סוף העולם שמאלה צריכה להיות ההגדרה במילון של קירגיזסטן. הזמן עצר מלכת במדינה המסתורית והמפתיעה הזו, בה יהיה לכם הרבה יותר קל למצוא בקבוק שתייה המכיל חלב סוסה טרי מאשר קוקה קולה. בה המאפיות המקומיות מסתכמות בטאבון אחד גדול המוציא לחמי ענק. בה הבניינים מתחלפים ביציאה ממהערים לאוהלי פירוק מהירים ויעילים. בה תראו כובעים, ביגוד, שפה ותפיסה דתית ייחודיים רק לה.

קירגיזסטן נמצאת במרכז אסיה, בשיאה של דרך המשי ומרכיבה האנושי והמיוחד של אסיאתיים מוסלמים הדוברים רוסית רק מספר מעט על המדינה הצרה, המשתרעת מעיר הבירה, בישקק הסובייטית והמודרנית ועד אוש, העיר המוסלמית אשר מריחים בכל פינה בה אותנטיות ייחודית. למיזוג הזה אפשר להוסיף את התרמילאים שוברי שגרה מכל העולם, חלקם רוכבי אופניים המדוושים מספר שנים מחוץ לביתם וחלקם נוודים הזויים ומקבלים סלט אנושי מורכב ומומלץ שמתובל היטב בנוף הררי ומדברי מהיפים שיש לעולם להציע.

האופנה המקומית היא הקאפלאק העתיק והמסורתי. הקאפאלק הוא מין כובע שייקי וגברי העשוי מצמר כבשים דחוס ומזכיר קצת את הכובע של הדרדסים. כל גבר מסורתי לובש אותו וכמובן שיש דרגות. כשבאתי לקנות הבנתי שאני יכול לקנות רק כובע של רווק, אחרי שאהיה אבא אוכל לשדרג ליפה יותר וכשאהיה סבא אז בכלל…

הנדל”ן מחוץ לערים הוא דל. היורטות הקזחיות והמסורתיות, המתפרקות ומורכבות תוך חצי שעה כדי שאהיה אפשר לנדוד ממקום למקום הן המובילות בתחום. היורט, המשמש כבית להרבה מאוד מהאוכלוסייה במרכז אסיה, מורכב משכבת בידוד של עור סוס, יריעות בד לבנות ומוטות עץ וקל מאוד לניוד.

על קירגיזסטן אני שמעתי לראשונה במונגוליה. גל והילה אמרו שהן מתכננות להמשיך לטייל לשם. מודה, תחילה לא ייחסתי לכך חשיבות אך עם חלוף הזמן במונגוליה הבנתי שעוד לא בא לי לחזור לסין. רוסיה וקירגיזסטן הן סיבוב מושלם עד תחילת ספטמבר, אז אהיה חייב לחזור לסין בעקבות הויזה הנגמרת.

כלום. כלום לא ידענו על קירגיזסטן לפני שנכנסו אליה, אפילו למקם אותה במפה אני בספק אם הייתי מצליח. באולן אודה שבסיביר קנינו את כרטיס הטיסה מהעיר הגדולה נובוסיבירסק ועד בישקק. את הטיסה עשינו עם החברה המקומית "קירגיזסטן איירלינס". הטיסה הרגישה כמו טיול שנתי אחד גדול. חברות נערים מילאו את המטוס ואת המוצ'ילות אחסנו מתחת לרגלינו ולא בתא מטען כמו שנהוג בכל מקום בעולם. אווירת השכונה שאפיינה את הטיסה יכולה להצביע על אווירת השכונה שמאפיינת את תושבי המדינה.

לבלוג הפייסבוק שלי: https://www.facebook.com/NitzanBackpacker/

בשעת בהוריים נחתנו בשדה התעופה המקומי אחרי שהערנו את הפקיד במשרד הוויזות מהסיאסטה שנדמה כאילו היא נמשכה 24 שעות. השדה נמצא חצי שעה נסיעה ממרכז העיר. החנייה מלאה בכמה נהגי מונית מנומנמים שמחכים לנוחתים זה עתה במדינה. מבעוד מועד קראנו על ההוסטל Nomads Home. ההוסטל נמצא מאחורי שוק קטן וחביב וקרוב לתחנה המרכזית המזרחית של העיר Stari avtagvzal הנמצאת על אחד הרחובות הראשיים בעיר, ג'יבק ג'ולו. בגדול אווירת תרמילאיות בהוסטל הזה היא אדירה, אך התנאים מאזנים את התחושות שלי לגבי המקום. אפשר לפתוח אוהל או לישון בחדרים משותפים אך ישנם תא שירותים אחד ומקלחת אחת וכשיש מלא תרמילאים זה מוקש די רציני. בנוסף יש לא מעט הפסקות מים וכך מצאתי את עצמי פעם אחת באמצע הלילה יוצא עירום עם סבון לחפש ישועה. אחרי קצת הסתובבויות בעיר גילינו את הסקורה, הוסטל איכותי של בחור יפני. בהוסטל אווירת התרמילאיות מעולה, חדרים שווים ומקלחות מפנקות. אמנם יותר יקר במעט אך אחרי ימים רבים בשטח, האירוח שם שווה ביותר! מרכז העיר בישקק יפה מאוד, מאין אווירה אירופאית אך בכל זאת סובייטית. את הלבושים האותנטיים מההרים והמדבריות לא תראו פה ונעלי עקב וחליפות הרבה יותר נפוצים. בפארקים מלאי הפרחים והעצים העתיקים רובצים להם לא מעט צלמים המצלמים חתן וכלה ביום חופתם. מסעדות רבות של ג'אנק פוד, של שווארמה, דגים ועל האש אפשר לראות ולהריח בכל פינה. גם קניונים לא חסר וחנויות מזכרות. אם קצת תסטו מהרחוב הראשי תוכלו להרגיש ברחובות אותנטיים יותר בסגנון רוסיה וכרמיאל. בעיר יש שני רחובות ראשיים שמקבילים, ושם כל הדברים המעניינים. שמות הרחובות הם צ'ואי וקייב.

התחבורה הציבורית המקובלת בעיר היא משרותקה כמו בהרבה מדינות ברית המועצות. המשרותקה, מיניבוס ישן שיוצא בד"כ כאשר הוא מתמלא ורק אחרי שהוא מתמלא הוא בעצם מתחיל להתמלא כלומר, לא תמצאו פיסת אוויר בזמן הנסיעה.

מסביב העיר בימים של ראות טובה תוכלו לראות את ההרים המושלגים בכל ימות השנה של רכס הטיין שאן הבלתי נגמר.

אז החלטנו שאת תחילת המסע במדינה נעשה באזור אגם איסיק קול הנמצא בצפון מזרח המדינה. עוד לפני כן בבישקק קיבלנו מתרמילאי שעוזב אוסף מפות עצום של כל רחבי המדינה. על שפת האגם נמצאת העיירה הציורית קרקול שקיבלה את השם בזכות הנחל המדהים שזורם אליה. העיירה היא שקטה מאוד ויש בה לא מעט סימני תיירות. בשעת שקיעה הגענו להוסטל של ולנטין- יאק טורס. שרוב הזמן נמצא בהוסטל המקביל בכפר אלטין ארשן. אשתו קיבלה אותנו בברכה והקמנו לנו אוהל בחצר. בעיירה יש שוק אוכל חביב במיוחד ומסעדות על האש טעימות ומשביעות. רוב המטיילים שמגיעים לעיירה, מגיעים במטרה לצאת לעבר ההרים ולאלתר כל מיני מסלולים בעזרת המפות הסובייטיות העתיקות.

הטרק הראשון אותו עשינו הוא המפורסם ביותר במדינה. יוצא מהכפר ג'טי אוגוז ומגיע עד כפר מעיינות החמים אלטין ארשן. הטרק, שלא עובר בכפרים, מחייב אותך לסחוב ציוד ואוכל לכל ימי הטיול. הטיול לרוב לוקח 4-5 ימים אך אנו לקחנו אותו בניחותא ובמשך 8 ימים צלחנו אותו. הנוף הוא מרהיב, כולל 2 מעברי הרים גבוהים ומרשימים ומגיע לשיא בהגעה לאגם אלה קול. אחה"צ עם רדת השמש, הקור עז ועד עלות השמש יום למחרת, קשה מאוד לתפקד מחוץ לשק השינה. בלילות טובים ונקיים כמו אלו שאנו זכינו, חופה של כוכבים עצומה ממלאת את השמיים והמחזה אדיר. בסוף הטרק מגיעים לכפר אלטין ארשן. אינספור מעיינות חמים פגשנו שם בנוסף לנועם וישי האחים. אחרי יום הליכה בגשם הגענו לבקתה של ולנטין שקיבל אותנו עם כוס תה חם ומפנק ולחם עם דבש. הבחור כ"כ חביב אך לצערנו הוא לא היה פנוי אלינו בגלל הירתמותו ודאגתו להוצאת גופת תייר מקרחון טיפוס באזור. יום למחרת הגענו חזרה ליאק טורס, ההוסטל המגניב ופגשנו שוב את האחים נועם וישי והחלטנו להמשיך יחד בטיול.

אחרי יום וחצי מנוחה על שפת אגם איסיק קול, בחוף טאמגה השקט שבו תוכלו להניח אוהל ולהתערבב עם מעט מאוד אוכלוסייה מקומית, המשכנו לכיוון קוצ'קור, שם נעשה טרק חביב של 3 ימים. כדי להגיע לשם לקחנו משרותקה מהכפר קרקול עד לעיר המרכזית שעל שפת אגם איסיק קול, בליצ'י. העיר עצמה סובייטית במיוחד, ולאורך כל הדרך אליה יש באסטות בצדי הכביש של רוכלים עם דגים מיובשים מהאגם. הדגים המיובשים סביב לאגם הם מעדן אך צריך לקחת בחשבון שהריח מהידיים גם בעזרת אקונומיקה לא ירד.

אז אחרי מיקוח קצר עם נהגי המוניות שמגבים אחד את השני באופן מדהים, ולפעמים בכלל נדמה שהדבר האחרון שהם מעוניינים בו זה לקוחות שיפריעו להם בשיחות הבלתי נגמרות, עלינו על מונית לקוצ'קור. הילה, נועם, ישי ואני. הנסיעות במדינה זה חוויה בפני עצמה. מצד אחד הדרך מדהימה וכל שנייה אתה רוצה לעצור ליהנות מהנוף המושלם ומצד שני כל רגע אתה מתפלל שלא תאבד את חייך בתאונה. הדרך לקוצ'קור מרהיבה ונופיה המדבריים, הריה המושלגים ונחלי התכלת משתלבים לציור הכי יפה שיכול להיות.

הגענו לקוצ'קור. העיירה בדיוק בסיאסטה ואנחנו מחפשים חנות קטנה שבה הבנו שאפשר להשאיר את הדברים בדרכנו לטיול הקצר לאגם קול אוקוק. אחרי שהנחנו את חפצנו המיותרים להליכה, תפסנו מונית לכפר החקלאי איסיקב הנמצא עשר דקות מהעיר. המסלול עצמו קצרצר והוא הלוך חזור. אך לא מצאנו סיבה לא להתעכב לאורך המסלול ובאגם למעלה והוא לקח לנו 3.5 ימים. לאורך הדרך לא ראינו כמעט תיירים ויש גם יורטות מקומיות שאפשר להתארח בהן. אך כמובן אין כמו לפתוח אוהל בקירגיזסטן וליהנות מהכוכבים בשמיים.

האגם הגדול מהפנט ואפשר לבהות בו כמה ימים ברציפות. למי שמצה, יש דרך קצרה אך לא פשוטה לאגם קול טור שהנוף ממנו לעמק יפה במיוחד. את הדרך חזרה ביצענו שיכורים מהנוף ובהליכה נחמדה חזרנו לאיסיקוב ומשם לקוצ'קור. בקוצ'קור המשכנו ישירות חזרה לבישקק ולהוסטל היפני סקורה. חישבנו את המשך דרכנו במדינה והחלטנו שאנחנו רוצים להתקדם לכיוון העיר השנייה בגודלה אוש. נשארנו עוד כמה יומיים בבירה הנחמדה ובבוקר עלינו על רכב לאוש.

אוש, עיר עתיקה במיוחד על תוואי דרך המשי הישנה והיוותה נקודה מרכזית במרכז אסיה.

הנסיעה לאוש לוקחת 14 שעות ולמי שנראה ששווה לעשות נסיעת לילה הוא טועה בגדול! הנוף בנסיעה הזאת הוא מטורף!!! הרים, מדבריות, נהרות ואין ספור צבעי חול מרשימים משכיחים מעט את הדמעות מהנסיעה המפחידה. בשעת ערב מאוחרת הגענו לאוש.

באוש קיבל את פנינו ב"אוש גסט האוס" בחור צעיר הדומה לשייח' מהסרטים. העלאק שייח', בעל המראה המרתיע, מקבלת את פנינו בברכת שלום צווחנית. הוא אוהב ישראלים ובכללי אוהב אנשים. קיבוץ גלויות זה בדיוק ההוסטל הזה. יפנים, צרפתיים, מוסלמים, שוויצרית, אקוודורי, הילה ואני. הילה ואני נאלצנו להיפרד בחדרים עקב חלוקה של בנים ובנות שמקובלת בלא מעט מקומות לאורך דרך המשי. אוש נראה כאילו נלקחה מהסרט אלאדין. נשים בבורקות, שכבות שחורות שמחסות את כל גופן ופניהן, מסגד מרכזי וגדול אשר קורא בקול לכל המתפללים להגיע לתפילה, גברים עם הכובע הקירגיזי המסורתי והשפם המרשים. וגולת הכותרת- השוק! זה השוק שדמיינתי בדרך המשי. אוש בזאר הוא שוק ערבי שנראה כאילו זמנו עצר מלכת לפני 500 שנים. מדהים מדהים מדהים!

אחרי שהתעכבנו כמה ימים בעיר המדהימה הזו, החלטנו להמשיך לכיוון סין לעיר קשגר אך לפני זה לעצור בכפר הנידח סארי טאש!

סוף העולם שמאלה. זה סארי טאש. כפר קטן, שחצי מבתיו בנויים מבוץ. חיים? אני לא בטוח שיש בו. נוף? לא חסר. הכפר, שאליו מגיעים אחרי מעבר הרים מרשים במיוחד, פרוס בעמק רחב אשר משקיף על כל רכס הפאמיר שאי אפשר לראות את קצהו. הפסגה הגבוהה במדינה (לנין פיק- 7,000+) בולטת מול הכפר ומי שמחפש מקום נידח- זה המקום. הכפר הוא הנקודה האחרונה על דרך המשי לפני סין ומדי שעה עוברת בו משאית או שתיים בדרכה מאירופה המערבית ועד סין. הכפר נמצא בגובה רב ועם רדת החשכה הקור חודר עצמות. סופר או מרכול לא תמצאו בו, אך על הכביש יש מין פאב קטן שמוכר גם תפוחי אדמה ובצל בנוסף לוודקה.

יום למחרת קמנו כבר ב5 בבוקר לצאת לכביש לתפוס טרמפ עם משאית למעבר הגבול הסיני. אחרי כ45 דקות עצרה לנו משאית, נהג טג'יקי שעשה את דרכו לטג'יקיסטן מפרנקפורט הגרמנית ולקח אותנו טרמפ על המפלצת שלו כל הדרך לגבול המשולש בין קירגיזסטן, טג'יקיסטן וסין. הנסיעה במשאית היתה לצד הנוף הכי יפה שראיתי עד היום בטיוליי, והאווירה... אחחח... דרך המשי, משאית, נהג טג'יקי, חברה, הרים מושלגים בזריחה. מה צריך יותר מזה בחיים??

תהנו!!!

מוזמנים לאהוב ולעקוב בבלוג שלי בפיייסבוק:https://www.facebook.com/NitzanBackpacker/