יום הולדת בואראנסי
באמצע מארס נעשה חם מדי. החום עדיין לא היה בלתי-נסבל ממש, אבל סימניו של הכבשן של אפריל ומאי, החודשים שלפני המונסון, כבר היו באוויר. נסענו לווראנאסי. וראנאסי היא צומת היציאה המרכזי להימלאיה ולנפאל, והחום הבריח אותנו צפונה, להרים. הרכבת היתה ריקה למחצה. הפחד שיתק את תנועת הנוסעים. מאז שלאומנים הינדואים שרפו קרון של לאומנים הינדואים באהמדאבאד כדי להאשים את המוסלמים בשריפה, התרבו ההתקפות והתקפות-הנגד.
הודו חיכתה בדריכות לאמצע מארס, ליום שבו הבטיחו אנשי השיוסנה, התנועה ההינדואית הלאומנית החוץ-פרלמנטרית, להניח אבן-פינה למקדש של ראמה באיודהיה בניגוד לפסיקת בית-המשפט העליון. אף אחד לא תקף את הרכבת. בחוץ היה החום. בפנים היה מיזוג-אוויר. כשנכנסנו ועצרנו ליד הרציף אחרי כמעט יומיים של נסיעה, היו נהגי הריקשות טרדנים כתמיד. "כמה אני שמחה לחזור לווראנאסי", חייכה דורית.
"לנהר", אמרתי. "אני מתה על העיר הזאת", אמרה ניצן. "נלך לבקר את באבא קטן?" "צריך לקנות עוד איזה בד?" שאלתי.
"תמיד", אמרה דורית. "אני מסוגלת לקנות את כל העיר הזאת"
אני תמיד שוכח מה המרחק בין תחנת הרכבת לגדת הנהר. לא שאכפת לי. אני אוהב את המסע. להגיע ולשבת על גדת הגאנגס. להביט במים שכעת היו רק פס רזה של כמה מאות מטרים. המדרגות היורדות אל המים היו חשופות. בנובמבר כיסה הנהר השמן והגרגרן את כל הקילומטר שבין הגדות. עכשיו הגדה המזרחית היתה רחבת חול לבנה ועצומה, ואשראם נודד תקע עליה את אוהליו. משפחות חצו את הנהר עם סירות וערכו פיקניקים על הגדה מול העיר.
באחד הערבים לקחנו סירה לגדה השנייה, והלכנו על החול הלבן אל האשראם. קרישנה שהוביל אותנו בפעם הקודמת נעלם. הוא חזר לכפר שלו, אמר בעל המלון. אורות נדלקו מעל השיקהארות של המקדשים, מעל לארמונות המהראג`ות, מעל לאשראמים ולבתים שהתגבהו מעבר לחזית הנהר המפוארת. הבאבא קיבל אותנו ברצון, מרצה לנו עיקרי דת אוניברסליים. אלוהים, חוכמה, אנושיות ואפסות האדם. היה טוב לחזור לוראנאסי. לאוכל המערבי המחורבן, לסמוסות ולגבינות בכניסה לעיר העתיקה, לחומוס ולטחינה של הפלסטיני מאירביד במסעדת "חיפה" שבאסי-גהאט, ליוגורט המתוק עם הזעפרן, לדאל, לפוג`ות הבוקר והערב, לחנויות הספרים. מצחיק כמה הפחידה וראנאסי את דורית לפני שהגיעה אליה בפעם הראשונה כמה חודשים לפני כן, ובאיזו חיבה ושמחה היא חזרה אליה עכשיו.
חזרנו ב-15 במארס 2002, בדיוק ביום שבו השיוסנה איימו להגשים את הבטחתם. המתח היה באוויר. הצבא ההודי הזרים כוחות לאיודהיה. הודו חששה ממהומות בין הינדואים למוסלמים. וראנאסי, עיר שיש בה תערובת של מוסלמים והינדואים, שמרה על שקט מתוח. הלכנו לבקר את קוניו. הסימטאות בדרך למקדש הזהב היו עמוסות כמו תמיד. קוניו התבגר והתמלא בארבעת החודשים שעברו.
"אתה לא נוסע לאיודהיה?"
"לא", הוא אמר. "זה לא הזמן לזה. יש מספיק מתח גם ככה".
הבטתי בו בהפתעה.
"יש לי הרבה עבודה בוראנאסי וזה לא כל-כך חשוב".
תהיתי אם זו התפכחות, הבנה שעדיף להניח לעניין, או סתם סערה ששככה לאחר שמיצתה את עצמה. דורית נשארה אצל קוניו עם הבנות, ואני חזרתי דרך הסימטאות למרפסת הגג המפוארת של "סיטה" שמעל הגאנגס. "מזל טוב!" אמר לי בעל המסעדה שאכלנו בה באופן קבוע כי דריה אהבה את השניצלים שהכין. "תודה", חייכתי. מאיפה הוא יודע שיש לי יום הולדת?
בערב חזרנו למסעדה. כשסיימנו לאכול הביא בעל המסעדה בחיוך מלא ניצחון עוגת שוקולד עם נרות. "מזל טוב!" חייכה דורית. "חכה רגע, תן לי לבדוק", היא סובבה את העוגה, "לא רואים כלום". "מה צריך לראות?" שאלתי. "ביקשתי ממנו להכין את העוגה אתמול", אמרה דורית, "והיום, כשבאתי לבדוק שהכל מוכן כמו שצריך, ראיתי שחסרה חתיכה. לא האמנתי. `הייתי חייב לבדוק שהעוגה בסדר`, הוא אמר לי. `אבל אני צריכה עוגה שלמה`, אמרתי, `עוגת יום-הולדת!` `מאדאם`, הוא ענה, `אין לך מה לדאוג, זאת תהיה עוגה מושלמת!`"
"היא מושלמת", הסכמתי. "יום-הולדת שמח", אמר בעל המסעדה בגאווה. "הפתעה הפתעה?" הוא שאל-קבע בניענוע ראש מצד לצד, התיישב לידנו והתכבד בפרוסת עוגה. בחדר חיכתה לי רכבת צעצוע. הבנות צחקו כשהרכבתי את המסילה על ריצפת החדר והפעלתי אותה. אני אוהב רכבות. עוד סיבה לאהוב את הודו. כי יותר מכל אני אוהב את הרכבות ההודיות, את ספר לוחות-הזמנים של הרכבות ההודיות, ואת השמות המפוארים שלהן: הטאג`-מהאל אקספרס, הורה דרהדון דון אקספרס, הדלהי סראי רוהילה ביקנר לינק אקספרס, הסלדה ניו-ג`לפיגורי דארג`ילינג מייל.
ישנו מעט באותו לילה. הישראלים במרפסת שמתחת לחדר שלנו זרקו חזיזים על הילדים שעל הרציף, שבתגובה הטמינו חזיזים בין הסדקים בבניין. הפיצוצים נרגעו רק לפנות בוקר. אז גם היה קריר מספיק לעצום עיניים ולישון. מוקדם בבוקר צעדנו דרך הסימטאות הדוממות. מנקי הרחובות עוד לא ניקו אותן מהלילה, והן היו מלאות אשפה ועוגות זבל של פרות. במקדשים כבר היו אנשים, עסוקים בפוג`ות הבוקר: מחליפים פרחים, מדליקים נרות, מוזגים חלב. עברנו על-פני מטוויות המשי והכותנה המוסלמיות ויצאנו אל הרחוב הראשי שבו חיכו נהגי ריקשות-האופניים ליד הצ`אי-ואלה הזקן שחיבבתי. עלינו על ריקשות-אופניים לתחנת הרכבת, נפרדים מהעיר ומהגאנגס כדי לנסוע לסונאלי, לגבול הנפאלי. ויתרנו על האוטובוסים של המטיילים ועלינו על רכבת מקומית עם מושבי עץ שהיתה עמוסה בהודים ידידותיים שפיטפטו והציקו לנו שבע שעות עד לתחנה האחרונה בהודו. חצינו כביש הומה ומזוהם ועלינו על אוטובוס רועש, חם ומיוזע, שהוריד אותנו על הכביש המוליך לגבול נפאל. מצאנו שתי ריקשות-אופניים ונסענו לגבול. שבעה חודשים לא חצינו גבול. בכל חציית גבול יש התרגשות.
ישראלים בקטמנדו
הילדות רצו להגיע לקטמנדו. אני קצת פחות. בגבול השוטר ההודי לא רצה לתת לנו לצאת. הוא אמר שהיינו יותר מחצי שנה בהודו, ושאנחנו צריכים לנסוע בחזרה ארבע שעות כדי להחתים את הדרכונים. הוא הרים את שפופרת הטלפון, התקשר, העמיד פנים שהוא משוחח, הכניס אותי למשרד אחורי והראה לי קובצי חוקים ותקנות. אחרי שעה של שיחה עקשנית ומאה רופיות הוא התרצה ונתן לנו לעבור, זורק את השטר על השולחן לפני כל שוטרי-הגבול. מין דאגה לזולת לא-אופיינית בהודו - בשבילכם אני עושה את זה! הצד הנפאלי היה מתוחכם יותר. "מגיעה לכם ויזה אחת חינם", אמר שוטר-הגבול. "כמה עודף לתת לך?" ליד היה שלט גדול שאסר לתת לשוטרי-הגבול כסף גם אם יבקשו.
המעבר מהודו לנפאל היה חד. הריח הדק של שתן, חרא, עשן-מכוניות וזבל נרקב נעלם בבת-אחת בצד הנפאלי. ברגע שחצינו את קו הריח התחלתי להתגעגע להודו. לאורך הכביש היו הרבה פחות בתים, ומסביב לבתים היו גינות מטופחות. המכוניות היו מעטות ואפשר היה לחצות את הכביש בשקט. גם האוטובוס היה נוח יותר מהאוטובוסים ההודיים, והכביש חלק יותר. נסענו דרך החום הכבשני של השפלה ההימלאית, ועצרנו בשלושה מחסומים של צבא ומשטרה. הנפאלים ירדו מהאוטובוס כדי להיבדק, התיירים נשארו בפנים. מאז שהפרו המאואיסטים את הסכם הפסקת האש שחתמו עם הצבא ושהחזיק מעמד כמה חודשים, הכריזה הממשלה בקטמנדו על מצב חירום.
האוטובוס טיפס באיטיות את העלייה האחרונה, נכנס לעמק הצפוף של קטמנדו, עבר מחסום נוסף של צבא ומשטרה ונכנס לעיר. בודהה מוזהב בצד הדרומי של מקדש הקופים, רחבה זרוקה ובה שפע של מכוניות בצד השני. בעשרים השנים שבהן לא הייתי בקטמנדו גדלה העיר והתפשטה, ממלאת את העמק, מתחברת לבהאקטפור. המון מכוניות יפניות, משאיות ואוטובוסים הודיים מילאו את אוויר העמק בעשן.
מונית הובילה אותנו לטאמל, הרובע התיירותי של העיר. הרחובות היו מלאים בישראלים צעירים. ב-1982 היו תשעה ישראלים בקטמנדו. ב-2002 היו לפחות אלפיים. הנחנו את התרמילים ב"קטמנדו גסט-האוס", שלא היה בו מטייל ישראלי אחד, והלכנו לבית חב"ד שנמצא חמש דקות משם. הכביש היה מלא חנויות שמכרו מותגים בינלאומיים של ציוד טיולים מזויף תוצרת קוריאה או נפאל. חייטים תפרו את העיניים של קטמנדו על חולצות טריקו. הרחובות היו מלאים במאפיות, מסעדות ובתי-קפה שנראים מצוין מבחוץ ומאכזבים מאוד כשנכנסים לתוכם.
קטמנדו ריגשה את ניצן, והיא חיפשה מכרים ישראלים בין עשרות הצעירים בבתי-הקפה ובמסעדות כשעלינו מהמלון לכיוון בית חב"ד. באנו לקטמנדו כדי לחגוג את הסדר. כמו שהסילווסטר ומסיבות השנה החדשה הן סיבה טובה להגיע לגואה, כך הסדר הוא הסיבה להגיע לקטמנדו: האביב מגיע, ועימו תחילתה של עונת הטרקים בהימלאיה. דורית חלתה כשהגענו לקטמנדו. אולי בגלל שעזבנו את הודו. גם אני חליתי בנפאל כשהגעתי אליה בפעם הראשונה, לפני עשרים שנה. יש משהו מחליא באוויר של העמק. היא שכבה בחדר, מתהפכת, משתדלת לישון. אני ירדתי ל"קטמנדו בוק שופ", לחפש ספרים טובים במבצע, ולקנות חוט שאוכל להשחיל עליו את אבני הטורקיז הקדוחות שקניתי בגואה. דורית נולדה באחד באפריל ורציתי לתת לה מחרוזת טורקיזים ליום-ההולדת, מענה לעוגה המושלמת בוראנאסי ולרכבת שנסעה איתי בתרמיל.
יש בקטמנדו התרגשות שיש במעט מקומות בעולם. מקום קטן, מרוכז ואינטנסיבי. העיר היא בעצם מין בסיס-שיגור להימלאיה, עם כל הסודות, הסכנות, הקשיים וההבטחה שיש בהרים הגבוהים בעולם. מרוכזות בה האנרגיות של כל האנשים שבאים לכאן כדי ללכת, לטפס, להגיע לפסגות. זוהי בירת הרגליים. אבל היום, הרבה יותר מאשר לפני עשרים שנה, ההרים הם גם אילוסטרציה לפארק השעשועים שנקרא קטמנדו, שבתוכו נמצא הטאמל. ובמרכז הטאמל נמצא בית חב"ד.
בית חב"ד, בקומה השנייה של בית-דירות אפלולי על הרחוב הראשי של הטאמל, היה מלא בישראלים צעירים, עסוקים בהכנות לסדר. היו שם ספרי תפילה, בר לשתייה, וחדר שמי שיוצא לטרקים יכול להשאיר בו ציוד עודף. חציתי את הכביש ועליתי לדירה של חזקי ליפשיץ, הרב הצעיר שגר בקטמנדו כבר שנה שנייה עם אשתו ושני ילדיו הקטנים. דלת הדירה, המשקיפה על בית חב"ד שמעברו השני של הרחוב, היתה פתוחה למחצה. אוזנו של חזקי היתה צמודה לטלפון סלולרי, ועיניו החומות הביטו בי מתחת לשיער שחור כשסימן לי להיכנס ולשבת, מציע לי אוכל מקופסאות שהגיעו מהארץ. לא התגעגעתי לגפילטע פיש בקופסה ולנקניקיות טבעול. ברחוב למטה יש שתי מסעדות שמגישות מומואים נהדרים.
היו לו זקן קצר ולא מסודר, וציציות שהציצו מתחת לחולצה הלבנה ולמכנסי הבד. סדר-פסח הוא חג של ירח מלא. הירח הלך והתמלא מעל קטמנדו, וילדים שפכו מים מגגות הבתים. מהחלון אפשר היה לראות את השלט הגדול המתוח מעל לרחוב: "יש מצב פסח תשנ"ב". על אחד הקירות היתה תמונה גדולה של הלובאביצ`ר. חזקי בחן אותי. לא הייתי צעיר ולא חיפשתי תשובה. בין הזרמים היהודיים, החב"דניקים זיהו ראשונים את שוק הצעירים המחפשים. לחב"ד יש בישראל תדמית אמריקאית, הגונה, עליזה, שמחה, לא מזיקה, קצת תמהונית, אולי בגלל התקשורתיות של הרבי, שהלך לעולמו לפני כמה שנים וממשיך לדבר עם אנשים דרך מודעות ענקיות. פניו המרשימות והמזוקנות ועיניו החודרות מביטות אל היומיום עם הבטחה לעתיד. שאלתי את חזקי אם הרבי הוא המשיח.
"לא בדיוק", אמר חזקי. "הרבי הוא בחזקת מי שיכול להיות משיח. יש זרם בחב"ד שלא יכול לקבל את זה שהרבי נפטר. אבל אצלנו, בזרם המרכזי, הרבי הוא בחזקת משיח".
"בחזקת או משיח?"
"בכל דור ודור יש כאלה שיכולים להיות משיח. אבל זה לא תלוי בנו, זה תלוי בהחלטה האלוקית. אנחנו חושבים שהרבי ראוי להיות המשיח, ויכול להיות המשיח".
סדר פסח הגדול
אלף חמש-מאות מטיילים ישראלים עמדו להגיע לסדר הגדול של חב"ד. פסח. יציאת מצרים. המסע האפי הגדול של בני-ישראל. יצירת עם. ההתכנסות השנתית החשובה ביותר בכל בית יהודי. חזקי נסע למלון שבו הסדר ייערך. נסעתי איתו. המונית יצאה מהטאמל ופנתה לעבר ארמון המלך. חזקי ישב במושב הקדמי, פונה אלי כדי להמשיך את השיחה. דיברנו על הדמיון בין הינדואיזם לחסידות.
"אתה באמת חושב שיהדות והינדואיזם דומות?" שאל חזקי בהתרגשות.
"כן", אמרתי. "שתי דתות כל-כך עתיקות. אני מניח שיש איזשהו דמיון".
"אז אני אגיד לך. לי נראה שיש קשר ברור! אני בטוח שהיהדות השפיעה על הדתות כאן בהודו! תראה שגם לאל הבורא שלהם קוראים ברהמה, ואם תהפוך את האותיות זה אברהם. ולכוהנים שלהם קוראים ברהמנים, אברהמים!"
"אני לא בטוח", ניסיתי להסתייג.
"כן, כן. זה לא מקרי שהם הבינו שלשם הזה יש משמעות, שיש לו עוצמה. יש ספר של פילוסוף יהודי אנגלי שחי לפני שלוש-מאות וחמישים שנה וקראו לו חיים. לספר קוראים נשמת חיים. הוא כותב הרבה על תרבויות. הוא מדבר שם על הודו. הוא מדבר על הברהמנים. הברהמנים לפי התזה שלו היו מצאצאי אברהם אבינו ולכן הם נקראים ככה, והוא מביא הוכחה מפרשת חיי שרה, ששם כתוב שחוץ מיצחק וישמעאל היו לאברהם עוד בנים. איפה הם היום? מאה פילגשים נתן אברהם מתנות -"
פרידריך שלינג, הפילוסוף הגרמני, חשב שכיוון ההשפעה היה
הפוך - שאברהם נולד מברהמה.
"אתה יודע שמצאו בזמן האחרון קבוצה של יהודים בטיבט שלא היתה בקשר עם העולם באלפיים השנים האחרונות?" שאל אותי חזקי. עיניו נצצו.
"איפה בטיבט?" שאלתי.
"אני לא יודע בדיוק. אבל יש שני ישראלים שמתכוונים להגיע אליהם. היהודים האלה נמנעים מקשר עם זרים, כי הם לא רוצים להתבולל, אבל שני הישראלים יבואו לפה עוד כמה חודשים וינסו להגיע אליהם".
"הסינים יודעים מזה?"
"לא. הם מתכוונים להגיע דרך הרמה הטיבטית, ללכת בלילות".
"הם צריכים להיות אנשים עם כוח-סבל ויכולת", אמרתי. "זה לא קל, הרמה הטיבטית".
"אה, הם חבר`ה שמבינים עניין. הם גרים במערות בהרי ירושלים".
הפלאי והמעשי היו משולבים בדבריו של הרב, שמיהר לזנק מהמונית ברחבת המלון, מקלף רופיות לנהג המונית מחבילת שטרות עבה. הוא נכנס בסערה למלון ומייד התחיל לבדוק שהכל מתארגן כמו שצריך לקראת הסדר. במטבח הוא וידא שהטבח ההודי זכר להציב את הסירים על לבני חומר כדי שלא ייגעו בכיריים, שאולי הם טרף וחמץ. לבסוף הוא בדק את סדרי האבטחה עם שני מטיילים שסרקו את הפתחים.
כשחזרנו לטאמל עלינו לדירה שבה גר חזקי עם חני אשתו, צביקי בן השלוש וחלי שעדיין לא מלאה לה שנה. צביקי נפל על הריצפה ונחבט, ובכיו מילא את הסלון. "זה בגלל שלא שמת כיפה", אמר לו אבא חזקי. מטיילים צעירים נכנסו לבית ויצאו ממנו בלי לדפוק על הדלת, והטלפון הסלולרי זימזם ללא הרף שיחות מקטמנדו, מפוקרה, מבנגקוק, מתל-אביב ומניו-יורק.
"איך אתה מסתדר עם הנפאלים?" שאלתי.
"מצוין. הרבי אמר שהיהודים מחויבים בתרי"ג מצוות, אבל הגויים מחויבים רק בשבע מצוות בני נוח, ואם הם מקיימים אותן - יש להם מקום בעולם הבא".
המוזיקה מהחנויות שברחוב עלתה וחדרה לתוך הדירה. יש משהו מפתה, מושך, אפלולי, דחוס, מלא חיים, צבעוני ובינלאומי ברחוב המרכזי ובסימטאות המרכיבות את הטאמל - הרובע הבינלאומי של קטמנדו. המכו�לה עמדה להגיע. מכולה שיצאה מישראל דרך מצרים ומשם להודו ולגבול הנפאלי. גפילטע פיש, יין, מצות.
"כמה זמן תהיה פה?" שאלתי.
"כמה זמן שחב"ד תדרוש. אנחנו פה כדי להיות בית למטיילים הישראלים שרחוקים מהמשפחה ומהבית. יש פה עשרים אלף מטיילים בשנה!"
בית חב"ד הפך למטבח. עשרות צעירים חתכו ועירבבו ירקות. טבחים נפאלים שבימי חול מפעילים את המסעדה הכשרה של בית חב"ד גהרו על סירי ענק. המטוס מבנגקוק עוד לא הגיע. הוא גם לא יגיע. הוא ינחת רק למחרת הסדר. הוא המריא ואז כבה אחד המנועים, והטייס נאלץ להחזיר אותו לבנגקוק עם כמעט שלוש-מאות ישראלים צעירים שהשתוקקו לעשות את הסדר דווקא בקטמנדו. הם כבר יעשו אותו בתאילנד. בסימטאות הטאמל הצטברו יותר מאלף ומאתיים חוגגים צעירים. ההיתקלויות של הצבא והמשטרה ותקיפות-הנגד המאואיסטיות הבריחו את רוב התיירות הזרה מנפאל, אבל הישראלים המשיכו לבוא, וחלקם בין המטיילים הזרים עלה לכמחצית. זאת אולי התכונה הכי מקובלת אצל ישראלים: עדריות, שלמתבונן מבחוץ עלולה לעיתים להראות חסרת היגיון. המבט של הישראלים מופנה תמיד פנימה, לא החוצה. הזדהות טוטאלית עם הקאסטה. לפעמים היה נדמה שכל מי שהולך בשלושת או ארבעת הרחובות שבלב הטאמל הוא ישראלי.
חצינו את השדירה המוליכה לארמון המלך. בצמתים היו מכוניות משטרה וצבא מלאות חיילים ושוטרים חמושים, לא בגלל איזשהו חשש לחיי הישראלים המתכנסים לסדר אלא בגלל החשש לחייה של המונרכיה החוקתית של נפאל. הסימטה שהובילה למלון שבו נערך הסדר היתה מלאה שוטרים. הישראלים, שהביטחון הוא מרכיב עיקרי באישיותם, הפכו את מגרש החנייה לשטח סטרילי והרחיקו ממנו את המכוניות. מאבטחים צעירים שהתנדבו לאבטח את הסדר הציצו מהחלונות. חזקי, שדיבר בטלפון סלולרי עם קול ישראל, היה לבוש בחליפה השחורה של חסיד חב"ד. להקת כליזמרים ניגנה על הבמה מול השולחנות הערוכים. תמונת ענק של הלובאביצ`ר השקיפה מהקיר על אולם בית-המלון הענק. פניו המרשימות הביטו בריכוז חמור בצעירים שהתיישבו לאורך השולחנות, לבושים בחולצות בטן, עם פירסינג בגבות, בטבור, עם עגילים, בנים עם זקני תיש, עם פאות לחיים, שיער ארוך מאוד, שיער קצר מאוד, מכנסי שלושת-רבעי צבעוניים, בנות עם שמלות מכל הסוגים, שמיכות צבעוניות, פליסים מחנויות ציוד הטיולים של קטמנדו.
חב"דניקים שהגיעו מכל העולם הלהיבו את הצעירים, עודדו אותם לעמוד על הכיסאות וערכו תחרויות שירה בין השולחנות. האוכל שהובא במיוחד מהארץ ובושל בבית חב"ד היה מחורבן. השירה היתה בלתי-אפשרית. סדר לא היה פה. אולי כי סדר הוא חג משפחתי שמנוהל על-ידי זקן השבט, ופה היו המון ילדים, תינוקות שנשבו או כאלה שיצאו לחופשי, ואפילו לא זקן אחד שיוכל להגיד להם מה הם עושים פה.
מתוך הספר: שאנטי שאנטי בלגן שיצא בהוצאת חרגול.
