זהו הפוסט השלישי בסדרה על הטיול שלי במיאנמר. הקישורים לחלקים האחרים:

הטרק מקאלאו לאגם אינלה

הפוסט הזה הוא בעיקר על אנשים, על האנשים הפשוטים שחיים בתנאים שאנחנו אפילו לא הכרנו, על המפגש איתם ועל טוב ליבם. אהה.. וגם על הנופים, על הכיף והקושי wink.

אחרי נסיעה של כ-7 שעות במיניבוס מפוצץ הגענו לקאלאו. קאלאו זהו כפר שמשמש נקודת יציאה לשלל טרקים באיזור, אפשר לצאת לטיולים של יום/יומיים באיזור קאלאו או 3 ימים לכיוון של אגם אינלה. הכפר (עיירה) נמצאת בגובה של כ-1300 מטר מעל פני הים מה שהופך את מזג האויר שם לנעים מאוד ביום וקריר בלילה (שינוי קיצוני לעמות מזג האויר בבגאן).

העיירה עצמה נחמדה מאוד עם שוק גדול במרכזה אבל פרט לעסקי תיירות ומקדש אין שם הרבה מה לראות

מצאנו גסטהאוס נחמד בשם גולדן לילי (Golden Lily) ולמזלינו תפסנו את החדר האחרון שהיה להם. תוכלו למצוא בעיירה שלל סוכנויות שמציעות שלל טיולים/טרקים/קורסים וכו'. זה לא שונה בהרבה ממקומות דומים במדינות אחרות במזרח. כמובן שכולם מוכרים אותו דבר בשמות שונים. בסופו של דבר החלטנו לצאת לטרק של 3 ימים שמסתיים באגם אינלה. זה מאוד נוח כי זה חוסך 5-6 שעות נסיעה לאגם אינלה ויוצא לנו לפגוש ולהכיר את אורח החיים של המקומיים ולהינות מהטבע של מיאנמר. בנוסף, הציוד שלנו אמור לחכות לנו במלון שאנחנו בוחרים בעיירה Nyaung Shwe באגם אינלה. מחיר כזה טרק הוא 45 דולר ל-3 ימים כולל הכל, מדריך, אוכל, לינה.

ברחוב הראשי של העיירה (זאת אומרת בכביש שחוצה את העיירה) יש הרבה מקומות נחמדים לאכול.

בבוקר למחרת יצאנו לדרך. את הלילה הראשון אנחנו אמורים להעביר בבית של מקומיים בכפר כלשהו. יצאנו קבוצה של 6 אנשים עם מדריך מקומי חביב בשם קופו (kupo). בעיקרון הטרק לאגם אינלה אמור להיות רובו בירידה (הרי קלאו נמצאת בגובה) אבל הטרק התחיל בטיפוס די רציני של כשעה וחצי. המזג אויר היה איתנו גם ומהר מאוד התחלנו להינות מהנופים של האיזור

אחרי 3 שעות הליכה עצרנו להפסקת צהריים בכפר מקומי. בטרק הזה לא עוצרים לאכול באיזה מסעדה או משהו, יש נהג וטבח שמחכים לנו במקום מסויים עם מצרכים טריים ומכינים את ארוחת הצהריים במקום. וזה בדרך כלל לא סתם ארוחה אלא 3 מנות, ראשונה, עיקרית וקינוח.

כמה פשוט, ככה טעים. (בתמונה: הארוחה – לפני ואחרי)

אחרי מנוחה המשכנו הלאה (לפחות הטיפוס הסתיים angry). מסביב שדות של פלפלים חריפים. מסתבר שפילפלים חריפים זה המוצר שרוב התושבים מתפרנסים ממנו באיזור. במהלך היום הנשים אוספות את הפילפלים ומאוחר יותר הגברים פורסים את הפילפלים על משטחי ברזנט לייבוש בשמש. התוצאה – שטיחים אדומים בכל מקום – מוסיף ליופי ולייחוד של האיזור.

הדרך מאוד כייפית, היא עוברת דרך שדות פלפלים, שדות אורז, כפרים, יערות ומה לא. בשילוב עם מזג האויר הנפלא, כל דקה היא תענוג צרוף.

לקראת ערב אנחנו מגיעים לכפר נידח שבו אנחנו אמורים להעביר את הלילה. לא סתם אמרתי נידח, אולי הוא לא נמצא בסוף העולם שמאלה אבל עדיין התושבים בו מגיעים לבאר מרכזית כדי לשאוב מי שתייה ולהתקלח (בתמונה – שרותים בצד ימין ומקלחת – הגיגית במרכז smiley)

אירגנו לנו מקום לישון – חלל גדול עם מזרונים, מצעים ושמיכות. כולם ישנים באותו מקום. אחרי התארגנות מהירה האמיצים שבינינו (כולל אותי) בכל זאת החליטו להתקלח במים קפואים שרגע לפני זה הוצאו מהבאר, פשוט אי אפשר אחרת אחרי יום שלם של הליכה. החלל שבו ישנו הוא בעצם בית של משפחה שחיה שם והם מוכנים מדי כמה ימים לפנות את החדר שלהם לתיירים על מנת להרוויח קצת כסף, כך שזה לא חלל ריק שמיועד להלין תיירים אלא זה הבית שלהם באמת.

הטבח והמדריך שלנו קופו התפנו להכין ארוחת ערב במטבח של המשפחה. שלא תקבלו רושם מוטעה, מטבח = חלל שבו יש מקום מיוחד למדורה wink. כל זה כמובן לא הפריע להם לבשל ארוחת ערב מעולה שלא מביישת שום מסעדה שאכלנו בה בבורמה.

כמובן שאין מה לדבר על אור, לחלק מהמשפחות יש פאנלים סולארים שנותנים להם כמה שעות של חשמל בשעות הערב אבל עדיין יש כאלה שמשתמשים בנרות. יחד עם כל זה לא הרגשנו לרגע שהם לא מרוצים, והייתה לנו אינטרקציה עם בני המשפחה בתיווכו של קופו.

אני חושב שבשמונה וחצי בערב כבר לא היה עם מי לדבר כי היה חושך וכמו שהזכרתי, אור זה לא הדבר החזק ביותר שם, וגם אחרי יום של הליכה אנשים פשוט נפלו שדודים אחד אחרי השני.

כמו שהולכים לישון מוקדם, כך גם קמים עם אור ראשון כי צריך לנצל כל פיסת אור שהשמש נותנת. הכפר מתעורר לחיים ובזמן שהתעוררנו וציחצחנו שיניים בגיגית, ארוחת בוקר מושלמת כבר חיכתה לנו ב”מטבח”. תה, קפה, סלט טרי ופיתות מקומיות שנאפו (יותר נכון טוגנו) בזה הרגע חיכו לנו וגרמו לנו להתחיל את היום עם חיוך.

מיהרנו לסיים את ארוחת הבוקר כדי לצאת ולנצל את שעות הבוקר הקרירות כדי ללכת כמה שיותר. בעלי הבית נפרדו מאיתנו בשמחה לא אחרי שהם קיבלו טיפ צנוע בגובה 5 דולרים מכל אורח. תבינו ש-5 דולר בשבילהם זה לא מעט כסף ויש להם כאן הזדמנות לעשות כמעט משכורת שבועית בלילה אחד.

סיפור קצר אשר ממחיש את טוב ליבם של האנשים. באמצע הדרך התחילה להתפרק לי הסוליה בנעל. הנעליים היו ישנות אבל לא ציפיתי שיתפרקו ועוד ביום הראשון של הטרק. בדרך קשרתי את הסוליה עם השרוך אבל זה היה פיתרון פחות טוב. לאחר שהגענו לכפר, קופו אמר לי “אל תדאג, אני אביא לך דבק 3 שניות”. אני ואבא שלי תהינו מאיפה הוא בכלל מכיר את זה אבל להפתעתי קופו ועוד בחור חזרו אחרי חצי שעה על האופנוע ובידם חבילה של 5 שפופרות של דבק 3 שניות. תארו לעצמכם את ההפתעה שלי שכששאלתי אותו כמה אני צריך לשלם, התשובה שקיבלתי הייתה “דולר אחד”. אני אישית מכיר כמה מדינות שהאנשים בהם היו עושים עלי חתיכת סיבוב במקרה כזה angel.

טיפ בשבילכם – אל תהיו קמצנים laugh.

יצאנו ליום השני של הטרק. המסלול ביום השני יותר רגוע כי לא היינו צריכים לטפס לגובה וגם עובר דרך יותר כפרים מקומיים מה שנותן הזדמנות להכיר יותר מקרוב את החיים של החקלאי במיאנמר.

המסלול עובר דרך שדות, כפרים ופילפלים חריפים בכל מקום. להובלה משאות הם עדיין משתמשים בשוורים.

בדרך עצרנו להפסקה קטנה בשוק מקומי לגמרי, לא היה שם אף תייר ואפילו הרגשתי ממש מוזר להסתובב שם. כמובן ניצלנו את ההזדמנות לטעום מהאוכל המקומי. טופו בורמזי זה מאכל מאוד מוכר שאוכלים אותו בכל מקום. הטופו למעשה עשוי מגרגרי חומוס והא הרבה יותר טעים מהטופו הרגיל שאתם מכירים.

הפוסט הזה הוא בעיקר על אנשים ונופים לכן אני פשוט אתן לתמונות לדבר בעד עצמן, ככה לדוגמא מפרידים אורז מקליפתו

עצרנו לאכול צהריים באיזה מקדש בדרך. כמובן שהטבח כבר חיכה לנו בנקודה והאוכל היה משובח כרגיל. אני חושב שכל הטיול לא אכלתי טוב כמו שאכלנו בטרק הזה. כל ארוחה הייתה מורכבת משלוש מנות וכל האוכל היה טעים ולא היה חסר כלום.

בהמשך המסלול לא היו עוד דברים מיוחדים פרט לנופים מהממים ולקראת השקיעה הגענו למנזר בו העברנו את הלילה השני. לילה במנזר פעיל זה היה אחד הדברים ששיכנעו אותנו לבחור במסלול הספציפי הזה, יש מסלולים אחרים שבהם את שתי הלילות ישנים בכפרים מקומיים. לנו משום מה קסם העניין הזה של לינה במנזר פעיל. האמת… חוויה laugh

שלא תבינו לא נכון, זה לא שיש במנזר חדרים בהם ניתן להלין תיירים…. כולם ישנים בחלל הגדול של המנזר, אותו חלל בו מתפללים. היו שם עוד כמה קבוצות שחלקו את החלל איתנו.

יש גם כללים שצריך לשמור עליהם – אסור לשתות אלכוהול בשטח המנזר, אסור לישון כשהרגליים שלך מופנות לכיוון בודהה! מקלחת? כמובן. כ-100 מטר מהמבנה, יש מין חומה חצי גובה ובתוכה מים קפואים בתוך מיכל כאשר אתה פשוט שופך על עצמך את המים בעזרת קערה.

בשמונה וחצי בערב כמו בלילה הקודם כולם היו שפוכים וגם כיבו את האור שהיה בתוך המבנה וכולם הלכו לישון. מה שלא ידענו ולא ציפינו לו (ואף אחד לא דאג לעדכן אותנו angel) זה שבשעה 4 בבוקר קמים הילדים הנזירים הקטנים שגרים במנזר הזה, מתיישבים מול הבודהה, ממש איפה שאנחנו ישנים ומתחילים להתפלל. התפילה כמובן בקול רם וזה נשמע כמו סוג של שירה מונוטונית. אחרי ההלם הראשוני הפנמנו שפשוט צריך להשלים עם זה. התפילה נמשכה כרבע שעה ואחרי זה השקט חזר להיכל ונרדמנו שוב עד הזריחה. אני מתייחס לזה לגמרי בתור חוויה ולא משהו שהרס לי את הלילה חס וחלילה.

כמה פעמים בחיים שלכם יוצא שילדים נזירים בודהיסטים מעירים אתכם באמצע הלילה עם התפילות שלהם? angry

היום השלישי של הטרק הוא בעצם חצי יום הליכה והכל בירידה. הטרק בעצם מסתיים בארוחת צהריים כאשר מגיעים לקצה הדרומי של אגם אינלה ומשם אחרי האוכל ממשיכים בסירה ל-Nyaung Shwe.

כשהגענו לסוף קיבלנו ארוחת מלכים. אחרי האוכל הגיע זמן להגיד שלום למדריך קופו. אני החלטתי להשאיר את הנעליים שלי בתור מתנה. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה להדביק כמו שצריך את הסוליה (בכל זאת זה נעליים של טימברלנד והוא עשה את כל הטרק עם כפכפים). קופו היה מבסוט עד הגג. בנוסף לזה כל מטייל גם השאיר לו טיפ של איזה 10 דולר.

המחיר של הסירה ל-Nyaung Shwe כלול במחיר של הטרק, לכן כל מה שהיינו צריכים לשלם זה 10 דולר נוספים אשר כל תייר צריך לשלם כאשר הוא מגיע לאגם אינלה, זה סוג של מס תיירים בלבד. הכסף הזה הולך למדינה ולא לאנשים ולכן אם אתם מצליחים לדלג על התשלום הזה, אל תרגישו רע.

השייט ל-Nyaung Shwe לוקח כ-45 דקות וזו הפעם הראשונה שאפשר להינות מהאגם המופלא הזה, אבל את המשך הסיפור על האגם תצטרכו לקרוא בפוסט הבא בסדרה.

הסירה הורידה אותנו לא רחוק מהמלון שבו חיכה לנו הציוד שלנו. לא ממש אהבנו את המלון הזה ולכן יצאנו החוצה לחפש אחד אחר. זה לא לקח הרבה זמן ומצאנו מלון אחלה, עם מזגן במחיר של כ-35 דולר ללילה.

****************************************************************************************

קישור לפוסטים האחרים בסדרה: