רשמי מסע סין

נחתתי בעיר הונג קונג ביום רביעי אחרי הצהריים, טיילתי עם אחי וחזרתי למלון בשעה 23:30. העיר שוקקת החיים הותירה בי רשמיה ולא חשתי מספיק עייף. על חיבור לאינטרנט לא הסכמתי לשלם מחיר מופקע, כך שנשארתי עם מחשב ללא אינטרנט והתחלתי במלאכת הכתיבה. המשכתי במסורת זאת בכל יום בערב ואף בחלק מהטיסות, ולהלן התוצאה. הכתוב איננו מהווה מחקר מדעי לתייר הישראלי בסין, אלא מציג מבט חטוף וסלקטיבי של אורח לרגע, והוא מבוסס על מפגשים עם מיגוון לא מיצג של אנשים ועל התמונה הסוביקטיבית המשתקפת ממפגש ראשון עם הענק הסיני.

הכתוב איננו קשור למטרת הנסיעה. מסמך המסכם את הצד המקצועי יכתב בהמשך ביחד עם שותפתי לנסיעה.

חמש דקות לפני היציאה לשדה התעופה אני רואה באתר האינטרנט של רשות שדות התעופה שהטיסה נדחתה בכשעה. יופי, אפשר לקחת את בני שגב לצופים. חוזרים מהצופים ובאינטרנט עדיין מופיע האיחור -; אשתי לוקחת אותי לתחנת הרכבת הסמוכה לפארק הירקון. הרכבת מאחרת בכ 10 דקות ובמהלך הנסיעה אני מקבל טלפון מאשתי כאשר בפיה הבשורה ש"האיחור נעלם באינטרנט". הלחץ מתחיל. אני מגיע לשדה התעופה כשעה ועשר דקות לפני הטיסה, כמעט ואין תור, ואני מספיק לראות שהמצלמות בסקאל דיוטי-פרי יותר יקרות מאשר ב"זאפ", וזאת גם בלא מכרז.

לקח מס 1 -; אין לסמוך על אתר רשות שדות התעופה ככל שהדבר נוגע לאיחורים בטיסות יוצאות.

למחרת, ביום רביעי אחר הצהריים אני נוחת בהונג קונג. מזג האוויר חם ולח, משהו בין תל אביב בקיץ לתל אביב באביב. 10 דקות בתור לבדיקת דרכונים והחוצה לרכבת למרכז העיר (דומה לתל אביב).הדבר הראשון שחווים ביציאה מהרכבת הוא ענן זיהום האוויר, מראה עכור וריח חריף של אוכל. בבניינים הגבוהים, קשה שלא להבחין: בניינימגורים, מסחר, קניונים ולמעשה רב הבניינים במרכזה של העיר הינם גורדי שחקים.

בהונג קונג המתין לי "מדריך תיירים מוסמך" -; אח שלי אשר במקרה היה במקום בין תערוכות, ואשר מתוקף עבודתו ביקר בהונג קונג כ- 20 פעמים בשנים האחרונות. דבר ראשון ל"ויקטוריה פיק" משם צופים על העיר הגבוהה מלמעלה, ולאחר מכן אל השווקים, מכל המינים והסוגים.

הונג קונג הינה בעצם קניון חנויות גדול אחד: חניות מכל הסוגים והמינים ובכל קשת המחירים. אנחנו רגילים לקניונים הבנויים על שטח גדול ובמעט קומות. במרכז הונג קונג הקרקע יקרה. קניונים בנויים על שטח קטן ומגיעים לגובה של מעל ל- 20 קומות. על חוקי הבניה במדינת ישראל לא שמעו שם: ניתן למצוא בניינים מחוברים האחד לשני לצד בניינים אשר ביניהם מפריד פחות מחצי מטר. את הבניינים בצד של האי מחברים גשרים להולכי רגל כך שרוב תנועת הולכי הרגל איננה מתבצעת במדרכות הסמוכות לכביש, אלא במעברים עיליים ממוזגים.

מי שמעוניין לקנות דברי אלקטרוניקה, עדיף שיעשה זאת באחת הרשתות, ולא באחת מהחנויות "זרועות" הניאונים באזורים התיירותיים. אמנם אין ברשתות הגדולות את חדוות המיקוח, אך הקונה יכול להיות בטוח שלא סידרו אותו במחיר או במוצר. מי שעדיין לא קנה Plasma או LCD ישמח לשמוע שהחידוש הבא כבר בדרך: מסכי פלזמה תלת מימדיים של חברת Haier, בשלב זה רק להדגמה. רואים בהם כמו בקולנועים תלת מימדיים בהם נעזרים במשקפיים מיוחדים, רק שהפעם ללא משקפיים.

בלילה העיר יפה יותר. קשה מעט להבחין בזיהום האוויר, והבניינים צבועים בשלל ניאונים צבעוניים ומרהיבים. הריח בשווקים חריף לנוכח טיגון של מיני בעלי חיים. העיר חיה ונושמת בלילה כמו ביום, מאות ואלפי אנשים פוקדים את הרחובות. מי שיכנס לתחנת הרכבת התחתית בלילה יחשוב שהוא נמצא בRush hour" " בניו יורק. כן, עמוס כל הזמן גם בשעות מוזרות. זה מה שקורה כש"דוחסים" כמה מיליוני תושבים + משרדים על בשטח כה קטן.

היעילות הינה דרך חיים. באוטובוס -; לא מחזירים עודף. צריך לעלות עם סכום מדויק, או לא לקבל עודף "כעונש". הנהג פשוט אינו מתעסק עם כסף -; אין לו זמן לזה. הוא מסתכל על הנוסע משלשל שטרות או מטבעות לתיבה ונוסע. זה נכון גם בסין. ברכבת התחתית פוגשים רק מכונות אוטומטיות. אמצעי התשלום הנפוץ הוא Octopoosy -; כרטיס מגנטי נטען. מעבירים אותו, גם כשהוא ספון בתוך התיק ליד קורא בכניסה וביציאה מהרכבת התחתית, באוטובוסים, בחנויות, בעצם בכל מקום, ולעת הצורך מטעינים אותו. אמצעי תשלום זה עובד גם בסין. באופן זה נמנעת התעסקות עם מזומן ועודף.

למחרת, ביום חמישי בבוקר אני פוגש את דבורה בשעה 8:30 בכדי לנסוע יחד לתערוכה בסין. מגיעים בזמן לתחנת הרכבת, אלא שעל דלפק הכרטיסים כתוב שהרכבות עד 10:32 מלאות. קונים כרטיסים ל- 10:32 וממתינים ב"מקדונלד". עולים על הרכבת בזמן. לקח מספר 2: להזמין כרטיסים לרכבת מראש.

הנסיעה נעימה, משכה כשעה וחצי ובמהלכה אנחנו עוברים על פני עיר אחת, מספר כפרים, שטחים ירוקים רבים ומעט שדות אורז. הקרונות דומים לרכבת ישראל. טיפ לנוסעים ברכבת בסין: יש ללכת לשרותים לפני העליה. לא רק מפני שהשרותים אינם נקיים, בלשון המעטה, אלא מפני שהם נעולים ובכדי להכנס צריך להתחנן בפני דיילת הקרון פעמים רבות. ועוד תזכורת קטנה, במקומות ציבוריים בסין למי שאיננו יודע יש "בול פגיעה". הנסיעה מסתיימת ואנחנו נכנסים לסין, רק לאחר שכלב מרחרח אותנו בכדי לוודא שלא הבאנו סמים.

לסיני שרוצה לעשות את הדרך ההפוכה קשה מאד. שכר המינימום בהונג קונג העומד על 750 דולר ארה"ב גבוה עשרות מונים מזה הנהוג בסין, וקיים חשש מתמיד מהגירה סינית של אלו אשר מחפשים עתיד ורוד יותר. בהתאם, בכדי לבקר בהונג קונג כסיני יש להוכיח קיום מקום עבודה בסין, יכולת השתכרות, ולחתום על סדרת טפסים מפחידים אשר העובר על הוראותיהם צפוי לעונשים נוסח סין. בקיצור, יותר קשה מהשגת ויזה לארה"ב (לסינים). ואכן ברחובות הונג קונג כמעט שלא רועים דרי רחוב או מקבצי נדבות.

גואנג'ו היא עיר המחוז הגדולה בדרום המדינה, גרים בה כ 10 מיליוני תושבים. בעיר דרים בכפיפה אחת תושבים מכל המעמדות: עושר אשר כמותו לא מוכר לנו בארץ למעט בקרב מספר משפחות, בצידו מעמד בינוני גדול, ומעמד נמוך בעל הכנסה נמוכה מאוד. מרכז העיר מאד מטופח ומפותח. פארקים גדולים, מגדלי פאר שלא יבישו את ערי ארה"ב הגדולות, קניונים לאלפיון העליון וכו'. שכונות פשוטי העם מוצנעות מכל עין. התייר שיסתובב ברחובות הראשיים לא יראה דבר. צריך להיכנס לסמטאות ארוכות ומציד השני מגיעים לסין האחרת. להלן תמונות מהעיר הראשונה אליה הגענו: גואנג'ו.

את ארוחת הערב הראשונה אכלנו בסמטה. ארוחת ערב עלתה לנו כ 7 ₪ לאדם כולל שתיה. אני לא בדיוק יודע מה אכלתי אך זה היה טעים (מעט חריף), כתפריט שמשו לנו מנות שאכלו סינים אחרים במסעדה. כמו חנויות ובניינים, התייר יוכל למצוא מסעדות מכל הסוגים והמינים, ובכל המחירים. עם כל מנה מגיעה צלוחית אורז, וגולת הכותרת מקלות אכילה מעץ פשוט אשר ממחיש כי מדובר בכלי יום יומי ולא באופנה במסעדה טרנדית מערבית (קוו'אי זי). כן, למדנו לאכול באמצעותם. זה מאריך את זמן הארוחה (שלנו). בכל מסעדה (גם הפשוטות שביניהן) ניתן לבקש כפית. בחלק מהמסעדות מגישים לתיירים את הכפית גם אם לא יבקשו, אולי בכדי לנסות ולשמור על ניקיון המסעדה. בבתי המלון מונח על השולחן סכו"מ. כן, הסינים באמת אוכלים רק באמצעות מקלות.

המכנה המשותף של המסעדות בהן אוכלים לפי תמונה הינו שהאוכל יהיה חריף, ואין זה משנה איך ננסה להסביר למלצר, בכתב או בתנועות שאין אנו מעוניינים באוכל חריף. ואם מגיע קלקול הקיבה, כל רשתות המזון האמריקניות כאן ובגדול: מקדונלד, פיצה האט, KFC ,7eleven ועוד -; כולן רותמות את מנוע הצמיחה הסיני לגרוף רווחים. מבין הרשתות הזרות KFC היא הפופולארית ביותר. ביום ראשון בערב גם אני אכלתי במקדונלד, באזורי התיירים ניתן למצוא מסעדה מרשת זאת במרחקים של כ 200 מטר האחת מהשניה. כולן גדולות, כולן עמוסות. בזמן עמדתי בתור למדתי על פטנט שלא ראיתי בארץ. מעבר לקופאיות הרגילות בשורת הדלפק, עוברות בין הממתינים בתור קופאיות "ניידות" עם "פאלם" , מבצעות הזמנות, ונערים / נערות מהצד השני מעבירים לממתינים את מבוקשם.

התנועה בכביש בסין יותר מסוכנת מאשר בישראל. נהגים לא מעטים מתייחסים לאור אדום כהמלצה, ולא רק לאחר מועד ההחלפה מירוק. גם הולכי הרגל עוברים חופשי באדום. עד כדי כך הגיעו הדברים שבצמתים במרכז העיר הוצבו מדריכים ( Traffic assistant ) אשר מבקשים מההולכים ושבים שלא לחצות באדום -; זה לא תמיד מצליח. להלן תמונות בהן מוצגים מדריכי תנועה.

זכות הקדימה להולכי רגל במעבי חציה איננה קיימת דה פקטו. זכות קדימה יש למי שתפס את המסלול, רכב או הולך רגל. אם הזכרנו הולכי רגל, במרכז העיר קיים מנגנון למעבר הולכי רגל עיוורים כמעט בכל רמזור, אולם לנוכח התנהגות הכביש של הנהגים אסור לסמוך עליו -; חבל על הכסף / החיים.

כלי תחבורה יש מכל המינים והסוגים: רכבת תחתית, חשמלית, אוטובוס, מונית, ריקשה, אופנוע, אופניים ממונעים, אופניים לא ממונעים ו.......אנשים שסוחבים אחריהם עגלות עמוסות. הכלי היעיל במרכז העיר הוא הרכבת התחתית, מזכירה מאד את הונג קונג, גם אם חלק מהקרונות מעט מיושנים יותר: מהירה, מגיעה בתדירות גבוהה, שקטה ועמוסה, בשונה מהונג קונג, בכל תחנה בסין יש עובד המסייע לעוברי אורח שנשארו ללא כסף קטן הדרוש למכונות האוטומטיות. הרכבת בסין איננה נופלת מרכבות תחתיות במערב אירופה, נהפוך הוא. ראו למשל את מנגנון הדלת הכפולה של הרכבות (בדומה למעליות בישראל) אשר קיים בסין ואיננו קיים בחלק ממדינות אירופה.

תדירות האוטובוסים בגואנג'ו גבוהה מאד, אך האוטובוסים עמוסים מאד, וחלקם הקטן מזכיר "ליילנד" משנות השבעים. מחירי הדלק יותר גבוהים, באופן יחסי לשאר מוצרי הצריכה, כ 2.5 ₪ לליטר. הכלי הפופולרי להובלת מי עדן ובלוני גז הינו האופניים, ממונעים או לא ממונעים, ראו תמונה.

חברת פלאפון מתגאה בכך שלמרות שאיננה עובדת ב GSM עדיין ניתן לקחת את המכשיר הרגיל לארה"ב ולמזרח הרחוק. כשצלצלתי למוקד 444* לפני הנסיעה המליצה בפני המוקדנית לקחת בחשבון שבחלק מסין תקשורת TDMA איננה טובה ומומלץ לקחת בשדה התעופה בעמדת פלאפון טלפון GSM , כך עשיתי. המוקדנית צדקה. בחלקים רבים היתה בטלפון TDMA תקשורת אנלוגית בלבד (ללא SMS), בחלקים אחרים לא היתה תקשורת. ה GSM נתן מענה מלא לאורך כל הדרך. לקח מספר 3: לסוע לסין עם טלפון GSM .

בשביל התייר הכול בסין זול, החל מהתחבורה, המשך במזון וכלה במוצרים. מהתרשמותי, היחס בהשוואה לארץ בממוצע לא מדעי הינו 1:4 (מזון, נסיעות, קניות). לגבי מוצרי אלקטרוניקה קטנים: 1:2. נדל"נ -; זה כבר סיפור אחר. לדברי אחד הישראלים שעובד במקום עלות של מטר משרדים באחד מהבניינים היפים הינה למעלה משלושת אלפים דולר למטר -; בערך כמו ב"עזריאלי", ולדבריו עוד היד נטויה. מחירי הנדל"נ במרכז ממשיכים לעלות, והעיר בתנופת בניה. בכדי להימנע ממקרה "חפציבה" אוסרת הממשלה על קבלנים למכור דירות לפני שהושלמו 70% מהעבודות בבניין. כל בניין חדש שמוקם מפגין עוצמה והדר. בסין יש פועלי בניין גם מהמין הנשי.

בכל חלון ראווה של חנות מסוג "נגב קרמיקה" מופיע תצוגת אופנה של שרותים מהסוג של "בול פגיעה", כשבתוך החנויות ניתן למצוא גם אסלות מעוצבות , כמותן קיימות בבתי המלון.

בכניסה לאתרים (מוזוליאום מאו צה טונג, מקדש הפגודה וכיו"ב) גובים דמי כניסה בסכום של כ 10-20 ₪, ולתושב מקומי כשליש מסכום זה. חריג נוסף למחירים הזולים הינם מחירי המלונות אשר בזמן תערוכות מנצלים את עודף הביקוש ומקפיצים מחירים.

קיימים שווקים רבים, בהם שתדלנים רבים המנסים להשפיע על העובר להיכנס אל החנות. טכניקה נוספת למשיכת לקוחות אל החנויות הינה מחיאת כפיים לצורך הכנסת עובר האורח. את רב המזכרות רכשתי בבייג'ין ב Hong-sow pearl market בסמוך ל Heaven temple וברחוב הקניות Wangfajing - מומלץ מאד. חנויות בסגנון רוכלות בהם מזכרות למכביר.

בוודאי שכן, למרות שרב המבוגרים אינם יודעים אנגלית. בקרב הצעירים ידיעת האנגלית טובה יותר, כך שאפשר לפנות ולקבל תשובות וסיוע, אם לא מהראשון אז מהשני, אם לא מהשני אז מהשלישי. שמות הרחובות כתובים גם באנגלית, הרכבת התחתית גם היא משולטת באנגלית, וקיימות מפות טובות. בהתחלה צריך אומץ, אבל כמו לאחר הניווט הרגלי הראשון בבה"ד 1, אחרי שזה מצליח נכנסים לשגרה. לעיתים עולה הספק כשהמציאות בשטח לא מתאימה למפה. כן, צריך לקחת בחשבון שהמפות משתנות בקצב איטי יותר מהמציאות. כביש יכול להפוך לבניין (או ההפך), רחוב יכול לשנות את שמו (זה קרה לי רק בגואנג'ו).

נהגי המוניות אינם יודעים אנגלית. תייר שמעוניין להגיע במונית ליעד מסויים צריך לבקש מבעוד מועד שיכתבו את הכתובת בסינית. בנוסף, בכל מלון מקבלים כרטיס של המלון בסינית, למקרה שתייר יאבד את הדרך וידרש לעלות על מונית. יתכן שהמיתוס על פיו לא ניתן להסתדר לבד נכון לגבי האזור הכפרי.

מכל אמצעי התחבורה הניוד ברכבת התחתית הינו הפשוט, המהיר והזול. חסרונו בכך שלא מבחינים בתכסית למעלה, אולם כשהזמן קצר ומעוניים לעבור מרחקים בערים ענקיות ופקוקות, אין טוב מאמצעי זה.

לפני נסיעתי הזכירו לי את שידעתי: כרטיס ביקור מגישים ומקבלים בשתי ידיים. בנסיעה נוכחתי שלא רק את כרטיס הביקור מגישים / מקבלים בשתי ידיים, אלא בעצם הכל: עודף, מוצרים בחנות, דרכון, חשבון, צלחות. באופן זה מראה המגיש / המקבל יחס רציני ומכבד.

כח האדם איננו יקר, ולכן יש עובדים רבים: שוטרים, דיילות, שפשוט עומדים במקומם, ומבלי שברור מה המטרה. זאת כנראה אחת משיטות המדינה למצוא עבודה ליותר אנשים, גם על חשבון אבטלה סמויה.

כתבתי שלא אכתוב על התערוכה, ובכל זאת שתי מילים. הזכרתי כבר שאפשר להסתדר ללא מתורגמנים, ובוודאי בתערוכה בה כל המציגים דיברו אנגלית ברמה כזאת או אחרת. למרות זאת בכניסה לתערוכה אתם יכולים לראות שורה של מתורגמנים שמחזיקים שלטים על שפות התרגום השונות. להבנתי יש בהם צורך רק לזרים שאינם דוברים אנגלית.

שרותי מין הוצעו לי יותר מעשר פעמים במהלך סיבובי בעיר (כשהייתי לבד), או לפחות זה מה שאני חשבתי שהוצע לי: מסז', Body מסז' או Relex על ידי בחורות צעירות וחיכניות. הבטתי על אחת הצעירות ברחמים כאשר היא עוברת מגבר לגבר בצעדים מהירים ומקבלת תשובות שליליות מכולם. מקצוע נוסף שקיים גם בעיר העתיקה בירושלים וגם בסין הוא מצחצחי הנעליים. מצחצחי הנעליים עוברים בין עוברי האורח ומציעים פינוק לנעל גם למי שלובש נעלי ספורט מבד.

בסה"כ התושבים מאד אדיבים ומנסים לעזור -; זה לא תמיד מצליח.

לתייר המזדמן קשה להבחין שמדובר במדינה קומוניסטית. קיימים בשטח בעלי תפקיד ממשלתיים רבים: חיילים, שוטרים ומשמר אזרחי, חלקם במדים חומים, אחרים בכחולים, בכמות הגדולה משמעותית מכמות שוטרי המקוף בלונדון. המניע לריבוי השוטרים (דומה לריבוי מוכרנים / דיילות) הינו הצורך של הממשלה לספק משרות רבות בכדי למנוע אבטלה. לדברי המקומיים, אין בין הימצאותם לבין מעקב אחר מקומיים / זרים דבר. יש אפשרות שלא זיהיתי נכון את החיילים / שוטרים, וחלק מהם הינו שומרים בתשלום. אתמול -; יום שני ה 22.10.07 התקיימו בחירות בסין. 260 חברי מועצת העם, שמגיעים מהמחוזות השונים בחרו את 9 חברי הממשלה. כל חבר בחר 3 חברים. בממשלה החדשה ראש ממשלה ושמונה שרים. שבעה מחברי הממשלה מהנדסים, מחנך אחד ועובד סוציאלי אחד. איך מגיעים להבחר להיות אחד מ 260 חברי המועצה הממנה -; בדר"כ כלל דרך הצלחה או קשרים במסגרת עבודה בשלטון המקומי או במשרדי הממשלה.הבנתי שהביטוי המרכזי לקומוניזם בסין כיום הינו כנראה מנגנון חלוקת העושר, מה שנקרא במחוזותינו "ג'ובים", ולעיתים אף מעבר לכך.

לפני שנסענו קראתי שתופעת היריקות ברחוב כמעט ונעלמה. זה נכון באזורי השפע והפאר . כשמתרחקים מהם רק מעט היריקות חוזרות לנוף, למרות שלטים בהם מובטחים קנסות של 10-25 ₪. אנשים יורקים גם ליד שוטרים (אני לא בטוח שהבחנתי נכון בין שוטרים לבעלי תפקיד אחרים) ללא כל תגובה.

המלון בהונג קונג הוזמן על ידי הסוכנת של מכבי. בסדר גמור, נוח, נקי וצנוע. באותו מחיר ששלמנו קבל אח שלי מלון ברמה גבוה יותר דרך האינטרנט. לגואנג'ו רצתה הסוכנת להזמין לנו מלון מלון 3 כוכבים בעלות של 150 דולר ללילה. באינטרנט ראינו שהמחיר זול משמעותית וביטלנו את ההזמנה. באותו מחיר קיבלנו בסמוך לאותו מלון מלון חמישה כוכבים מצוין (כולל אינטרנט חופשי בחדר). צריך להבין שבסין יש סוגים רבים של מלונות חמישה כוכבים, אנחנו היינו בסוג הזול מבניהם -; מבחינתי מצוין. יש מלונות חמישה כוכבים גם בסכומים כפולים ומשולשים וזה באמת לא אותו מוצר. הפער בין חמישה כוכבים שלנו לחמישה כוכבים ב- "Westin" במרכז גואנג'ו הינו כמו הפער בין מלון שני כוכבים וחמישה כוכבים באילת. כן, אין גבול לפאר, לעושר ולהדר, כשיש אוכלוסיה רחבה מאד שחלקה בעלי ממון. לקח מס' 4 -; מלונות דרך האינטרנט ולא דרך סוכן מקומי. מצ"ב דוגמא לאתר מצוין:

ביום שני קמים בבוקר אורזים ונוסעים לשדה התעופה, ביציאה מהעיר פוגשים שוב בשטחים חקלאיים. שדה התעופה בגואנג'ו גדול חדיש ומרווח. על הטיסה של חברת Shenzen air אנחנו עולים כמעט בזמן, ומהשמיים רואים לכל אורך הדרך שטחים חקלאיים ועיירות קטנות. בשעה 14:00 נוחתים בשדה התעופה של "הואן יאן". מדובר בעצם בשדה תעופה צבאי. מטוסי קרב רבים מסוגים שונים וישנים חונים בצידי המסלול, ובמרחב נראים "הנגרים" רבים. המטוס שלנו הוא המטוס האזרחי היחידי בשדה התעופה. הטרמינל הוא אולם מיושן בשטח של כ 200 מטר. 5 דקות ממתינים למזוודות, יוצאים החוצה אל אוויר נקי, בפעם הראשונה מאז נחתתי בהונג קונג, ופוגשים את טינה.

טינה הוא שמה הייצוגי של מנהלת קשרי החוץ במפעל Dong Gong (זריחה במזרח בסינית), גילה 24. שמה בסינית שונה, אך מכיוון שלזרים קשה לבטא אותו ובדומה לסינים רבים אומץ שם מערבי (המורה לאנגלית המליצה לה על שם זה). טינה היא בעצם הסינית הראשונה איתה אני מצליח לדבר על נושאים אישיים, וזה קורה בזמן ההמתנה לארוחת הערב, אחרי הסיור במפעל, אליו עוד נגיע.

ניסיתי לדלות מטינה דבר או חצי דבר על הקשיים הקרוים במגורים במדינה קומוניסטית. לא מפתיע לשמוע שאין מבחינתה כל קושי, יתכן שהדבר נובע מחשש להאזנה / מיקרופונים. היא יכול לעשות מה שהיא רוצה, לטוס לחו"ל, לנהל משפחה, ללא כל הגבלה, למעט....... ההגבלה על מספר הילדים. לצורך מאבק בריבוי האוכלוסייה הוחלט על ידי השלטון שלזוג סינים מותר להביא לעולם ילד אחד. אם הילד הראשון הוא בת, מותר להביא לעולם ילד נוסף. הקלה זאת מוסדה לאחר מקרי הרג תינוקות ממין נקבה, על ידי הורים שרצו בבן לצורך סיוע במשק (הפרופורציה בין ילודים ממין זכר ונקבה הינה 55% ו 45% בהתאמה). בדיקת האולטרא-סאונד במהלך ההיריון אסורה בסין, בכדי למנוע הפלות של ילודים ממין נקבה. ועדיין יש שוק שחור גדול של בדיקות אולטראסאונד לנשים בהריון, כשחלקן מסתימות בהפלות. ניתן לקנות אישור לילד שני (במקרה שהראשון הוא בן) או לילד שלישי אך מדובר בסכומים גבוהים בהם יכולים לעמוד רק המבוססים. לטינה יש חבר -; שוטר. הוריה של טינה מרוצים מכך שהיא התחברה עם עובד מדינה, מכיוון שמשרת עובד ממשלתי מקנה יציבות תעסוקתית. אליה וקוץ בה, עובדי מדינה צריכים לתת דוגמא אישית לשאר האוכלוסייה ולכן אין באפשרותם להביא לעולם יותר מילד אחד, גם אם הראשון הוא בת, וגם תמורת תשלום. ילד שני משמעו פיטורים. באזור הכפרי המגבלה לא נאכפת כך שניתן למצוא בו משפחות גדולות.

טינה, ביחד עם עוד 400 מעובדי המפעל גרים במגורי המפעל. לביתה המרוחק כ 45 דקות נסיעה היא נוסעת בסופי שבוע. באוטובוס הנסיעה אורחת זמן רב וביחד עם עבודה של מעבר ל 8 שעות במפעל אין ביכולתה לנסוע מידי יום. רכבת תחתית אין ב"הואן יאן" וגם אוטובוסים אין למכביר. חלק מהאוטובוסים מזכירים תמונות מסרטים הודים, אחרים חדישים. להלן תמונת בניין מגורי הפועלים , הנמצא בסמוך לבית בעל המפעל משמאל:

היא מקווה בשנה הבאה היא תוכל לקנות מכונית בכדי שתוכל לנסוע לביתה מידי יום.

סינית, או מה שמכונה על ידי המקומיים Chineese"" (להבנתי "מנדרין") איננה שפת האם של המקומיים. בכל אזור יש את השפה המקומית משלו, כשהסינית הינה ה"שפה הזרה" המאחדת את כולם. טינה למדה את האנגלית שלה במסגרת לימודי הכימיה באוניברסיטה. כאמור, בבית הספר היא למדה, בנוסף לניב המקומי, את מה שהיא מכנה "סינית". לדבריה, בשנים האחרונות חל שינוי והחלו ללמד בבתי הספר גם אנגלית.

כשנחתנו בשדה התעופה חשבנו שכן, כך גם בדרך אל העיר. בעצם מדובר בשלוש ערים שהן חלק מאזור בו גרים 3 מיליוני אנשים. מה שבלט כבר בתחילה היה הפער בין הכבישים -; אוטוסטראדות משובחות, לבין המבנים והשטח החקלאי שמסביבן. כשהתקרבנו למרכז העיר, התכסית השתנתה. שוב צצו להם מגדלי היוקרה, מאחד מהם אני כותב עכשיו, בצידיהם פארקים מרהיבים. בשונה מגואנג'ו שהיתה פקוקה לעייפה במשך כל שעות היום, את הכבישים ב"הונגיאן" סללו בראיה של 100 שנים קדימה. הכבישים והמדרכות רחבים מאד, אך התנועה דלה. ישנם יותר אופנועים ו"טוקטוקים" מאשר מכוניות. גם בעיר זאת קיים שילוט באנגלית, ולרבות מספרי כבישים.

מפעל dong gong (שקיעה במזרח)

הגענו למלון, החלפנו בגדים, ונוסעים אל המפעל. המפעל ממוקם בעיר שהתמחותה במוצרי פלסטיק. רב המפעלים בעיר זאת מייצרים מוצרי פלסטיק. בסין יש ערים רבות אשר מפעליהן מרוכזים סביב נושא אחד, ככל הנראה תוצאה של יד מכוונת. מבחוץ נראה המפעל מפעל גדול וחדיש, ובמקרה זה תוכו כברו. מפעל בסטנדרטים מערביים, מכונות חדשות, חדרים סטריליים. המפעל עובד בשלוש משמרות 7 ימים בשבוע (לכל עובד יש יום חופש אחד בשבוע). העובדים נהנים לדברי טינה גם מהחופשות הלאומיות ומשבועיים חופש נוספים בשנה.

בסמוך למפעל בניין בו גרים כל העובדים. חלקם בחדרים ללא שותפים, אחרים בחדרים בהם מתגוררים 2 , 4 או 6 פועלים, תלוי במעמד. בבניין מגרש פינג-פונג, ביליארד ומועדון. הפועלים אוכלים במפעל ושכרו של פועל יצור הינו כ 200 דולר בחודש. בסמוך לבניין העובדים גר הבעלים והמנהל של המפעל בוילה, או יותר נכון טירה, המוקפת דשא וצמחיה.

לאחר הסיור במפעל אנו מוזמנים לארוחת ערב מלכותית, ולאחריה מוחזרים אל המלון. בסמוך למלון יש מרכז מסחרי בו סופרמרקט. נכנסו להתרשם. על רמת המחירים -; כבר כתבתי. השפע השטח והכמות -; מרהיבים. מזון מכל הסוגים והמינים, ארוז בצורה מהודרת. מחלקת בשר / פינת החי חזקה מאד וכוללת כלובי דגים, צבים, צפרדעים, סרטנים, צלופחים, רכיכות, שבלולים..... ותנין קטן הכל מהחי.

במחלקת פרות וירקות מוצג שפע של פרות העונה, כולל פרות טרופיים. אריזות פלסטיק הינן של Tupperware (אולי זיוף?). חריג לשפע החינה מחלקת השוקולד והממתקים - חלשה במקצת. שוני נוסף מהקיים בארץ: לצורך תשלום בכרטיס אשראי נדרשת הקלדת הקוד הסודי -; כמו במכשיר הכספומט -; הגיוני. בכל מקום (לא רק בסופר) מבליעים פרסומות לקראת האולימפיאדה.

ביום שלישי בבוקר, קמים אורזים ונוסעים לשדה התעופה. בשדה התעופה פוגשים את המנהל / בעלים של מפעל Gong-dond . אנחנו מקבלים כרטיסי עליה למטוס, אך הוא לוקח אותם מאיתנו. טינה מבהירה לנו שיש לו קשרים טובים בשדה התעופה. הוא מניף יד לכיוון דייל השרות ומחליף לנו אותם בכרטיסים בקדמת המטוס. כנראה שבשביל להפוך לבעל הון, כשנולדת למשפחה ענייה, אי אפשר בלי קשרים , מה שמכונה במחוזותינו "הון ושלטון". זה נכון בישראל וזה נכון בסין. ההבדל הוא שכשבסין נתפס פקיד ממשלתי שמקבל שוחד, הענישה איננה "קונבנציונאלית". בטרמינל הנוסעים היוצאים, שמזכיר את הטרמינל של אילת לפני 20 שנה, שוב רואים את מטוסי הקרב, בצל המטוס האזרחי היחידי שיוציא אותנו מכאן לכיוון שנחאי. אני מצלם את מטוסי הקרב ללא כל מפריע (ברקע מימין למטוס).

אילו הייתי מנסה לצלם מטוסי קרב בבסיסי חיל האוויר , עוד לפני שהייתי מספיק לצלם, היה מעיר לי חייל שהצילום אסור, למקרה שלא ראיתי את השלטים. כמה דקות במטוס, הפעם China Eastern , וממריאים כשבשני צידי המסלול מטוסי הקרב והאנגרים. הטיסה קצרה. מוגשים בה רק מים מינרלים. רב בקבוקי המים המינרלים בסין מרים מעט מהטעם המוכר לנו בארץ. הפעם, לראשונה אנו מקבלים מים חסרי טעם. בטיסה יש 5 דיילות, לא ברור לצורך מה....... כנראה שלא בשביל לחלק בקבוקי מים.....

המטוס לא טס בגובה גבוה מידי, כך שאפשר להבחין בצורות ההתיישבות. בדרך שטחים חקלאיים נרחבים, אשר בצידם ערים / עיירות / כפרים.

רב השטח הינו שטח חקלאי, כך גם רב התושבים. מתוך 1.3 מיליארד תושבים, כ 800,000 גרים בכפרים חקלאיים וכחצי מיליארד חיים בערים / עיירות. קיים תהליך מתמשך של זחילת אוכלוסיה מהכפר אל העיר. התהליך מבוקר על ידי הממשלה. לא כל אחד יכול להחליט שהוא עובר מהכפר אל העיר. בכדי לעבור מהכפר אל העיר צריך אישור מעבר, ובכדי לקבל אישור מעבר צריך להוכיח שקיים מקום עבודה בעיר. בכדי לעבור אל העיר יוצא אחד מההורים אל העיר בכדי לנסות את מזלו ולהשיג עבודה, ומקום מגורים. אם יצליח יגרור אחריו את כל המשפחה אל אחד ממשכנות העוני בעיר.

חזרה מהשמיים ונוחתים בשדה התעופה לטיסות מקומיות בשנחאי. שדה תעופה גדול ומיושן. ביציאה משדה התעופה ממתין לנו הנהג של אלי.

את אלי אנחנו פוגשים כשבועיים לפני הנסיעה במשרדו של סגן מנהל מכון היצוא, הנמצא בבניין גיבור, בסמוך לבניין מכבי. דרור שלומי שיודע שאנחנו נוסעים לסין פגש מכר ממכון היצוא שהציע לו להפגש איתנו לפני הנסיעה. כמובן שנעתרנו. בסוף הפגישה אמרנו שנתקשר כשנגיע לשנחאי, ויתכן שניפגש באחד הערבים. אלא ששבוע לפני הנסיעה, ישראלי אחר שגר בסין, ושהיה אמור לתאם לנו סיור במספר מפעלים, הודיע שהוא לא מעוניין לתאם. דבורה פנתה אל אלי אשר נאות ל"הרים את המקל" בלוח זמנים קצר. אלי גר כחמש שנים בשנחאי. הוא משמש כמתווך לחברות ישראליות בסין, ולחברות סיניות בישראל, לצורך מיסוד שיתופי פעולה, יזמות ורכש. ביחד איתו אנחנו נוסעים אל מפעל הכפפות בפאתיה המערביים של ביי ג'ין. אלי מסביר לנו שהוא לא נוהג בסין לנוכח אופי הנהיגה של הנהגים הסיניים. לדבריו, באם נגרמת תאונה עם נפגעים, למקום מגיע שוטר, אשר בשיטות בית דין שדה מחליט מי אשם, ואם דרוש פיצוי ומה היקפו. כשמדובר בתאונה בין מקומי לזר, ה"כף" נוטה לכיוון מסוים. על בית הדין לתעבורה כנראה שעדיין לא שמעו. לדברי אלי ישנן חברות , כדוגמת אינטל, אשר אוסרות על עובדיהן, וגם אלו שמגיעים לתקופות ממושכות, לנהוג ברכב בסין.

אלי למד סינית. הוא מדבר, כנראה שלא באופן רהוט עם הנהג. ומה חושב אלי על הבורסה הסינית: לדבריו הוא חשב שהיא "תיפול" כשהמחירים היו מחצית מהמחירים כיום, מנהל הבנק שלו חשב אחרת....... לדבריו יש לשוק ההון הסיני "ביטוח" של הממשלה. לדבריו, בדומה להתנהלות ממשלת ישראל במשבר מניות הבנקים בשנת 1982, הממשלה הסינית לא תאפשר לחברות סיניות "ליפול" מאחר שהדבר יגרום לאי שקט ול"רעשים מיותרים". שער החליפין של ה"יואן הסיני הינו כ 7.4 יואן לדולר. עד לפני כשנתיים היה מנגנון של שער חליפין קבוע -; 8.23 יואן לדולר, אך לפני כשנתיים הונהגה מדיניות האלכסון (זכור לנו?) ומאז יש תיסוף מתמשך בערכו של ה"יואן", תיסוף שצפוי להמשיך גם בעתיד לנוכח הצמיחה המואצת הניכרת בכל פינה במדינה.

בלילה אנחנו יוצאים עם אלי לשווקים, לאחר מכן אל ה Bund ממנו אני מצלם את התמונות הבאות, ומשם אל ארוחת הערב.

שמו הזר של הנהג של אלי הוא מייקל. כפי שכתבתי קודם, רב התושבים הנמצאים במגע עם זרים אימצו לעצמם שם נוסף שיהיה קל להגיע למבקר המערבי. מייקל מסיע אותנו לארוחת הערב במסעדה של אשתו. מסעדה פשוטה בצפון שנחאי, באחד האזורים הפחות זוהרים. הפעם אנחנו יכולים להסביר שאנו לא מעוניינים באוכל חריף. האוכל מצוין: דגים, בקר, עוף, ירקות, מתובל בצורה עדינה וטעים. מייקל אשר תמונתו מתנוססת במסעדה ביחד עם פקיד חברת החשמל המקומי אוכל בלבוש מהודר, משמש לנו כמלצר ומעניק לנו שרות של חמישה כוכבים. הארוחה מתחילה עם מקלות, אך לא עובר זמן רב ומגיע הסכום.

מפעל Mottex ליצור כפפות

מפעל הכפפות ממוקם במערב שנחאי. נסיעה במשך של כשעה בכבישים עמוסים בתוך העיר. מדובר בזרוע של חברה הממוקמת בטייוואן. אנחנו פוגשים את צ'אן -; מנהל המפעל שהוא גם "במקרה" הבן של בעל החברה מטייוואן. צ'אן עושה עלינו רושם מצוין, כמו גם המפעל שבניהולו. את פס היצור של הכפפות צ'אן לא מרשה שנצלם. לדבריו הקו פותח על ידי דוד שלו בטייוואן והם שומרים על הרכבו בסוד. מתאפשר לנו לצלם את חדרי בקרת האיכות. הסיור במפעל משאיר עלי רשמים מעורבים. מצד אחד מפעל העובד בסטנדרטים גבוהים, לרבות בקרת איכות. מצד שני חלק מהעובדים עובדים בתנאים לא אנושיים של חום ושל אויר רווי בחומצה חריפה ומסריחה. כן, בסין הפועלים הם גורם ייצור בלבד, ולא ברור מה תוחלת החיים של פועלת שעובדת בסמוך לקו היצור ה"סודי" של הדוד של צ'אן.

הדרך משדה התעופה אל שנחאי עמוסה ופקוקה. אנחנו נוסעים בכביש אגרה מהיר הנמצא כולו על גשר, מעל כביש מרומזר שנמצא מתחתיו. כביש מהיר, אבל בכל זאת פקק אחד גדול וחצי שעה של נסיעה איטית. אנחנו עוברים במחלפים בהם לא פחות מארבעה מפלסים. לנוכח העומס התחבורתי נקבעו מכסות לקבלת מספרים לרכב חדש (הבעלות על מספר הינה אישית). כל חודש יש מכרז ו 7,000 המציעים את הסכום הגבוה ביותר מקבלים את הרישיון הנכסף, לאחריו ניתן לרכוש רכב. רב המכוניות הינן מיצור מקומי לצד יצרנים זרים: פולקסווגן, ביואיק, ומספר חברות מקומיות.

בשנחאי גרים כ 20 מיליון תושבים, מעט יותר מאשר בבייג'ין. אין מדובר בעיר הגדולה ביותר בסין. העיר הגדולה ביותר בסין היא צ'ין צ'ין הממוקמת במרכז סין בחבל סצ'ואן, גרים בה כ 33 מיליוני תושבים.

שנחאי היא עיר מקסימה. גורדי שחקים, פארקים, מרכזי קניות, מעט מאד משכנות עוני שעדיין לא עברו "פרויקט פינוי בינוי" המשולב ב Relocation, אך לנוכח עלות הקרקע היקרה בשנחאי, ברור שתורם יגיע. וכך יום אחד יכול פקיד ממשלתי לדפוק בדלת ולהודיע שבשבוע הבא יתייצבו משאיות ויובילו את דרי משכנות העוני אל ביתם החדש, שעלול להיות מרוחק מהבית הנוכחי. העיר מחולקת לכעשרים אזורים, כאשר לכל אזור יש את מנהלת האזור, המרכז הגבוה והמטופח, הקניונים, וכל מה שמסביב. אל המפורסם שבמרכזים -; ה bund נסעתי ברכבת התחתית בשעתיים שהיו לי בין ההגעה לבית המלון לבין היציאה אל מפעל הכפפות. נוף מרהיב, בניינים מעניינים, יותר מערב ממערב.

בצד השני של הנהר ממוקמים המשרדים של רב החברות הרב לאומיות שמשרדיהן בשנחאי. שכר הדירה בבניינים אלו הינו כשני דולר ליום, או במילים אחרות פי שלוש מאשר במגדלים היפים בתל אביב. על קו הרקע נראה בבניה הבניין הגבוה ביותר הנבנה בסין, 500 מטר גובהו, יהיו בו למעלה מ 130 קומות.

מה Bund אל שדרות ננג'ינג -; המדרחוב הרחב שבמרכז הרובע, המוביל אל "פארק האנשים" המקסים. לאורך השדרות חנויות, דוכנים, מופעי רחוב, וגם רכבת קלה על גלגלים (כמו בלונה פארק בפארק יהושע) אשר חינם אין כסף מעבירה אנשים לאורך הרחוב. חזרתי לשם בלילה -; המראה ססגוני עוד יותר. לא מפתיע שכל בניין מואר בשלל צבעים ואורות.

מקדמי המכירות ברחוב מעט יותר מתוחכמים ממקביליהם ב"גואנג'ו". במקום לפנות אליך ב"Watches", פונים אליך באנגלית בשיחת חולין. באחת הפעמים פנו אלי חבורת צעירים ואמרו שהם סטודנטים שצריכים לתרגל דיבור באנגלית. כשספרתי להם שאני מישראל, הם לא הכירו את המדינה. מאוחר יותר ספר לי אלי שהסינים מכירים את ישראל כ "אסרליה", כך שברור מדוע לא הכירו את ישראל. שיתפתי איתם פעולה, אך לא עברו שתי דקות והשיחה הגיע למכירות. בעצם מטרתו של כל סיני זר שפנה אלי ברחוב, והיו כאלו מאות, היתה מכירות של מוצר / שרות כזה או אחר.

קמתי מוקדם בבוקר ויצאתי לטיול בוקר, כבכל הימים. בגן "הנגשן" הסמוך למלון מצאתי בשעה שש ורבע בבוקר למעלה מ 500 סינים מתעמלים בהתעמלות בוקר, ובסיוע מדריכים: קונג פו, ריקוד חרבות, ריקוד צעיפים, התעמלות פשוטה, קפוארה, פשוט מקסים. הגן עצמו יפה לא פחות, אגמים, צמחיה, גשרים, פינות ישיבה. הכל בגדול, הכל מטופח. להלן תמונות מהבוקר בגן "הנגשן".

הכבישים עמוסים כבר בבוקר. רוכבי אופנו מעטים חובשים כיסוי מנתחים לפיהם ואפיהם בכדי לצמצם את נשימת הגזים הרעילים. כן, אם לא כתבתי קודם, גם שנחאי שרויה בתוך ערפיח קל. בצומת שליד בית המלון , המרומזר ומשולט לתפארת, לא פחות משמונה מדריכי / מחנכי הולכי רגל.

מייקל מאחר בכחצי שעה, לדבריו הכביש היה פקוק, עובדה שלכאורה לא ניתן היה לצפות....... מייקל מסיע אותי אל נמל התעופה של שנחאי לטיסות מקומיות ("הונגשאו"). כשנפתח שדה התעופה הבין לאומי החדש של שנחאי חשבו לסגור את השדה הישן, אך גם הסינים לא שיערו עד כמה יגדל היקף הטיסות לעיר, ושני שדות התעופה נשארו פתוחים.

הפעם מתחילה הנסיעה לארץ דרך בייג'ין. הפעם מטוס בויינג 777 של חברת China air, גדול, חדש ומרווח. באל על יש במטוס כזה 9 מושבים לרוחב בChina air יש רק שמונה, וגם לרגליים יש יותר מקום למרות שבסינים בממוצע רזים ונמוכים מאיתנו. במהלך ההמראה והנחיתה מוקרנות על מסכי הטלוויזיה תמונות המצולמות ממצלמה המוצבת בחזית הטייס. ארוחת הצהריים מוגשת בתוך קופסת קרטון. מזלג יש, אך סכין אין. בסוף הארוחה מכניסים את כל הזבל חזרה לקרטון והכל נקי ואסתטי.

כשנחתתי בהונג קונג חשבתי שהאוויר בעיר מאד מזוהם. מאז עברנו דרך גוואנג'ו הונגיאן ושנחאי שהיו נקיות יותר. זיהום האוויר בהונג-קונג מתגמד לעומת זיהום האוויר בבייג'ין. השמיים פשוט ורודים, רואים למרחק שלא עולה על ק"מ או שניים, וכמסתכלים על השמש באופן ישיר, היא נראית לא יותר מכוכב גדול מואר. סין התחייבה שבמועד האולימפיאדה יעלם ענן העשן. אחת האפשרויות הינה שבחודשיים שלפני האולימפיאדה תופסק תנועת מכוניות ואופנועים, למעט אלו שיקבלו אישור מהשלטון לתנועה.

העיר פשוט ענקית. מה שנראה במפה כפסע, מתגלה כלמעלה מקילומטר בשטח. במרכז העיר אין גורדי שחקים, סגנון הבניה מסורתי ומזכיר ולו במעט את ירושלים, רק שהכל בגדול. אין כביש מעל כביש, יש כבישים בהם 5 או אפילו 7 נתיבים לכל כיוון. השווקים ססגוניים כרגיל. סמטאות אפלות -; יש גם כן.

האזורים התיירותיים מאוד הומים ורועשים, ובכל זאת מתקיימים בהם סיורים מודרכים. המדריך מדבר אל מיקרופון, ולכל משתתף בקבוצה יש אוזניות אלחוטיות. במרכז העיר (אזור כיכר "תיין- אלמין") בו ממוקמים חלק ממוסדות השלטון, יש באופן בולט יותר חיילים / שוטרים / משמר אזרחי, מאשר בערים / אזורים אחרים בהם ביקרתי.

במלון קיבלתי מפה עם סינית ומעט אנגלית. במקום הראשון שמצאתי קניתי מפה עם יותר אנגלית, אך גם זה לא הספיק. רחובות רבים פשוט לא הופיעו במפה בשפה האנגלית. מהר מאד מצאתי שהכי קל לאמת מקום במפה הוא לפי סניפי מקדונלד ו KFC אשר באזורים התיירותיים מצויים כל כמה מאות מטרים ומופיעים בדייקנות על המפה.

לכל אורך המסע ליווה אותי מזג אוויר אביבי, אם כי כשאני יושב עכשיו בשדה התעופה בשנחאי וכותב, אני שומע שהטיסה לגאונג'ו, אותה עזבנו שלשום נדחית עקב סערה בגואנג'ו. בבייג'ין מעט יותר קר, אולי מכיוון שקרני השמש פשוט אינן מגיעות לאדמה לנוכח זיהום האוויר.

ביום חמישי בבוקר אני אורז בפעם האחרונה, הפעם שם פעמי לטיסת אל על שתחזיר אותי מבייג'ין לארץ. הכביש לשדה התעופה רחב מאד ועמוס לא פחות. את עשרת הק"מ הראשונים עובר האוטובוס בשעה, ואת ה 20 הנותרים בחצי שעה. בשדה התעופה אני פוגש את דר' פומרנץ רופא נשים עצמאי שמרפאתו בנתניה. הוא מספר לי על כך שבעשרה הימים האחרונים הדריך בהתנדבות רופאים במספר בתי חולים בסין לגבי טכניקות שונות בניתוחי נשים. לדבריו אף אחד מהגניקולוגים הסיניים לא דבר אנגלית, ולכן הוצמדה אליו נפרולוגית מתרגמת. דר' פומרנץ ביקש למסור דרישת שלום לטל קיביץ.

בשמונה לילות עברתי בחמש ערים. במקומות בהן התייר המצוי יסייר כשבוע, נכחתי מספר שעות, ועל כן אני שב ומדגיש את מגבלות הכתוב. אני יושב עכשיו על מטוס אל על בדרכי חזרה הביתה, שורה אחת לפני אשתו של דר פומרנץ, כותב שורות אחרונות אלו, מבצע הגהה למסמך, "מדביק" תמונות שהורדתי מהמצלמה, וממתין לארוחת הערב. הסיור היה מאד מעניין, מעשיר ומעט מעייף.

טוב לחזור הביתה, אל המשפחה, הבית, האוכל הישראלי, העבודה, והשפה העברית.

רונן הראל