כי מה כבר צריך בנאדם? שתהיה לו פסגה, "קצת מקום בעולם" והליכה לא נשכחת.

"מדיירה?" רבים ממכריי שאלו בתהייה. “איפה זה?” אולי בגלל שזהו אי צעיר (יחסית...), ש'עלה' מעל פני הים רק לפני 5 מיליון שנה, בעקבות התפרצות געשית במעמקי האוקיינוס. אנחנו חבשנו תרמיל ומקל ותרנו את האי במשך 8 ימים.

יומן מסע מאת: לאה גלמן

מפות: איתן לידסקי

צילום: רמי פישלר

מבוא
"יום אחד אולי אפרוש כנפיים..." קולה של מרגול בקע מהרדיו עם כניסתינו למונית – זוגי , אני וחבר לטרק. רבע לשתיים לפנות בוקר, הרחוב נם את שנתו, חג סוכות תש"ף. אנחנו בדרכנו לנתב"ג ומשם למדיירה דרך ליסבון.

"סלחו לי על בורותי" אמר, ספק שאל, הבודק הבטחוני, "איפה זה מדיירה?". האמת, רבים לא מכירים והרימו גבות "מדיירה?", אולי כי זהו אי צעיר (יחסית...) ש'עלה' מעל פני הים רק לפני 5 מיליון שנה בעקבות התפרצות געשית במעמקי האוקיינוס.

השנה חוגג האי מדיירה 600 לגילויו. אל אִילְיָה דָה מָדֵיירָה = אי העץ , כך כינו אותו הספנים הפורטוגזים, שגילו אותו באופן רשמי בשנת 1419. (רשמי משמע שהם תקעו פה צלב ✝️, רצו לאפיפיור לספר ולקבל גושפנקא). האי ששטחו 741 קמ"ר, שוכן באוקיינוס האטלנטי, יותר מ-800 ק"מ מחופי פורטוגל וכ-600 ק"מ מחופי אפריקה.

מדיירה הוא אחד מאיי Macaronesia (להבדיל ממיקרונזיה) איי האנשים המאושרים – שכוללים גם את האיים האזוריים, הקנריים וקאפו ורדה. את מדיירה אמנם פחות ישראלים מכירים אך על יליד האי המפורסם: אשף הכדורגל כריסטיאנו רונאלדו ,שמעו רבים.

מדיירה הוא אי אירופאי לחלוטין, ולכן על מנת לחוות את נופיו ולשחזר ולו במעט את תחושת הגילוי שחוו הספנים הראשונים שהגיעו אליו – ממולץ מאוד לקחת תרמיל ולטייל בשביליו. כל מי שצעד באי מכיר מקרוב את המושג "ברכי מדיירה" - הטבע מאוד נגיש כאן אך הוא מאופיין בעליות ובמורדות ואין בו כמעט כלל שטח ישר. אשר על כן, כדאי מאוד להצטייד במקלות הליכה.

הנוף והאקלים במדיירה מאוד מגוון, מעניין וייחודי. מה לצפות לראות?

  • הרים גבוהים ודייקים שחדרו אותם
  • נופי ים עם מצוקים אדירים הגולשים אל המים
  • ג'ונגל טרופי הכולל שרידי–Laurissilva יער קדמוני של עצים ממשפחת העריים
  • לבדות - תעלות מים פתוחות (Levadas) מעשה ידי אדם, שנועדו להעביר את מי הגשמים הזורמים במורד ההרים אל השדות והמטעים. הלבדות משמשות גם כמסלולי הליכה

יום 1 – Bem Vindo! ברוכים הבאים!
ת"א >> ליסבון >> מדיירה >> Boaventura

נחתנו במדיירה ב-17:00 אחר הצהריים משמיעים את ה Wow הראשון שלנו - ים, מצוקים והרים, פשוט מושלם! יצאנו אל החניון, מתרגשים לא רק מכחול המים אלא גם מדיוקונו של כריסטיאנו רונלדו המתנוסס על שלט בשדה התעופה הקטן, שכמובן גם נושא את שמו.

צילום: איתן לידסקי

נסענו מהשדה לצפון האי לכפר- Boaventura (= הרפתקה טובה 🤸 ). בדרך התרשמנו מהפתרונות התחברותיים שנבנו באי. החל במסלול ההמראה שנבנה על עמודים אדירים המתנשאים מהים, המשך במנהרות החצובות מלאכת מחשבת, חוצות הרים ומקצרות מסלולים.

הכל ירוק פה בטירוף, פה ושם גם טרסות מעובדות. בהגיענו אל הכפר השקט בואהונטורה, התארגנו קלות והעפלנו לכנסייה ✝️ פשוטה וקטנה שעומדת על ראש אחת מגבהות הכפר. בשל השקט הרב הופתענו ואף נבהלנו מצלצול הפעמון העצמתי. המשכנו מטפסים לכיוון נקודת התצפית הגבוהה, שבאופן לא מפתיע נמצאת לצד בית הקברות הנאה, המתוחזק, בעל הנוף הכי יפה לים ולחוף.

לינה: מלון SOLAR DE BOAVENTURA

מבט על בואוונטורה. צילום: רמי פישלר

יום 2 - Bon-Dia! – יום טוב

Lombo do Mouro >> Paul da Serra>> Vereda Da Fanal>> Ribeira Da Janela >> Porto Moniz

צעדנו 13 ק"מ על הרמה המערבית של האי הלא היא "ביצת ההרים" - Paul da Serra ירידה מצטברת 250 מ' ו-550 מ' עלייה מצטברת. קנחנו במפגש עם מצוקי סלע אדירים המכונים סוסוני ים ורחצה בבריכות ים טבעיות.

מבואונטורה נסענו במעלה הרכסים כ-45 דקות. בצפון מערב האי עצרנו לתצפית נהדרת - Lombo do Mouro בגובה 1,200 מ', על הדרך בין Encumeada  לבין Paul da Serra. מכאן צפינו על רכס ההרים החוצה את האי ואל העמק של Ribeira Brava . העפלנו אל האוכף הגדול Boca da Encumeada, מעל הכפר Serra d`Água שם התגלה בפנינו מישור Paul da Serra שבו שדה רחב ידיים של טורבינות רוח. המיניבוס אמנם קצת גימגם בעלייה אך צלח אותה.

מכאן ירדנו רגלית אל בין האברשים הירוקים והתחלנו את מסלול ההליכה: Vereda Da Fanal כ-11 ק"מ בגובה הנע בין 1,130 מ' ל-1,420 מ'.

צילום: איתן לידסקי

Paul da Serra הוא אזור מאוד מיוחד - "מישורי" באופן יחסי לשאר חלקי האי – להבדיל מרכסי ההרים באי, שהם תוצר של התפרצויות געשיות מאוד אלימות שכללו עפר וולקני וטופ, רמה בזלתית זו נוצרה מהתפרצות געשית שהתאפיינה כנראה בזרימה מתונה של לבה על פני השטח. ואם כבר מדברים על הסיפור הגיאולוגי ועל הסביבה הגיאוגרפית של האי, הרי שהארכיפלג של מדיירה שוכן בצידו המזרחי של האוקיינוס האטלנטי ורכס ההרים שלו הוא תוצר של פעילות געשית, מסוג הדומה להוואי ומכונה - hot spot : שפיעה של חום גרמה לניקור פני הקרקע ועליית מגמה ממעמקי האדמה.

אברשים. צילום: איתן לידסקי

בדרכנו, בין ענפי האברשים הרכים שמענו ציוץ עדין של ציפור קטנה, הקטנה ביותר באי - מלכיון מדיירה - Madeiran Firecrest , מין של פשוש עם פסי זהב על כנפיה. על השביל כיכבו בחן שני מיני אברשים אנדמיים לאי - אברש מדיירה ואברש מעוצה, הנבדלים בין היתר בצבע פריחתם.

העצים לבשו טחב ירוק בוהק וחזזיות כסופות שיער. אחד מהחבורה חמד לו לצון וענד כמה שיערות חזזית נוצצות. נתקלנו בפרח צהוב שריחו מבאיש ועונה (כמה מוזר) לשם "דם המכבים" אך בשונה מהישראלי גוון פרחיו צהוב. לאורך המסלול הציץ מעת לעת זורח בכְּחַלְחָלוּתו - האוקיינוס.

צילום: איתן לידסקי

אחר הצהריים הגענו אל ההר המבאיש – שזכה בשמו על שום הצחנה שעולה ממנו באם כורתים את עציו (דבר שעשו ראשוני המתיישבים). כאן פגשנו עצים רחבי גזע, שגילם מוערך בכ-1000 שנה. הם ליחששו לנו שהפורטוגזים היו אמנם הראשונים שהכריזו רשמית על גילוי הארכיפלג אך הספנים הרומאים, היווניים, הפיניקים הגנואזים, הערבים ואף הוויקינגים הכירו את מדיירה עוד קודם.

הספנים דיווחו על אי רב מצוקים המכוסה יער, קשה לגישה ועל כן קשה גם להתיישבות. ואכן, כדי להתיישב באי במאה ה-15, הפורטוגזים גרמו די הרבה הרס לפלורה ולפאונה של האי (ילידים לא היו כאן). הגילוי הפורטוגוזי של האי צלח בזכות הקצאת משאבים של בית המלוכה, בהובלת אנריקה הספן ובזכות שורה של פיתוחים בתחום הימי והניווטי, הרבה בעזרת "המוח היהודי". אחד המפקדים הימיים שגילה את האי היה ז'ואאו גונסלווש זרקו, יהודי מומר - המגלה והמייסד של Funchal, בירת מדיירה. מסלול ההליכה שלנו הסתיים היום ב- Fanal לצד כמה עצי ענק.

מפנאל ירדנו בנסיעה אל שלוחת הנהר הגדול של מדיירה Rio da Janela ועצרנו בכפר - Ribeira Da Janelaלתצפית אדירה על החוף הצפוני, הטרסות ומטעי קנה הסוכר. אח"כ ירדנו אל החוף בו מצאנו מגוון תופעות סלעיות, ביניהן תוצר של התמצקות טופ - סלעים אדירים, מוכי קצף גלים, שעלו מן הים ומכונים סוסוני ים. לא מקום להתרחץ בו!

סוסוני הים. צילום: עודד אליש

עמדנו על החוף נפעמים, עצמת הגלים הדהדה במצוק אדיר המעוצב כמשושים, מריה הקדושה בהתה בנו מתוך כוך בסלע. חופי הים של מדיירה מורכבים מאבני בזלת שחורות או חול שחור. למחפשים חול זהוב ניתן למצוא אותו רק בשני מקומות אליהם יובא חול מרוקאי אסלי.

המשכנו נוסעים מעט לאורך החוף אל הנקודה הצפון מערבית ביותר באי - Porto Monizכאן טבלנו בבריכות סלע טבעיות המלאות מי ים שאובים, הנופלים חזרה אל הים במפלים.

פורטו מוניז, בריכות המים. צילום: בת-שבע מיזן

לאחר ארוחת ערב גורמה במלון הקטן והמקסים בבואהוונטורה, שכללה 4 מנות: סלט סרדינים, מרק ירקות, פילה סול עם צ'יפס וירקות ומרנג פסיפלורה (זו רק דוגמה לארוחת ערב אחת. רעבים לא יצאנו...), הגיעה שעת הסיפור. מדריכנו הקריא בפנינו פרק שתירגם לספר: Distant Music by Lee Langley. בפרק זה מסופר על התאהבותם של אספרנסה הפורטוגזית הנוצריה ממדיירה ועמנואל היהודי העובד על ספינה. "האי קטן ולא בולט, מכוסה עננים ומוגן ע"י הים". "מערבולות וסלעים". "אי היער". כך תארה הסופרת את מדיירה של המאה ה-15.

לינה: SOLAR DE BOAVENTURA

יום 3 - לבד בלבדות?

Levada dos Tornos << Lombo do Urzal (Boaventura)>> Boaventura

היום צעדנו 16 ק"מ (+5 ק"מ בונוס לכל מי שהעפיל גם לתצפית מהמצוק), 350 עלייה מצטברת / 500 ירידה מצטברת.

הלכנו לאורך הלבדה הכי חשובה במדיירה - Levada dos Tornos, החוצה את האי מצפון לדרום. אורכה של הלבדה למעלה מ-80 ק"מ, אנחנו הלכנו חלק ממנה (עד כניסתה אל תוך מנהרה). אחד המקורות של לבדת דוס טורנוס, שמשמעות שמה "מים גועשים", הוא הנהר Rivera do Urzal (נהר הדובים).

התחלנו את המסלול בכפר Boaventura, בנקודה גבוהה אליה הוקפצנו - Lombo do Urzal, בסמוך לכמה בתים חביבים. טיפסנו אל הלבדה מגובה 455 מ' ל-600 מ', בתוך יער ירקרק מלטף ומצנן, המאופיין בעיקר בעצי ער מ-4 מינים (לאוריסילבה) וגם בעצי פרי דוגמת עץ ערמונים מפתיע, תפוחים, חבושים ואגוזי מלך.

רק על הלבדות (אמות המים) לספר ידעתי:

  • הלבדות של מדיירה נבנו לצורך הובלת (או הבאת, Levar = להביא בפורטוגזית) מים מהמעיינות שבהרים אל השדות.
  • הלבדות הראשונות נחצבו באי בתחילת המאה ה-15 אך המבצע הגדול של חציבתן ארע במאה ה-20. היום מכסים את מדיירה כ-2,700 ק"מ של לבדות, פרי עמל של עבודה מאומצת.
  • לאורך חלק מההלבדות יש מסלולי הליכה – בד"כ מצד אחד של הלבדה קיר ההר ומצד שני יער או/ו תהום.

צילום: ציפי זלצברג

מלבד הנוף הלבדרי הלבדה מאפשרת אקוסיסטם ראוי לבעלי חיים וצמחייה הנהנים מהלחות התמידית בסביבתה. את מי הלבדה הזורמים בנועם מעטרים עלי שלכת, את קירותיה מכסים בהנאה גלויה טחבי עלים וטחבי כבד. בקרקעיתה דגי פורל קטנים מכרסמים חלקי צמחים ומשחקים איתנו מחבואים. מלבד היער שלצד הלבדה, התוודינו גם לפריחתה של שושנת העמקים, להדס השעווה בעל הפירות הקטנים והשחורים, למטפס קוצני של פטל אדמדם ולזמרתן של ציפורים. הסביבה היא ממש ברכה למטיילים ולו בזכות ההזדמנות ללכת ללא מורא על שפת מצוק.

אני קקטוס אני?

אאוניום. צילום: איתן לידסקי

מעל הלבדה, על קירות הסלע פגשנו לראשונה צמח מקבוצת הסוקולנטים – אאוניום. לי הוא נראה בהתחלה כמו מגנט שצמוד למקרר (:. המעניין בדבר הימצאותם של צמחים אלו כאן הוא שהם אינם מבקשים את הלחות של הלבדה. הסוקולנטים הם צמחים המסוגלים להתמודד עם תנאי יובש ממושכים בשל תכונתם לאגור מים בחלקים שונים של הצמח. מסתבר שהאאוניום מצא לעצמו פה יתרון תחרותי על פני צמחים אחרים, בכך שהוא צומח בסדקים מאוד צרים של הסלע. מה עוד מאפיין קבוצת צמחים זו - מסלול פוטוסינתזה ייחודי המביא לחיסכון במים. במסלול זה נפתחות פיוניות הצמח בלילה, הפחמן הדו חמצני נאגר בצמח במשך הלילה כחומצה אורגנית, ובכך יכולים צמחים אלו לבצע במהלך היום פוטוסינתזה (קשירת פחמנים במימן ויצירת סוכרים) תוך שהפיוניות שלהם סגורות ובכך לצמצם את איבוד המים הכרוך בתהליך בצמחים אחרים. זהו תהליך איטי יותר של פוטוסינתיזה ולכן הצמיחה של האאוניום איטית יותר ונדרשים 10 עד 20 שנה עד שתעלה פריחה. אין לנו אלא ליהנות מכל אחד מהפרחים הללו.

במסלולנו הגענו לבית הלבדורס (האנשים המטפלים בלבדות) ולפתח המנהרה בה ממשיכה הלבדה. כאן סעדנו צהריים – פיקניק ממיטב המזונות שנרכשו בסופר.

בתום הארוחה עשינו דרכנו מטה אל הכפר בואהונטורה. ירידה תלולה ונוחה, אם כי מעלה תהייה על כושרם הרב מן הסתם של תושבי האי – הרקום כולו עליות ומורדות. תושבים רבים בעלי גינת ירק, עצי פרי – מהחצרות הציצו עצי פפאיה בשלה ועוד מגוון חביב של פירות, גפנים ועוד. ירדנו עד כמעט לקו המים, לצידי השביל פרחו מיני פרחים שונים ובלטו באפוטימיות ורודה פרטים של "בלה דונה".

בערב אכלנו בהנאה ממיטב הארוח בבית המלון, הקטן והמשפחתי בו לנו. שמענו עוד מתוך הספר –

Distant Music וחזרנו אל העת הקסומה בה אנשים שרטטו מחדש את מפות וחיפשו לצאת מהמסגרת "מעבר לטווח המפות. אל טרה אינקוגניטה" .

לינה: SOLAR DE BOAVENTURA

יום 4 – פסגה לא נשכחת!

מבט מהפסגה הג'ינג'ית, באדיבות העננים. צילום: אורה גרוס

Boaventura>><< Pico Ruivo <<Pico do Jorge << Miradouro da Encumeada Achada do Teixeira>> Santana

צעדנו 13 ק"מ במרכז האי מדיירה, תוך שאנו מעפילים לפסגות הגבוהות שלו. עלינו 1,100 מ' במצטבר וירדנו 600 מ' במצטבר. היו לנו תצפיות נהדרות ונחשפנו, באדיבות העננים, לנופים דרמטיים. היום הזה מתחרה על היום הכי יפה של הטרק.


נסענו מ-Boaventura אל האוכף הגדול של

מדיירה - Miradouro da Encumeada , מכאן, בגובה של כ-1,000 מ', הלכנו מזרחה על קו הרכס, עושים דרכנו בנחת אל הפסגות הגבוהות, מתבוננים מעת לעת מטה ורחוק אל האוקיינוס ומעלה וגבוה אל המצוקים והפסגות. בגובה 1,400 מ', עצרנו להפסקה ראשונה בה מלאנו את החסך שלנו במתוק בעזרת תפוזים, תפוחים ואגסים, דבר שחסך מאיתנו משקל בהמשך ההעפלה. בגובה זה עדיין צעדנו בתוך צמחייה נאה וירוקה חוצמה באותם מורדות בהם נראו שרידי עצים שנשרפו בדליקה גדולה שכילתה פה נתח מיער האברשים, לפני כעשור. האברשים מתחדשים אך מלווים גם במין של שיח פולש הדומה לאחירותם.

הפסגה הגבוהה הראשונה אליה הגענו היתה Pico Do Jorge בגובה 1,700 מ'. התעכבנו מתחתיה בגובה 1,620 מ', נפעמים מכחול האוקיינוס, ירוק ההר, הדייקים החיוביים (המאפיינים את מדיירה – כולם עשויים בזלת) והעננים. פגשנו כאן קבוצת צעירים צ'כים שהתיישבו שם, השיקו כוסות יין ונהנו מהרגע בנוף הכובש הזה.

מתחת לפיקו ג'ורג', צילום: איתן לידסקי

אחד הדברים המעניינים בהליכה באי מדיירה הוא נופיו המשתנים. אתמול, היום ובימים הבאים, יצא לנו לטייל בנוף גיאולוגי ובוטני שונה. יש הבדל גדול בין הפלורה ביער הער בו הלכנו אתמול לבין הפלורה בפסגות היום. באי יש למעלה מ-800 מיני צמחים אנדמיים. באשר לפאונה - בעלי חיים גדולים או זוחלים גדולים אינם בנמצא באי, פועל יוצא ואולי אף מרגיע - אין נחשים!!! אין טורפים גדולים אך יש ציפורים ומגוון אדיר ויוצא דופן של חרקים, שבלולים ועכבישים.

צהריים פרשנו בגובה 1,550 מ' – נהנים מהלחם הטרי וממה שהבאנו להניח עליו ובעיקר מליקר הדובדבנים המקומי (רק אחד מהמשקאות המשמחים של האי) - ג'ינג'ה (Ginja).

המשכנו עולצים בין מצוקי טופ ודייקים רבים שחודרים אותם – יורדים ועולים ושוב יורדים ושוב עולים, בשיא הגובה הגענו ל- Pico Ruivo, הפיסגה הג'ינג'ית, שהיא הגבוהה במדיירה, 1,862 מ' מעל פני הים. זו פסגה מופלאה, אותה מצאנו עטופה בחצאית עננים רכה.

Pico Ruivo, צילום: ציפי זלצברג

ירדנו מהפסגה הג'ינגי'ת, שוב אל מתחת לעננים. קרירות קלה נפלה עלינו עת עלינו על שביל מרוצף אבני בזלת בו ירדנו כ-3 ק"מ עד שהגענו עם החשיכה אל Achada do Teixera (אשאדה = מדף. במקרה הזה מדף בזלת) בגובה 1,500 מ', שם המתין לנו רכב שהוביל אותנו למלון ב- Santana. סנטנה שוכנת בסמוך לים, בצידו הצפוני של האי. כאן נחפשנו לראשונה לבתים מסורתיים עם גגות גדולים מקש שמשתפלים בחדות בשני הצדדים.

ארוחת הערב כללה לבחירתנו פילה אשפדה ומעליו בננה – מעדן לבן מדג מעמקים קרבי ושחור!

היה יום נהדר, כי מה כבר צריך בנאדם? שתהיה לו פסגה, "קצת מקום בעולם" והליכה לא נשכחת.

לינה: Santana מלון COLMO .

יום 5 - בלב עמק קטן גולש לו מפל
Santana >>Pico Das Pedras>>Queimadas >> Levada do Caldeirão Verde >>Quinta Do Furão >> Santana

בוקר חדש במדיירה, השעה שבע והחשיכה כמעט מוחלטת. כמו בכל בוקר השבוע, הירח הציץ לו מחייך בשמים "מה כבר בוקר?". השמש עולה רק אחרי שמונה בעונה זו. גם היום טיילנו בצד הצפוני של מדיירה. צעדנו 17 ק"מ, רובם לאורך לבדה (4.5 מתוכם הלוך וחזור). המסלול היה מצוקי וירוק בטירוף, כלל גם מנהרות שגובהן רק כמטר וחצי ולכן הצטיידנו מראש בפנס ראש.

מצטיידת בפנס ראש. צילום: יוסי גלמן

התחלנו ב- Pico Das Pedras, פסגת הסלעים, בגובה 1,100 מ'. עברנו דרך פארק Queimadas אך לא התעכבנו, (תיירים עשויים להציף את המסלול. לא היום!).

צעדנו לאורך לבדת העמק הירוק Celdeirao Verde - השביל התחיל בבית מידות אנגלי שהיה שייך למשפחת בלנדי, שעד היום מפיקה באי את יין מדיירה המפורסם. מהבית הלכנו עד למפל מרשים וגבוה בלב עמק קטן, בעצמו תופעה גיאולוגית אופיינית מאד לאזורים וולקניים – קלדיירה. (קלדיירה בפורטוגזית משמעותה קדירה / קערה כלומר – עמק (😊). המשכנו לטפס לכיוון לבדה נוספת - Levada Caldeirao do Inferno - לבדת עמק הגיהנום. בדרכנו נחשפנו לסדרת מפלים מפכפכים כמו גם לכמה מנהרות חשוכות, בהן שימש אותנו פנס הראש נאמנה. זכינו להלך באחד הנופים הכי תלולים של האי - צעדנו בעיקר בשבילים צרים בתוך היער - מצד אחד מצוק ומצד שני נפער לו תהום. בקצה המסלול שלנו היתה בריכה צוננת, למרגלות מפל גדול. חזרנו אל אזור הקלדיירה לארוחת צהריים תחת העצים הגבוהים.

המפל הגדול בקלדיירה. צילום: בת-שבע מיזן

בשעת ארוחת הצהריים התקדרו מעט השמיים וגשם איים לרדת – לשמחתנו לא ירד, גם כך האוויר היה לח ונעים. לקינוח נהנינו מעוגת "דבש" מקומית אופיינית – עשויה מדִּבְשָׁה (מולאסה). מולאסה היא סירופ סמיך כהה, הנוצר כתוצאה מבישול ממושך של מיץ קנה סוכר, אחד הגידולים החקלאיים במדיירה. (המלצה חמה: אם אתם קונים הביתה, אל תקנו בסופרמרקט, תנסו למצוא מקום בו העוגות טריות).

במסלולינו שבנו על עיקבותינו לאורך לבדת העמק הירוק, עד לפיצול דרכים ממנו המשכנו בירידה תלולה ורציפה של 600 מ' עד לכפר Ilha (האי). חלק מהירידה התנהלה במסלולים מוצלים שאדמתם ידעה כנראה רגעים קשים ודם רב של עבדים – הרי ההיסטוריה הקצרה של מדיירה מלאה בסיפורים על סחר בסוכר ובעבדים. בסוף המאה ה-15 פורטוגל סחרה בעשרות אלפי עבדים. העבדים הם אלו שעסקו בין השאר בעבודה המפרכת של גידולי קני הסוכר באי ובחציבת הלבדות והביטון שלהן – עוד עבודה קשה ומאומצת שאמנם פירותיה משרתים דורות של חקלאים עד היום, אך אי אפשר שלא להזכיר את תולדותיה.

צילום: איתן לידסקי

הקפצה קצרה הובילה אותנו אל Quinta Do Furao - בית אחוזה עתיק שהוסב למלון מפנק, הממוקם על שפת מצוק. המקום מציע נוף פסטורלי לחלוטין לעבר החוף הצפון מזרחי של האי וההרים שמסביב. אנחנו נהנינו מכוס בירה באחד הסלונים האלגנטיים המשמשים כמסעדה וקבלנו שירות חם ולבבי.

מבט מרגיע ממרפסות הקינטה. צילום: ציפי זלצברג

מהקינטה הוקפצנו חזרה למלון בסנטנה, שם, בארוחת הערב הוגשו לנו שיפודים עצומים - Espetada - ועליהם חתיכות בשר שהושרו במרינאדה ונצרבו על הגריל. השיפודים הם חגיגיה לאוהבי בשר כמובן, אך אשבח דווקא את המרק הנפלא והירקות הטריים. בכל ערב הוגש לנו מרק מצוין אחר וסלטי ירקות רעננים.
 לינה: מלון COLMO בסנטנה

יום 6 –"שימי לי עוד רוּם" רוּם"

Santana>> Portela>> Porto da Cruz>> Boca do Risco>> Lev do Canical>> Ribeira SecaSanta Cruz<<

היום לראשונה חצינו בהליכה מצפון לדרום, בנוף שהשתנה לנגד עינינו - יצאנו לדרך בצידו הצפוני של האי וסיימנו בצידו הדרומי. בבוקר נסענו מזרחה מסנטנה, מרחק 20 דקות. מסלול ההליכה שלנו ארך 10 ק"מ תמימים, גובה מצטבר 300 מ' וירידה 500 מ'.

התחלנו בפסגה עם תצפית מאוד יפה -Portela (שער, השער לאוקיינוס, השער להעברת קני הסוכר),הממוקמת בין Porto da Cruz ל- Machico (מָשִיקוּ), ומשקיפה על צידו הצפוני של האי. המצוקים נראים כאן כמו גולשים אל האוקיינוס, משכשכים סלעיהם הנוקשים במים הכחולים.

התבוננו על פוארטו דה קרוז, היא יושבת ממש על סכין ההר. קשת עדינה הפרידה בין מצוק הנשרים לבין מצוק Faial - שניהם נחשבים בין המצוקים הגבוהים ביותר הנופלים אל הים באירופה. התצפית נקראת שער למרות שרק בימים מועטים בשנה ניתן לעגון בצד זה של האי – גם מכאן התקיים סחר בסוכר וכפי הנראה גם ברום וביין מקומי.

מהתצפית ירדנו בנסיעה אל קו המים, היישר ל- Porto da Cruz בה ביקרנו במזקקת רום. כאן נמצאת מטחנת הסוכר האחרונה באירופה המבוססת על קיטור. רום, המופק מתוצרי לוואי של קנה הסוכר בתהליך של תסיסה וזיקוק, הוא אחד המוצרים האופייניים למדיירה. מזקקה זו פעילה בעיקר באפריל-מאי בהתאם לעונת חקלאות הסוכר. כיום העבודה במזקקה מאוד מבוקשת ושכרה בצידה. הרוּם בעל טעם עז ותכולת אלכוהול גבוהה (40%) לכן טעמנו ממנו וגם מהפונצ'ה כזית...מודעים למסלול ההליכה שלפנינו. לצד המשקאות האלכוהוליים הוגשו לנו גם עוגיות מתוקות, המבוססות על סירופ סוכר.

לא התעכבנו. מהמיזקקה, התחלנו מעפילים למצוק. עלייה לא קצרה, תחילתה בין בתי הכפר והמשכה מעל האוקיינוס על המצוק – שם עצרנו לקחת אוויר ולהתפעם מהנוף. אציין ואומר שהמראות יפים ומבלבלים ולכן נדרש משנה זהירות בישיבה על השביל הצר – מצד אחד המצוק עליו פורחים בורוד עז פרחי בלה דונה (נקראים כך כמחווה לנערות בתלבושת אחידה ורודה, הצועדות בדרך לבית הספר) ומצד שני שיחים ש...מאחוריהם המורד היישר לתהום.

פרחי בלה דונה, צילום: איתן לידסקי

המשכנו צועדים על המצוק - משמאל נוף האוקיינוס המרענן, באופק האי Porto Santo ומימין היער המרהיב. פורטו סנטו הוא הצפוני והמזרחי ביותר מבין האיים שבארכיפלג של מדיירה ושטחו הוא בסה"כ 42.48 קמ"ר. עם זאת, זה האי עליו התגורר כריסטופר קולמובוס, יש לו חופים יפים ומתגוררים בו כמה אלפים בודדים של תושבים.

לקראת הצהריים עצרנו על המצוק מתבוננים דרומה לכיוון Ponta da sao Lorenzo, אי השריקה. אם נעמוד פה בזמן רוח חזקה, יש אומרים שנוכל לשמוע את שריקתה דרך הפתח במסלע של פונטה דה סאו לונרצו. בכל מקרה מחר הוא יום הטיול שלנו שם. בדרכנו על המצוק פגשנו סלעים בתצורת משושים – תוצר של התקררות הלבה, מחדרי אבן רבים – דייקים, שאפו היטב את מסלע הטופ בשלל גוונים. צהריים סעדנו על כיס סלע עטוף ביער הער הכה ייחודי לאיי מאקרונזיה.

אחרי הארוחה המשכנו צועדים על המצוק עד סמוך לשיא האוכף Boca do Risco - השמיים הלכו והתקדרו ולכן מסלולינו קוצר במעט. חצינו את לבדת Lev do canicalשבשונהמהלבדות הצפוניות היתה ריקה ממיםוירדנו בתוך גשם עדין מזרזף אל הכפר Ribeira Seca. משם הוקפצנו למלוננו היפה בסנטה קרוז.

היתה זו שעת אחר צהריים, העיירה היפה שוכנת על קו החוף הדרומי, בסמוך לשדה התעופה. ירדנו אל הים – החוף גדוש באבני בזלת אפורים-שחורים וחלקלקים, העננים והמים השתלבו בחן אפרפר, שתי ילדות בשמלות אדומות חגיגיות שחקו תופסת עם הגלים. הן היו לבושות כנראה לקראת טקס המיסה שהתקיים בכנסייה, לצידה כבר התגודדו משפחות רבות. העיירה חביבה, יש בה הרבה בתי קפה, מסעדות וברים.

תופסות גלים לפני המיסה. 

צילום: איתן לידסקי

בארוחת הערב הוגש לנו בן השאר מרק ערמונים ערב לחיך. יש שנהנו גם מדג אפוי כפשטידה או צלעות טלה ואחרים מפסטה עם ירקות.

כל כך רומנטי, שאין פלא שאספרנסה ועמנואל גיבורי הספר Distant Music by Lee Langley, כבר עשו זאת בין הגלים.

לינה: Santa Cruz Village ארבעה כוכבים בסנטה קרוז.

☘️יום 7 – "החיים טמונים באותם איים קטנים שבזרם"
Pico do Facho << Santa Cruz>> Ponta da Sao Lorenzo>> Funchal

היה זה חצי יום הליכה, כ-5.5 ק"מ עם 250 מ' עלייה ו-200 מ' ירידה מצטברת. בעיני אחד המסלולים היפים והמיוחדים יותר השבוע. צעדנו בנוף וולקני דרמטי ביותר. ממש הרגשתי סוף, סוף את משמעות המילים "איים בזרם..." של המינגווי.

"מהם החיים על פי ... המינגווי? גם בהם, מתחת לפניהם, מתחוללת זרימה עמוקה של כוחות סותרים. אבל עיקרם טמון דווקא באותם 'איים' קטנים שבזרם: אותם איים זעירים של אינטימיות במחיצת ילד, אישה, חבר, חתול, ואפילו עם המיטה הריקה שלך. כל מה שמכריח אותך לעצור, להקשיב, לחוש, לראות. בעיקר לראות." ד"ר אילת שמיר.

פונטה דה סאו לורנצו. צילום: יוסי גלמן

השמש עלתה בתשע ואנחנו בנסיעה מזרחה. תחילה נסענו לפסגת Pico do Facho - פסגת הפסיונים, הזכורה גם כפסגת האנטנות ושיחי הצבר, המשמשת בעונה המתאימה לצייד פסיונים וארנבונים. בעבר, בזכות מקומה, הבעירו מדורות כדי להזהיר מפני אוניות אויב המתקרבות לאי. הפסגה נמצאת צפונית למשיקו ומאפשרת מבט פנורמי על עמק משיקו במערב, שיאיי ההרים הגבוהים של מרכז מדיירה כמו גם על הצד המזרחי, לרבות: Canical, פונטו דה סאו לורנצו, 3 איי ה-Desertas הזעירים והלא מיושבים ופונטו סנטו במזרח.

Canical משמשת כמרכז חשמל ודלקים – ניתן לראות חוות טורבינות קטנה ומשטחים סולריים. אך עד שנות ה-80 שימשה כמרכז צייד ללוויתנים ואפילו ג'ון יוסטון צילם כאן את הסרט "מובי דיק". כיום, יש בקאניסל מוזיאון לוויתנים ויוצאים ממנה לדוג דגי טונה. משיקו במערב, היא אחד היישובים הגדולים באי. שמו ניתן לו כנראה ע"ש רוברט מצ'ים (לא מיצ'ם) – ישנה אגדה המספרת כי רוברט ואהובתו אנה ד'ארפת, הפליגו מאנגליה לצרפת ובשל סופה בים נסחפו לחופי האי מדיירה, למקום שבו שוכן כיום היישוב משיקו. במשיקו יש חוף עם חול זהב – לא אנדמי אלא ייבוא ממרוקו.

המשכנו בנסיעה לתחילת מסלול ההליכה שלנו על חצי האי – Vereda da Ponta de São Lourenço - בקצה הדרום מזרחי של האי מדיירה. שלא כמו שאר האי הירוק שחווינו עד כה, פונטה דה סאו לורנצו הוא אזור צחיח, אך יפהפה. פעילות געשית יצרה בו תצורות נוף וסלע מדהימות – שילוב מנצח של טופ ודייקים לאורך כל המצוקים, תוצאה יפהפייה של ההתפרצויות הגעשיות בשלל גוונים ותצורות.

בבוקר נשבה כאן רוח קרה שהפכה את הטיול לפסטורלי ומקסים ביותר. אני הרגשתי קצת כמו מדבר יהודה בחורף אך להפך – עם מרחבי אוקיינוס כחול עמוק ואדיר. הקדשנו לא מעט דקות כדי ליהנות מנקודות התצפית הרבות שלאורך המסלול – מכל אחד מהם מבט עוד יותר יפה אל האוקיינוס, המצוקים, התצורות ושכבות הסלע. אפשר לומר שראינו “more of the same” אך זה בהחלט היה “more” אנד more. מראות נהדרים של טורקיז, קצף, שאון גלים המתנפצים אל המצוקים הצחיחים.

בהגיענו אל - Casa do Sardinha ביתו של אחד מעשירי פוּנשָל שיש בו בית קפה (שימוש בשירותים עולה אירו 1), השארנו תרמילים והעפלנו אל הפיק של סאו לורנצו, המאפשר מבט מקרוב על 3 האיים הנטושים. בזמן ששהינו על הפסגה זוג בזים ריקד בשמים התכולים מעלינו, לטאות ירוקות הסתובבו על האדמה הצהבהבה שלרגלינו, רוח נשבה. שחפים צהובי רגליים התעופפו וחלפו על פני המים. המטפסים האחרים, כמונו, באו כדי לגעת בפיסגה, להצטלם בקצה שלה ולהתבוננן על האיים הנטושים שעליהם אמנם לא חיים בני מינינו אך יש שם שפע של מינים אחרים. ולכל אחד מהשלושה סיפור מרתק משלו – האי השטוח או אי המגדלור Farol da Ponta de São Lourenço – המגדלור נבנה בשנת 1870 והוא העתיק ביותר במדיירה. האי הגדול – עליו חיות עזים השותות מי ים, בוגיו –אי הקופים.

לאחר שירדנו לקחנו אתנחתא להפסקת קפה או בירה קורל מצוינת. אחלה סיום לטיול רגלי יפהפה.

מהמעגן הסמוך לבית הקפה יצאנו לשייט קצר שארך כעשרים דקות - שטנו בסירת גומי גדולה עליה עמד אקולוג ימי, פורטוגלי נאה טיפוסי, שהסביר לנו דבר או שניים על הפאונה האופיינית לאי. ראינו מערות קטנות וגדולות, מי טורקיז מדהימים בצלילותם, משפחות רבות של סרטנים אדומים ושחורים, חגיגה עבור הארנריה האדמונית שחיפשה לעצמה ארוחת צהריים. הסירה הורידה אותנו במעגן הקטן של כפר הנופש Quinta Do Lorde, שם פרשנו אנחנו את פיקניק הצהריים (שלא כלל שרימפס).

את הטיול שלנו היום סיימנו בבירת האי, פוּנשָל, שנמצאת בחוף הדרומי של מדיירה. זו עיר עתיקה בת יותר מ-500 שנה, היושבת במעין אמפיתיאטרון מוקף בהרים, שנישאים לגובה של עד 1,200 מ'. ביקרנו באזור העתיק - Zona vellia. שם פקדנו את מבצר סנט טיאגו – הקדוש הפטרון של העיר, הארמון של סנט לורנצו – הפטרון הקדוש של האי, הקתדרלה הגדולה, פסל מייסדה של פונשל – זרקו הידוע, כיכר העירייה, המרינה ממנה יוצאת ספינת עץ שאומרים שהיא העתק לזו של קולמבוס ובשעה שש חזינו בטקס החלפת המשמרות אשר במפקדה הצבאית.

העיר מאוד יפה ומאוד אירופאית, יש בה מסעדות מסבירות פנים לרוב, חנויות ממיטב האופנה וגם מעט מכוניות (😊. התמוגגנו מהקשת הנהדרת ואף מלחם מקומי - Bolo do Coco– לחם שטוח עשוי ללא שמרים, מוגש עם חמאת שום. חם, טרי ונימוך בפה בעונג רב.

ארוחת ערב חגיגית לסיום הטרק התקיימה במסעדה טובה וטעימה, תחת כיפת השמים וקרוב איך לא למונומנט שפוסל במיוחד לכבודו של כריסטיאנו רונלדו (לא יצא להם לגמרי דומה, אך עדיין אפשר לחבקו).

לינה: Santa Cruz Village בסנטה קרוז

יום 8 טיסות הביתה
 לאחר ארוחת הבוקר יצאנו לדרכנו – טיסה ממדיירה לליסבון (כשעה וחצי) וממנה הביתה. היה אחלה טרק ומסלול מומלץ מאוד!

הטרק הופעל ע”י אקו טיולי שטח בהובלת ד”ר גלעד בן-צבי.