קיצה של הצעידה
"נמסטה", בירכתי. "נמסטה", ענה לי הבאבא. הוא ישב בפתח האוהל שפנה מזרחה. לפניו היתה קופסת ברזל מרובעת שעץ בער בתוכה. מסביב, בגובה של יותר מארבעה קילומטרים, היו הרים אפורים וחשופים, נטולי צמחייה. אישה ישבה מצידה השני של הקופסה וחיממה את ידיה מעל האש הכלואה במתכת. קילשון שלוש-השיניים של שיווה היה תקוע מעל האוהל, ודגלים התנופפו ברוח שבגבהים כאלה יש לה חיים ושריקה אחרים לגמרי מאלה שיש במקומות נמוכים יותר. גבר שנראה כבן ארבעים ישב בפינה המרוחקת של האוהל. האישה סימנה לי לחלוץ נעליים ולהתיישב על השקים הפרושים.
"אפשר לישון פה?" שאלתי. הבאבא הביט בי וחייך. האור נעלם במהירות. כמעט שש בערב. הרוח היתה מקפיאה. הייתי גמור. בשמונה בבוקר התחלתי ללכת את שמונה-עשר הקילומטרים שהובילו אותי מגאנגוטרי לאוהל. גאנגוטרי היא קיצם של מאתיים וחמישים הקילומטרים של הכביש מרישיקש- שתים-עשרה וחצי שעות באוטובוס הלא-נוח, שעצר לארוחת צהריים בעיירה מזוהמת, שלא היה בה סנטימטר בלי אשפה או חרא. גאנגוטרי נמצאת בגובה קצת יותר משלושה קילומטרים. גו�מו�ק, הקרחון שממנו נובע הגאנגס, שפירוש שמו בהינדית הוא פי הפרה, נמצא בגובה קצת יותר מארבעה קילומטרים. עוד יומיים נגמר אוקטובר, זנבה של העונה בהימלאיה. האנשים בדהאבות, מסעדות-הדרכים שמגישות תה ואורז עם גריסים לעולי-הרגל, יחזרו בעוד שבועיים לאו�טאראקשי, עיירה ששוכנת מאה קילומטרים במורד הכביש, והלילות יקפיאו את הנהר בשממה שלא תהיה בה נפש חיה.
כמה מאות מטרים לפני שהגעתי לאוהל כרעתי בתשישות על חול אפור ורך של מורנה קרחונית מתחת לסלעים האפורים הגדולים. הרוח הקרה חדרה מתחת לפליס ומבעד למכנסיים. כרכתי את הצעיף השחור וחבשתי כפפות. קור צורב של סוף סתיו בהימלאיה. הלכתי כמו משוגע, עושה את מה שאני עושה לפעמים כשהעולם סוגר עלי, כשאני צריך להיכנס פנימה, לתוך עצמי, ולשמוט מעל הכתפיים את כל מה שמטריד. מתנקה בהליכה אלימה, לתוך מדבר, לתוך הרים, לתוך מישורים שאפשר ללכת בהם עוד ועוד. לבד. עם תרמיל. אני והזיעה והראש שעובד כמו משוגע וטוחן את המחשבות עד שהן מתרדדות בטלטולי הרגליים ומתיישרות בין האוזניים.
דורית והבנות נשארו ברישיקש. אני לא יכולתי להיות שם יותר. הייתי צריך אוויר. אחרי חודשיים של נסיעה משפחתית הייתי צריך להיות לבד. האשראמים לא עניינו אותי. הגבתי בפראות להתפנקויות של דריה. לא היתה לי סבלנות לדורית. בערב נסיעתי, כשהתלבטתי אם להשאיר אותן ברישיקש לכמה ימים, דורית אמרה: "סע לכמה זמן שאתה רוצה, ותחזור בנאדם. עד אז אל תחזור". קמתי מוקדם בצד האשראמי של ראם-ג`ו�לה וצעדתי בחושך לצד השני, לוכד אוטו-ריקשה לתחנה שבה עמדו אוטובוסים אפלים עם אנשים שהקדימו וישנו בתוכם. שתיתי ספל צ`אי שמזג לי מוכר תה בודד והנחתי את התרמיל במושב הקדמי של האוטובוס. לאורך הדרך חלפו על-פני עולי-רגל, רכובים על סוסים או מצוידים במקלות. רובם מכלכתה.
"כן", אמר באבא פראיאג כשציווה על הגבר שבתוך האוהל למזוג לי צ`אי מסאלה - תה הודי מתובל בהל ומבושל בחלב, "זו העונה של הבנגאלים, יש להם חופש מהעבודה והם באים לראות את מקורות הגאנגס".
גאנגוטרי היא כפר קטן שיושב משני צידי הגאנגס, והאוטובוסים והג`יפים עוצרים ברחבת החנייה שבחלקו המערבי. בקצה שורת החנויות, המסעדות והמלונות הקטנים, נמצא המקדש. מדרגות עולות מהמקדש לשביל רחב. סימני דרך על הסלעים מספרים לעולה-הרגל כמה כבר הלך וכמה דרך עוד לפניו. בקבוצת העצים הנחמדה שמעל גאנגוטרי יש מחסום, ובו משלמים עולי-הרגל מס לפקחים המתחזקים את השביל.
הייתי עולה-הרגל הראשון."חמישים רופי", אמר השומר כשהעתיק את הפרטים מתוך הדרכון. "צ`אי?" שאל השומר השני שהגיח מתוך הבקתה עם שתי כוסות תה. הוא חילק את תכולת הכוסות לשלוש.
"התה היקר ביותר שקניתי בהודו", אמרתי.
השומר חייך והציע לי צ`אראס. "חמישים רופי".
"לא, תודה", אמרתי.
הוא הוסיף חתיכת חשיש שחור.
"אולי מחר", הצעתי.
הוא הוסיף עוד חתיכה.
"תודה", אמרתי. סיימתי את התה, הנפתי את התרמיל וצעדתי לתוך העמק כשהגאנגס מתרחק מתחתי. אחרי שמונה-עשר קילומטרים הגעתי אל באבא פראיאג.
הייתי מופתע מכך שיש אישה באוהל. לא ציפיתי לאישה באוהל של נזיר. כשהחשיך הוא ניגש לעומק האוהל - ריבוע של אבנים אפורות בגובה חצי מטר שמעליו נפרשה יריעת ברזנט צבאית. משמאל היה מיכל גז מחובר לכירה, מימין שמיכות מגולגלות, ובתוך הריבוע היה מקדש קטן לשיווה עם תמונות של האל, ומתחתיו המזרון והשמיכות של באבא פראיאג - שנקרא על-שם חצי-האי שבין היאמו�נה והגאנגס, במקום שבו שני הנהרות מתמזגים ליד אלאהאב�אד. באבא פראיאג הדליק נר לפני פסל האל והתמונות, הצית קטורת שניחוחה מילא את האוהל והתחיל להתפלל. לאחר מכן חזר לפתח האוהל, שילב את רגליו והתחיל לשיר לראמה ולהארי קרישנה, מוחא כפיים תוך כדי שירה. האישה והגבר השני הצטרפו לשירה. אני הצטרפתי למחיאות הכפיים. היה קר ומחיאות הכפיים בפוג`ת הלילה חיממו אותי. הטקס נמשך כמעט חצי שעה. החלפתי את תנוחת הרגליים. רגל אחת נרדמה והשנייה קפאה מקור. קור צורב ואי-נוחות הצטרפו לעייפות. באבא פראיאג הביט בי כששיניתי שוב את תנוחת רגלי. "בטח קר לך, כדאי שתיכנס פנימה".
שיחה עם באבא
התיישבתי לצידה של האישה שגיהקה גיהוקים ארוכים. היא התכסתה בשמיכה כבדה ועבה. טודופ, ששירת את באבא פראיאג, משך מעליה מעט מהשמיכה וכיסה גם אותי. זה היה עוד יותר מוזר. אישה באוהל של נזיר, ואני יושב לידה בחושך ההולך ומעמיק, באוהל שמואר בלהבת נר מרצדת, רגל נוגעת ברגל בברכתם של נזיר שיווה והגבר שמשרת אותו.
"איך קוראים לך?" שאלתי בהינדית.
"קרישנה," אמרה האישה. היא לא דיברה אנגלית.
"איך זה שיש אישה באוהל?"
"היא באה לכאן ורצתה להיות פה. זו כבר השנה השלישית שהיא באה", אמר באבא פראיאג.
לאישה היתה נקודה על מצחה - הסימן ההודי לאישה נשואה.
"היא נשואה?"
באבא פראיאג תירגם את השאלות להינדית והאישה צחקה.
"כן. היא בת שלושים ושבע ויש לה חמישה ילדים".
"מאיפה היא?"
"מאלאהאבאד".
"ובעלה מרשה לה?"
"היא עושה מה שהיא רוצה. דיברתי איתה על זה כמה פעמים. אמרתי לה שהיא צריכה ללכת. אבל היא רוצה להישאר".
"ואישה יכולה לעשות דבר כזה?"
"זו הקארמה שלה", אמר פראיאג. "יש לה האוהל שלה והאוכל שלה. אמרתי לה שתישן באוהל שלה, אבל היא פוחדת להיות שם לבד בלילה".
כשבאבא פראיאג ואני שוחחנו כרע טודופ מעל הגז והפתילייה, ובישל דאל בסיר-לחץ שאדים השתחררו ממנו בנהמה. החושך בחוץ הפך לחושך שלם. רעש הנהר המתגרגר מהקרחון חצה את דממת הלילה, והרוח שנשבה ממערב חבטה ביריעת האוהל. באבא פראיאג הדליק נר לפני דיוקן שיווה שבעומק האוהל והפעיל את הרדיו, מקשיב לחדשות על המלחמה באפגניסטאן.
"בן כמה אתה?" שאלתי.
"בן כמה אני נראה?"
"ארבעים?"
"חמישים ואחת", הוא חייך.
"ומאיפה הגעת לכאן?"
"מאו�טארקאשי לפני שתים-עשרה שנים". אוטארקאשי היא קאשי הצפונית - ו�ראנאסי של מעלה הגאנגס. אין מחסור בערים קדושות בהודו. רשת של קדושה עוטפת ומאחדת את תת-היבשת, מבעד לעשרות הלשונות, הקאסטות, המכשולים הגיאוגרפיים מההימלאיה בצפון ועד ראמ�שוואראם וקאניה קו�מארי בדרום, מפ�ו�רי שעל גדות מפרץ בנגאל ועד ד�וואראקה בחוף המערבי של גו�ג`ראט.
"ומה עשית לפני כן?"
"הייתי נזיר".
"אתה פה כל השנה?"
"לא, באיזשהו שלב נעשה כאן קר מדי. בעוד שבועיים אני יורד לאוטארקאשי".
"ומה עם הדברים כאן?" הבטתי בבלוני הגז ובציוד הביתי של יושב-קבע חצי-שנתי.
"חלק אני לוקח, חלק משאיר".
"עם סוס?"
"סוס, אנשים".
"וטודופ?"
"הוא חבר מאוטארקאשי".
טודופ הסתובב וחייך. הוא הכין תה ורכן מעל האש בלי להתערב בשיחה. הוא ניסה לסדר פתילייה שעמדה מעל הגז. באבא פראיאג ניסה גם הוא. הוצאתי את האולר השווייצרי הקטן מהתרמיל כדי לעזור לדחוף את הפתיל דרך החריץ הסרבן. "בדיוק אולר כזה היה לי, אבל איבדתי אותו", אמר באבא פראיאג בחיוך משתאה. "ועד עכשיו אלוהים לא שלח לי חדש". טודופ הרכיב את הפתיל על המנורה שהפיצה אור צהבהב. רעדתי קצת מתחת לשמיכה והבאבא היטיב אותה סביבי.
האוכל היה מוכן זמן קצר לאחר מכן וטודופ מזג דאל צהבהב לתוך קערה קטנה, הניח אותה על מגש כסוף, הניח את המגש על ברכי ונתן לי צ`פאטי חם. לדאל היה ריח עשיר של גהי. גהי הוא החמאה המזוככת, המובחר בשמנים המופקים מהחלב. על-פי הרפואה האיורודית הוא גם הבריא שבהם. מעט מאוד מבשלים ברחוב ההודי בשמן המעולה והיקר. הריח החם והנפלא של הגהי הוא סימן היכר של אוכל הודי משובח. של עושר. "גהי?" שאלתי בהערכה. "כן," אמר טודופ וחייך, מוסיף צ`פאטי ודאל עד ששבעתי.
כשגמרתי לאכול יצאתי החוצה להשתין. ירח בהיר וכמעט מלא האיר את ההרים הגבוהים. הרוח פסקה, והיה קר וקפוא כמו תמיד בגבהים האלה בהימלאיה. כשחזרתי אמר פראיאג: "אתמול בלילה הירח עלה מוקדם, ואני וקרישנה ישבנו והבטנו בו עד שעה מאוחרת. יש לילות שאנחנו נשארים ערים עד מאוחר ומסתכלים על הירח ומדברים. לפעמים בא מישהו. אבל לרוב אני לא מכניס אנשים לאוהל". הוא סגר את יריעת הברזנט של האוהל, הדליק את הרדיו שוב, ופרש למזרון שלו. האישה התכרבלה לידי תחת השמיכה הכבדה, נוגעת לא נוגעת וטודופ פרש שמיכות על קרקע האוהל המכוסה בשטיח. קרישנה המשיכה להיאנח ולגהק גיהוקים מכוערים. בחוץ התחדשה הרוח של ההימלאיה, וקול המים הנובעים מהקרחון המשיך להתגרגר.
"יש הרבה עולי-רגל?" שאלתי את פראיאג.
"עכשיו פחות. בקיץ באים כל יום תיירים. עכשיו רק הבנגאלים. זו העונה שלהם. יש להם חופש והם באים לפה".
"ישנים באוהל?"
"בדרך-כלל לא. מי שבא ושואל אם אפשר לישון אני שולח אותו לאוהלים אחרים. אבל אתה באת ואמרת נמסטה". הוא חייך את החיוך החם והפשוט. יש מקומות שבהם המיקום קובע ולאו דווקא הכוהן. באבא פראיאג יושב באחד המקומות החשובים להינדואים, במקורו של הגאנגס. זה היה המקום שלו. אולי זה היה מקור העושר היחסי של האוהל.
"בבקרים אני מתרחץ בגאנגס".
"לא קר?" שאלתי.
"קר. אבל אחר-כך חם לי. עכשיו זה בסדר. בתחילת הקיץ זה קשה כי יש עדיין גושי קרח בנהר. זה טוב מאוד להתרחץ בנהר".
הוצאתי את שק-השינה ונכנסתי לתוכו עם הבגדים, מותיר את השמיכה לקרישנה. באבא פראיאג הצטנף מתחת לשמיכות על המזרון שמתחת למקדש של שיווה, וטודופ שכב ביני לבינו. היה לי קשה להרדם בין טודופ וקרישנה. היתה לי בחילה והראש דפק מכאב. למרות שביליתי את החודשיים האחרונים בין לדאק לעמק פרוואטי, בגבהים שבין אלפיים לחמשת אלפים מטרים, הזינוק שעשיתי היום לגובה של למעלה מארבעה קילומטרים גרם לסימנים מוקדמים של מחלת גבהים. אור הנר ריצד על התמונה של שיווה, באבא פראיאג כיחכח בגרונו בקצה העמוק של האוהל, טודופ ישן בשקט וקרישנה המשיכה להיאנח ולגהק מהצד השני.
התעוררתי כשבאבא פראיאג הדליק את הרדיו, סורק את התחנות, מקשיב לחדשות הבוקר שדיווחו על הפצצות אמריקאיות באפגניסטאן. הוא הדליק נרות לפני התמונה של שיווה, הצית את מקלות הקטורת, ולאחר שיצא מהאוהל וחזר הוא כרע ליד הגז, בישל תה והגיש לי ולטודופ. ישבתי בשק-השינה בבוקר הקר שהציץ אפור דרך צוהר קטן ביריעה שחסמה את פתח האוהל, ושתיתי צ`אי מסאלה. כשיצאתי משק-השינה השמש היתה עדיין חבויה מעבר לצלע ההר, וקרניה האירו רק את שולי הפסגות. הבוקר היה קר, והאדמה קפואה, מכוסה בקרח. גם שוליו של הגאנגס היו מכוסים בשיכבה קפואה. באבא פראיאג הרתיח מים ומילא לי כלי שאוכל לשטוף פנים ושיניים. גילגלתי את שק-השינה וסגרתי את התרמיל.
הדרך חזרה
לקחתי את המצלמה ויצאתי מהאוהל. צעדתי בין הסלעים. חלפתי על מקדש קטן ופתוח עם מזבח, שיווה-לינגאם וקילשונות, וירדתי אל החול האפור שהקרחון שחק מהסלעים כשגלש וריסק אותם בדרכו למטה, ואחר-כך נסוג כשהתחיל להמס והפך למקור של הגאנגס. חיכיתי לשמש שתגיע, מביט לתוך קיר הקרח הכחול. ראיתי קרחונים יפים יותר, אבל לא באתי לפה בגלל היופי. באתי כי פה מתחיל הגאנגס, הנהר האדיר של הודו. מורינות של קרחונים הן בדרך-כלל מקום אפור וקשוח שיש בו יותר דיכאון מהתרוממות-רוח. נסוגותי מעט אחורה, למקום שהשמש תגיע אליו עוד מעט, והתחלתי לחמם את הגוף בטכניקת חימום שלמדתי פעם בטאי-צ`י. אבל מה שחימם אותי באמת היתה השמש שעלתה סוף-סוף מעל הקרחון ושינתה את האור ואת הטמפרטורה בבת-אחת.
כשעליתי וחציתי את רכס הסלעים הקטן שמעל פיתול הנהר, ראיתי את באבא פראיאג טובל בתוך הגאנגס. השעה היתה שבע וחצי בבוקר, ולמרות השמש שהאירה מתוך שמים כחולים, האוויר מסביב היה קר וחורך. הוא טבל כולו, ראשו מתחת למים הכחולים-אפרוריים, יצא ולבש את אזור-החלציים. הוא סחט את שערותיו הארוכות וכרך אותן לפקעת. הגאנגס נשפך ארצה דרך שער ראשו של שיווה כדי שלא יתנפץ בזרם כביר מדי על האדמה. באבא פראיאג טבל דלי כסף במים וטיפס אל המקדש. שערותיו הארוכות היו קלועות בראסטות, התלתלים הנחשיים שהבאבות של שיווה מגדלים ומגבשים לצינורות ארוכים. במוזיאון בארמון של טאנג`ור יש פסל ברונזה ירקרק מהמאה העשירית. הפסל היפה, אחד מפסלי הברונזה היפים ביותר בהודו, הוא פסל של שיווה צעיר ששיערו דומה, ממבט מרוחק קצת, לראסטות מפותלות. מקרוב הוא הופך לנחשי קוברה. ששה, הקוברה, הוא הנחש שעליו נח העולם.
באבא פראיאג שטף את הלינגאם של שיווה במים, הצית אש לפני המזבח, הצית מקלות קטורת ופיזר פרחים. לאחר שהשלים את פוג`ת הבוקר ירד שוב אל הנהר, מילא את הדלי וחזר אל האוהל. הדגלים שמעל לקילשון שלוש-השיניים של שיווה התנופפו ברוח הקלה. כרעתי בכניסה לאוהל ומשכתי אלי את התרמיל. האוהל היה מואר. הפתח פנה מזרחה, לקבל את הקרניים הראשונות של הבוקר, כמו בכל אוהל נוודים, במדבריות או בהרים גבוהים. קרישנה רבצה בכניסה לאוהל וכמעט ולא הביטה בי. אולי היא היתה באמת קדשה של שיווה כמו שהיו פעם בקג`וראו ובהאמפי ובקונארק. זכרתי גם שאלוהים עדיין לא החזיר את האולר שהלך לבאבא פראיאג לאיבוד. הוצאתי את האולר השווייצרי האדום ונתתי לו. הוא הביט בי בחיוך שמח. "תודה, תודה", אמר הבאבא. "בדיוק כזה אולר היה לי".
"תודה לך", אמרתי לבאבא, וטודופ חייך. בעוד שבועיים הוא יקפל את האוהל וירד לאוטארקאשי. קרישנה תחזור לאלאהאבאד למשפחה שיש או אין לה. העמסתי את התרמיל והתחלתי ללכת למטה, בחזרה אל העמק שיש בו יותר עצים וחמצן, והגאנגס זורם בו בעליצות קדושה.
בשלוש אחר-הצהריים כבר הייתי מעל רחבת החנייה של גאנגוטרי. ברכי רעדו מהירידה המהירה. אבל לא היה לי איכפת. עצרתי לרגע לנשום לפני שאחזור אל הכביש. חודש וחצי לפני כן, ב-12 בספטמבר 2001, הלכנו בחולות של עמק הנוברה בצפון מערב לדאק, לא רחוק מהגבול הפקיסטאני, והסחתי את דעתה של דריה מההליכה באותיות ABC שכתבתי על החול. לפני חודש רבתי עם ניצן בעלייה לפסל הבודהה הענק מעל ליקיר, ויום לאחר מכן נזפתי בהגר והפחדתי את דריה. אחר-כך ישבתי לילה מלא דאגה ליד דריה שהתפתלה בכאבי אוזניים כשירדנו מהדרך ההימלאית שנוסעת מלה למנאלי. פחדתי שפקע לה עור התוף. כמעט יצאתי מדעתי בבאגסו וברישיקש. אבל עכשיו, אחרי ארבעה ימים של הליכה אל הקרחון שממנו נובע הגאנגס, היה בי געגוע בריא לאישה ולבנות שלי.
לתחילת הכתבה
האתר של צור שיזף
מתוך הספר: שאנטי שאנטי בלגן
יצא בהוצאת חרגול.
