מסע להודו 15 - שימלה יפהפיית ההרים

פרק 15 – שימלה יפהפיית ההרים

אני מתארגן, יורד לקבלה להגיד שאשאר בגסט-האוס עוד לילה (החדר בסדר), ויוצא החוצה. בוקר ראשון בשימלה, ואני כולי נרגש לגלות עיר חדשה שאני לא מכיר, וכמעט לא שמעתי עליה. משום-מה המטיילים הישראלים פוסחים על שימלה בדרך-כלל, וגם אני הגעתי לכאן רק בזכות סנג'יי. בעיני זו אחת החוויות הכי מרגשות, להסתובב במקום חדש, שהגעת אליו בפעם הראשונה, ולהתחיל לגלות אותו, פינה אחרי פינה, בית אחרי בית, רחוב אחרי רחוב, ובעיקר האנשים שמסתובבים בפינות, בבתים, וברחובות האלה. אתם יודעים, זה מזכיר לי אִשה שאתה פוגש בפעם הראשונה וכולך נרגש וסקרן להכירה, ולאט-לאט אתה מתחיל לחשוף ולגלות אותה, שִכבה אחרי שכבה, רובד אחרי רובד, פינה אחר פינה, וכל פעם מתגלה לך צד אחר ופנים אחרות שלה שלא היכרת, ואתה מתלהב, מתרגש, וסקרן כמו אליס בארץ הפלאות, ומקווה לא להתאכזב... עכשיו באור יום, ומגובה המקום בו אני עומד, אני יכול לראות כמעט את כל הדרך שעשיתי אתמול בלילה, ממש חתכתי את כל העיר לרוחב ולגובה, קשה לי להאמין שעשיתי את כל זה עם ה'בית' על הגב...

כבר מחלון חדרי ראיתי מרחוק כנסיה יפה ובולטת, ועכשיו אני הולך לכיוון שלה, בדרך לחפש מקום לארוחת בוקר. העיר כולה בנויה על רכס שימלה, ועוד גבעות מסביב, ונשקפים ממנה נופים נפלאים לכל הכיוונים. בשונה מכל המקומות האחרים בהם הייתי עד היום, כאן הכל מסביב פתוח, אנחנו הכי גבוהים, ואין שום רכס בסביבה שיותר גבוה מאתנו. כבר במבט מהיר אתה עומד על יופיה של העיר, וכשאתה מתחיל להסתובב בה, אתה מגלה גם את שרידי השלטון הקולוניאלי הבריטי המציצים אליך מכל פינה, בעיקר באמצעות בתים יפים בסגנון טיודור. אין ספק, זוהי העיר הכי בריטית והכי מרשימה שראיתי עד כה מאז שהגעתי להודו.

כנסיית כרייסט צ'רץ' העתיקה / צילום: איציק גונן

טוב, אז הכנסייה שראיתי מחלון חדרי היא כרייסט צ'רץ', הכנסייה השנייה הכי עתיקה בהודו, שנבנתה באמצע המאה ה-19 (1857-1844), הכנסייה טרם נפתחה בשעה זו, וכשאני עומד ליד הכניסה אליה, אני רואה לפנַי את הרידג' (Ridge), שהוא מדרחוב מרשים המחבר את הכנסייה עם נקודה שנקראת 'סקנדל פוינט' (Scandal Point), שהיא למעשה מרכז העיר, ומפרידה בין המול המערבי למול המזרחי. מה אגיד לכם, מראה נהדר! אני כבר שבוי בקסמה של העיר ההררית הזאת, פשוט עיר יפה, עם סטייל, ניחוח בריטי מעורב עם הודי, ונופים מרהיבים של הרי ההימליה סביב-סביב, חלקם מושלגים, ואני ממש שמח שהגעתי לכאן. לגמרי. טוב, עכשיו צריך לדאוג גם לבטן, ואת ארוחת הבוקר (לא רעה) אני אוכל ב'פארק קפה', כמה מדרגות ירידה מהרידג', ואחריה מסתובב להנאתי ברידג', בין פסלי מהאטמה גנדי, אינדירה גנדי, וגיבורים מההיסטוריה של מדינת הימאצ'אל, ששימלה היא בירתה הנוכחית, ושל מדינת פאנג'אב, ששימלה היתה בירתה בעבר.

תחנת הרכבת בשימלה, אתר מורשת / צילום: איציק גונן

מהרידג' אני יורד לתחנת הרכבת, שגם היא אתר היסטורי בפני עצמו, והוקמה ב-1903, בדיוק לפני 100 שנה, עת הונחו פסי המסילה מקלקא לשימלה. לאחר כמה בירורים, אני קונה כרטיס מחלקה ראשונה לרכבת המיוחדת הזאת, שנוסעת על פסים צרים, ולכן לוקח לה חמש וחצי שעות לנסוע את 90 הק"מ שבין שימלה לקלקא! זוהי הרכבת שסאנג'יי כל-כך התלהב ממנה, ומחר אני הולך לחוות אותה, ואני כבר נרגש לקראת הנסיעה הזאת, הלוא במיוחד בשבילה באתי לפה! מקלקא אצטרך לקחת רכבת רגילה לצ'אנדיגאר, 40 דקות נסיעה, ואני כבר קונה גם את הכרטיס הזה, מחלקה שנייה, הכל ביחד 206 רופי. איך אגיע מצ'אנדיגאר לרישיקש עוד לא ברור, וכנראה אצטרך לבלות את הלילה בצ'אנדיגאר, מה שלא כל-כך מלהיב אותי, לאור מה ששמעתי על העיר הזאת. הייתי מעדיף רכבת לילה להארידוואר, אבל הפקיד בתחנה אומר שאין, גם לא מאמבאלה, שזה שעה באוטובוס מצ'אנדיגאר. טוב, אין מה לדאוג עכשיו ממשהו שיהיה מחר, נגיע ונראה מה עושים. בכל מקרה אני קונה בהזדמנות זאת את חוברת הרכבות של הודו (רכבות דואר ואקספרס, trains at a glance), אותה לא מצאתי בדלהי, ויותר מאוחר אתעמק בה, אולי אמצא משהו מעניין.

צעידה לאורך פסי הרכבת / צילום (עצמי): איציק גונן

עכשיו יש זמן לטייל באזור שימלה, ואני מתחיל לצעוד לאורך פסי המסילה הצרה לכיוון גבעת סאמר היל (Summer Hill) שם, לפי הסיפורים, לן פעם מהאטמה גנדי. במרחק דומה ובאותו אזור, אחרי איזה 5-4 ק"מ אני גם מבקר בלודג' המשנה למלך (Viceregal Lodge), בניין קולוניאלי יפה, על גבעה ממערב לשימלה, ששימש בעבר למגוריו של המשנה למלך בריטניה. הבניין המרשים הזה, מסופר בספרים, הוקם ב-1888, עוד לפני שהונחה כאן מסילת הברזל, ואת הלבנים לבנייתו העלו לכאן על גב פרדות! בעת השלטון הבריטי התקבלו כאן בבניין הזה החלטות רבות שהשפיעו על גורלה של הודו, ואילו היום הוא משמש כ'מכון ההודי למחקר מתקדם'. מסביב לבניין יש מדשאות, וגן בוטני, ואחרי סיור בבניין אני תופס לי פינה נחמדה ומתפרקד על הדשא. אך, כמה טוב כאן, אווירה רגועה כזו, כֵיפית, אולי זו הסיבה שמרבית המבקרים כאן הם זוגות צעירים, שתופסים להם פינות עם שמש ברחבי המדשאות והגנים. יש משהו נורא נחמד ותמים בזוגות ההודים האלה, אני אומר לעצמי, הם רק יושבים ומדברים, נורא ברצינות (בעיקר הבנות), כאילו כל עול העולם על כתפיהם, וגם שומרים מרחק, לא יותר מדי קרוב אחד לשנייה. כנראה יש כללים מחייבים בעניין, לפחות במקום ציבורי כזה, והמקסימום שהם עושים זה להחזיק ידיים…

לודג' המשנה למלך והיום המכון ההודי למחקר מתקדם / צילום: איציק גונן

... בינתיים אני מסיים לקרוא את רומן רוסי, שהתחלתי לפני איזה שבוע. בַּרוּך, המספר, לא טיפש, זה ברור, ויש לו גם דעות משלו. למשל, יש איזה מקום שהוא אומר: "עד היום איני יודע מי צודק. אורי, שאמר שסבא ניחן בכישרון הנבואה, או אני, שטענתי כי תכנן את מעשיו במשך זמן כה רב ובדקדקנות כה רבה, עד שהעתיד נאלץ לזרום בתעלות שחפר בשבילו...", ויש עוד מקומות. אבל מה עם הרגשות? ככל שהספר מתקדם הדמות של ברוך מתגלית כיותר נבונה ומבינה עניין, במיוחד בשיחות עם אורי ויוסי, אבל שום דבר לא מתפתח ולא קורה בחלק של הרגשות, ונותרת אצלי, הקורא, תחושת זרות ואפילו ניכור כלפי העלילה. כשהתקרבתי לעמוד 300 חשבתי לעצמי שאם לא תהיה כאן עכשיו איזו הפתעה בלתי צפויה, הרי נכון יהיה לסיים את הספר כאן. המשכתי לקרוא, וההפתעה לא הגיעה, רק הפתעונת קטנה (נישואי אורי), והציפייה שלי נותרה בלתי ממומשת... כן, אז זהו. זה לא שהשתעממתי כשקראתי את הספר, היה מעניין, אבל נשארה לי בפה איזו תחושה של החמצה.

לאקאר בזאר, שוק הבגדים והמזכרות המרכזי של שימלה / צילום: איציק גונן

לקראת חמש אני חוזר לשימלה לטייל במול המזרחי, השוק הטיבטי, ולאקאר באזאר ההומה, בו ניתן למצוא ערימות של בגדים מכל סוג שהוא ומזכרות שונות. מהשוק אני מגיע אל אחת ממרפסות התצפית, הממוקמות לאורך המול, שם אפשר למצוא ספסלים לאנשים עם נפש רומנטית, לשבת עליהם ולצפות בשקיעה. כמו אתמול, גם היום, השקיעה כאן מרהיבה, פשוט קשה לתאר! שקיעה שלא נגמרת, באדום וכתום, ששום הר לא מסתיר, ואור קרני השמש נשאר בשמיים עוד זמן רב לאחר שהשמש שקעה. נראה כי באיזו דרך מסתורית, שלעולם לא אבין, העיר הזאת לא משחררת אף פעם את השמש מאחיזתה, אולי כי היא לא מאמינה אף פעם באמת שהיום חלף... עוד שעה ארוכה אני נשאר על הספסל, מביט בקרני השמש המסרבות להיעלם, ויודע כי בשימלה זכיתי לראות את השקיעה היפה ביותר שראיתי אי-פעם, וזו לבדה סיבה מספקת להגיע עד לכאן.

שקיעה בשימלה, קרני השמש מסרבות להיעלם / צילום: איציק גונן 

לארוחת ערב אני מחפש את מסעדת צ'ונג-פה, שמומלצת כמסעדה הסינית הטובה ביותר לארוחה סינית זולה, ועכשיו בא לי על סינית. לפי התיאור צריך לרדת כמה מדרגות מהמול, ואני יורד ומחפש, ומחפש, ולא מוצא כלום. אני סורק את האזור שוב, וחושב לעצמי שאולי בכלל כבר סגרו אותה, לך דע. טוב, נלך לחפש משהו אחר, אני אומר לעצמי, ואז, כמו שקורה הרבה פעמים, בדיוק כשאתה מתייאש ורוצה לעזוב, אתה פתאום מוצא את מה שחיפשת... אני נכנס, מזמין מרק נודל'ס גדול, ענק! ואורז מטוגן עם עוף, ולא מתאכזב. היה שווה להשקיע בחיפושים, ארוחה טובה, וגם זולה, יופי. זהו, עכשיו צריך להתיישב באיזה מקום ולשתות משהו, עם קצת מוזיקה, ואם הייתי בתל-אביב הייתי הולך ל'גולדן-בר', אבל אני בשימלה, וצריך למצוא איזה תחליף. המול שוקק חיים, כל החנויות פתוחות, וכך גם השווקים שמתחתיו, ומלא הודים, מקומיים ותיירים, הולכים לאורכו, וגם קונים. מעניין, תיירים זרים כמעט שאין כאן, ומאז שהגעתי לעיר ראיתי אולי עשרה, לא יותר. אחרי שיטוט ארוך אני מוצא את ה'בריסטה אספרסו בר'. אין כאן בירה או משהו, ואני מחליט לרדת על כוס גדולה של שוקולד חם, עם הרבה קצפת למעלה, ותסכימו אתי שגם זו דרך לא רעה לסיים את היום.

שימלה יפהפיית ההרים / צילום: איציק גונן

...טוב, נתחיל מהסוף. אני שוכב עכשיו במיטה צרה בעיר צ'אנדיגאר, במלון שהמחירים שלו בין 550 ל-1500 רופי ללילה, ואני הוצאתי מהם חדר ב-200 רופי, וככה הוא באמת נראה. זה לא חדר, זה חדרון, צדדי כזה, די עלוב, אבל רק ללילה אחד, אז עוצמים עיניים... ויש כאן גם משהו טוב, מקלחת עם מים חמים שלא נגמרים (משהו מרכזי) ולא, כרגיל, דוד של 40-30 ליטר שנגמר אחרי כמה דקות. וחוץ מזה חם, נגמר הקור! טוב, אז כדי לדעת למה נתקעתי בצ'אנדיגאר, איך נגמר הקור, ובכלל מה קרה היום, נלך אחורה, להתחלה...

כן, אז הבוקר הקופים התחשבו בי, והתחילו לקפוץ על הגג רק לקראת שבע, באמת יפה מצידם. הם גם היו מעטים בהשוואה לאתמול, ועשו פחות מהומות. ובכל זאת, כשפתחתי את הווילון בבוקר, לראות את העיר, הביט בי זוג עיניים של קוף, שישב על מעקה המרפסת שלי... אגב, אתמול בלילה, כשחזרתי לגסט-האוס שלי ראיתי דבר מעניין; לפני הלך כלב די גדול, ומולנו בא קוף, בערך בגודל של הכלב, גם כן בהליכה על ארבע, והם חלפו זה ליד זה, בלי שמישהו משניהם יעשה מזה עניין. אני אומר מעניין, כי לפחות כאן, ליד הגסט-האוס שלי, יש כמה כלבים שנובחים כמו מטורפים על כל קוף שמתקרב אליהם, או קופץ בסביבתם.

אני אורז את ה'בית', משלם על שני לילות, ויורד לכיוון הרידג', במטרה למצוא מקום לארוחת בוקר; כאן בשימלה זהו עוד יום כחול ויפה להפליא, והרידג' יפה ומושך ממש כמו אתמול. אני מרגיש שלא מיציתי את שימלה, צריך כאן עוד יומיים, אולי שלושה, כדי לראות את הדברים המעניינים, גם בסביבה הקרובה, ויחד עם זאת אני חושב שאת העיקר ראיתי, ועוד מחכה לי המסע ברכבת. שימלה בשבילי הפעם היא תחנה בדרך, בין מנאלי לרישיקש, תחנה יפה, עם שקיעות חלומיות, אבל עדיין תחנה, שאני עוזב אותה עם טעם של עוד.

מרכז העיר שימלה / צילום: איציק גונן

אני הולך לסקנדל פוינט, וממשיך למול המערבי. עכשיו ההליכה עם כל הציוד עלי קלה הרבה יותר, כי זו ירידה מתונה שחותכת את העיר באלכסון, ממזרח למערב, ותוך כדי כך גם יורדת כמה מאות מטרים. מסעדת 'אינדיאן קופי האוס' כבר פתוחה, ואני נכנס אליה לארוחת בוקר. זוהי מסעדה גדולה וזולה (לפי התפריט שכתוב על הקיר בחוץ), וכבר בשעה זו של הבוקר היא די מלאה. גם על הקיר בפנים כתוב התפריט בגדול, וכשאתה רוצה להזמין מפנה אותך המלצר לקיר... למרות שזו מסעדה פשוטה, מין מסעדת פועלים כזאת, למלצרים יש הופעה מיוחדת: כולם לבושים לבן, כאשר לזוטר ביניהם יש מין כובע מלחים לבן, ולזה שמעליו טורבן עם ציציות, כמו של טווס, חגורה ירוקה רחבה ומקושטת למותניים, וחגורה ירוקה נוספת על הטורבן. הבכיר ביותר לבוש כמו זה שמתחתיו, רק שהחגורות בצבע אדום. יופי, אז יש מלצרים מקושטים, ואוכל בסדר, ומכאן הרכבת כבר לא רחוקה. כשאני מגיע לתחנה הקרונות כבר עומדים מוכנים ומזומנים, 7 קרונות, מעט צרים מהרגיל, וקטר. אני נכנס לקרון שלי, מחלקה ראשונה, ליד החלון, והנה-הנה אנחנו יוצאים לדרך.

השלט המציין את חגיגות ה-100 לקו הרכבת קלקא-שימלה / צילום: איציק גונן

... הרכבת הזאת, שבדיוק השנה חוגגים לה 100 שנה, היא אטרקציה, אין ספק, והיא מתאימה רק למי שעִתותיו בידיו (כמוני למשל), ושום דבר לא בוער לו. בכל זאת, לנסוע 90 ק"מ בחמש וחצי שעות זה כמעט בקצב של רכבות הילדים בלונה-פארק... אלא שכאן הרכבת נוסעת בנופים יפהפיים, חוצה עשרות מנהרות קצרות וארוכות, ובכל תחנה שהיא עוצרת בדרך, ויש רבות כאלה, יש הפסקה של כמה דקות, ואפשר לרדת לקנות משהו לאכול או לשתות, בכייף. המושב לצידי ושני אלה שמולי ריקים, וזוהי הזדמנות לחלוץ נעליים, בזהירות, אתם יודעים, הריח, להוריד גרביים, להניח את הרגליים על המושב ממול, ולאוורר את הגרביים מחוץ לחלון הרכבת... אח, תגידו, יש משהו יותר טוב מזה? מצידי שהרכבת תיסע בקצב הזה כל היום, ותמשיך ככה גם מחר ומחרתיים... וככה, כמו שהרכבת מתפתלת בין הרים ובין סלעים, אנחנו גם מתחילים לרדת, ומגובה של יותר מ-2000 מטר נגיע בסוף היום ל-350 או משהו כזה. זהו, אחרי קרוב לחודש בהרי הצפון, כמעט מאז שהגעתי להודו, עם ימים ולילות קרים, לפעמים קפואים, כשאני ישן עם כל הבגדים, והמעיל, מתחת לשמיכות, ועם סופת שלגים והרבה שלג מסביב, אני יורד אל השפלה, ואל החום. בטח עוד אתגעגע לקור הזה, אבל בינתיים אני מתחיל ליהנות מהחום, ומהרוח הקלילה והחמימה הנכנסת מחלון הרכבת, ומלטפת את פניי.

נוסעים ברכבת משימלה לקלקא / צילום: איציק גונן

בשני הספסלים לידי, מהצד השני של המעבר, יושבת משפחה אמריקנית, הורים ושני ילדים, בת כבת 14, ובן כבן 12, שלא מרגיש טוב מתחילת הנסיעה, ומנסה לישון על הספסל. אבי המשפחה מתקרב ל-50, ואשתו נראית צעירה ממנו באיזה עשר שנים, אולי יותר, ורוב הזמן יושבת וקוראת ספר, שאת כותרתו איני מצליח לזהות. תוך כדי נסיעה אנחנו מתחילים לשוחח, מסתבר שהם הגיעו להודו מדהארן, בערב-הסעודית, שם הם חיים, לטיול של 10 ימים בסך הכל. הם הספיקו להיות כמה ימים בדהרמסלה, משם באו באוטובוס לשימלה. מקלקא, אליה נגיע עם הרכבת הזאת אחר הצהריים, הם ימשיכו לדלהי, וחזרה לדהארן. האבא, ריצ'ארד, מספר לי שהוא נמצא בערב-הסעודית מאז 1982, ועובד בחברה אמריקאית שמפיקה נפט. לשאלתי הוא עונה שהחיים שם מאוד נוחים, למרות שעכשיו המצב קצת יותר מתוח, ויש ערעור על שלטונה של משפחת המלוכה הסעודית. אחר-כך אנחנו חוזרים להודו, ומדברים על המורשת הבריטית, שהשאירה כאן בהודו רשת ענפה ומפותחת של רכבות. אני אומר שנדמה לי שמערכת רכבות זו תרבות שלמה, המשפיעה על כל אופי החיים, ולא רק כלי תחבורה. "כן", אומר ריצ'ארד, ומספר לי על אבא שלו, שגר בסינסינטי אוהיו (שם גדל ריצ'ארד), ועבד בניו-יורק, ופעם בשבוע היה עולה על הרכבת ביום ראשון אחר-הצהריים, ישן ברכבת בלילה, ומגיע לניו-יורק לעבודה ביום שני בבוקר. אלא שאחר-כך, בשנות השישים, הופיעו המטוסים, שהפכו להיות זמינים וזולים, וכל מערכת הרכבות בארה"ב החלה להתנוון. "איך הרכבות בישראל?", הוא שואל אותי, ואני אומר שהרכבת אף פעם לא תפסה אצלנו מקום מרכזי, אולי בגלל שאנחנו ארץ קטנה, ואולי בגלל שכל אחד רוצה שתהיה לו מכונית, ואז השקיעו יותר בכבישים. "היום פותחים קווים עירוניים של רכבות קלות, וזה שינוי לעומת מה שהיה בעבר", אני מוסיף, "אבל לא נראה לי שנהיה אי פעם ארץ של רכבות, כמו הודו למשל, אין לנו את המסורת הזאת".

"הרבה ישראלים מטיילים בהודו", עובר ריצ'ארד נושא, "מה ההסבר לזה?" אני חושב רגע, מתלבט מה להגיד, כי יש הרבה, בסוף אני אומר, "החיים בהודו מאוד רגועים, זורמים, איטיים, זה משהו שקשור לתרבות ההודית, ועבורנו הישראלים, שחיים במדינה שכל יום קורה בה משהו, ואתה צמוד למהדורות החדשות, זה שינוי שכולנו כמהים אליו. הרבה מהמטיילים הישראלים שמגיעים לכאן", אני מוסיף, "הם חבר'ה צעירים אחרי צבא, שבאים הנה להירגע מהשירות הצבאי המלחיץ והקשה. וחוץ מזה", אני מחייך ומוסיף, "גם אני מנסה לפענח את 'הקסם ההודי', וזו אחת הסיבות שאני מטייל כאן עכשיו".

תחנת רכבת קטנה בקו שימלה-קלקא / צילום: איציק גונן

בערך בארבע אחר-הצהריים אנחנו מסיימים את המסע המהנה ברכבת שימלה, ואיזה חצי שעה אחר כך אנחנו עולים לרכבת 'מלכת ההימאליה', מקלקא לדלהי. ריצ'ארד מארגן כמה סבלים בתלבושות אדומות, שנושאים את מזוודות המשפחה בתהלוכה, שמזכירה לי סרטים על השלטון הבריטי בהודו, ואני עם הציוד על הגב שלי. הם הולכים לקרון המושבים הממוזג, לנסיעה ארוכה עד דלהי, ואני למחלקה שניה, לנסיעה קצרה עד צ'אנדיגאר. אנחנו נפרדים, ואחר-כך אני רק מצטער שלא לקחתי את הכתובת שלהם בדהארן, מי יודע, אולי עוד אגיע לסעודיה יום אחד...

... כשהרכבת מגיעה לצ'אנדיגאר, אחרי 40 דקות, יש מהומה שלמה של מאות אנשים שמסתערים על קרונות המחלקה השנייה כדי לעלות ולתפוס מקום, ובקושי רב אני מצליח לחלץ עצמי עם כל הציוד ולצאת החוצה, יוֹ, כבר חשבתי שאני נשאר על הרכבת... תחנת הרכבת כאן מרוחקת איזה 8 ק"מ מהעיר, ואני לוקח אוטו-ריקשה לתחנת האוטובוס המרכזית, לנסות ולברר אם יש אוטובוס להארידוואר, ומתי. טוב, אוטובוס אין, לא רגיל ולא מיוחד, ונשארה הרכבת, שיוצאת מחר בעשר וחצי בבוקר מאמבאלה (כך כתוב בחוברת שקניתי), וזה אומר לקחת רכבת מוקדמת יותר מצ'אנדיגאר לאמבאלה.

העיר צ'אנדיגאר (Chandigarh), שתבינו, היא לא עיר רגילה בהודו עם היסטוריה עתיקה וכל זה, אלא עיר שונה מכל הערים האחרות. העיר הוקמה בשנות ה-50 של המאה הקודמת, במטרה לשמש כעיר בירה של מדינת פאנג'אב (Punjab), שבירתה המקורית, לאהור, נכללה בשטח פקיסטן אחרי חלוקת הודו, והעיר הגדולה האחרת (אמריצר) היתה קרובה מדי לגבול עם פקיסטן. אבל, ב-1966 חולקה מדינת פאנג'אב לשניים והוקמה מדינת האריאנה (Haryana), והיום משמשת צ'אנדיגאר כבירתן של שתי מדינות בהודו, פאנג'אב והאריאנה (וגם טריטוריה עצמאית הנשלטת ע"י הממשלה המרכזית). מאחרי העיר צ'אנדיגאר עומד קונספט תפיסתי, רעיון אותו ביטא בדבריו נהרו, ראש ממשלתה הראשון של הודו: "הבה נקים עיר חדשה, סמל לחירותה של הודו, שאינה כבולה לעבר או למסורת... ביטוי לאמונתה של האומה בעתיד". רעיון העיר החדשה בוצע בסופו של דבר ע"י האדריכל הידוע לה-קוֹרבוּזיֶיה, הידוע במבני הבטון והזכוכית שלו. העיר מתוכננת ומאורגנת עם שדרות רחבות מאוד, בקווים ישרים, פארקים, מדשאות ובנייני בטון מודרניים, הכל על שטחים נרחבים, עצומים. העיר מחולקת ל-61 שכונות, המכונות סקטורים, וכל סקטור מחולק לארבעה אזורים, ואת הכתובות ממש מסובך למצוא כאן, כי הן הולכות לפי מספרי הסקטורים והאזורים, ורק לשדרות יש שמות. לכאורה העיר נקייה יותר, ואינך רואה פרות וקבצנים ברחובותיה, ולמרות זאת אתה מיד מרגיש שמשהו בעיר הזאת מת. העובדה שהעיר בנויה על שטח ענק, עם בנייני בטון קרים, ושיש בה הרבה שטחים פתוחים ושוממים, לא משתלבת לדעתי, ויסלח לי לה-קורבוזייה הגדול, עם האופי והתרבות ההודים, ואפשר לראות את זה בהתנהגות של המקומיים כאן. אפילו הסבלים, נהגי האוטו-ריקשות, ואלה שמנסים למשוך אותך למלון שלהם (והמלונות כאן אגב מאוד יקרים), עושים את מלאכתם בהרבה פחות התלהבות לא רק בהשוואה לעמיתיהם בשימלה, אלא גם בערים אחרות. משהו מהצבעוניות, מהפעילות הזורמת (לחצות כאן ברגל שדרה זה סיפור מהתחת), מאווירת השווקים ההודית, מהחיוך, הלך כאן לאיבוד עם כל התכניות הגרנדיוזיות של לה-קורבוזייה. באופן אישי אני מרגיש שהעיר ממש לא מושכת אותי, אפילו שראיתי רק מעט ממנה, ולוּ יכולתי לא הייתי נשאר ללון בה. חסר בה לב פועם, מקום מרכזי חי למפגש ופעילות, חום של אנשים, כמו שיש בכל הערים האחרות בהן ביקרתי עד כה.

געגועים להודו העממית והאותנטית / צילום: איציק גונן

... טוב, אז מלון מצאתי, כמו שכבר קראתם בתחילת הפרק, אחרי שהבנתי שאין ברירה ואיאלץ לבלות כאן את הלילה. יותר מאוחר חזרתי לתחנת האוטובוסים המרכזית, שנמצאת בסקטור 17, כי אמרו לי שבקומה השנייה שם אוכל למצוא משרד של הרכבת, ולקנות כרטיס למחר. כשנכנסתי לאולם חשכו עיני. מול כל אשנב, והיו שם חמישה או שישה כאלה, עמדו עשרות אנשים, צפופים ודחוקים, וחיכו בתור, והחום והלחות הגבוהים בחדר נתנו לי להרגיש מייד כמו במרחץ זיעה... בצד שמאל של האולם היה תור נוסף, קצר במיוחד, ומעל האשנב היה כתוב 'לאזרחים ותיקים, מוגבלים, ו-V.I.P.'. מכיוון שמרבית העומדים בתור הזה נראו לי צעירים, ולא מוגבלים (ואחר-כך ראיתי שגם לא V.I.P.), החלטתי שבתור תייר אני ראוי לתואר V.I.P. והצטרפתי לתור הזה, מה שהוכיח עצמו כהחלטה נכונה. ואכן אחרי חצי שעה (בלבד) של עמידה בתור הצלחתי להגיע לאשנב, למלא את הטופס הנדרש ולקנות כרטיס מאמבאלה להארידוואר. הבחור באשנב ייעץ לי לנסוע באוטובוס מחר בבוקר לאמבאלה, כי האוטובוסים יוצאים כל חצי שעה, וזה עדיף על תאוּמי רכבות וכל זה, ובמחשבה נוספת זה באמת נשמע לי הרבה יותר עדיף, אז אמרתי יופי, נלך על זה.

זהו, עכשיו שיש לי כרטיס רכבת בכיס, פתאום אני קולט כמה אני רעב. כבר כמעט שמונה בערב ואני נכנס לקפיטריה בתחנת האוטובוס לחטוף משהו, 'המבורגר המלכה' שיש לו כל מיני טעמים רק לא של המבורגר, וכוס קפה, וקצת להירגע מכל המהומה. אחר-כך אני יוצא לטייל קצת בעיר, ודי מהר מגלה שסקטור 17 וסקטור 22 הסמוך לו הם המקומות בהם נמצאים עיקר החנויות, המלונות, והמסעדות. שאר המקומות שוממים וחשוכים, אפילו די מפחיד להסתובב בהם עכשיו, ואני חוזר לשדרת אודיוג-פאת, שמפרידה בין 17 ל-22, ונכנס למסעדה פאנג'אבית. כאן האוכל זול ומצוין, אורז חריף-חריף, צלוי ומתובל, מה שאומר שכבר התרגלתי לחריף כאן ואפשר ליהנות ממנו, סלט טוב, צ'אפאטי, וצ'אי. זהו, מכאן למלון, לחדרון הקטן והדל, מקלחת חמה (מעולה), ותקווה שאת הלילה מחר אבלה כבר ברישיקש. הא רישיקש, כל-כך הרבה סיפורים שמעתי עליך, שכבר אין לי סבלנות לחכות, אני רוצה אליך!!!