ההמראה מנתב"ג והנחיתה בשדה"ת הבינלאומי בקטמנדו ממחישות יותר מכל את ההבדל העצום בין העולם המערבי לעולם השלישי. טרמינל קטן, מעופש וחמים בוא אי אפשר למצוא בית קפה של ארומה וגם לא נעלי ספורט או מכשירים אלקטרוניים בזול. ביציאה מהשדה דופקים על החלונות אינספור נהגי מונית אשר מנסים לצוד את התיירים שזה עתה נחתו במדינה. עוד לפני כן, חתמו לי בדרכון ויזה של 3 חודשים כי לכמה זמן הגעתי- יומיים, חודש או שנה לא באמת היה לי מושג. בהליכה אחרי נהג המונית, 4 חבר'ה עם תיקים גדולים ניסיתי להבין איך הנהג חושב שנכנס כולנו יחד לאותה המונית. אך בהחלט אין דבר העומד בפני כוח הרצון של נהגי המונית בנפאל לכסף. הנסיעה לכיוון רחוב התאמל, רחוב התרמילאות הראשי בקטמנדו, ברחובות הצרים שיכולים לגרום לקלסטרופוביה, כבישים לא סלולים עם פרות מהלכות להן על הדרך וביוב שנוזל בכל פינה אשר מקפיץ את רפלקס ההקאה ולא אופיינית למרחב העצום והאינסופי שיש לטבע הנפאלי להציע אך מאוד אופייני לקצב החיים של המקומיים.
על ההליכות ברחובות קטמנדו אפשר לכתוב מגילה שלמה. אזור התאמל מפוצץ בחנויות תרמילאים שנמשכים לכל חנות וחנות עם פרצוף שדורש רחמים וקצת כסף כדי לקנות ציוד טיולים זול, טוב וחיקוי, או איזה של, צמיד או חולצה למזכרות הביתה. האוכל הנפאלי מבחינתי הסתכם ב2 מילים- דל באט- מנת אורז עשירה במרק עדשים ותפו"א חריפים אשר עולה בסביבות ה2.5 שקלים בעיר הבירה ואפשר לקבל 2 מילואים של הקערה אחרי שמסיימים.
לבלוג הפייסבוק שלי: https://www.facebook.com/NitzanBackpacker/
את האמת? הגענו לנפאל בשביל לצאת להרים, להרי ההימלאיה העצומים והמרשימים. עוד בישראל החלטנו שהטיול לאוורסט יהיה הטיול הראשון שלנו בנפאל ודרך החברה של שי הנפאלי הוצאנו את האישורים לטיול ובנוסף קנינו כרטיס טיסה הלוך חזור לכפר לוקלה (250 דולר) שנמצא בתחילת הטיול למחנה הבסיס של האוורסט והוא מעגלי. בנוסף קנינו כרטיס טיסה לבייג'ינג מראש כדי שלא יעלה המחיר לקראת ההמשך (520 דולר).
אחרי לילה לבן מהתרגשות וישיבה על גג הגסטהאוס עם חבר'ה לשמיעת אינפורמציה השארנו את חפצנו המיותרים בגסטהאוס ותפסנו מונית לשדה התעופה המקומי. שדה התעופה הפנימי קיבל כל מיני שמות חיבה בקרב המטיילים והדוחק וחוסר הסדר בו בהחלט הצדיקו אותם. מכיוון שהטיסות ללוקלה יוצאות כל בוקר ובערך בשעה 10 מסתיימות כי אין ראות ומזג אוויר נורמלי בהרים ומכיוון שמוכרים כרטיסי טיסה עד השעה 14:00 בצהריים אז העצבים עולים וצפים והדחיפות בין הפורטרים הנפאלים המקושרים שדוחפים לסדרנים את השטרות של האירופאים. בגדול- מי שכמונו קנה כרטיס טיסה ל12 בצהריים זה חסר סיכוי לעלות לטיסה. אחרי פעמיים שחזרנו אחה"צ עצבניים ומתוסכלים לגסטהאוס ובעל המקום ממש ריחם עלינו הבטיחו לנו שנגיע ב6 וחצי בבוקר למחרת ואנחנו נעלה על הטיסה הראשונה להר ולשם שינוי כך קרה.
הטיסה עצמה מיוחדת. מטוס המכיל 14 נוסעים ללא תא טייס רשמי ודיילת שמברכת אותך בנמסטה ומכבדת אותך בצמר גפן לאוזניים להגנה מרעש חריג וסוכרית טופי. הטיסה היא בין פסגות ההרים בהימלאיה ושדה התעופה בלוקלה, הנחשב למסוכן בעולם עקב אורכו הקצר (500 מטרים) והתהום שמחכה בסופו, נגלה אחרי 45 דקות.
הכפר לוקלה שוכן בגובה 2,800 מטרים מעל פני הים והוא בסיס היציאה והחזרה מהטיול. אחרי קבלת המוצ'ילות ורישום בעמדה (הצבא חותם לך בפרמיט כל כמה כפרים) התחלנו בצעידה באוויר המדהים. הטרק עצמו מרהיב ביופיו כאשר מתחילים מנוף ירקרק עם טראסות גידולים לצד הדרך וגשרים אדירים שחוצים נהרות זורמים. עם המשך המסע הנוף משתנה ונצבע יותר ויותר בלבן. במסלול עצמו שמרנו על עיקרון מניעת מחלת הגבהים שאומר שלא ישנים בלילה יותר מ500 מטרים גבוה יותר מהלינה בלילה הקודם. בלילה הראשון ישנו בכפר מונצ'ו, ריח הקמין הממכר יוצא מכל ארובה של סלון בכפר והאוכל הנפאלי המקומי, משחקי הקלפים והמילק תה בפוט המדהים אחרי כל יום מאמץ זה אושר מתמשך ונותן את הדרייב ליום המחרת. ביום השני של ההליכה ואחרי לילה אחד מגיעים לנאמצ'ה באזר העיירה המרכזית בעלייה להר והבירה של בני השרפה.
פתחתי סניקרס שמתי בסלולרי אריק איינשטיין ונהנתי. מה שהפך למנהגי אחרי מאמצים ששווים את זה בהמשך טיולי.
בסיפור הבא הטרק סביב הר האנפוראנה וטרק האגמים הקפואים.
מוזמנים לאהוב ולעקוב בבלוג שלי בפיייסבוק:https://www.facebook.com/NitzanBackpacker/
