מסע להודו 14 - עם האנומאן בשימלה

פרק 14 – עם האנומאן בשימלה

הבוקר אני קם מוקדם מהרגיל, כדי להספיק לאוטובוס. מוניות ואוטו-ריקשות עוד לא נוסעות, מוקדם להן מסתבר, ואני נאלץ לרדת ברגל עם ה'בית' על הגב, את כל הירידה מאולד מנאלי לתחנת האוטובוס, איזה שני ק"מ או קצת יותר, מזל שזו ירידה... הקופים מ'פארק הטבע נהרו', שבדרך כלל יושבים על העצים ועל גדר הפארק, מרגישים עכשיו חופשי לשבת על מרפסות הדירות ממול, כאילו אלה המרפסות והדירות שלהם. בעוד שעה או משהו, כשהכל יתעורר כאן, הם יחזרו לעצים בפארק, וישקיפו משם לראות מתי יש משהו מעניין, קרי אוכל, שמגיע או נזרק מאחת החנויות הסמוכות לכיוונם, ואז הם יסתערו כולם על השלל, בקריאות וצווחות. לקראת שמונה בבוקר מנאלי מתחילה להראות סימנים ראשונים של השכמה, פיהוקים ראשונים וכמה התמתחויות קלות, לא יותר. קרני השמש הראשונות עדיין לא הבקיעו את חומת ההרים שממזרח, ועדיין כל החנויות סגורות, אבל אפשר כבר לראות כמה אוטו-ריקשות ומוניות ממהרות לדרכן, וכמה אנשים שמתחילים להסתובב במוֹל ובשוק מאנו שליד תחנת האוטובוס, מסדרים את דוכניהם, מנקים מעט לידם, ומכינים עצמם לקבל את היום.

גם ה'אוטובוס דה-לוקס' שלנו מכין את עצמו לדרך, והכרטיסן, שמשמש גם כעוזר נהג, מנקה את השמשות, ואחר-כך נעמד מולן ומסתרק... עד מהרה יסתבר לי שהאוטובוס הוא לא בדיוק דה-לוקס, אבל לפחות בינתיים אני נהנה מהרעיון שסוף-סוף אסע באוטובוס כזה. בסך הכל אנחנו עשרה אנשים שיוצאים ממנאלי לשימלה, כולם הודים חוץ ממני. ביציאה ממנאלי אוסף הנהג עוד כמה נוסעים בכמה תחנות, ואלה ירדו אחר-כך בדרך לשימלה. האוטובוס, גם מבפנים, וגם מבחוץ, לא נראה יותר טוב מהאוטובוסים הרגילים אתם נסעתי עד כה. ההבדל היחיד הוא שהתא של הנהג ממש סגור, לא רק עם מעקה, ובתא הזה יש מספר מושבים, איזה עשרה או משהו, בהם יושבים הכרטיסן, עוזר הכרטיסן, ועוד אנשים מקורבים, בני משפחה, חברים, וידידים, שהנהג אוסף בדרך, לא גובה מהם תשלום, והם מארחים לו לחברה... מה תגידו, סידור לא רע, הא? וכך האוטובוס אמנם לא מאסף בהגדרתו, אבל בכל זאת עוצר מפעם לפעם להעלות ולהוריד טרמפיסטים וגם נוסעים בתשלום. טוב, אבל הבדל אחד לטובה בכל זאת יש, הכרטיסן לא מעלה אנשים בעמידה, ואם אין מקומות ישיבה הוא לא מעלה נוסעים. יפה, גם זה משהו!

הכרטיסן ההודי בפעולה / צילום: איציק גונן

הולך להיות לנו יום קשה, אני כבר מרגיש את זה. ממנאלי לשימלה זה לפחות 9 שעות נסיעה, וזה אומר שנגיע לשימלה כבר בחושך, ואז להתחיל לחפש גסט-האוס, לא משהו שאני מת עליו. בינתיים מתיישב לידי בחור הודי כבן 40-35, ואני עושה אתו היכרות. קוראים לו ראמפַלל, והוא עובד במנאלי, במשרד החקלאות, וגר בבילאספור, שזה בערך 6 שעות נסיעה ממנאלי. פעם בחודש הוא נוסע הביתה לבילאספור, הוא מספר, לשבוע ימים, ואז חוזר לעוד חודש במנאלי... וואלה! בבית יש לו אִשה, ילדים והורים, ואפילו משק קטן עם כמה פרות ועיזים. "אי אפשר להיות עובד מדינה בבילאספור?", אני שואל את ראמפלל, "לא", הוא עונה, "חיפשתי הרבה, אין עבודה, וזו משרה טובה". בהמשך הדרך עוזר לי ראמפלל להתמצא בשמות הכפרים והעיירות שאנו עוברים, וכשהנהג מודיע על הפסקות, הוא מתרגם לי כמה זמן הפסקה יש, וזה חשוב, כי כל הדיבורים כאן בהינדית, ולך תבין מה קורה. בקוּלוּ ובאוּט אנחנו עושים שתי הפסקות קצרות לשירותים ומשהו לאכול. היום אני על פירות, ובכל הפסקה קונה כמה פירות. באוט אני קונה שתי בננות אצל מוכר עיוור, שמזכיר לי את המוכר בשדרות בן-גוריון, פינת שלמה המלך, בת"א. אני מגיש לו את השטר, אומר "20 רופי", ונותן לו למשש את שתי הבננות שלקחתי... למאנדי אנחנו מגיעים אחרי 4 שעות, עד כאן זו דרך שכבר עשיתי, חלקה באוטובוס מבהונטאר, בלילה, וחלקה עם ג'יידאב, כשבאתי ממקלוד (יו, זה נראה לי כמו משהו שהתרחש לפני איזה מאה שנה...). השירותים בתחנת האוטובוס במאנדי הם אסון טבע! חוץ מזה שאלה שירותים פתוחים, עם תאים ללא דלתות, שכולם יוכלו לראות (מזל שאני צריך רק להשתין), הריח איום ונורא, וההרגשה כאילו נכנסת לחדר ששפכו בו אמוניה וסגרו אותו. סירחון אימים של שתן, אלוהים, בקושי הצלחתי להימלט משם בלי להיחנק...

ממאנדי זו כבר דרך חדשה שאני לא מכיר, ואני פוקח עיניים ובולע כמה שאני יכול. הנהג שלנו נעקף בקלות על-ידי אוטובוסים אחרים, משהו שאני לא רגיל אליו מנסיעות קודמות שלי באוטובוסים. אחר כך, כשנמאס לו, הוא מנסה לעקוף, אבל זה לא כל-כך הולך לו. ככה זה, אני חושב לעצמי, אם אתה נותן לאחרים לטפס עליך, אז כשמגיע הרגע שנשבר לך ואתה מחליט לקחת יוזמה, אתה כבר פחות מאמין בעצמך, לא מספיק בטוח, ומתקשה להצליח. לפחות ייאמר לזכותו שהוא נהג זהיר, וכשנגיע בהמשך לדרך מסוכנת, מלאה פיתולים, עליות, וירידות, אני אשמח מאוד שיש לנו נהג כזה. לאורך הכביש אפשר לראות את המחזות המוכרים, הגברים עומדים ומדברים, או יושבים על כיסאות בשמש, מעשנים, משחקים קלפים או כאראם (סנוקר אצבעות), לפעמים קוראים עיתון, מביטים במכוניות החולפות בכביש, בקיצור מתבטלים, המון גברים צעירים שלא עושים כלום! לעומתם הנשים, כל הזמן עובדות. בדרך-כלל מכבסות בחוץ, מאכילות את בעלי החיים שליד הבית, סוחבות דליים עם עצים לחימום, מכינות אוכל, כל מה שצריך לעשות הן עושות, לא תראה אותן יושבות ומתבטלות, וגם לא תראה חבורות נשים שעומדות ומקשקשות. בספרים כתוב שיש שיפור במצבה של האִשה בהודו, ולפני עשר שנים או משהו הן אפילו החלו לשרת בצבא ההודי, אבל בשטח אתה לא רואה את זה, ובמיוחד לא באזורים הכפריים. כאן קשה מאוד לאִשה לשנות את מצבה. היא נישאת כבר בתחילת גיל ההתבגרות, לגבר שמעולם לא ראתה, עוברת לחיות אצלו בכפר, ומוציאה את ימיה בדאגה למשק הבית וגידול ילדים, רצוי בנים שלא צריך לדאוג להם לנדוניה, והם נשארים בבית אחר נישואיהם. אין לה זכויות על האדמות של בעלה, והרבה פעמים היא קורבן לאלימות בתוך משפחתה שלה.

נשים עובדות, בהודו הנשים עושות הכל / צילום: איציק גונן

מזג האוויר מתחמם ככל שאנו יורדים בגובה, והאוטובוס, שעד עכשיו היה כמו מקרר, מתחיל להיות מקום שנעים לשבת בו. עכשיו גם אפשר לראות מטעי אבוקדו, ובננות לצד הדרך, יחד עם אזורים מיוערים וערוצי נהרות לאורכם אנחנו נוסעים. באחת וחצי הנהג עוצר פתאום בצד הדרך, ליד מסעדה מבודדת, ואומר משהו בהינדית. "הפסקת לאנץ'", מתרגם לי ראמפלל, "20 דקות". כולם יורדים לאכול, מציפים את אולם המסעדה, שבו עמדות ההזמנה מחולקות לפי סוגי האוכל. רוב הנוסעים, קל לראות, נעמדים בתור בעמדת התאלי, אין מה לעשות, התאלי הוא האוכל הכי הודי שיש, גם זול וגם ממלא אותך. אני לא רעב מרוב הפירות שבלסתי, וגם ראמפלל, שתיכף מגיע הביתה, ושנינו נעמדים לנו בחוץ בשמש החמימה, מדברים על הנסיעות החודשיות האלה של ראמפלל ממנאלי לבילאספור וחזרה, ועל איך משפחתו מסתדרת עם זה ("הם כבר התרגלו לזה, ולא מדברים על זה בבית...", הוא אומר, ומלווה את דבריו בתנועת יד של חוסר ברירה). לפני סוף ההפסקה אני קופץ לשירותים, כי לך תדע אם יהיו לנו עוד עצירות בדרך עד שימלה (בסוף לא היו), וזה לפחות עוד 4 שעות נסיעה. שלט השירותים מאוד יפה ומאוד מזמין, 'toilet' באדום גדול, אך בפנים הסיפור אחר לחלוטין. מילא שירותי בול-פגיעה, שזה ישנו בכל מקום ציבורי, אלא שכאן התא כולו מעופש וחשוך, וכשאתה נכנס פנימה אתה חותר את דרכך דרך מסך קורי עכביש ישנים, שבוודאי תוהים (העכבישים) מי זה כאן מעז פתאום להפר את שלוותם... טוב לא אלאה אתכם יותר בפרטים כי נראה לי שהיום אני נסחף בעניין הזה, אז אני מבטיח לא לדבר יותר על שירותים. בכל מקרה בשלב הזה אני מחליט לוותר על השרותים האלה, החלטה שתתברר בהמשך כמוטעית לחלוטין…

מטפסים לכיוון שימלה / צילום: איציק גונן

בערך שעה אחרי הפסקת הצהריים אנחנו עוזבים את כביש 21, שממשיך עד דלהי, ומורידים את ראמפלל על אם הדרך, בצומת, כמה ק"מ לפני בילאספור ("שלום, ואולי עוד נתראה?", אני אומר לו, והוא מהנהן בראשו). מכאן אנחנו מתחילים לטפס לכיוון שימלה, שיושבת על ההרים למעלה, בגובה יותר מאלפיים מטר, מה שאומר שגם הלילה כנראה לא יהיה חם. הדרך עכשיו יפהפייה, באזור מלא פסגות ועמקים, דברים שבמפה רגילה שיש לי קשה לראות. הנהג והכרטיסן, שעובדים כצוות לעניין, ממשיכים לקחת ולהוריד טרמפיסטים, שמצטופפים בתא הנהג, ובאורח פלא לא משבשים את נסיעתו. טוב, לפני כמה ימים הבטחתי לכתוב משהו על האוטובוסים כאן בהודו, אז נראה לי שעכשיו זה זמן מתאים. כבר ברור לכם בטח שהאוטובוסים והנהגים שלהם כאן בהודו הם מלכי הכביש. כל כלי הרכב הקטנים יותר זזים הצידה לשוליים או אפילו נעצרים במקום טיפה יותר רחב כשמגיע אוטובוס מולם. נהגי האוטובוס, מיותר לציין, אפילו לא טורחים להודות להם על 'אדיבותם'. אף אחד לא מסתבך כאן עם אוטובוס ונהגו, וכבר נסעתי פעם עם אוטובוס (ממאניקאראן לבהונטאר), כשאיזו מכונית פרטית 'העזה' לעקוף אותו, בזמן שעצר להעלות ולהוריד נוסעים, והוא רדף אחריה ולא הניח לה עד שזזה הצידה ונתנה לו לעבור. נהגי האוטובוס צופרים בלי חשבון כל הזמן, 'פנו דרך, פנו דרך, אנחנו באים!', והם באים, בכל הכוח, בכל העוצמה, 'כי הכביש הוא שלנו!'. כשמגיעים אוטובוס מול אוטובוס, או גם מול משאית, הם נהיים פתאום מאוד אדיבים, עוברים בזהירות זה ליד זה, בדרך כלל מברכים לשלום, ולפעמים, במיוחד היום, גם ראיתי בכביש צר (ושפשפתי את עיני) איך אוטובוסים עומדים וממתינים בירידה, עד שהאוטובוס או המשאית העולים יעברו אותם. בקיצור, האוטובוסים והמשאיות (שכולן מקושטות), הקימו כאן את 'ברית החזקים', שמכתיבה את כללי ההתנהגות על הכביש. היחידים שמצליחים לחרוג מכללי המשחק אלה האופנועים והקטנועים, שחומקים להם ועוברים מימין ומשמאל, ולא עושים חשבון לאף אחד. חוץ מזה לנהג האוטובוס כאן, כל אוטובוס, גם הכי ממורטט, יש כניסה צדדית נפרדת, רק לו, ישר למושב שלו מצד ימין (כאן הרי נוהגים בצד שמאל), ואף אחד לא משתמש בה חוץ ממנו. בקיצור, מלך! אני בטוח שהרבה ילדים הודים חולמים בלילות להיות נהגי אוטובוס, או לפחות כרטיסנים, שהמדים שלהם ומעמדם בהחלט ראויים לקנאה…

לקראת שקיעה בדרך לשימלה / צילום: איציק גונן

השמש הולכת ושוקעת, אך כיוון שאנחנו נוסעים על הפסגות הגבוהות ביותר בכל הסביבה, אנו נהנים מחומה ויופייה עוד קצת, עד שתשקע ממש, בכדור אדום ורך, שצובע את השמים לכל רוחבם בגוונים של כתום ואדמדם, נהדר! זהו, מרחוק כבר אפשר לראות את אורות שימלה, ועוד מעט נגיע, אחרי יותר מתשע שעות מאז יצאנו לדרך. שימלה (Shimla), אני קורא ב'לונלי פלנט', היתה פעם חלק מממלכת נפאל, וב-1864 הפכו אותה הבריטים לבירת הקיץ של הודו. "כל קיץ, עד 1939", כתוב בלונלי, "נהגה כל ממשלת הודו לארוז את חפציה ולהגר כ-2000 ק"מ מהחום הלוהט של כלכתה או של דלהי אל שימלה הגבוהה והקרירה". הממ... מעניין, ומה שעוד מעניין הוא שככל שאני מתקרב לשימלה היא מזכירה לי יותר את חיפה. העיר בנויה על צלע של הר (רכס שימלה), במיקום נהדר וגבוה (2,205 מטר), מין 'יפהפייה נרדמת' כזו, שלהגיע בה ממקום למקום זה אומר או לטפס, או לרדת, ובשני המקרים זה תלול, תלול מאוד.

קרני אור אחרונות לפני הכניסה לשימלה / צילום: איציק גונן

כמו שהאוטובוס עוצר מתחילה מהומה. כל מי שיש לו ציוד בתא האכסון מאחור, כמוני, יורד וממתין שם עד שיבוא מישהו מצוות הנהג-כרטיסן-עוזר ויפתח את התא. בינתיים מסתערים עלינו איזה 20 חבר'ה צעירים, חלקם פורטרים שרוצים לסחוב לנו את הציוד, עם שק ריפוד על הכתפיים, וחלקם כאלה שקשורים לכל מיני בתי מלון, ומקבלים אחוזים על כל אחד שהם מביאים. די מהר מסתבר להם שאני כאן התייר היחיד, ואז כל ה-20 עלי... אם יש משהו שאני באמת שונא זה שעשרים חברה מתחילים למשוך ממני בכוח את ה'בית', כל אחד רוצה לסחוב אותו, כולם מדברים אתי ביחד, ופתאום אני גם חבר של כולם ("my friend, my friend..."), זה בדיוק מה שאני צריך בשביל להתחיל להתעצבן. אני צועק לכולם לעזוב את ה'בית', מעמיס אותו על הגב, התיק הקטן מקדימה ויאללה לדרך, לא שיש לי מושג לאן אני הולך... אני הולך, וכל ה-20 אחרי, מראים לי תמונות של בתי מלון, שוב מציעים לסחוב את ה'בית', וכולם מקיפים ומזמזמים כמו דבורים סביבי. האמת שלא היה אכפת לי לתת לאיזה פורטר לסחוב לי את ה'בית', בכיף, במיוחד נוכח העליות שאני רואה מולי, אבל הלחץ שלהם בלתי נסבל, וזה בדיוק מה שאני צריך כדי לבעוט חזרה, ואני מחליט, בפרינציפ, שאני אראה להם שאני יכול לסחוב את התרמיל הגדול והכבד הזה כמה שצריך (אל תגידו לי שזה דבילי וילדותי, אני יודע את זה לבד...). המחשבה הראשונה שלי היא למצוא איזה גסט-האוס באזור של תחנת הרכבת או תחנת האוטובוס, אלא שאֵלֶה שאני בודק לא מתאימים, אחד יקר (220 רופי), ושניים נראים כמו אוּרווֹת. כל פעם שאני יוצא מגסט-האוס שבדקתי, והחלטתי לא לקחת, כל ה-20 עלי, מזמזמים מכל כיוון, ומכניסים אותי עוד יותר לפרינציפ (הם לא יודעים שאני מזל דלי, שבועט כשהוא מרגיש שהחופש שלו נלקח ממנו...). לאט-לאט הם מבינים שאני מתכוון להסתדר בלעדיהם, והם פורשים אחד-אחד. בסוף נשארים רק שניים, פורטר שתקן, בן 40 לערך, ובחור עם המלצה לגסט-האוס, צעיר יותר, שמראה לי כרטיס ביקור ומבטיח חדר ב-150 רופי ("בעונה החדר הזה עולה 330 רופי!"). האזור הזה של כארט רואד בעיר התחתית לא מוצא חן בעיני, המוני, רועש, ומלוכלך, ואני מבין שחייבים לטפס למעלה, אין ברירה. עכשיו אני מוכן להקשיב לבחור עם ההמלצה ומתחיל ללכת אחריו.

ברוכים הבאים לשימלה! / צילום איציק גונן

זהו, מכאן מתחיל הטיפוס בעליה למעלה, ורבותיי, זאת חתיכת עליה, אלוהים ישמור... אנחנו עולים אל המוֹל, חוצים אותו, וממנו ממשיכים למעלה, הבחור עם ההמלצה, אני עם ה'בית' על הגב, והפורטר שהולך לצידי, שותק, וכל הזמן בודק אם לא נשברתי... חלק מהעליה זה המון מדרגות, וחלק אחר בכביש צר להולכי רגל, במסלול של לפחות 200 מטר עליה רצופה. אני כולי מזיע, נוטף, פנים, צוואר, מתחת לחולצה, אבל אני לא מוותר. "אני לא מוותר" שרים לי בראש כל הזמן 'הדג נחש' ומעודדים אותי, והם אפילו לא יודעים שהם איתי כאן... עכשיו אני מרגיש שהכבוד של המדינה כולה על הכתפיים שלי ואני הולך להראות להם, אפילו אם אני אתפגר כאן באמצע הדרך... האמת שאני מרגיש בכושר מצוין, אחרי כל העליות של מקלוד ומנאלי, אבל כאן העלייה לא נגמרת, וגם הגובה, מתקרב ל-2400 מטר כבר, גורם לך להתעייף יותר ולנשום מהר כדי לקבל את החמצן שאתה צריך. באמצע אני עושה כמה עצירות, לקחת אוויר, מנסה לספוג את נחלי הזיעה ששוטפים אותי, ושני החבר'ה עומדים ומביטים בי. מעניין מה הם חושבים להם, שאני משוגע, או שאולי דווקא הם מעריכים אותי... בסוף, לא תאמינו, כשנדמה לי שהסיוט הזה לא ייגמר לעולם, אנחנו מגיעים. הבחור בקבלה עולה אתי לקומה השלישית העליונה (די, מספיק עם העליות האלה!), ומראה לי חדר ליחיד, די קטן אבל נחמד, ואני בודק הכל, מקלחת, מים חמים, שירותים, הכל עובד, יופי! הוא מראה לי גם חדר ליד, יותר גדול. "גם זה ב-150", אני שואל בתמימות, "לא, זה ב-250", הוא עונה, ואני חוזר לראשון, פורק מעלי בשאגת שחרור את ה'בית' ומטיל אותו על המיטה, ויורד לקבלה בצעדים כפופים, מתנודדים, להסדיר את הרישום. החולצה שלי כמו סמרטוט רצפה לא סחוט, והכל רטוב, וקר, ואני ממהר לחזור לחדר, להתנגב טוב-טוב, ללבוש משהו יבש וחם, ולקחת אוויר, הרבה אוויר. זה היה קאדר, אלוהים, מאז הטירונות אני לא זוכר קאדר כזה... אחרי שאני מתאושש, ומרגיש שאני גם רעב, אני יורד למטה (פתאום אני לא רגיל ללכת בלי משקל על הגב), נכנס למסעדה הראשונה שאני רואה, אוכל מהר, חוזר, מתקלח (מים נהדרים!), ומתחפר מתחת לשמיכות, אני מת...

_________________________________

בשלוש וחצי לפנות בוקר אני שומע רעש גדול של כמה קפיצות חזקות על גג הפח, ממש מעל לראש שלי, ואחר-כך על גגות פחים שכנים, ויחד עם הקפיצות גם קולות מוזרים. ברור לי שזה לא חתולים, אלא משהו יותר כבד, אבל מה? התעלומה מתבהרת לי בבוקר, כשאני קם ופותח את הווילון, מסביב מלא קופים, על כל הגגות, ואפילו אצלי, על המרפסת הקטנה, יושבים על המעקה איזה מטר מחלון חדרי, וכשאני מביט בהם הם מביטים בי בחזרה, לא מתרגשים יותר מדי, וממשיכים בעיסוקיהם. אלה אותו סוג של קופים שהיו במקלוד ובמנאלי, מקוק-רֶזוס, פרווה בצבע חום-צהבהב ותחת אדום, מתַקְשרים ביניהם במין צוויחות שלעיתים נשמעות כמו ציוצים או שריקות, ולפעמים כמו בכי. הם מחפשים אוכל, וכל דבר שנראה להם דומה לאוכל מושך מיד את תשומת ליבם והם מגיעים במהירות לבדוק אותו ורבים עליו עוד לפני שהסתבר מהו בדיוק. בין הקופים הגדולים יש גם קופיפים קטנים, חמודים לאללה, לפעמים צמודים לאִמא, על הגב או על החזה, ולפעמים כבר קופצים בעצמם, מתרגלים את יכולותיהם.

אחד הקופים שהתמקם ליד חלוני / צילום: איציק גונן

טוב, אז מה הסיפור של הקופים האלה בהודו, שמסתובבים כאן בהמוניהם כמו מלכים ואף אחד לא מעז לגעת בהם? מילא פרות שמסתובבות בכל מקום בהודו, על זה למדנו עוד בבית-ספר יסודי, וגם הראו לנו תמונות שלהן עומדות באמצע הכביש וחוסמות את התנועה, אבל קופים??? כן, אז כל הסיפור מתחיל מְהאנוּמאן, מלך הקופים, שבספר ה'ראמאיאנה', ששייך לכתבי הדת ההינדית, מופיע כבן בריתו הנאמן של ראמה (שהוא אחד מגילגוליו של וישנו), ועוזר לו במלחמתו במלך השדים ראוואנה. לפי המסופר נלחמים ראמה ואחיו לאקשמאנה בכוחות החושך ובשדים, לאחר שהוגלו מהממלכה. בעזרת צבא קופים בהנהגתו של האל-הקוף הנאמן האנומאן, הם מצליחים להרוג את ראוואנה, מלך השדים, ולהציל את הנסיכה סיטא, וכולם חוזרים עטורי ניצחון לאַיודְיָה שם מוכתר ראמה למלך. האנומאן מלך הקופים מגלם בהתנהגותו ומעשיו את תפיסת הבְהאקטי, שמשמעותה מסירות לאל, דבקות, ואהבה, ולכן גם מאז ועד בכלל מובטחת לקופים הגנה בכל רחבי הודו, במקדשים, ובעצם בכל מקום. זהו, זה בְכללִי הסיפור, ואני מודה שעד שהגעתי להודו לא ידעתי עליו דבר וחצי דבר. ועכשיו כשאני יודע זה מחייב אותי לתת לקופים שאני פוגש ואפגוש כאן בהמשך מסעי, את כל הכבוד לו הם ראויים כצאצאיו של האנומן, האל הקוף. אגב, בשימלה יש גם מקדש (מקדש ג'אקהו) המוקדש להאנומן. המקדש ממוקם סמוך לנקודה הגבוהה ביותר של רכס שימלה (2,455 מטר), ולא במקרה ניתן למצוא במקדש ולידו קופים רבים...