מבט על גיאורגיה - יולי 2014

יולי 2014

פרולוג

"אגדה גאורגית מספרת, כי לאחר שסיים אלוהים לחלק את אדמות העולם לאומות השונות הגיעו בני העם הגאורגי מתנשפים ומזיעים ושאלו את אלוהים היכן חלקת הארץ המיועדת להם. ענה להם אלוהים, עכשיו נזכרתם, היכן הייתם עד עתה? ענו לו הגאורגים, היינו עסוקים בהרמת כוסיות צ'אצ'ה לחייך ולמפעלותיך הגדולים. אלוהים הבליע חיוך בזוויות פיו ואמר: כל שנותר זו אדמת גן העדן שייעדתי לעצמי, אך אעביר לכם את הזכות לגור בגן העדן". מתוך "מסע אחר"

טיילנו בגיאורגיה שבוע ימים ונשבנו בקיסמה של המדינה. מצאתי עניין רב בהיסטוריה שלה אשר שזורה בהיסטוריה של אימפריות וממלכות קדומות. זו מדינה שנופיה המרהיבים טובלים באמונות, בסיפורים ובמיתולוגיות של תרבויות וקבוצות אתניות מגוונות. פגשנו אנשים פשוטים, מסבירי פנים, אוהבי יהודים ובעלי זיקה חזקה לישראל. גיאורגיה הילכה עלי קסם רב ואני כמהה לשוב ולתור את רכסיה הגבוהים ועמקיה הפורחים ברגליי, בעתיד לבוא.

במסמך המובא לפניכם מתועדים רשמי מביקורנו בגיאורגיה. התוכן לוקט מדבריה של מדריכתנו סיגל גבע ומהאינטרנט. מאחלת לכם הנאה צרופה מהקריאה, לפחות כמו זו שפקדה אותי במהלך הכתיבה וההקלדה.

שלכם,

לאה גלמן (:

16 ביולי, 2014 תל-אביב-טביליסי

הרהורים לפני הטיסה

אנחנו יוצאים הערב לגיאורגיה ברגשות מעורבים וממש לא בגלל המדינה אליה אנו נוסעים. מצד אחד אנו בציפייה לקראת הפתעותיה של ארץ חדשה ומאידך, מהססים באם לעזוב את הארץ בימים אלו של מבצע צוק איתן בעזה. רקטות נופלות במדינתנו הקטנה, כיפת ברזל אמנם פועלת במרץ אך אנו חווים קשיים וגם סכנת חדירה לגבולותינו באמצעות מנהרות תקיפה תת-קרקעיות. אנו עומדים בערב בו קיימת מחלוקת באם להיכנס קרקעית או להסתפק בהפגזה אווירית וימית....התלבטות לא פשוטה.

השעה 17:00 ואנו יושבים בטרקלין דן המשופץ על כוס קפה ומשקיפים על ההתרחשויות והתנועה בשדה בשעת אחה"צ זו שלפני הטיסה, כשאיום הטילים אינו פוסח גם על נתב"ג. ברמקול מודיעים על טיסת ישראייר לטביליסי...וההיסוס נשאר מאחור. עלינו. ה-GPS במטוס מורה לנו את המסלול, צפונה מנתב"ג לכיוון לבנון וסוריה עם חיתוך חד לקפריסין ומעבר מעל טורקיה, בסה"כ שעתיים ורבע טיסה.

איפה נמצאת גיאורגיה?

גאורגיה היא ארץ הררית ברובה הנמצאת בדרום-מערב אסיה. היא גובלת בצפון ובצפון-מזרח ברוסיה, בדרום-מזרח באזרבייג'ן, בדרום בארמניה ובטורקיה ובמערב בים השחור. בת כמה גיאורגיה? ההיסטוריה של גיאורגיה משתרעת כבר על פני כ- 3,000 שנה. פעם היו כאן שתי ממלכות האחת על שפת הים השחור - קולכיס, והשנייה – איבריה, מזרחית ממנה. ר' מפה בהמשך.

היה היתה גיזת זהב. אם נעלעל בסיפור מהמיתולוגיה היוונית שנכתב במחצית השנייה של המאה ה-5 לפנה"ס, נקרא על קבוצת גיבורים יוונים שערכו מסע מופלא בים השחור, בהנהגת יאסון, במטרה להביא את גיזת הזהב, הלא היא - צמר זהוב שנגזז מאייל מופלא, ונשמר במקום מרוחק מאוד ע"י דרקון. המקום המרוחק היה ממלכת קולכיס הקדומה בדרום הקווקז, לחוף הים השחור באיזור גיאורגיה של ימינו. ושם, בחורשה נידחת, היתה חבויה ושמורה לה גיזת הזהב. את המסע הם ערכו על גבי האוניה "ארגו", ומכאן נקראו חברי הקבוצה "ארגונאוטים". מדוע יצא יאסון למסע זה? בשל היותה של גיזת הזהב תנאי לקבלת המלוכה בחזרה מדודו פליאס. למרות שמצא את הגיזה וקיבל את המלוכה, גורלו לא שפר, כבכל טרגדיה יוונית קלאסית. רוצים לדעת עוד? לכו לראות את המחזה מדיאה. מדיאה היא בתו של אייטס מלך קולכיס, שבגדה בעמה והיתה אשתו הראשונה של יאסון.

החלק המזרחי יותר של גיאורגיה בימינו הוא ממלכת איבריה לשעבר, שהתקיימה מהמאה ה-4 לפנה"ס ועד- המאה ה-5 לספירה. באיבריה התגבשה גאורגיה ההיסטורית. האב המיתי של האומה הגאורגית נקרא כאתרֶלוס ועל שמו נקראה גאורגיה כולה סאכרתְוֶלו, החל מימה"ב. איבריה הוא השם שניתן על ידי היוונים הקדמונים לממלכה העתיקה של כארתלוס (גיאורגים = כארתוולים).

ערב ראשון בטביליסי

ערב. נחתנו בטביליסי, את פנינו קיבלו המדריכה סיגל גבע (אישה מופלאה ועל כך עוד יסופר), גוגה הלא הוא גיאורגי, המדריך המקומי, המחלק את חייו בין בת-ים לבין גיאורגיה, והנהג גיאורגי. לשניהם קוראים גיאורגי וזהו שם נפוץ בגיאורגיה שם המייצג את הפטריוטיות של התושבים, המקביל לו אצלנו הוא השם ישראל. כאשר יצאנו מהשדה, עינינו שזפה מבנה זכוכית מעוצב וגדול בגוון ירקרק. מה הופתענו כשנאמר לנו שזו תחנת משטרה. מסתבר כי תחנות משטרה רבות נבנו בשנים האחרונות בכל רחבי גיאורגיה, הן בולטות, מודרניות ומצוידות בחלונות זכוכית גדולות, כדי לסמל את השקיפות שהמשטרה צריכה להתברך בה.

התחנה הראשונה שלנו היתה מסעדה בעיר העתיקה של טביליסי. מה היה על השולחן? ירקות טריים, חצילים, חמוצים מקומיים וחאצ'ופורי ראשון, חם וטרי. חאצ'ופורי? חאצ'ו = גבינה כחושה ופורי = לחם. מעין בורקס מקומי עתיר שומן וטעים להפליא (אציין שמילויו מתחלף גם לשעועית או תפ"א). בנוסף הגיעו לשולחן לחמים טריים שונים, עוף וכמובן יין , הרי הגיאורגים מיישמים הלכה למעשה את דברי הסופר אלכסנדר דיומא "היין הוא חלקה הרוחני של הארוחה. הירקות והבשר אינם אלא חלקה החומרי".

לקראת חצות הגענו למלון רדיסון, יופי של מלון. עברו של המלון כמעון איבריה, שקלט פליטים מחבל אבחזיה אינו ניכר כלל וכלל לעין להיפך, מדובר במלון 5 כוכבים עם 19 קומות אשר באחרונה בריכה קטנטנה ויפהפייה המשתלבת עם נופה של טביליסי.

17 ביולי, 2014 טביליסי – חבל קאחתי

יצאנו מטביליסי מזרחה אל המחוז המזרחי ביותר של גאורגיה – חבל קאחתי. חבל זה טובל בכרמים ויקבים רבים ולא בכדי כונה על ידי ידידנו אוהב היין, א. דיומא "הגן הגדול". הגיאורגים הם עם שמח, הגאה במולדתו ורואה בה את ארץ מקור היין. ואמנם, ארכאולוגים והיסטוריונים מציגים מספר עדויות להיותה של גאורגיה מולדת היין, החשובים שבהם הם כלי קיבול ליין (פיטסים מחרס) ותוצרתו שגילם אלפי שנים.

בדרך מהמלון אל מחוץ לטביליסי אנו חולפים על פני פסלו המוזהב של המלך "דוד הבנאי", שחי במאה ה-12 ומסמל את תור הזהב של גיאורגיה. דוד, מבית בגרטיוני, היה מלך הממלכה הגאורגית המאוחדת משנת 1089 ועד 1125 ונחשב לגדול המלכים הגאורגים, והמוצלח ביותר מבין השליטים במדינה. תקופת שלטונו השפיעה על התפיסה הלאומית של הגאורגים.

סיגל מספרת לנו בדרך על אהבתה לקווקז, אהבה המשתקפת בידע הרב אותו היא חולקת עמנו, בכבוד שהיא רוכשת למקומיים ובהערכה להיסטוריה שלהם. היא יצאה בשנת 99, לבדה, לטיול ממונע הסובב את הים השחור דרך המדינות המקיפות אותו – טורקיה, גיאורגיה, רוסיה, אוקראינה, רומניה ובולגריה.

הקווקז הינו חבל ארץ עם אתנוגרפיה רחבה הכוללת עמים ועמעמים מרובים. קצת מאסיה, קצת מאירופה, היסטוריה מרתקת אך הווה בלתי ברור, תרבות דתית עשירה מול מונומנטים סובייטיים. לזה נוסיף פסגות נישאות, יערות, נהרות, רמות מוריקות ומדבריות. ומעל הכל – תושבים טובי לב שלמרות קשיי היום יום שומרים על אופטימיות, הכנסת אורחים ושמחת חיים. יותר מ-20 שנה חלפו מאז התפרקה ברית המועצות, אך השפעתה עדיין ניכרת. למעשה, עד היום לרוסים קשה לשחרר...במיוחד את גיאורגיה שהיא מדינה יפה ביותר ואהובה על הרוסים כאתר נופש. בעוד שגיאורגיה מצידה רוצה בכל מאודה להתנער מהרוסיפקציה. למשל, תלמידים בבי"ס לא לומדים היום רוסית כשפה שנייה אלא אנגלית. מדובר בתהליך עצמאות לא פשוט שנמשך כבר משנת 1991, כי הרי מרבית הכלכלה הגיאורגית היתה מבוססת על רוסיה ו...הס מלהזכיר...האיום הצבאי של רוסיה מרחף יום, יום מעל גיאורגיה.

אור היום מסיר את לוט הלילה מעל עיר יפהפייה, בה בניינים המשלבים חדש עם ישן, מפואר עם מסורתי. ארכיטקטורה שונה ומיוחדת עם טאצ' מודרני ופה ושם גם כמה ווילות מפוארות ומוגזמות במיוחד...כמו זו של הנשיא המכהן (אך הנעלם?) איוונאשווילי. בפאתי העיר אנו רואים גם את החרושניקות – אותם מבני שיכונים עבור פועלים. בעשורים האחרונים נולד בגיאורגיה מעמד הביניים, שלפניו היו רק עשירים כקורח לעומת עניים מאוד. גיאורגיה משתנה ומתחדשת כל הזמן, כך אומרת סיגל, "משהו טוב קורה לגיאורגיה בשנים האחרונות".

אז מה השתנה בגיאורגיה מבחינת ממשל, מאז ה-9 באפריל 1991 עת הכריזה על עצמאותה?

תהפוכות רבות. ב-26 במאי 1991 נבחר זוויאד גמסחורדיה לנשיאה הראשון של גיאורגיה העצמאית. מאחר שלא הצליח להתמודד עם הבעיות הכלכליות והאתניות של גיאורגיה, הודח בהפיכה צבאית ב-22 בדצמבר 1991. המלחמה שבאה בעקבות ההפיכה נמשכה עד 1995 או אז נבחר בבחירות דמוקרטיות הנשיא אדוארד שוורדנדזה.

נזכיר...אנו שמנו פעמנו אל חבל היין. חצי שעה לאחר היציאה מטביליסי, הביט אלינו מחלון נוף מדברי משהו, הכל צהוב, היכן הוא הגן הגדול? עוד כשעה וחצי נסיעה...

האם מוצאו של היין מכד רעיל של מלך פרס?

בעבר הרחוק, בהעדר חשמל ואמצעי קירור, חפרו באדמה בורות גדולים ובתוכם קברו כדי חרס גדולים, ודפנו אותם בחימר. אחת האגדות היפות באשר למוצאו של היין היא אגדה פרסית מהמאה השישית או השביעית לפנה"ס.

ענבים ונשים. מעשה במלך קדמון בשם ג'אמשיד שאהב מאוד שני דברים: ענבים ונשים. נשים לא היה לו קשה להשיג, היה לו הרמון שלם של נשים שחיכו להזמנתו. ענבים היה קשה יותר להשיג, כי כמו מנהגם של רוב הפירות בטבע, חלק מהשנה הגפן עומדת עירומה ולא מניבה פרי. בזמן הבציר, המלך ציווה על משרתיו לשמור לו אשכולות ענבים בכדי חרס גדולים, לפקוק אותם, ולחרוט עליהם את המילה 'רעל' כדי להרחיק מהם כל מי שימצא אותם במרתף. יום אחד, כשמאס המלך באחת מנשותיו והחליף אותה באחרת, ירדה זו ברוב ייאושה למרתף המלך וביקשה לשים קץ לחייה. היא מצאה את כדי ה'רעל' כביכול, ולגמה מלוא פיה מן הנוזל שנקווה בכדים. הנואשת כמובן לא מתה, נהפוך הוא, הנוזל שערב לחיכה, הפיח בה אומץ רב, ושמחת חיים. היא מילאה גביע בנוזל הנחשק והביאה אותו אל המלך. המלך טעם את היין, שעורר את מצב רוחו ואת חשקו והחזיר את האישה להרמונו בשמחה. לאחר מכן אף ציווה על משרתיו למלא כדים נוספים, ולהניח להם לתסוס עד שייווצר בהם יין, ואותו לחלוק עם כל חצר המלך. יש הטוענים כי בתקופה ההיא למדו לעשות יין ומאז החלו לצרוך אותו ביומיום. אולי כן ואולי לא, כמו כל סיפורי האגדות, אך הסיפור יפה גם ככה.

חבל קאחתי, הוא עמק מוקף הרים הנחצה לאורכו ע"י רכס הרי ציוו-גומבורי המחלק אותו לשני אזורים: "קאחתי הפנימית" ממזרח ו"קאחתי החיצונית" ממערב. האזור המזרחי מושקה על ידי נהר האלזאני והמערבי על ידי נהר יורי. ההרים שמקיפים את קאחתי שומרים על העמק מפני רוחות ותורמים למשקעים רבים. תנאי האקלים מאפשרים גידול ענבים במורדות ההרים והיינות של החבל הם המשובחים ביותר בגיאורגיה ומפורסמים גם מחוצה לה. עם הגיענו לקאחתי, סיגל העמידה אותנו על האבחנה בין כרם שורות המיועד לייצור יין, לבין כרם בצורת V המיועד לגידול ענבים למאכל. עוד היא שיתפה אותנו באמרה פורטוגזית הגורסת שעליך לטעת גפנים עבורך, עצי זית לבנך ועצי שעם לנכדך – כיוון שהאחרונים נותנים יבול שנים ארוכות יותר.

ביקרנו תחילה בחצר התצפית אשר בכנסיית Bodbe Monastery of St. Nino, ולאחריה בכפר הציורי סיגנארי - Sighnaghi. לא רק כרמים שזפה עינינו אלא גם שדות תירס, גידולי חיטה והרבה חמניות. הראשונים משמשים בעיקר לבהמות הרבות הנעות חופשי בשדות ואדמת גיאורגיה. מהחמניות מכינים בין השאר חלווה מקומית, בדומה לטחינה משומשום. בהשראה זו חילקה לנו סיגל את שירה של לאה גולדברג "שיבולת ירוקת העין".

בתמונה משמאל, מאחורי המפה שסיגל פרשה בחצר הכנסייה, ניתן לראות עץ אשוח. העץ מזכיר לנו כי המיסיונרים הראשונים עשו שימוש באלמנטים פולחניים פגניים שהקלו על אימוץ הנצרות בידי בעלי אמונות פגאניות. למשל, עץ האשוח אותו נוהגים הנוצרים להציב בחג המולד, מקורו במנהג הפגאני של הצבת עץ המסמל את החיים בשיאו של החורף.

כאן המקום לציין כי גיאורגיה היא אחת המדינות הראשונות בעולם שאימצו את הנצרות ופטרונה של גיאורגיה הינו גאורגיוס הקדוש הנוצרי, הנחשב לקדוש החשוב ביותר בנצרות האורותודוקסית. החל מן המאה ה-12 הופצו אגדות, לפיהן הציל גאורגיוס נערה מידי דרקון תוך הריגתו של הדרקון. רגע של זיקה לישראל – מספרים כי גאורגיוס נולד בלוד בשנת 270 לספירה. אחד מאתרי ההנצחה שלו נמצא בלוד, בדמות כנסייה שנבנתה בתקופת הקיסר קונסטנטינוס הראשון (306-337) ובה נמצא קברו של ג. הכנסייה נהרסה והוקמה מחדש פעמיים (זו הקיימת כיום נבנתה בשנת 1872).

יין ישמח לבב אנוש

כידוע, ברוב התרבויות בעולם העתיק נחשב היין כמתנת האלים לבני האדם ובשל כך הוא הפך למשקה בעל מעמד מיוחד. היין שימש מקדמת דנא כמשקה העיקרי במשתאות בחצרות המלוכה, בטכסים ובפולחנים דתיים ובטכסים חברתיים. בנוסף, מיוחסים ליין סגולות מרפא כגון שיכוך כאבים ומרפא לנפש. מאסיה הוא נדד בעולם והגיע לרוב המקומות כאשר פריצת הדרך החשובה הראשונה בתחום ייצור היינות מנוכסת לבני יוון העתיקה, שתיעדו בפירוט רב את אמנות ייצור היינות אותה למדו ככל הנראה מהפרסים. היוונים אף המציאו לעצמם את אל יין, הלא הוא דיוניסוס. מי שהמשיך בפעילות זו ביתר שאת היו הרומאים, שהחליפו את דיוניסוס בבכחוס.

לאחר נפילת האימפריה הרומית, בימי הביניים, היתה זו הכנסייה באמצעות שליחיה הנזירים, שהחליפו את הרומאים והפיצו את עיבוד הכרמים וחכמת ייצור היין לאזורים חדשים. מסעות הצלב בין היתר אפשרו העברת זרעי הגפן לאזורים נוספים.

וביהדות? גידול הגפנים היה תמיד חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של ארץ ישראל והגפן נחשבת לאחת משבעת המינים בהם בורכה הארץ. הכרם הראשון, כמו גם השכרות הראשונה, מיוחסים בתורה לנח. ביהדות, ליין יש מקום מרכזי וחשוב בחגים ומועדים ולמרות כל זאת, מזהירה הדת היהודית מפני שתייה מוגזמת: אל-תהי בסבאי-יין (משלי כ"ג כ) ו"אין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין" (סנהדרין, ע).

סיור בסיגנארי. צעדנו בין סמטאות סיגנארי, עיירה מבוצרת לשעבר, ראינו את שרידי החומה ומגדלי השמירה. פקדנו אנדרטה לזכר חללי מלחמת העולם ה-II, שתבליטה מופיע על קיר אבן ולצידה גיאורגים בשגרת יומם, משחקים שש-בש ואחרים (בעיקר אחרות) עוסקים ברכישת פירות וירקות. חלפנו על פני כמה דוכנים שמכרו מוצרים העשויים מלבד. מדובר בייצור ידני מסורתי, בעזרת דחיסת מים, ונחשב לאחת מאמנויות הטקסטיל העתיקות בעולם. הלבד שימש בעבר כבד מגן חזק לצרכים שונים, ביגוד, שמיכות ואוהלים.

שמענו מסיגל, כי עיירה זו עברה שיפוץ מסיבי בשנתיים האחרונות בזכות משקיעים זרים מהמערב ועל כן, היא נראית היום כמעט כמו עיירה בטוסקנה. כך קרה גם לעיירות נוספות ברחבי גיאורגיה.

ארוחת צהריים סעדנו בבית משפחת תמר רוקהשווילי: http://www.pheasantstears.com/ שם התוודענו לראשונה לאדם נושא הברכה, במקרה שלנו המארח, הקרוי כאן "תמאדה", על פי המנהג הגיאורגי, כל הרמת כוסית מלווה בברכות. על השולחן הונחו בפנינו סלטי ירקות לרוב, עגבניות, סלק, חצילים, פטריות, שעועית ירוקה ולחם פורי טרי, שנאפה רגע לפני הסעודה, כמתואר בתמונה מטה.

טעמנו ממבחר יינות של היקב המשפחתי ובכל פעם השקנו כוסותינו. אז למה משיקים כוסות יין? יש כל מיני מיתוסים...אבל האמת היא כנראה הרבה יותר פשוטה, מעבר להסכמה של המשיק עם הברכות שנאמרות הרי שבעוד שתיית היין מערבת את כל החושים - ראייה, טעם, ריח ומגע, חוש השמיעה נותר מיותם. הנקישה הוסיפה מימד נוסף לחוויה, וטיבן של כוסות יין נמדד בין השאר בצליל שהפיקו בזמן הנקישה.

חרב או יין. חזרנו לטביליסי אחה"צ לסיור בעיר הלוהטת (קרוב ל-400). תחילה עלינו ברכבל לתצפית על העיר היפה. מהתצפית נשקף אלינו הנהר מֶטְקְוָוארי (קורה ברוסית), הזורם מטורקיה לאזרבייג'ן ונשפך לבסוף אל הים הכספי, ומשני צדיו, בעמק שבין ההרים, כנסיות, מסגדים ובתים עתיקים, כמו גם שדירות רוסטוולי, המפוארות. על העיר חולש פסלה העצום של אמא גיאורגיה (כרתליס דדה) – האמא העוצמתית האוחזת בידה האחת כד יין ובשנייה חרב, לאמור: מי שפניו למלחמה – החרב תמיד שלופה, ומי שפניו לשלום – יזכה ביין וארוחה טובה.

מעל הנהר מתנשאת כנסיית מֵדֶחי ולידה פסל מרשים של אביר רכוב על סוס. זהו אחד מגיבורי התרבות הגאורגיים, המלך ואחטאנג גורְגָסָאלִי, המכונה גם "בעל ראש הזאב". האגדה מספרת כי וואחטאנג יצא לצוד פסיונים עם הבז האהוב עליו. הבז הכה בפסיון בעודו באוויר ושניהם נפלו אל המים החמים, מי המעיינות הלא מוכרים קודם. כשהגיעו הציידים, הם מצאו את שני העופות מבושלים במי המעיינות החמים. המעיינות מצאו חן בעיני ואחטאנג והוא החליט להעביר לכאן את בירתו החדשה, וקרא לה על שמם. השם 'טבילי' פירושו חם.

ואכן חם כאן...חם וייבש אך יותר מכל חם. מהתצפית הפנורמית על העיר ירדנו לסיור רגלי בעיר העתיקה, דרך עץ המשאלות והמפל עם ניחוח נביעות הגופרית. וליד המפל פגשנו כלה ביום חתונתה, שאמרה לנו בחיוך קורן: "מצאתי את האחד בשווילי". ר' כמה יפים ושמחים האנשים.

את הסיור סיימנו ליד בתי החמאם הטורקי, המהווים זיכרון לשלטון העות'מאני בגאורגיה ולצדם פסל הבז האוחז בפסיון.

חינקלי וצ'אצ'ה בפסגה. חזרנו למלון למנוחה קצרה והתארגנות לארוחת ערב במסעדה הצופה אל העיר, ליד תחנת הפוניקולר בפסגת הר מתאצמינדה. במקום נמצא פארק, מגדל שידורי הטלוויזיה של טביליסי ומסעדה גדולה, המתמחה בחינקלי (עוד מאכל גיאורגי בצקי דמוי כיסון ענק ממולא) המוגש חם לאחר שהורתח במים, ויש לשתות ממנו תחילה את הנוזל ורק אח"כ לנגוס בו. הבירה המקומית אותה שתינו נמצאה טובה במיוחד ויש שנהנו גם מצ'אצ'ה, הגרסה הגיאורגית לגראפה ומכילה עשרות אחוזים של אלכוהול. אך מי יכול לספור...היינו במצב רוח מרומם ושאפנו להגיע למתחם הדיסקוטקים שבמדרחוב. רצה המצב קצת אחרת.

רבים מתושבי טביליסי פקדו את המקום באותו הערב, עד כי חנו גם במקומות חניה אסורים, דבר שמנע את אפשרות הנהג לסובב את האוטובוס. הזמנו מוניות, ובעוד הן מבוששות להגיע, כולנו ישראלים כישראלים, לכל אחד ואחת יש עצה טובה. הנהג נמלא חמה בכל עת שקיבל עצה שונה ואף הוכיח לנו הלכה למעשה שאין באפשרותו להסתובב. חלפו הרגעים, נקפה לה שעה קלה, החניון התרוקן וגיאורגי שלנו סובב את האוטובוס והוריד אותנו בבטחה אל המדרחוב. רובנו שמחנו על בירה, אותה שתינו לשוכרה...וחזרנו למלון עייפים אך מרוצים.

18 ביולי, 2014 טביליסי – גורי – צחלטובו

"הפסגות הגבוהות נבחרו על ידי הנזיר והחייל"

הגענו לראש גבעה עליה עומד כבר מהמאה ה-6 מנזר ג'ווארי (Javari). המנזר חולש על העיר מצחטה (Mtskheta) ועל מפגש הנהרות מטקווארי (Mtkvari) הזורם לארוך דרך המשי, הדרך האסטרטגית שקישרה בין המזרח הרחוק לאירופה, ונהר אראגבי (Aragvi).

כדבריו של הנוסע ג'ורג' לייטון דיטסון, שהגיע לכאן ב־1850, "הפסגות הגבוהות נבחרו על ידי הנזיר והחייל". המנזר נקרא גם מנזר הצלב הקדוש, כי שם לפי האמונה העמידה נינו צלב לפני שהמירה את דתם של תושבי העיר והאזור לנצרות. זרימת הנהר משתנה לפי עונת השנה, המפלס הכי נמוך בחורף. הגיאורגים הקימו הרבה סכרים הידרו-אלקטריים ומנצלים את המים להפקת חשמל.

סיגל מספרת כי מבחינה גיאולוגית בגיאורגיה התרחש מפגש של שלושה לוחות טקטוניים – הערבי, היורו אסייתי והאירופאי. ולכן, מגוון הצמחים כאן גדול. פגשנו הרבה מיני צמחים הנפוצים גם בארץ – כמו עולש, ורד הבר, חוטמית זיפנית, ואחרים.

מהתצפית על מצחתה המשכנו לכיוון צפון מערב אל גורי, עיר הולדתו של סטלין - שליט ברית המועצות בין השנים 1941 ועד ל-1953, מגדולי העריצים של המאה העשרים. כן. הוא ממוצא גיאורגי ונולד בשם יוסב ג'וגשווילי. בדרך אנו רואים עיר של קאראווילות, עם גגות אדומים וצלחות לוין, שנבנתה במהירות לצורכי אכלוס של פליטים גיאורגים מדרום אוסטיה שברחו ממנה בשנת 2008.

אתנוגרפיה. הקווקז נחשב לאזור המורכב בעולם מבחינת הרכב אתני ולשוני וזאת בשל צורת המבנה הפיסי / טופוגרפי המסובך והיותו אזור מעבר עבור עמים רבים שהותירו בו את שרידיהם, ומפלט לשבטים נרדפים מאזורים רחוקים וסמוכים.

ערב רב של עמים מאפיין את האזור עוד מימי קדם כלומר, מבחינה אתנוגרפית בקווקז לא פחות מ-50 קבוצות אתניות שונות. הקבוצות האתניות העיקריות הן: הרוסים, הגאורגים, האזרים והארמנים. הקווקז ממוקם בין שלושה מרכזים תרבותיים: רוסיה בצפון, טורקיה בדרום-מערב ואיראן בדרום-מזרח. בשל כך, האזור סבל מיריבויות פוליטיות, צבאיות, דתיות ותרבותיות במשך אלפי שנים. והלא אין זה פלא שכל יחסי הגומלין בקווקז ובכלל, מערש ההיסטוריה ועד היום, כוללים מלחמות בלתי פוסקות על בסיס הזדהות עם קבוצה זו או אחרת המבקשת עצמאות או שליטה.... על בסיס זה העמים ששמעם יצא למרחוק הם אותם אלו ששמם עלה בתקשורת, כמו הצ'צ'נים (קבוצה אתנית קווקזית, הרואה עצמה מבני נוח ודתם מוסלמית סונית), האוסטים (קבוצה השייכת לעמים איראניים - 80% מהם נוצרים אורתודוקסים), והאבחזים (קבוצה קווקזית - 50% נוצרים אורתודקסים והאחרים מוסלמים סונים). כדי ללמוד עוד על מסתרי הקווקז, אפשר לעיין בספרו של אסד ביי מ-1933, שתורגם לעברית ע"י יצחק למדן.

לפני שנכנסים לגורי, ורואים את המונומנט שהשאיר מאחוריו סטלין כמו גם, את הקירות המנוקבים בכדורים והכיכר שהופגזה ע"י הרוסים ובה נפגעו כתבי עיתונות זרים אחדים, בהם הישראלי צדוק יחזקאלי, רצוי לכתוב כמה מילים על פלישת רוסיה לגיאורגיה בתחילת חודש אוגוסט 2008.

כך היה. ב-7 באוגוסט 2008 נכנסו כוחות גאורגיים לדרום אוסטיה ופתחו במבצע במטרה להשתלט על החבל הבדלני. בתגובה ביצעו הרוסים שורה של תקיפות אוויריות נגד מטרות צבאיות ואחרות בגיאורגיה, לרבות מטרות מחוץ לאזור הלחימה המיידי. גם לאחר נכונותה של ממשלת גיאורגיה לסגת ולחתום על הפסקת האש המוצעת של האיחוד האירופי, המשיכה המתקפה הרוסית, אשר כללה פלישה לשטחי גיאורגיה עצמה, הפגזת נמל התעופה הבינלאומי של טביליסי, הטלת מצור על נמלי הים של גיאורגיה, כיבוש העיר גורי ופגיעה בעורק התחבורה הראשי המחבר בין מזרח גיאורגיה למערבה, מתוך כוונה לערער את משטרו הפרו-מערבי של סאקשווילי. צעדים אלה גרמו לכ-115 אלף פליטים גיאורגיים שברחו מאזור אוסטיה הדרומית. גיאורגיה זכתה למטרייה אווירית של האמריקאים והצטרפה לברית נטו אך רק כעבור חודשיים דיווח נשיא רוסיה כי ארצו הסיגה את כל כוחותיה אשר נותרו בגיאורגיה (מלבד שטחי דרום אוסטיה ואבחזיה).

11:00 בבוקר, נכנסנו לגורי, היישר אל חצר מוזיאון סטלין בה נמצא פסלו וקרון הרכבת האישי שלו. פולחן האישיות אותו הוא עצמו טיפח כלל את הכשרת המקום בו הוא נולד כמונומנט לזכרו. אני מודה כי לא מצאתי עניין רב במורשתו של רודן זה. העיר גורי לעומת זה, עניינה אותי יותר. היא ממוקמת בנקודה אסטרטגית בה נהר ליאחווי הגדול נפגש עם נהר הקורה - זו הצטלבות דרכים מרכזית, ולכן השליטה בעיר התחלפה מספר פעמים לאורך ההיסטוריה. בנוסף, רעידת האדמה בשנת 1920 הרסה את רוב העיר הישנה ועם הקמת בריה"מ ב-1922 הרוסים בנו בה בתים רבים בסגנון סובייטי כך שהוד והדר אינם ממאפייניה.

יצאנו מגורי והמשכנו מערבה. תחילה עברנו באזור חאשורי (Khashuri), שם קנינו לחם מתוק, מאחד מהדוכנים הרבים שלצידי הדרך. מדובר בלחם עם תיבול אופייני לאזור – קינמון, מוסקט, אגוזים וסוכר. בחאשורי מגיעה הדרך הראשית לפיצול. הדרך שמאלה מוליכה לבורג'ומי (Borjomi) והלאה אל חופי הים השחור, ואילו הדרך ימינה, שאליה פנינו, מובילה לעבר כותאיסי (Kutaisi).

מחאשורי המשכנו אל סוראמי, הממוקמת במדרונות הדרומיים של רכס ליחי. בסוראמי היתה בעבר קהילה גדולה של יהודים, רובם עסקו במסחר. במאמר מוסגר אציין כי היהודים בקווקז היו מחולקים בגדול לשתי קבוצות – האחת היא היהודים ההרריים, יהודים בצפון ומזרח קווקז, אלו שחיו באזורי אזרבייג'ן, צ'צ'ניה ודאגסטן ועסקו בעיקר בחקלאות, והקבוצה השנייה היא יהודי גיאורגיה, שעסקו בעיקר במסחר. שתי הקבוצות הקפידו על מצוות הדת והמסורת היהודית.

קווקז גדול, קווקז קטן ומה שביניהם

רכס ליחי מחבר מצד אחד בין הרי הקווקז הגדול מצפונו לבין הרי הקווקז הקטן שמדרומו, ומצד שני מפריד בין מזרח גיאורגיה למערב גיאורגיה. במאה ה-20, נחצבה ברכס מנהרה, שמחברת על ידי מסילת ברזל וכביש בין שני חלקי גיאורגיה. אנחנו נסענו במנהרה ממזרח למערב בסמוך לסוראמי. זהו נתיב מאוד עמוס והמון משאיות נצפו נעות, נושאות סחורה, מאירן, מטורקיה לכיוון מערב ומזרח.

רכס הרי הקווקז הגדול, המשתרע על 1,200 ק"מ מצפון-מערב לדרום-מזרח מזרח, הוא רכס הקווקז המרכזי. הגבול בין רוסיה לגאורגיה ואזרבייג'ן נמתח לאורך רוב אורכו של הרכס. בעוד שאורך רכס הרי הקווקז הקטן המשתרע כמעט במקביל לקווקז הגדול, במרחק ממוצע של 100 ק"מ מדרומו, הוא כ-600 ק"מ בלבד. הקווקז הקטן מופרד מהקווקז הגדול על ידי שורה של מישורים ועמקים ורק במרכז גיאורגיה הם מחוברים על ידי רכס ליחי, כמוזכר למעלה.

המשכנו בדרכנו לכיוון צפון מערב, אל מערת הנטיפים פרומתאוס. המערה היא מערת נטיפים קרסטית עשירה בנטיפים, זקיפים, זרימות מים תת קרקעיות, וגם מופע אורות ומוסיקה שלא מקלקלים את חינניותה. צעדנו בה לאורך יותר מק"מ בשביל מסומן ונוח להליכה, הקרירות היתה בכדי 15-16 מעלות והלחות יחסית. בקצה המערה תפסנו סירה קטנה, ולאחר שחבשנו קסדה הובלנו אל מחוץ למערה. מקסימה ומומלצת. מתחנת העגינה אפשר לעלות על רכבת פתוחה או לעלות בצעד קל, 5 דקות אל האוטובוס.

מהמערה, נסענו כרבע שעה אל המלון Tskaltubo Plazza Hotel, המלון המהוגן היחידי בסביבה (כמו שאומרת סיגל), בעיירה צחלטובו, שידעה ימים טובים יותר כעיירת נופש בתקופת השלטון הסובייטי.

ערב שבת, לאחר שקידשנו על החלות, שהגיעו היישר מהארץ, וסעדנו ארוחת ערב, נהנינו משירה פוליפונית גיאורגית – שירת גברים (...היתה גם אישה אחת). אני חייבת לציין כי הייתי סקפטית והופתעתי מאוד לטובה. הם שרו, ניגנו וגם אם נראו תחילה כבדים משהו, בתוך הצ'וחה - הלבוש הלאומי של הגברים הגאורגיים, מעין אדרת שחורה ארוכה עם מקומות לאחסון אבק שריפה וחרב כסופה בנדן - הם הפליאו לחולל ברחבת הריקודים אותה הרחבנו למענם.

מי שרצה קנה דיסק צרוב שלהם, ומי שלא קיבל הזדמנות נוספת בבוקר ליד הקתדרלה (: שבת שלום! הלילה ישנו במלון מעל פלג מים נחמד וגשם ירד ושיבח את האוויר והאווירה.

19 ביולי, 2014 כותאיסי – בורג'ומי - בקוריאני

נפרדנו מצחלטובו ויצאנו לביקור בכותאיסי הסמוכה והעיר השנייה בגודלה בגיאורגיה עם קרוב ל-300 אלף תושבים. מבחינה גיאוגרפית העיר שוכנת מצפון לרכס הקווקז הקטן (ר' מפה מעלה), על שתי גדותיו של הנהר ריוני, ומרוחקת 221 ק"מ מערבית מטביליסי. הנשיא לשעבר סאקאשווילי, העביר לכאן את משרדי הממשל כדי לפתח את האזור וגם כדי להפגין נוכחות קרוב לאבחזיה.

בכותאיסי הייתה מרוכזת הקהילה היהודית הגדולה ביותר במדינה עם כמה עשרות אלפי תושבים ואילו היום היא מונה רק כמה עשרות משפחות בודדות. בעיר ניצב עדיין בית הכנסת המפואר של הקהילה, שנחנך ב-1887, השלטונות המקומיים מטפחים את הרכוש הציבורי היהודי גם בהיעדר קהילה מאורגנת.

כותאיסי היא עיר עתיקה מאוד אשר ידעה חילופי שלטון רבים. באלף השני לפנה"ס שימשה כבירת ממלכת קולכיס - כותאיסי או בשמה הקדום איה, הייתה היעד הסופי למסע הארגונאוטים, ומשם הם חטפו את גיזת הזהב. במאה ה-7 נכבשה על ידי הערבים. בשנת 975 שוחררה והייתה לבירת הממלכה הגאורגית המאוחדת עד 1122, עת נכבשה טביליסי ע"י דוד הבנאי. ב-1810 נכבשה כותאיסי על ידי האימפריה הרוסית ותחת השלטון הסובייטי התפתחה כמרכז תעשייתי חשוב. מאז עצמאותה של גיאורגיה ב-1991, כותאיסי סובלת ממצוקה כלכלית כתוצאה מקריסת קשרי-הגומלין עם מערך הייצור המבוזר של הכלכלה הסובייטית המתוכננת. אפילו בית מלון אחד אין בה.

בדרך לבית הכנסת קבלנו מסיגל את שיר היום של לאה גולדברג שנקרא 'תפילה':

עוטה עור הנמר. הגענו אל בית הכנסת שנמצא ברחוב ע"ש המתרגם היהודי בוריס (דב) גפונוב, חתן פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת (תשכ"ט-1969). גפונוב נולד בחצי האי קרים שבאוקראינה, והגיע לכותאיסי שבגאורגיה עם אביו כפליט. היצירה המשמעותית שתרגם לעברית, היא הפואמה "עוטה עור הנמר" שכתב במאה ה-12 שותא רוסתוולי, המשורר הגיאורגי הידוע. יצירה זו נחשבת להיות האפוס הלאומי הגיאורגי. עד היום היא נלמדת בבתי הספר ואין כמעט ילד גיאורגי שאינו יודע לדקלם בעל פה לפחות כמה בתים ממנה. גפונוב תרגם את היצירה לעברית בהצלחה רבה, על אף ששתי השפות לא היו שפות אם שלו, ועל אף שסבל ממחלה ומתנאי מחיה קשים. ושוב הקשר לישראל וליהדות - הפואמה נכתבה ע"י רוסתוולי בעת שגלה מארצו למנזר המצלבה בירושלים. ולא זו בלבד, על פי גפונוב, אמרות, דמויות ועלילות תנ"כיות משוחזרות ומובלעות באופן טבעי ביצירה.

צפריר קורסיה מספר במאמרו על היצירה עוטה עור הנמר. הוא מציין שזו יצירת אהבה שנכתבה על ידי רוסתוולי שהיה מאוהב עד כלות במלכה תמר (אספר בהמשך) ובאהבתו העזה כתב אותה. "למרות שבתחילתה מרחיק המספר לאגדה פרסית ולמחוזות הרחוקים עד מאד מגיאורגיה, בכל זאת, הפרולוג מוקדש בלב רותח ובעין דומעת לתמר המלכה". תחילת הסיפור מספרת על רוסטוואן, מלך ערב, שהיה חשוך בנים והמליך תחתיו את בתו תינתין, סיפור המתייחס במישרין לנסיבות עלייתה של המלכה תמר לכס המלוכה בגיאורגיה. לאחר מכן, המלכה תינתין מאוהבת בשר הצבא אבתנדיל המשיב לה אהבה. משם מתגלגלת העלילה למפגש של המלך ושר צבאו עם לוחם אביר זר ועל גוו – עור נמר. המלך שלח את עבדיו ללכוד אותו, אך זה ברח. המלך אינו יודע מנוח לנפשו ואבתנדיל יצא לחפשו. לאחר 3 שנים הוא מוצא את עוטה עור הנמר וזה מספר לו כי בהיותו שר הצי ובנו המאומץ של מלך הודו, יצאה נפשו אל בת המלך, שהשיבה לו אהבה. המלוכה ויד בת המלך נראו כמובטחים אך אביה מנסה להשיא אותה לנסיך אחר כברית פוליטית. בייאושו, רוצח עוטה עור הנמר את החתן המיועד לאהובתו. אבתנדיל נקשר בעבותות רעות ואהבה לעוטה עור הנמר ולאחר עלילות רבות מתגלה כי בת מלך הודו הוברחה לטירה מכושפת שלא ניתן להגיע אליה. בכוחות משותפים הם מוצאים אותה, גוברים על צבא בני הכשף השומרים על הטירה, ומשחררים אותה מכלאה. מלך הודו מסכים לבסוף, ובשמחה ורינה מתחתנים אבתנדיל ותינתין וגם האביר עוטה עור הנמר נושא לאשה את אהובתו.

מהאפוס חוזרים למציאות – נכנסנו לחצר בית הכנסת ומצאנו שם שני בתי כנסת יפהפיים ומטופחים. מספרים כי בתקופת שלטון סטלין יהודי כותאיסי הגנו בגופם על בית הכנסת ולכן הוא לא נהרס.

מבית הכנסת טיפסנו במעבר חד אל פסגת הר אוק'ימריאוני בעזרת מיניבוסים ממוזגי רוח (J אל הקתדרלה של כותאיסי. עלינו בגשר הלבן וירדנו בגשר האדום. הקתדרלה היא מבנה בולט בתוואי הנוף של כותאיסי, ומהווה נקודת תצפית על העיר הפרושה מטה. היא נבנתה בתחילת המאה ה-11, בתקופת שלטונו של המלך בגרט השלישי, שאיחד את הממלכות הגאורגיות לממלכה הגיאורגית המאוחדת, ונקראה על שמו - קתדרלת בגרטי אך מכונה גם דורמיציון. כנסייה זו היתה ידועה מאוד בימי הביניים ומאז ידעה תהפוכות רבות, אפילו מרקו פולו הסוחר וחוקר הארצות הוונציאני כתב אודותיה. היא נהרסה בעבר עד כדי עיי חורבות אך שופצה ונבנתה מחדש וב- 1994הוכרזה כאתר מורשת עולמית של אונסקו. ניתן להתרשם מהפאר של הכנסייה כאשר מסתובבים בחצרה. בכניסה לכנסייה נקלענו לצילומי חתונה, והנסיכה האמתית היתה הילדה השושבינה, שכולן הרגישו צורך לחבק.

מהקתדרלה ירדנו העירה אל השוק השוקק והצבעוני. היו שם ירקות ופירות למכביר, תבלינים דוגמת מלח הסוונטי, עשבי תיבול, שפע בלתי נדלה של אגוזים, ומעל כולם כיכבה הצ'ורצ'חלה – הממתק הלאומי שעשוי מאגוזים טבולים ברפרפת ענבים מתוקים מיובשת, ולצידה הלדר – שהוכן במגוון סוגים בהתאם לפירות הרבים שבאזור. בכל דוכן הציעו לנו לטעום וחתכו לנו פיסות צ'ורצ'חלה או לדר בצבעים שונים. הרוכלים מסבירי פנים וחביבים, והמחירים...מצחיקים. משם צעדנו אל הכיכר המרכזית ובה מזרקה ושכיות חמדה שנאספו בתקופות שונות.

עזבנו את כותאיסי בשעות הצהריים ושמנו פעמינו דרומה, שוב אל עבר פיצול הכביש בחאשורי, ומשם הפעם דרומה לכיוון בורוג'ומי אשר בקווקז הקטן. בדרכנו לשם עצרנו לארוחת צהריים על גדות נהר, אלו מאיתנו שבחרו בארוחה המסודרת מאוד נהנו מהארוחה, בליווי יין טוב ובדיחות טובות והאחרים נהנו גם כן מסעודה על שפת הנהר. קינחנו בקפה / תה וחלווה מגרעיני חמנייה. יאמי.

אחה"צ, בהגיענו לעיירת הקיט ומעיינות המרפא בורג'ומי נכנסנו לפארק בו עלינו ברכבל לתצפית נוף מרהיבה על מרחבי העיר. העיירה ממוקמת בלב אזור מיוער בערוץ של נהר הקורה בגובה 900 מטר מעל פני הים, כך שהנוף היה בהחלט מרהיב. לאחר הרכבל, עלינו עוד גבוה, בעזרת גלגל ענק המשקיף אף הוא על הסביבה (תמונתו בסוף מסמך זה). משם ירדנו רגלית בחזרה אל מרגלות הפארק, למקום בו ניתן לטעום ממימיהם של מעיינות המים המינרליים, הנקראים מי בורג'ומי, ומפורסמים כבעלי סגולות מרפא בכל רחבי הגוש הסובייטי לשעבר. ב-1995 הוקמה חברה המפיקה מים מינרליים ומי מרפא בגיאורגיה והיא משווקת את המותג בורג'ומי ברחבי העולם. המים עשירים מאוד במינרלים, וריחם מאוד דומיננטי, כך שאם תשאלו אותי – הריח הרתיע אותי ולא טעמתי מהם...על זה כבר נאמר "על טעם ועל ריח...".

מתנת האש. בתוך הפארק פקדנו את מפל המים ופסלו המוזהב של פרומתאוס, שהשרו עלינו רגע של נועם ומשובה. ומה לפרומתאוס ולסביבה, הרי שמו מוזכר כבר בשנית? במיתולוגיה היוונית הרי הקווקז שימשו כעמוד המחזיק את העולם, לפי אותה מיתולוגיה פרומתאוס נכלא שם על ידי זאוס בגלל שגנב לטובת האדם את מתנת האש. פרומתאוס עצמו נענש בחומרה. הוא נקשר לצוק בהרי הקווקז, ובכל יום הגיע אל הצוק עיט, לנקר את כבדו של פרומתאוס. הכבד היה מגליד במשך הלילה, ולמחרת שוב חזר העיט, וחוזר חלילה. העונש אמור היה להימשך לנצח אולם, לאחר עשרות שנים עבר במקום הרקולס, ששלח חץ בעיט וגאל את פרומתאוס.

משם בדרכנו לאוטובוס, מי שביקרה בשירותי הנשים פגשה עובדת ניקיון חרוצה במיוחד שהתעקשה, תמורת כמה אגורות, להיכנס עם כל אחת לתא השירותים ולנקות אחריה. שירותי VIP.

מבורוג'ומי המשכנו אל עיירת הסקי בקוריאני שם לנו הלילה וגם למחרת. בדרך סיפרה סיגל על צינור הנפט - BTC, באקו-טביליסי-ג'ייהאן, שנחנך ב-2006 ומוביל נפט גולמי משדה הנפט אזרי-שירג-גונשלי בים הכספי (במימי אזרבייג'ן), לים התיכון. אורכו של הצינור הוא 1,776 ק"מ, כאשר הוא עובר דרך באקו בירת אזרבייג'ן, טביליסי, בירת גאורגיה וג'ייהאן, עיר נמל בדרום-מזרח חופי הים התיכון של טורקיה. צינור זה הוא השני באורכו בעולם, והראשון להעביר נפט מאסיה לאירופה שלא דרך רוסיה. בשל סיכון של פגיעה בצינור, בגיאורגיה נקבר הצינור באדמה לכל אורכו, ונשמר על ידי המשמר הלאומי הגאורגי. ובאוטובוס, סיגל מנסה לספר גם את אגדת פעמוני הגשם...ולא מצליחה להתחרות עם התפריט שגוגה חילק, ועורר דיון סביב מה להזמין לצהריים מחר.

20 ביולי, 2014 בקוריאני – מערות וארדזיה – אחלציחה – בקוראיני

ביום זה נסענו דרומה מבקוריאני אל עיר המערות של וארדזיה (Vardzia) שהיא עיר שלמה החצובה בתוך מערות בסלע בצידו של הר ארושלי בדרום גיאורגיה, ליד אספינדזה, כ-10 ק"מ מהגבול הטורקי.

עמדנו נפעמים למרגלות המצוק האדיר, בינינו הפריד הנהר ואנו הבטנו משתהים לנוכח פתחי המערות הרבות החצובות בסלע, ונפרשות על פני כמה קומות. ברקע נשמעה שאלה – "איך עולים לשם?" בזהירות (J. ראשית, נסענו אל החניון, שנמצא מעבר לגשר ובו עמדה המסעדה, שבה נסעד את ליבנו לאחר מסלול המערות. משם עלינו, מי ברגל מי במיניבוס אל תחילת המסלול. צעדנו אל אזור הכינוס המקורה לעיר שם שמענו הסבר על מה שעומד בפנינו.

6,000 מערות וארדזיה. וארדזיה, על שום מה? פעם היתה ילדה קטנה בשם תמר, היא גרה בממלכת גיאורגיה ואבא שלה היה המלך. היא אהבה לטייל בהרים – וגיאורגיה עשירה בהרים – עד שיום אחד היא הלכה לאיבוד. תמר מצאה מסתור במערה ולמרות שהיא הייתה ילדה קטנה, היא חיכתה בסבלנות וללא פחד. אחרי כמה זמן הדוד שלה הגיע למקום בחיפושיו אחריה. כיוון שהיו למשפחתה הרבה אויבים היא נשארה במסתור עד שהייתה בטוחה שהוא אכן הדוד שלה ואז היא קראה אליו: "אני פה, דוד" או כמו שאומרים זאת בגאורגית: "אכּ וַר דזיה". הילדה הקטנה גדלה והיתה למלכה תמר – המלכה הגדולה ביותר בהיסטוריה המפוארת של ממלכת גאורגיה.

ההיסטוריה של המקום המופלא הזה, עם כל הכבוד למלכה תמר, מתחילה שנים רבות קודם לכן. במקום התגלו סימנים לכך שאנשים חיו במערות במקום כבר בתקופת הברונזה. אביה של המלכה תמר, המלך גיאורגי השלישי, החל בבניית המצודה במקום והמלכה תמר היא זו שהוסיפה, הגדילה ופיארה את המקום.

בימיה הטובים של העיר היא כללה כ-50,000 תושבים וברבות הימים המצודה הפכה למנזר. אומרים כי היו בהר כ-6,000 מערות בגודל חדר, שנוצרו להגנה מפני המונגולים, והיו מוסתרות בקומפלקס בגובה של 13 קומות. העיר כללה כנסייה ומערכת השקיה מסובכת בשיטת הטרסות של אדמה חקלאית. הכניסה היחידה לקומפלקס היתה דרך מנהרות מוסתרות היטב ליד נהר הקורה. בשנת 1283, רעידת אדמה בסמצחה החריבה בערך שני שלישים מהעיר, כשהיא חושפת את המערות כלפי חוץ. מאז נכבשה וחלקים נוספים ממנה נחרבו. במאה ה-13 הכנסייה חוזקה, ונוסף לה מגדל פעמון חיצוני.

ביקרנו בכנסייה ובה אחת מ-3 הפרסקאות היחידות בעולם של המלכה תמר. אציין כי אתר יפה זה הוא מהייחודיים ביותר אשר פגשתי ברחבי העולם. לא ניתן לספר את סיפורה של העיר מבלי לספר גם על "המלכה-המלך תמר", כי סיפוריהם שזורים יחדיו.

תמר מפה (מֶפֶּה= המלך)

תמר, מושא אהבתו של המשורר שותא רוסתוולי, הייתה מלכת גאורגיה מ-1184 ועד למותה ב-1213. תקופת שלטונה נחשבת כ"תור הזהב" של המונרכיה הגאורגית בימי הביניים, והיא עצמה נחשבה בעיני נתיניה למלכה מוצלחת ומיטיבה שכונתה "מלך המלכים ומלכת המלכות" ו"תמרה הגדולה".

"גור אריות הוא טוב במידה באותה מידה, בין אם הוא זכר או נקבה".

למרות ההתנגדות שהיתה לה מבית, כפי הנראה בשל היותה אישה, היא נעזרה באליטה הצבאית רבת העוצמה שבנו אבותיה, והצליחה לבסס ממלכה גדולה ששלטה בקווקז עד לקריסתה, שני עשורים לאחר מותה, בפלישה המונגולית לגיאורגיה. הצלחותיה הפוליטיות והצבאיות של הממלכה, והישגיה התרבותיים נזקפים לזכותה של תמר. היות והיא היתה האישה השליטה הראשונה בממלכה, דמותה זכתה לאידאליזציה ורומניטיזציה באומנות הגאורגית והזיכרון הלאומי הגאורגי. היא נותרה סמל חשוב בתרבות הפופולרית הגאורגית עד היום. ויתרה מכך, הכנסייה הגאורגית נתנה לה לאחר מותה את התואר "הקדושה תמר המלכה". שותא רוסתוולי ומשוררים נוספים ראו בתמר מקור השראה ליצירותיהם. ישנה אגדה על כך שאהבתו הבוערת של רוסתוולי לתמר היא שהביאה לכך שהוא סיים את ימיו במנזר. ולא סתם מנזר – זה הנמצא עד היום בעמק המצלבה בירושלים. על פי רוסתוולי: "גור אריות הוא טוב במידה באותה מידה, בין אם הוא זכר או נקבה".

המצודה הגדולה. לאחר ארוחת הצהריים, שעבורי היתה מנוחת הצהריים מול פלג המים, נסענו חזרה צפונה, והפעם פנינו מערבה אל אחלציחה. עיר זו היא שכיית חמדה רוחנית בקווקז הקטן. אחלציחה ממוקמת בדרום מזרח גיאורגיה, בסמוך לגבול הטורקי, בגובה 1,029 מטר מעל פני הים, משני צידי גדות הנהר הקטן פצחובי, שמחלק את העיר לשניים: העיר העתיקה מצפון והעיר החדשה מדרום.

פירוש שם העיר "אחל-ציחה" הינו: "המצודה החדשה". אנו ביקרנו במצודה המשוחזרת, מצודת ראבט, הנמצאת בעיר העתיקה ששוחזרה. המצודה בנויה בסגנון שהושפע ממאפיינים אסיאתיים והצליחה לעמוד בהתקפות העותומנים במשך 300 שנה, במקום יש גם מוזיאון ובו פריטים שונים ומגוונים, כולל תשמישי קדושה יהודיים וספרי תורה. תסלחו לי אך אציין גם את השירותים המרהיבים – אולי תמצאו שאין זה מן העניין אך זהו כמעט המקום היחידי בדרכנו בגיאורגיה בו נתקלנו בשירותים מהוגנים, הדומים יותר לאלו שאנו מכירים במערב.

ירדנו רגלית מההר והמשכנו לרחוב היהודים, (כששלחמן והבנות מקדימים אותנו במונית), שקהילתם מנתה עד שנות ה-70 כ-3,000 איש והיום נותרו שם רק 8 יהודים. מורשת ארוכה היתה ליהודי אחלציחה. הם הגיעו אליה כבר במאה ה-12, עם המתיישבים הראשונים, ומילאו תפקיד חשוב בהתפתחותה של העיר. עם הכיבוש העות'מאני, במאה ה-16 הורע מצבם והם סבלו מדיכוי דתי ומרדיפה שדיללו מאוד את מספרם בעיר. למרות זאת במאה ה-18 נבנה שם בית כנסת. עם עליית האימפריה הרוסית וכיבוש האזור, הפכה אחלציחה לעיר מסחר חשובה. בשנות השמונים של המאה ה-19 נבנה בית כנסת נוסף. בשנת 1951, בתקופת השלטון הסובייטי בגיאורגיה, נסגר בית הכנסת הישן של הקהילה. ובית הכנסת שנבנה במאה ה-19 הוחרם והוסב לבית תרבות. היום בית הכנסת החדש יותר פתוח למבקרים, מניין כנראה אין אך, נשים גיאורגיות נחמדות קיבלו את פנינו ברחוב בשירת "הבה נגילה". ליבנו התרחב עת הוצגו בפנינו ספרי תורה ומגילת אסתר בני מאות שנים.

שני אירועים מיוחדים במינם היו לנו הערב. בראשן פגשנו את שילה (הלא היא שירה מפתח-תקווה), שהלכה בעקבות הלב שלה ורכשה בית עתיק ברחוב היהודים באחלציחה, ואותו הסבה לבית פתוח לכל דכפין או מעין מלון דרכים שעטוף בהילה מקודשת. בעמוד הפייסבוק שלה תמצאו אותה תחת השם Shila Vilenchuck https://www.facebook.com/shila.vilenchuk?fref=ts. היא לא מדברת גיאורגית אך יש לך חיוך רחב ולב רחב עוד יותר, ויחסי שכנות טובים עד כי השכנות מכבדות אותה בריבות מעשה ידיהן.

אני מליצה בחום להיכנס גם לאתר של הצלם איל תנחום (ר' התמונה מעלה) ולהתרשם מצילומי הרחוב שלו בגיאורגיה. http://www.my-eyalphoto.com/

האירוע מרומם הלב השני ארע רגע קט לפני שיצאנו מביתה של שילה. או אז נפתחו ארובות השמים וגשם החל לרדת...סוף, סוף נמצא ערך למטרייה / מעיל שנגנזו בתרמיל. חזרנו בשעות הערב המאוחרות ללינה בבקוריאני.

21 ביולי, 2014 בקוריאני – קזבגי

במהלך הנסיעה מבורג'ומי מזרחה לכיוון גורי (כל הדרכים מובילות לגורי...), סיפרה לנו סיגל על פלג קיצוני באסלאם, שהזכיר לי...מקצת מהמוכר...ותשפטו בעצמכם. מדובר ב'חשישיים' Hssassins, שהם חברי פלג חשאי של כת האיסמאעיליה המוסלמית, שפעל בפרס ובסוריה בין המאה ה-11 וה-13, והפיל את חתיתו על ארצות המזרח. אנשיו של פלג זה נודעו באכזריותם ובמנהגם לחסל את אויביהם הפוליטיים והדתיים (בעיקר מוסלמים). הם התפרסמו בעולם בעיקר בשל המיתוסים שדבקו בהם. מספרים כי שמם ניתן להם על סמך הסיפור כי הפדאיון (המתנדבים) שסיכנו את עצמם בשליחויות הרצח נטלו קודם לצאתם מנת חשיש כדי להשתכר ולעורר בהם הזיות בהן חזו בגנים נהדרים וטעמו את טעם בתולות גן עדן – ואף הובטח להם כי ישכנו במחוזות אלו לנצח אם יבצעו את מלאכת הרצח באמונה. חסן אבן-צבאח, אחד ממנהיגה של הקבוצה, אימץ את שיטת ההתנקשויות כחובה קדושה במלחמתו נגד הטורקים הסלג'וקים ובעלי-בריתם הח'ליפים הפאטמים המצריים.

גשר תלוי. עצרנו בדרך ליד גשר תלוי ובעזרתו חצינו לגדה השנייה של הנהר והלכנו לכיוון הטורבינות של המים. שם על שפת הנהר, יורם ליקט סרטן נחלים והציגו בפנינו, הוא גם הסביר למה מיועדות קופסאות העץ הארוכות הפזורות על מדרגת הנהר – למה? ללכוד דגים למאכל השוחים כנגד הזרם ובקופצם נופלים למלכודת העץ. עדר קטן של עזים ופרות דילג בשובבות לידינו. פרחים רבים עיטרו אף הם את המקום – קמומיל, חרחבינה והרבה ירוקים.

אחרי גורי המשכנו מזרחה ולכיוון מצחתה ואח"כ עלינו צפונה לאורך נהר אראגווי אל הדרך הצבאית הגבוהה, החוצה את הרי הקווקז מגיאורגיה לרוסיה. אורכה של הדרך הוא 208 ק"מ והיא מקשרת בין טביליסי, בירת גאורגיה, לולדיקווקז, בירת צפון אוסטיה ברוסיה. נהר אראגווי נובע ממדרונותיו הדרומיים של רכס הקווקז, ונשפך לנהר הקורה קילומטרים ספורים מהסכר ליד העיר מצחתה.

לאורך הדרך הצבאית עצרנו במספר תחנות, בהן דוכני פירות טריים (עם אפרסקים דליקטס!!!), העומדים בחזית של בתים כפריים, ונשים מוכרות מוצרים שנקטפו באותו יום בגן הירק הפרטי, הכל טרי! התחנה הבאה שלנו היתה מאגר ז'ינוואלי Zhinvali Dam. ב-1986 הוקם סכר על נהר אראגווי, שבעקבותיו הוצפו כפרים רבים בסביבה ונוצר מעין אגם, בעצם מאגר מים, ותחנת כוח הידרואלקטרית שנבנתה על הנהר מספקת אנרגיה רבה לסביבה. על גדת המאגר שוכנת מצודת אנאורי, לכאורה מיקום פסטורלי, אך כיוון שהיא נבנתה במאה ה-17, בטרם היות אגם...אלא נהר, היא הייתה עדה לקרבות רבים ועקובים מדם שהתנהלו באזור, בעיקר על מאבקי שליטה. מתחם המצודה כולל שתי כנסיות עם מתחם קבר ומגדל שמירה. המבנה בנוי מאבן חול ועליו צלבים מעוטרים כמו גם דמויות המלאכים גבריאל ומיכאל.

המשכנו צפונה, כשהנוף משתנה, ההרים גבוהים יותר, הטמפ' יורדות והנוף משתנה מאוד כולל חגורות הצומח. ככל שעולים כך מתרחב הלב יותר ויותר, יותר פרות על הכביש, מאיטות את קצב נסיעתנו. בנוף עצים מחטניים והמון מים. לפני הכניסה לגדאורי, סיגל מחלקת לנו את השיר מקסים של יצחק שלו (אבא של מאיר) – אני קורא בהרים, שבהחלט מבטא את תחושת ההתגמדות אל מול העצמה שמקיפה מכל עבר.

השעה 17:00 ואנחנו בכניסה לגודאורי Gudauri, אתר נופש וסקי בגובה 2,200 מטרים מעל פני הים. זהו היישוב הממוקם במקום הגבוה ביותר על הדרך הצבאית. עצרנו להעיף מבט בנוף עוצר הנשימה ועוד רגע "קט" בשירותים (פשוט היה שם Wifi) (J.

מגודאורי המשכנו אל מעבר ההרים ג'ווארי JVARI PASS, מעבר הצלב, בגובה 2,400 מטרים ובו חצינו את קו פרשת המים הקווקזית. כלומר, המים שעד כה זרמו מההרים דרומה, זורמים פתאום צפונה: עברנו מנהר אראגווי (Aragvi), שזורם דרומה אל נהר הטרק (Tergi), הזורם מגיאורגיה צפונה אל רוסיה ולאחר יותר מ-600 ק"מ נשפך לים הכספי. מקורו של נהר הטרק בקרחון על הר הקזבק (אותו נפגוש בהמשך), בגובה 5,033 מטרים מעל פני הים. הגיאורגים אומרים על גיאורגי שמעדיף את רוסיה על פני המולדת שהוא "הלך עם הטרגי/הטרק". ובמילים אחרות "יורד" (או אולי אפילו בוגד...).

הכל דבש. אחרי מעבר ההרים עצרנו באנדרטת האחווה, שנבנתה ב-1983 בתקופה בה עדיין שלטו כאן הרוסים, כדי לציין 200 שנות כיבוש. רגע לא...בעצם ידידות – בין רוסיה לגאורגיה. האמנם הכל דבש בין שתי המדינות? האנדרטה מאוד מרשימה. צורתה מעוגלת והיא שוכנת על רכס מוריק וגבוה. בפתחה עמדו 2 קרוונים קטנים ומרופטים בהם ממש, ממש גרים אנשים ואף מוכרים צ'ורצ'חלה במגוון טעמים, צנצנות דבש ומזכרות. ואם כבר מזכירים דבש, הרי שההיסטוריה מלמדת כי יש להיזהר מדבש שיחי הרודודנדרון הפורח באזור (Rhododendron) - דבש זה, בדומה לדבש הרדוף הנחלים הוא קטלני. סיגל סיפרה על הרעלה המונית של חיילים רומאים מצבא פומפיוס שהורעלו במאה הראשונה לספירה בדרכם למלחמה באזור הים השחור, לאחר שחלות דבש מפרחי רודודנדרון הוצבו בכוונה תחילה בדרכם (מלכודת דבש). במקרה שלנו, כאן ליד האנדרטה, הסירו דאגה – שוכני הקרוון שפגשנו הם אנשים פשוטים, עניים (לפחות במושגים שלנו) ועיניהם אומרות עצב, צורך להתפרנס ולא חלילה לפגוע, מה גם שהדבש באזור נחשב משובח.

גשם דק מאוד טפטף כאשר סיגל הסבירה על האייקונים והסמלים השונים שעל האנדרטה. מצד ימין דמויות וסמלים רוסיים ומצד שמאל דמויות וסמלים גיאורגים.. אם מימין הדמויות הרוסיות בהירות שיער ועם עיניים תכולות, בסצנות המקבילות מצד שמאל הגאורגים מצוירים עם שיער שחור, עיניים כהות. אי אפשר להתבלבל מי הוא מי, ההפרדה ברורה. הפנורמה הצבעונית הענקית מתארת תמונות מחיי היום יום של שני העמים ומעלה על נס את העבודה, יגיע הכפיים, שלום ואחווה. חיילים מניפים עלי זית לאות שלום, ודמות אימהית של רוסיה מחבקת ילד גיאורגי, ובצד השני - ההפך. הכל מאד פסטורלי, אופטימי, יצרני, עולם שאין בו כובש ונכבש.

הכביש המשיך להתפתל ובחלקים מסוימים מצאנו אותו לא מתוחזק ומלא מהמורות, אבל ניכר כי הוא נמצא במקצה תיקונים ושיפורים. עוד שעת נסיעה לערך חלפה, הנוף היה פשוט עוצר נשימה ונראה כאילו הזמן לצידו עומד מלכת. עינינו שזפה להקות סוסים, פרות, חמורים, כבשים והגוונים ירוק על ירוק – מעין פלומה ירוקה שכיסתה כל הר. פה ושם פגשנו גם פרחים כמו הפרגה (דומה לפרג אך בצבע כתום). נסענו עד שהגענו אל העיירה קזבגי (סטפן סמינדה), היושבת על הדרך הצבאית, בסמוך לגבול עם רוסיה, וגולת הכותרת - למרגלות הר קזבגי, השני בגובהו ברכס הרי הקווקז.

קזבגי, על שם מי? שמו של הכפר בעבר היה סטפניסמידה, ע"ש סטפן, תושב הכפר אשר בלילה אחד, בחלומו, נודע לו כי הכפר עומד להיהרס כנראה מרעש אדמה. הוא הזהיר את בני הכפר, אך לא כולם שהו להזהרתו ולא ניצלו. אלו שכן, העניקו לכפר את שמו כאות הוקרה על הצלת חייהם.

סיגל סיפרה לנו כי כאשר הרוסים שלטו פה, הם התעמרו מאוד בגיאורגים והשתמשו בהם למשל לסלילת הכביש באזור ההררי הקשה הזה. אחד מתושבי הכפר, קזיבק צ`ופיקשווילי, האדם שעל שמו קרוי הכפר היום היה אחראי על המעבר בבקעה וגבית המיסים מעוברי האורח. בשלב מסוים התעוררו מהומות והתושבים המקומיים ביקשו שיסגיר לידיהם אורחים רוסים שעברו דרך כפרם. קזבגי הגן בחירוף נפש על הנוסעים עד לשכוך המהומות וכאות תודה קיבל מהרוסים דרגת `גנרל מיור` והמקום כונה `קזבקי` אחריו אם כי גם היום על השילוט רשום גם סטפניסמידה. נכדו אלכסנדר קזבגי היה אחד הכותבים הגאורגים החשובים ובכניסה לכפר ניצב פסל ענק שלו, ובמורד הרחוב פועל מוזיאון קטן בבית הולדתו. קזבגי הסופר בחר לשוב בתום לימודיו לכפר הנידח שבו נולד והחל לעבוד כרועה צאן. הוא המשיך לכתוב, מתעד את חיי הכפר ונלחם למען האנשים הפשוטים. הוא מת כאשר היה רק בן 35. קזבגי, הוא סופר נחשב גם היום, הוא אמנם גיבור מקומי אבל על המקום שלו בהיסטוריה הספרותית מעיבה בעיה אחת - הגיבור הבולט ביותר שלו, הוא מין רובין הוד קווקזי בשם קובה, חובב נקמה בשם העניים, ושמו אומץ שנים לאחר מכן בידי סטאלין, שהשתמש בשם זה בכתביו. כמו שברור לכולנו סטאלין הרבה פחות פופולרי כאן מהסופר קזבגי.

ואם כבר הגענו עד הלום...אז למה שלא נבחר במלון הטוב ביותר – Rooms Hotel, שהוא כיף של מלון עם תצפית נהדרת לרכס הקזבגי. הלובי והחדרים בנויים מרצפת עץ, וניתן למצוא בלובי ספות מפנקות, ספרייה עם ספרים מכל העולם (ביניהם בגדלים ענקיים) וקיר זכוכית אחד רחב המשקיף אל הרכס המושלג וכנסיית השילוש הקדוש. המלון, שזכה במס' פרסי אדריכלות בזכות האיכות האדריכלית שלו והעיצוב, תוכנן ועוצב בידי אנשי מקצוע גיאורגים ובראשם צמד מעצבות צעירות, בשנות ה-30 שלהן, נאטה יאנברידזה וקטי טולריה.

יוסי ואני מהרנו אל החדר, ללבוש בגד ים ולקפוץ אל מימי הבריכה המחוממת (סוף, סוף בריכה). קבלנו חלוקי מגבת ומגבות וחשנו אל המים...אין כמו כמה בריכות כדי לרענן את הגוף, שיזדהה עם הנפש, לאחר יום של נסיעה פתלתלה בהרים המוריקים.

ארוחת הערב הוגשה במלון, ולאחריה יכולנו לחקור את סודות הלובי על ספריו ומשקאותיו.

22 ביולי, 2014 קזבגי – יום טיול ברכבי 4X4 בקווקז הגבוה

פתחנו את היום עם חיוך רחב, ואיך לא – ר' מי חשף את כיפתו בפנינו כבר בדרכנו לחדר האוכל, הקזבגי בכבודו ובעצמו. ארוחת בוקר עם נוף כזה – לא צריך יותר מזה כדי לחגוג יום נישואין (J

לאחר ארוחת הבוקר יצאנו למרתון....(:. לא ברגלינו... אלא במיני ואן 4X4, בתוך נוף ירוק ויפהפה של הרים, מפלים, פרחים ומצוקים. עלינו על הרכבים ונסענו אל מעבר הגבול לרוסיה – מעבר Dariali אציין כי מעבר הגבול הוא חד כיווני היות וגיאורגים אינם מורשים לעבור לרוסיה. בקרבת מעבר הגבול שוכן מנזר ששמו, Dariali Monastery of the Archangels Michael and Gabriel.

מנזר, מעבר...סיגל בינתיים מספרת לנו שאנו עומדים על שיא הקימוט האלפיני, הלא הקווקז הוא חלק משרשרת ההרים הגדולה שנוצרה בעקבות קימוט זה וכוללת גם את ההימלאיה והאלפים. רכס ההרים נוצר בעקבות התנגשות טקטונית שבין הלוח הערבי שזז צפונה, ללוח האירו-אסייתי. האזור כולו, במיוחד רכס הרי הקווקז הגדול נתון גם היום לרעידות אדמה קלות בשל הפעילות הטקטונית הענפה שבו ויש כאן סיכון למפולות סלעים. כמו הגיאורגים, גם ההרים - יש בהם נינוחות רבה, אך גם דריכות...

התחנה הבאה שלנו היתה מפל קטן וחביב אליו צעדנו בין ההרים. שימו לב בתמונה לצמח ההרקליאון, הסוכך הענק המתנשא לגובה של יותר משני מטרים. בארץ אתם ודאי מכירים את הסוככים הנמוכים...ר' מה "קצת" יותר מים יוצרים – גן עדן לפרחים וצמחים.

מהמפל נסענו אל קניון SNO. הנסיעה היתה בכביש עפר מעל הקניון רווי הפלגים והפורח, נסענו בדרך עפר עד שהגענו לסופה אל הכפר ז'וטא. זהו כפר קטן ויש בו מספר בתים, כוורות רבות, מים הזורמים מאחד מהפלגים ובית קפה קטן. עצירת קפה העשירה את ידיעותינו על האזור ועל הצ'רקסים , מיעוט אתני נוסף שמקורו בקווקז. מכאן, עלינו במעלה הגבעה אל ביתה של דריה שהיא גבנית גיאורגית. דריה דוברת עברית כיוון שעבדה בארץ מס' שנים. מסתבר שכאן נמצא בית הקיץ שלה, ובדומה לכפריים רבים באזור היא מגיעה אליו רק בעונה זו. למרות הפשטות של המקום, הוא טובל בנוף נהדר. על השביל פגשנו רוכב וסוסו ופרחים רבים. הגבינה של דריה פשוט מעולה אך לא עמדה למכירה. לעומתה דבש טוב דווקא כן. דריה הציגה לנו מלבושים גיאורגים מסורתיים, שהיו תלויים על חבל הכביסה. עם כל הפשטות, ברדתנו בשביל שמענו מכונת כביסה וראינו אותה מתנודדת בעוז, וחבל הכביסה שבחצר נשא לא מעט פריטים.

ירדנו מהגבעה אל קצה דרך העפר והתחלנו לצעוד במורד העמק בחזרה לכיוון קזבגי. הפריחה כאמור היתה מדהימה עם סוגים רבים של פרחים, צעדנו על שפת הקניון שבקרקעיתו נחל שוצף, מסביב יש הרים מוריקים יפהפיים. נשמנו אוויר פסגות ונהנו מכל רגע עד שלאחר כחצי שעה אספו אותנו הרכבים בחזרה לקזבגי. ארוחת צהריים סעדנו בבית משפחה נחמדה, וניתנה לנו האפשרות לקמח ידיים וללמוד להכין חינקלי וחאצ'פורי, כשהמבשלות המקומיות צוחקות עלנו, בעוד אנו מתאמצים לסגור את קצוות החינקלי.

מי ברכב מי ברגל. לאחר הארוחה יצאנו לטיפוס ממונע אל כנסיית השילוש הקדוש (גרגטי-טריניטי (Gergeti trinity , בגובה של כ- 2,200 מטרים. הכנסייה, שנבנתה במאה ה-13, שוכנת בבדידות מזהרת על פסגה אחת מתוך שלל נופים ההררים עוצרי נשימה ומאחוריה ממש פסגת הקזבגי, שבשעה זו היתה מכוסה בעננים. הכנסייה מוארת בלילה ויש טיילים רבים המטפסים אליה ברגל ולנים בלילה בחצרה. מדובר בכנסייה החשובה ביותר באזור, והיא ללא ספק יוצרת את אחת התמונות המרהיבות של גיאורגיה במיקומה (location, location) על רקע הקזבגי. בכנסייה זו יש פרסקו מאוד מיוחד עם ציור של ישו ולצידו האחד והיחיד – אלוהים, בדמות קשיש חביב עם זקן לבן (דומה לחכם בסדרה 'היה היה'). במקום זה בחרה סיגל להקריא לנו שיר של לאה גולדברג אשר התגלה לאחר מותה.

לאחר ביקור בכנסייה, אנחנו – שמונה מחברי הקבוצה, ירדנו רגלית בצעידה של כשעה וחצי אל הכפר קזבגי. צעידה מבורכת ביותר במורד ההר, בין הפרחים והעלווה, הסוסים והטיילים האחרים. ירדנו בזהירות רבתי בגלל הבוץ. הכנסייה הלכה והתרחקה בעוד הכפר הלך והתקרב, תענוג צרוף.

בהגיענו לקרבת פסלו של קזבגי, חיפשנו מונית, שתיקח אותנו במעלה הגבעה (מרחק חצי שעת צעידה נוספת אך דקות אחדות של נסיעה) אל מלוננו. הנהג לא דיבר אנגלית, והסכום שנסגר תוך כתיבה על גבי חלון הרכב המאובק היה 15 לארי. הוואן זחל במעלה הגבעה והוביל אותנו בבטחה למלון. כשהגענו, אברי שלף שטר של 20 לארי ונתן בידי הנהג. והנהג מצידו הגיב בקול כועס ובתנועות ידיים שנראו לא מרוצות. לא הבנו. שפת הגוף שלו שידרה אי שביעות רצון. אנו, למודים ניסיון תיירותי ברחבי העולם, חשבנו בעוונותינו שהוא רוצה יותר ואולי המחיר שסגרנו נמוך מידי או אולי לא הבנו הוא התכוון ל-15 לארי לאדם ולא למונית... נגשנו יחדיו אל פקידת הקבלה, לצורך תרגום...והנה מה מסתבר, הבחור אכן אינו שבע רצון, מסיבה מאוד ברורה – הוא ביקש 15 ואנחנו מתעקשים לתת לו שטר של 20. "אין לי עודף" הוא אמר לפקידה. הייתם צריכים לראות את החיוך על פניו כשהובהר לו ש-5 הלארי הנוספים הם טיפ (: לחיוך יש כן שפה בינלאומית.

הערב חגגנו על 2 בקבוקי יין אדום מעולה – Chateau Mukhrani – Speravi 2011, שאותו רכשנו למחרת בטביליסי.

בוקר חדש במרומי הקווקז, הקזבגי לא חשף כיפתו ולעומתו זו מברזל אשר בארצנו הקטנה חושפת את שלה. כן. מחוברים בבוקר ובליל לחדשות מישראל. גופנו כאן וליבנו בארץ. שמענו שיש מגבלה על טיסות לארץ ומחוצה לה, ובליבנו מנקר הספק לגבי הטיסה שלנו. ומילא...בינתיים יום שלם עוד לפנינו, בדרך לטביליסי.

היה לנו אחלה מזג אוויר, ואנו בדרך מהמלון המדוגם, לטביליסי. עדר פרות מעכב אותנו לרגע מעל אחד הגשרים. פסגות אדירות, שטיחים ירוקים, ברקע שיר של הביטלס – Give Peace a chance. מושלם. ואז סיגל שולפת שיר מרגש של פבלו נרודה, משורר צ'יליאני, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1971. ממש מזמן אך ודאי וודאי אקטואלי. אט-אט גווע:

עצרנו לפני מעבר ג'ווארי כדי לטפס ברגלנו, מבלי להחליק על מדרון תלול הבנוי מסלע משקע יבשתי, ממשפחת סלעי הגיר, שנקרא טרוורטין. בראש הר הטרוורטין עמדה לה פרה אחת וקשקשה בזנב, אנחנו צעדנו בזהירות על המדרון בעוד מים זרמו עליו ללא הרף והוא נראה חלקלק... אך כלל לא! הטרוורטין נוצר על ידי משקעים של מינרלים המתמוססים במים על פני הקרקע או מתחתיה. הגיר המומס שקע על פני הסלע בצורת שקערוריות קטנות וגימגם את פני הסלע, כך שהוא נראה כמו עור של פיל בגוון חלודה. שימוש היסטורי מוכר: טרוורטין בעבר נכרה ע"י הרומאים לצורך בניית הקוליסאום שרב רובו בנוי מאבן טרוורטין.

למרגלות הר הטרוורטין היו מספר דוכנים של צ'ורצ'חלות, מאוד טריות ומוצלחות. נפרדנו ממזג האוויר הקריר הנעים הזה ושמנו פעמנו דרומה.

התחנה הבאה של היתה העיר מצחתה, עליה השקפנו בתחילת הטיול, בעוד אנו עומדים בחצר כנסיית הצלב. מדובר בעיר עתיקה מאוד וכאמור שימשה כבירת ממלכת כרתלי מהמאה ה-3 לפנה"ס ועד המאה ה-5 לספירה.

הירידה מהאוטובוס הפגישה אותנו שנית עם החום הלוהט של אזור זה. ביקור קצר ב"נווה צדק" של מצחתה כלל גם כניסה לקתדרלת סווטיצחובלי, "כנסיית העמוד נותן החיים" , שבה הקפידו לדרוש מאתנו ללבוש חצאית (גם גברים), וכמובן כיסוי ראש ע"י נשים. בכנסייה זו יש דגם אבן מוקטן של כנסיית הקבר, ויש גם ציור קיר של גלגל המזלות. לאחר הפסקת צהריים בקניון/סופרמרקט בטביליסי בו הצטיידנו באלכוהול כמתנות להביא הביתה – צ'אצ'ה ויינות טובים, נכנסנו אל מרכז העיר טביליסי.

ככה זה כשיש שניים. בחלק השני של היום סיירנו במרכז העיר טביליסי. תחילה ביקרנו בבית הכנסת הגדול בטביליסי, שהוא למעשה קומפלקס של 2 אולמות בתי כנסת בשתי קומות. השער, של בית הכנסת המפואר מורכב משני לוחות הברית, ולצידו מנורה גדולה בנויית אבן. בית הכנסת שנבנה ע"י יהודי אחלציחה (העיר בה קבעה שילה שלנו את משכנה) שוכן כבוד באזור שהיה לב ליבה של השכונה היהודית בשנים עברו וכיום הוא אזור תיירותי ברובע העתיק של טביליסי. הביקור התנהל בהנחיית חיים הגבאי והמתורגמן הסימולטני המשמח שלנו - שלחמן שהתנדב לשמש לו כמתורגמן מרוסית לעברית, והאמת...זו היתה המצגת הטובה ביותר בעיר באותו יום. חיים סיפר לנו שיש בעיר: 2 מסעדות כשרות, 2 חנויות שמוכרות בשר כשר, 2 בתי ספר המלמדים עברית. חיים סיפר שהגיאורגים מאוד אוהבים יהודים, בגלל שגם הם מאמינים שהיהודים הם העם הנבחר. ועוד, במשך השנים, לא הייתה במדינה הגבלה על מקום מגוריהם של היהודים, מעולם לא היו שכונות סגורות ליהודים (גיטו), אולם הם בחרו להתגורר בשכונות עם חבריהם ומשפחתם ותמיד קרוב לבית הכנסת.

ואם כבר ביהדות גיאורגיה עסקינן, נתקלתי במאמר מעניין של אליהו בירנבוים על יהדות גיאורגיה. בירנבוים כותב כי, "ערכה הגדול של המשפחה הוא אולי הסוד המשמר את הקהילה היהודית בגרוזיה ומותיר אותה במשך כל הדורות ללא התבוללות. המקומיים רואים בהם אחים לכל דבר, ואפילו הנאצים והסובייטים לא אינו להם רע". הוא מכנה את היהדות בת אלפי השנים במדינה כ"יהדות הפלאים".

אנחנו מאוד התרשמנו מהעתיקות ומהיופי הצנוע של כל בתי הכנסת בהם ביקרנו. בכולם היתה לי תחושה כאילו רוח השכינה עומדת באוויר. טיפוחם של בית הכנסת מוסבר במאמר בשל מרכזיותו של בית הכנסת בחיי היהודים בקהילה בגיאורגיה. אחד מסופרי הקהילה הגיאורגית (מתן אליהשווילי) קובע כי "היהודי חשב את בית הכנסת לביתו העיקרי" ולכן עשרות שנים של שלטון קומוניסטי לא פגעו במעמדו בחיי היהודים.

על פי בירנבוים, אופייה ומנהגיה של הקהילה הגיאורגית מתנדנדים בין מזרח למערב, בין מזרח לאשכנז. מחד הם קיבלו על עצמם מנהגים מזרחיים בהשפעת הקשר של הקהילה עם קהילת בגדאד, אולם מאידך בדורות האחרונים, החל מהמאה ה-19, אחדים מבני הקהילה נשלחו ללמוד בישיבות בליטא ובמזרח אירופה וקיבלו על עצמם מנהגים אשכנזיים. מעניין לציין שבקהילה זו אין למעשה כוהנים ולויים. גם כיום כמעט ואין כוהנים, אלא אחד או שניים אשר הגיעו מפרס ואיראן לפני כ-150 שנה. בעניין זה יש להם מנהג ייחודי לברך ברכת כוהנים כל שבת.

מבית הכנסת המשכנו לכיוון פסלו המוזהב של דוד הבונה, ומהכיכר בה הוא נמצא פנינו ימינה שלדרות רוסטאוואלי. נכנסנו במוזיאון הלאומי של גיאורגיה (5 לארי לאדם), כדי לראות מקרוב דוגמאות תכשיטי זהב ואבנים טובות יחידים במינם שגילם כמה אלפי שנים ועם זאת חלקם עדיין יכולים להיות אקטואליים. אולי לא של אלו עם תליון ראש השור והעגילים התואמים, אך בהחלט כל הקלאסיים בזהב נוצץ.

יצאנו מהמוזיאון, וצעדנו לכיוון מלו רדיסון – נקודת המפגש שנקבעה לצורך נסיעה לארוחת הערב. למרות השעה, בין ערביים...קרוב ל-18:00, הטמפ' להטו עם קרוב ל-40 מעלות. צעדנו בשדרה היפה, עם העצים הגבוהים והבניינים המשולבים - חדש עם ישן, השמש קפחה אך לא ניתן היה להתעלם מיופייה של העיר ומניקיונה הבוהק.

בארוחת הערב בה הובאו לשולחן מיטב מטעמי גיאורגיה, הופיעה להקה מקומית בשירים ובריקודים. ניצח על הכל מוריס, כירורג פלסטי במקצוע, שמטיב לשיר ולרקוד, כנראה כמו כל גיאורגי אך קצת יותר. מרגש ביותר היה השיר "הבאנו שלום עליכם" שחתם את ההופעה.

בדרך לשדה התעופה החלו הספקות להתעורר, כששמענו על עיכוב בטיסה, שעתידה לאסוף אותנו. לבסוף, העיכוב בטיסה נבע מתקלה במטוס ולא בשל הסיכון לנפילת טילים באזור נתב"ג (ערב קודם נפל טיל ביהוד, סמוך לשדה התעופה – וחברות זרות, בהובלת האמריקאיות, הודיעו על הפסקת טיסותיהן לישראל). העיכוב שלנו ארך 5 שעות, המטוס שאסף אותנו היה אמנם רומני מצ'וקמק, אך למזלנו עם טייס מצוין. הגענו ארצה לנתב"ג שלמים. אני באופן אישי נשמתי לרווחה, כי יותר מכל הרגשתי צורך להיות בארץ בימים אלו של צוק איתן.

אפילוג - 24 ביולי, 2014 תל-אביב

נחתנו בארץ בבוקר יום חמישי 24 ביולי ב-5 בבוקר והספקנו לראות את הזריחה על בוקר חדש בישראל.

אינני יכולה שלא לחתום מסמך זה ללא עוד שיעור מרענן ידע של סיגל היקרה. אי לכך אציין כי פתחתי בפרולוג ואני מסיימת באפילוג ולא באחרית דבר בגלל ההקשר השפתי. אני בבורותי לא ידעתי על ההקשר של הענקים מהמיתולוגיה היוונית, האחים פרומתאוס ואפימתאוס, לעניין.

את פרומתאוס הזכרתי כבר קודם. משמעות שמו היא - החושב מראש. המושג 'פרומתאיות' מסמל מרדנות ומלחמה הרואית, מרובת סבל בכוחות עליונים. מאבק שייעודו שחרור הרוח מכבליה, והשגת חירותו של האדם. להבדיל מפרומתאוס, האח הגיבור והחכם, אפימתאוס הוא זה המבין לאחר מעשה. כל מיתולוגיה והאחים שלה...אפימתאוס היה האחראי מטעם זאוס על מתן תכונה חיובית לכל חיה, אך כאשר הגיע הזמן לתת לאדם תכונה חיובית - לא נשאר בידו דבר. ולכן, פרומתאוס גנב את האש מזאוס ומסר אותה לאדם. כעונש, יצר זאוס את פנדורה לאפימתאוס, בידיעה שהוא יתאהב בה למרות אזהרותיו של פרומתאוס, שאמר לו לעולם לא לקבל מתנה מהאלים. את סיפור תיבת פנדורה כולנו מכירים. היא שקיבלה קופסה מהרמס והונחתה לעולם לא לפתוח אותה. אולם בשל סקרנותה היא פתחה אותה, ובכך שחררה את כל האסונות של האדם. היא סגרה את הקופסה בזמן, כך שנשאר רק דבר אחד בקופסה - תקווה. למזלה של האנושות פנדורה מאוחר יותר שחררה גם את התקווה מהתיבה, כך שלמין האנושי תמיד יש תקווה גם בזמני רוע.

ובנימה אופטימית זו תרשו לי לסיים במילות שירו של מיכאל וקנין ובראשכם אני מקווה מתנגן הלחן המרגש של שמעון בוסקילה ושירתה של מירי מסיקה.

בשמי ובשם יוסי,

תודה מקרב לב לסיגל גבע, מדריכה נדירה ואישה מופלאה.

זכרו כי העולם הוא גלגל ענק, וממרומיו תוכלו לדאות תמיד למרחק חדש.

שלכם,

לאה