפואר, ה"סיטי פאלאס", שכמו כל דבר מפואר בהודו, הפך למלון בחלקו. הייתי רק בגינה המזמינה ונהניתי מהשמש. גידו הלך להתעניין אדריכלית. אני חקרתי את מגוון השיש שיש פה כמו זבל על כל רצפה שולחן ובית שימוש. מכאן נוסעים דרומה לתת שם הופעה זה רחוק וגם גבוה...ממחר נלחץ על הדוושה.
דברים שצריכים לעבור
- סירנות:
הן לא סימן למלחמה או להפגזה פקיסטנית, גם כשאתה בגבול. הסירנות מזכירות לפועלים להחליף משמרות. הן נשמעות בשעות מוזרות כמו 9:45 בבוקר בג`איסאלמר. או בבוקר בערב ובלילה בשעות לא הגיונית בג`ודפור. ההודים טוענים שהם עצלנים מכדי לזכור לבד מתי הם צריכים ללכת לעבודה.
- מירפאים- כמה עצות הודיות ופולניות לתחלואים נפוצים:
- בחילות- לשתות לאט, וטיפה כל פעם, של קולה בלי גזים. ולהמנע מאוכלים מחממי קיבה, או מטוגנים.
- בטן בעייתית- לאכול דברים שמקררים את האזור: סלט ירקות, אורז לא מתובל, בכלל להמנע מתיבולים ומצ`אי ומג`ינג`ר. אפשר מנטה. או מים חמים בלי כלום. והכי טוב מיץ אננס - תרופת הפלא של ד``ר גירי.
- שילשולים- בננות, אורז לסוגיו, שוקו והרבה זמן שירותים.
- שפתיים יבשות- מאוד אופייני לרג`אסטן, בעיקר בנסיעות, ולמרות שההודים מוכרים ואזלינים בצבעים זוהרים ובמיכלי ענק למטרות נסתרות, מה שעבד אצלי זה משחת פרופוליס שהבאתי מהארץ הקדושה.
- צינונין- להודים יש משחת ויקס שאפשר לרכוש בבתי מרקחת רחוביים. שמים קצת בכוס עם מיים רותחים, שמים מגבת מעל הראש ונושמים לרווחה. זה אמור לשפר את המצב פלאים.
- בחילות- לשתות לאט, וטיפה כל פעם, של קולה בלי גזים. ולהמנע מאוכלים מחממי קיבה, או מטוגנים.
