מרוקו, טיול בן 8 ימים בבירותיה של מרוקו בעבר ובבירתה היום. מפגש עם התרבות, האדריכלות, השווקים ובעלי מלאכה, ונגיעה במורשת היהודית
מרקש אהובתו - יום 1-2
שש שעות טיסה מפרידות בין מרקש לתל אביב. איזה כיף שניתן לעשות זאת בטיסה ישירה מהארץ. לאורך הדרך עקבתי אחר מסלול הטיסה. חצינו את הים התיכון, חלפנו מעל קצה המגף האיטלקי, המשך בדרום ספרד וגיברלטר ומשם מעל מרוקו, דרומה למרקש. לא בכדי משמעות שמה הערבי של מרוקו הוא "אל מגרביה", הממלכה המערבית, דבר המלמד על מיקומה הגיאוגרפי, בפינה הצפון מערבית של יבשת אפריקה. בתקופת כיבושי האסלאם, הכובשים כינו את האזור "אל מגרב אל-אקצא" – המערב הקיצון, שכן הגבול המערבי של העולם באותה תקופה היה האוקיינוס האטלנטי, המהווה את גבולה המערבי של מרוקו.
נחתנו מאוחר בערב. סדר ושקט קבלו את פנינו בשדה התעופה של מרקש. נסענו היישר לבית המלון Palm Plaza, המעוצב בהשראת האדריכלות המורית, האופיינית לחצי האי האיברי (אנדלוסיה) ולארצות המגרב (מרוקו, אלג'יר ותוניס).
מרקש, הממוקמת למרגלות הרי האטלס בדרום מערב מרוקו, היא עיר מדברית ואחת הבירות הקדומות של המדינה. וינסטון צ'רצ'יל כינה אותה "אהובתי❣️", אבל גם אחרים אהבו אותה והצמידו לה כינויים רומנטיים. היה זה יוסוף אבן תשפין, מנהיג הברברים (תושביה הקדומים ביותר של מרוקו, שחיו בה עוד לפני הכיבוש הערבי, ועד היום) משושלת מוראבטין, שהקים את מרקש בשנת 1062. הוא הנהיג את אנשיו, מהסהרה אל מעבר להרי האטלס, ובמישור מוגן מרוחות הוקמו אוהלים, נחפרו בארות, נבנה מסגד, ומרקש - ארץ המלכים (בברברית) היתה לבירת הברברים.
מרקש אמנם הוקמה במאה ה-11 אך, נכבשה במרוצת הדורות ע"י עמים שונים, אשר השפיעו על האדריכלות והמרקם האנושי שלה. למשל, תוכלו לראות בה מבנים וגנים בהשפעה ספרדית וצרפתית ואת השכונה בה התגוררו היהודים.
גני מנרה (MENARA)
פתחנו את היום בגנים המפורסמים שניטעו במאה ה-12. מטעי זיתים מכסים שטחים נרחבים של הגנים, עדות לתעשיית שמן הזית הענפה במרוקו. עמדנו לפני בריכת מים ענקית, שמימיה מגיעים מהרי האטלס. במאה ה־19 הקים הסולטאן סידי מוחמד אבן עבד רחמן ביתן על שפת הבריכה, ושם, כך מספרים, אירח את פילגשיו. היום בשעות הבוקר השתקף צילו של הביתן על המים השלווים. מספרים שיהודי מרקש נהגו לבקר בגנים אלה במוצאי פסח שני, ולערוך במקום כירות גדולות. יש הטוענים כי היתה זו ראשית חגיגות המימונה 🪕. מהגנים נסענו אל "אל מדינה": - העיר העתיקה של מרקש.
מסגד הכּוּתוּבִּיָיה - סמלה של מרקש
המסגד הראשון שפגשנו במרוקו - הכותובייה. נקרא כותובייה על שום ירידי הספרים שהיו נהוגים ברחבת המסגד. המסגד נבנה על ידי יעקוב אל מנסור במאה ה-12 על חורבות מסגד שנהרס, בשל טעות תכנונית בכיוון המסגד למכה. מבנה הכותובייה אופייני למסגדים במרוקו - מבנה מרובע נמוך, מעליו מתנוסס מינארט - מגדל מרובע, המתנשא במקרה זה לגובה של 77 מטרים. בראש המינארט רואים מעין שיפוד עם 4 כדורים זהובים. במסגדים במרוקו יש לרוב רק 3 כדורים, הכדור הרביעי מיוחד לכאן. ומה בכדורים, השונים בגודלם? הכדור התחתון הוא הגדול מכיל אדמה, ומעליו כדור קטן יותר המכיל קמח, השלישי קטן עוד יותר מכיל מלח והרביעי הקטנטנן עשוי זהב. הזהב של מי? מסורת אחת מספרת כי אישתו של יעקוב שבנה את המסגד, שברה את צום הרמדאן טרם יציאת החג ולכן העניקה את זהבה במתנה למסגד. סגנון הבנייה הוא מורי (אנדלוסי), והמסגד יכול להכיל כ-20 אלף מתפללים בו זמנית.
ארמון באהייה
ארמון מהמאה ה-19. יצירת מופת שחלקה עבר שחזור ושימור. מי הקים? בהא-אחמד, שהיה שר בחצר הסולטאן מולאי חסן. ה"באהייה" (הזוהרת), נקרא כך על שם אשתו האהובה של בהא-אחמד. הוא הצליח בזכות כישוריו להגיע למשרה בכירה, גבה מיסים מתושבי מרקש, ולאחר שהתעשר בנה את הארמון שבנייתו נמשכה 10 שנים. הארמון יפהפה! בנוי בסגנון אנדלוסי מסורתי - יש בו ביתנים וחצרות פנימיות (ריאד) מוקפות עמודים, פתחים עם קשתות פרסה, מזרקות שיש, עצי פרי ונוי. התקרות והדלתות עשויות מעץ ארז, בשילוב צבעים טבעיים מדהימים. הקירות והרצפה מחופים באריחי זליז' (מוזאייקה/פסיפס) בעיטורים גיאומטריים. הביתנים מעוטרים בעיטורי סטוקו (עיטורים אומנותיים בטיח) וכתב קליגרפיה בערבית. באחד החדרים היתה תערוכת אופנה בסגנון אנדלוסי - צבעוני ואוורירי.
בית מרקחת מקומי Saadiens
במרוקו מגדלים את עץ הארגן, ממנו מפיקים את שמן הארגן המשמש הן בתעשיית הקוסמטיקה והן בתעשיית המזון. אין זה פלא, כי אוצר זה משווק היטב לתיירים ולמקומיים.
בית מרקחת זה (יש דומים לו) הוא מכונת מכירות משומנת. אשת מכירות, או אם תרצו סטנדאפיסטית, המבינה לליבם של ישראלים, הסבירה לנו בעברית צחה על כל מוצר ומוצר. בלי עין הרע 🧿 יש תרופה לכל צרה. מוכרים בבית המרקחת תבלינים, משחות, שמנים, מוצרי איפור, ועוד ועוד. חוויה. יש הרואים במקום זה "מלכודת תיירים", אך המפגש נעשה בחן ולא חייבים לקנות שום דבר (הדבר נכון לכל חנות שאציין בהמשך).
בית הכנסת אל עזמה (המגורשים)
בית הכנסתב"מלאח", לשעבר השכונה היהודית, נמצא ברחוב "דארב תלמוד תורה". לפי מסורת בני הקהילה, בית הכנסת נבנה על ידי מגורשי ספרד ופורטוגל. היהודים המגורשים הצטרפו לקהילת יהודי מרוקו במאה ה-15. הם לא בהכרח מצאו שפה משותפת עם המקומיים, ולכן בנו לעצמם מקום התכנסות משלהם. כיום, הקהילה היהודית במרקש קטנה מאוד, פחות מ-200 איש, ופה בבית הכנסת בקושי יש מניין. בית הכנסת כולל עזרת נשים וחצר יפהפייה עם חדרים בהם תערוכות מגוונות (שוב מבנה של חצר ממנה אפשר להגיע לחדרים נוספים).
אחת התערוכת שראינו היתה של הצלמת דורית לומברוזו. היא פורשת בצילומים מרהיבים את חייה של קהילת "בני מנשה" בצפון הודו מיזוראם ובמאניפור - אחת הקהילות הייחודיות והמרתקות בעולם המקיימת אורח חיים יהודי. מדובר בשיתוף פעולה מיוחד של 'אנו- מוזיאון העם היהודי' בישראל עם המוזיאון היהודי במרקש בייסודו של קובי יפרח. התערוכה תוצג במרוקו עד אחרי הרמדאן.
יהדות מרוקו הייתה הגדולה בקהילות היהודיות בארצות האסלאם. יש המתארכים את תחילתה של הקהילה למאה ה-1 לפנה"ס, ואת צמיחתה הגדולה עם הצטרפותם של מגורשי ספרד ופורטוגל במאה ה-15. באותה העת הוקם בעיר פאס ה"מלאח" הראשון במרוקו, שהיה רובע יהודי מסוגר. במאות הבאות חויבו יהודים בערים רבות לחיות ב"מלאח", ובמקרים רבים גורשו אליו בכוח.
לאורך הדורות נוצרה בקהילה מורשת תרבותית ורוחנית עשירה שהתבטאה בספרות, שירה, מוזיקה, הגות יהודית ותחומים נוספים. האוכלוסיה היהודית במרוקו ידעה עליות ומורדות - היו תקופות של שגשוג לצד תקופות שפל של רדיפות וגזרות, בהתאם ליחס השלטונות המתחלפים. עם הכרזת האו"ם על הקמת מדינת ישראל בשנת 1947, קנאים לאומניים רצחו ופצעו יהודים בערים שונות במרוקו. בעת ההיא, חיו במרוקו למעלה מרבע מיליון יהודים. רובם ככולם עלו מאז ארצה, וכיום יש במרוקו רק אלפים בודדים.
בית העלמין היהודי מרקש
בקרנו בבית העלמין הוותיק, הכולל אלפי קברים. הקברים היו מוזנחים במשך שנים רבות עד ששוקמו ע"י סטודנטים ישראלים. לא על כל מצבה יש שם או כתובת, למעשה רוב המצבות לבנות וחפות מכל כיתוב. מה שצד את עינינו על כמה מהקברים כתוב "הבתולה העלובה", עלובה? אין הכוונה לענייה או אומללה או משהי שעשתה משהו רע, אלא הכוונה ל"רווקה".
כיכר ג'מע אל-פנע - כיכר "התכנסות מתים"
הכיכר הזו נחשבת ללב הפועם של מרקש. מקור שמה טמון דווקא בעניין פחות חגיגי - בימי הביניים נהוג היה להציג כאן את ראשיהם הכרותים של פושעים, מורדים ופקידים שסרחו. אל הכיכר שוקקת החיים הזו מתקבצים היום סוחרים, קונים ותיירים. קולותיהם נשמעים מכל עבר, הם יציעו לכם ממרכולתם, כל מבט עיניים יזכה אתכם בחיזור כמעט גורלי. מהכיכר יוצאת רשת מפותלת של סמטאות אל השווקים הסואנים, בהם מציגים סוחרים רבים מרכולתם. לאחר שהתעייפנו מהשווקים, התיישבנו בבית קפה בעל שתי קומות המכונה "פטיסרי". הסגנון הוא צרפתי, המיקום ברחוב סוחרי הזהב. יש להם מבחר טעים של עוגות!
יום 3 - האטלס התיכון, מפלי אוזוד
יצאנו ממרקש, הנמצאת בצפון הסהרה, לכיוון צפון מזרח אל מפלי אוזוד. המפלים שוכנים בגבול בין רכסי האטלס הגבוה לרכסי האטלס התיכון. במסלולינו, הנוף כל הזמן השתנה, מרחוק התנשאו הרי האטלס הגבוה על פסגותיהם המושלגות. מקרוב, הירוק נהיה ירוק מאוד. עצי זית, שקדיות, כראוי לואדי הניזון ממי האטלס. על אחד הקירות, ואחר כך על צלע הר, ראינו כתובת בערבית (סוג של גרפיטי) אופיינית: "אללה, אל-ווטן, אל מליכ" (בעברית: אלוהים, המולדת והמלך) - כתובים על פי סדר החשיבות לאזרח הממוצע במרוקו.
אפרופו, על פי המסורת המוסלמית, בית המלוכה המרוקאי הוא המשך שושלת הנביא מוחמד דרך עלי שהיה נשוי לפאטמה, בתו של הנביא. בנם הבכור היה חסן ודרכו המשיכה השושלת ההאשמית עד בית המלוכה של מרוקו ושל ירדן. בני המלוכה המרוקנים לעתים נקראים עלווים כי הם צאצאי עלי, אבל הם לא עלווים בדת וגם לא שיעים, אלא מוסלמים סונים.
הגענו לאתר מפלי אוזוד, יש כאן מסעדות לרוב, חלקן צופות על המפלים. באתר מגדלים כ-60 קופים 🐒 המסתובבים חופשי. קבלנו המלצה חמה לא להתעסק איתם, לא לכבד אותם בבוטנים. נשיכה של קוף תעלה בנסיעה ארוכה לטיפול בקזבלנקה. אז צלמנו, חייכנו ולא חלקנו בוטנים.
מפלי אוזוד נקראים כך משני טעמים - מטעי הזיתים וטחנות הקמח המונעות ע"י מים. ירדנו בהליכה קלילה של כ-10 דקות אל מרגלות המפלים. התפעלנו מהמפלים שנשפכים לתוך ואדי אל-עביד. גובהם הכולל הוא 110 מטרים, מה שהופך אותם למפלים השניים בגובהם באפריקה (אחרי מפלי ויקטוריה בזמביה). כאשר עלינו חזרה בצעד קל, ספרנו כ-500 מדרגות. ממש בקטנה. אתר יפה אם כי תיירותי! העין לכדה את המצוקים האדמדמים, הצמחייה הירוקה והמים הזורמים. את ארוחת הצהריים סעדנו אצל מוניר החביב בעל האנגלית הרהוטה - Chez Mounir - הוא שיווק לנו בהצלחה ארוחה זוגית תמורת מאה דיראהם לאדם. הארוחה כללה תבשילים מרוקאיים אופייניים כמו טאג'ין ירקות וקוסקוס.
הציעו לנו גם קינוחים, זה המקום לציין שהתפוזים נהדרים, ולעיתים מפזורים עליהם סוכר וקינמון. לקינוח של הקינוח קבלנו - תה מתוק מאוד ושבקייה - עוגייה מרוקאית מטוגנת פריכה, טבולה בסירופ מתוק וסמיך ומצופה בשומשום. (אם חלמתם על דיאטה, מרוקו אינה המקום להתחיל).
מאוזוד המשכנו בנסיעה באטלס התיכון, לכיוון איזור העיר הברברית, אפורר. בדרך הפסטורלית, רועים הובילו עדרי צאן שמנמנים. בצידי הדרך נגלו כפרים ציוריים, בתיהם הורודים ומסגדיהם הצנועים השתלבו בירוק העז שעטף אותנו. רק המינארטים המרובעים בלטו מעל פני השטח. הכל ירוק ומוכתם בלובן ה"שקדיות" הנמצאות בשיא פריחתן. עברנו ליד הכפר Amercid, חצינו את עיר המחוז Azilal. תצפתנו על האגם המלאכותי "Bin El Ouidan", שעל שפתו לנו הלילה. מזג האוויר היה חם מאוד בשמש, למרות היותנו ברכס הררי, בגובה כמעט 900 מ' מעל פני הים - ברור שהמדבר קרוב.
האגם הוא תוצר של סכר, הסוכר את מי הפשרת השלגים. המלון בו לנו היה חביב ושקט, קרוב לשפת האגם, ומאפשר מסלול הליכה בסמוך אליו.
Hotel Chems Du Lac Bin El Ouidane
יום 4 - נסיעה באטלס התיכון לפאס
לא כל יום יוצא לי להתעורר לקול יללת תנים 🐺.
היום דווקא כן. מרגיש כמו מלון בטבע. יצאנו בבוקר להמשך דרכנו לכיוון פאס. חלפנו מעל הסכר "בין אלווידאן", שהוא השני בגובהו באפריקה. נסענו מעל נהר שופע, מביטים על העצים הרבים, המצוקים האדמדמים, תוצר המינרלים שבקרקע. רואים גם קווי המתח גבוה לאורך הדרך.
תצפית על אפורר - עמק התדלה הפורה
אפורר היא עיר קטנה, שהוקמה ע"י הצרפתים עבור צרפתים, עם תשתיות בהתאם. היא נמצאת בעמק פורה עם המון שטחים חקלאיים. המים להשקייה מגיעים בתעלות. אספקת המים נשלטת ע"י הסכר "בין אלווידאן", אותו ראינו בדרך. למעשה, זהו מפעל המים הגדול של מרוקו. הסכר נבנה ע"י הצרפתים במסגרת פיתוח מרוקו בשנות ה-50 של המאה הקודמת. מפעל המים (7 מאגרי מים גדולים) תוכנן כדי לשמר את מי הגשמים לאורך השנה כולה. לא ברור אם זה אמנם מצליח כי תהליך המידבור העולמי לא פוסח על מרוקו, ושטחים חקלאיים נרחבים שלה התייבשו לחלוטין. החקלאות במרוקו היא המעסיקה העיקרית (יותר מ-40% מהמועסקים). במרוקו מגדלים זיתים, גפנים ועוד סוגי פירות וכן ירקות חיטה ושעורה. תופתעו אולי אך מגדלים בה גם קנביס בכמויות גדולות. ענפי הכלכלה העיקריים של מרוקו אינם מבוססים על חקלאות אלא על המחצבים, ובעיקר זרחן. מרוקו מחזיקה ברוב העתודות העולמיות של זרחן, והיא היצואנית העיקרית שלו בעולם. בנוסף, היא כורה ומייצאת ברזל, כסף, נחושת ועוד. ענף יצוא חשוב אחר הוא הטקסטיל כשאירופה היא היבואנית העיקרית ובעיקר צרפת שעמה הקשר המסחרי והתרבותי הענף ביותר.
בני מלאל
למרגלות הרי האטלס, תחת ההר תאסמיט (2,205 מטרים), שוכנת בני מלאל. זו עיר מסודרת ונקייה, כבישיה רחבים, יש בה פארקים נאים וגם בניינים בני כמה קומות. משמעות השם בני מלאל בברברית הוא "ילדי הלבן" והיא נקראת כך על שם השלג שיורד בה בחורף. הסולטן מולאי איסמאעיל, הקים את העיר בסוף המאה ה-17. היתה פה קהילה יהודית, והיהודים היו בעלי מעמד בכיר בקהילה - בין השאר שמשו בגישור בין המוסלמים לברברים.
גני עין א-סרדון, בני מלאל
שפע מים הזורמים במעין מפל ותעלות. המים מגיעים מעין א-סרדון - מעיין שסביבו נבנה הגן היפהפה עם ספסלים מוצלים, ודוכני מזון. מסתבר שמושך אליו תיירים רבים אך לא רק, היום היו בעיקר מקומיים. משמעות שם המעיין בשפה הברברית היא עין הפֶּרֶד או מקור הפֶּרֶד. מהגנים צופים אל הקסבה, המצודה על צלע ההר.
קסבת בל-קוש
שמות רבים למצודה זו, הנמצאת בסמוך לעין א-סרדון ומשקיפה על העיר בני מלאל מלמעלה. היא נקראת גם קסבה ראס אל-עין, הקסבה של בני מלאל או קסבת עין א-סרדון. כאשר נבנתה במאה ה-17 ייעודה היה לשמור על הגנים.
בדרכנו לאזרו
נסענו בדרך האטלס, עברנו את Dekra, עמק התדלה הירוק הפורה משני צדדי הכביש. צריחי מסגדים ועליהם חסידות מקננות. עצרנו ב- Zaouiat Cheikh והשקפנו על נהר אום אר-רביה, אחד משני הנהרות הגדולים במרוקו. נשפך לאוקיינוס האטלנטי.
חניפרה Khenifra
עצרנו לצהריים בעיר חניפרה המוקפת בהרי האטלס וממוקמת על נהר אום אר-רביה.
מסעדות טאג'ין פזורות ברחובה הראשי.
בחרנו לאכול מנה טעימה מאוד במסעדת רניה - טאג'ין עוף בלימון משובח. התפריט בצרפתית, השירות בצרפתית, ההשתדלות גדולה. (2 זוגות 4 טאג'ין, שתייה פלוס קפה 350 דיראהם).
המשכנו בדרך, עדרי צאן דשנים גלשו במדרונות, סוסים דהרו, עינינו אורו נוכל מרבדי פריחה אביבית בכתום, לבן, צהוב וגם אדום, אולי פרגים. פלגי מים נצנצו למרחוק. מה יפה הוא האטלס התיכון באביב. פסטורלי כבר ציינתי - כפרים קטנים עם בתים ספורים. גגות רעפים ירוקים. חסידות מקננות על כל עמודי תקשורת או צריחי מסגדים. לאורך הדרך שאלתי את עצמי עם כל הבצים נהנים ממים זורמים בברזים. וזאת היות וליד הרבה מקבצי בתים נראו על פני השטח בורות או בארות עם מנגנון שאיבה הכולל חבל ודלי.
אזרו 1200 מ'
הגענו לעיירה האלפינית הזו, הנמצאת על ציר הנסיעה בין מרקש לבין פאס. אזרו מוקפת יערות ארזים ואלונים האופיניים לאזור זה של מרוקו. מקום ההתיישבות הראשוני היה על הצוק, העשוי גוש סלע גדול במיוחד, הנמצא במרכז העיירה. ומכאן, נגזר שמה. אזרו היא הבירה הבֶרברית של האטלס התיכון. בזמן הכיבוש הצרפתי הפעילו האחרונים משטר של הפרד ומשול בין הברברים לערבים. כחלק ממדיניות העדפת הברברים, הוקמה שם מכללה יוקרתית לברברים, שבה דיברו אך ורק בשפה הברברית ובצרפתית.
איפראן - "שוויץ" של מרוקו
המשכנו מעפילים מאזרו לאיפראן, 1600 מ' מעל פני הים. עם הכניסה לעיירה מייד מרגישים אירופה. העין לוכדת מבני "טובלרון" - בתים יפים עם גגות רעפים אדומים, בסגנון אירופאי המאפיין עיירות סקי. ואמנם, בחורף יש אתרי סקי פעילים באזור. מלבד הרעפים האדומים, הבתים בעלי ארובה וגג משופע מאוד! ולא בכדי העיירה נראית אירופאית, היא נוסדה ע"י הצרפתים. כשהצרפתים נטשו אותה ב- 1956, החרימה הממשלה את בתיהם והיום גרים בהם מרוקנים עשירים. שמעון פרס, בביקורו ההיסטורי בשנת 1986, התקבל כאן בארמון ה"גותי" של המלך חסן ה- 2. לעיירה שני מאפיינים בולטים נוספים. האחד הוא קני החסידות שמצויים על גגות הבתים ועל פי האמונה מביאים מזל טוב לדיירים. בכל שנה באביב הן חוזרות לקיניהן ובעונת החיזור הן מקישות במקוריהן ומשמיעות קול נקישה מיוחד, שבזכותו זכו בערבית לכינוי "לק לק".
המאפיין השני, בכניסה לעיר, ומשמש כסמל של העיר - אריה מפוסל בסלע גדול ובעל ארשת פנים עצובה. ליד פסל האריה העצוב, תור המצטלמים מתארך, והוא בשלו... נותר עצוב 🦁. האגדה מספרת על ליגיונר צרפתי שתפקידו גרם לו להיעדרויות תכופות. אשתו היפה התנחמה בזרועות גבר אחר. כמו בכל סיפור, בעת שחזר מוקדם מהצפוי מנסיעה מצא את אשתו בזרועות מאהבה ובחמת זעמו הרג אותה. לאחר ששהה בכלא למעלה מעשור, התחרט על הרצח, כחלק ממסע החרטה החליט לפסל את האריה העצוב. יש בעיירה אגם נאה עם ברווזים, אינסופ עצים ותיירים מקומיים, בתי מלון ואווירת נופש.
פאס
הגענו אליה לקראת ערב. פאס, היא העיר השנייה בגודלה במרוקו, יוסדה במאה ה-8 לספירה. היא שוכנת בין שני רכסי הרים משמעותיים, במישור צר בשם תאזה. מצפון לה רכס הריף המקביל לחוף הים התיכון, ומפריד בין החלק הצפוני של מרוקו לשאר המדינה, הן מבחינה אקלימית והן מבחינה תרבותית. מדרום לפאס, רכס הרי האטלס התיכון, החוצה את מרוקו ממזרח למערב. העיר מרווחת ונאה עם גבעות ירוקות, ועיר עתיקה גדולה למדי. כאן התגוררה קהילה יהודית מפוארת. אמר על היהודים ההיסטוריון האנדלוסי המוסלמי אל-בכרי: "היהודים היו רבים יותר בפאס מאשר בכל עיר אחרת במגרב. משם הם יצאו למסעות מסחר לכל ארץ בעולם".
יום 5 - פאס - ירושלים של מרוקו
לא יודעת מה אצלכם, אני בגישה שאת פס אסור לפספס. אולי מכיוון שהבוקר התעוררתי עם הזמנת המואזין לתפילה. קולו הדהד באוזניי בנעימת יקיצה. השעה היתה משהו כמו שש בבוקר, חושך בחוץ. המוסלמים נוהגים להתפלל את התפילה הראשונה מבין חמש התפילות היומיות, לפני עלות השחר. מאוחר יותר, יצאנו מהמלון לחרוש את העיר שבליבה חומה. העיר העתיקה מאוד גדולה וחומתה המחוררת כגבינה שווייצרית נראית כמעט מכל מקום. עצרנו בסמוך למקום בו שכן הרובע היהודי של פאס, ה"מלאח". בשנים האחרונות, מאז שהוכרז כאתר מורשת עולמית, משקיעים המרוקאים בשיפוצו. מרבית היהודים שחיו בפאס, הגיעו אליה לאחר גירוש ספרד ופורטוגל. אחרי 1948, רובם ככולם עלו ארצה.
בית העלמין היהודי
מיקום מצוין מול הנוף הירוק ההררי. קברים בלבן, דומים לאלו שראינו במרקש אך כאן על מרבית הקברים יש שמות. שמענו על סיפורה המצמרר של סוליכה הגואל, יהודיה יפהפייה, שמצאה חן בעיני מוסלמי. האחרון דרש שהיא תינשא לו. סוליכה סירבה להינשא למוסלמי, כי רצתה להישאר יהודיה. לצערה, בן המלך נשבה אף הוא ביופיה. היא סירבה גם לו. סוליכה נשלחה לכלא וגזר דינה היה מוות. היא הומתה באכזריות - רתמו אותה לסוס וגררו אותה בחוצות העיר. מחמת צניעותה, היא הקדימה לעשות ותפרה את שמלתה כך שגופה לא ייחשף בפני ההמון. סוליכה הפכה לגיבורה קדושה, קורבן, דמות מעצבת במורשת היהודית של פאס.
שיר שנכתב והולחן לכבוד סוליכה (כך כתוב על הקבר) הוא "ללה סוליקה".
מילים: רבי יעקב אבוחצירא
"נשמה זכה בקרבה טהורה
אשר זכתה במעלה הדורה
אשר זכו לה הרוגי עשרה
גם חנה ושבעת בנייה
יעצו עצות גויים אכזריים
להעביר על דת בת הכשרים
בראותם יופייה ופנים הדורים
וחוט של חסד משוך עליה".
הרובע היהודי
ברובע היהודי לא מתגוררים היום יהודים. הוא נמצא תחת שיפוץ מסיבי, ככתוב, מאז שהוכר כאתר מורשת עולמית. שמנו לב לשלט הרחוב בו שם הרחוב מופיע ב-3 שפות - ערבית, ברברית וצרפתית. כמו כל שלטי הרחוב בעיר העתיקה. בנוסף, מסגרת הכיתוב כחולה, הכחול מסמל את פאס.
בית הכנסת אבן דנאן
ב"מלאח" בקרנו בבית כנסת יפהפה שהוקם במאה ה-17 ע"ש משפחת דנאן, ושופץ במאה ה-19. סגנון הבנייה והעיצוב הוא אנדלוסי הכולל - תקרה מחופה עץ, עיטורי קיר מסוג סטוקו ומוזאייקה צבעונית עם עיטורים גיאומטריים, כמו גם רצפת קרמיקה מעוטרת בצבעוניות.
בבית הכנסת היה מקווה, הירידה אליו במדרגות שבתוך בית הכנסת.
בנוסף, יש פתח ברצפת בית הכנסת, פתח זה איפשר לדיינים לוודא שאנוסים שחזרו ליהדותם, מקיימים מצוות טהרה כהלכה. המבנה היפה כולל גם עזרת נשים.
ארמון המלך - שערי הכניסה
בפאס נמצא אחד מגדולי ארמונות המלך במרוקו. הארמון המוקף חומה, הוקם במאה ה-14. לא ניתן לבקר בתוכו. עמדנו נפעמים מול אחד משבעת שערי הכניסה לארמון, השער פשוט מהמם בעיצובו. הוא מציג את תפארת האדריכלות הערבית.
פאס היא בין השאר גם בירת עבודות היד, בירת האומנים - מוזאייקה, נחושת, קרמיקה, you name it. כל זה ניכר ממש פה בשער הכניסה לארמון - בקשתות הפרסה, בנטיפי המוקרנס, במוזאייקה. כמו גם בדלתות העץ הכבירות, שעליהן משולבים קישוטי ברונזה. מעין עיטורים גיאומטריים, המתארים (למביני דבר) איך לנווט במבוכי העיר העתיקה. המוזאייקה מסביב נהדרת, כולה עשויה עבודת יד. אפרופו, כל צבע בפסיפס מסמל משהו.
תצפית פנורמית מהמצודה על המדינה (העיר העתיקה)
תצפית נהדרת על הרי הריף מצפון, והרי האטלס התיכון מדרום. רואים מכאן את הגשר שניצב מעל הנהר המגיע מהאטלס, וחוצה את העיר לשניים. רואים היטב את העיר העתיקה, שבה מינארט לבן קטן בעל כיפה - זהו בניין האוניברסיטה אל-קרוויין, הנחשבת על ידי ספר השיאים של גינס כמוסד האקדמי העתיק ביותר שהתקיים ברציפות עד ימינו. והוגדרה על ידי אונסק"ו "האוניברסיטה העתיקה בעולם". בנוסף, באל-קרוויין יש מסגד גדול, מהגדולים בצפון אפריקה, שיכול להכיל יותר מ-20 אלף מתפללים.
מהתצפית נסענו אל ליבה של העיר העתיקה. מה שאתאר לכם עוד מעט, זר לא יבין - ואולי אף יחשוב "אלה יצאו למסע קניות". לא כך הוא. יצאנו למסע מרתק בעקבות בעלי מלאכה מיומנים בפאס, המשמרים מלאכות ומסורות ייצור עתיקות יומין. כבוד לעבודה. לא חייבים לקנות!
מפעל קרמיקה (מחוץ לעתיקה)
כאן נחשפנו לתהליך העבודה של הקדרים. החל מהשלבים הראשונים של עיבוד חומר הגלם ועד ליצירת כלי הקרמיקה המושלם. מדובר בעבודה קשה מאוד, ידנית, כאשר היצירה היא פרטנית של כל כלי בנפרד. בחצר המפעל תנור אבן, שחומר הבעירה בו כולל חרצני זיתים, המגיע לטמפ' מאוד גבוהות. יש מי שאמון במפעל על האובניים, אחר אמון או אמונה על איור או צביעה של כלים. וכו' וכו'. מאוד מרשים, צבעוני וכמובן מוזמן במיוחד לתיירים, בטח ישראלים עם מבחר החנוכיות שראינו.
לאחר ביקור במפעל הקרמיקה נכנסנו אל העיר העתיקה. הוזהרנו מכייסים וממוכרים!
השער הכחול - שער בעיר העתיקה
השער מאוד, מאוד יפה. גם הוא בנוי בסגנון אנדלוסי מסורתי ומקושט בעיטורי קרמיקה כחולים (צבעה של פאס) מצידו החיצוני, ובצבע ירוק (צבע האסלאם) בצידו הפנימי. השער הוקם על ידי הצרפתים ונמצא בנקודה הגבוה ביותר בפאס. במבט ראשון דאך השער אל העיר העתיקה רואים את 2 המינארטים עליהם צפינו מהמצודה. הלבן והירוק שמול המדרסה.
בית הרמב"ם (מבחוץ)
בתוך העיר העתיקה נמצא, כך סיפר מדריכנו המקומי, הבית בו התגורר הרמב"ם, רבי שמעון בן מימון, במאה ה-12, בפרק החיים שלו בפאס. הבית נמצא בשיפוצים. מנגד, מבנה המדרסה בה למד ומאוחר יותר אף לימד הרמב"ם. הרמב"ם היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות ורופא. הוא אחד האישים החשובים והמוערכים ביותר ביהדות ומסתבר שהיה מוערך מאוד גם ע"י המוסלמים. קברו נמצא בטבריה.
אומני הנחושת
כאן רוקעי נחושת הולמים בפטישיהם. יופי של חנות ויופי של עבודה. וגם סיפור מוצלח על האומן ועל איכות החומרים והעבודה. האומן הוא מצאצאיו של רוקע הנחושת, שקישט את שערי ארמון המלך. אפרופו, אם כבר מדברים על פטיש, הרי שלהבדיל השם הערבי של העיר פאס הינו فأس, ומשמעותו היא "מכוש". האגדה מספרת כי המלך אידריס הראשון, אשר ייסד את העיר פאס, השתתף בעצמו בבניית העיר באמצעות מכוש, שהיה עשוי כסף וזהב.
מכאן התחיל המסע הרגלי שלנו במבוכי השוק. הקריאה ששמענו אינספור פעמים היתה "בלאק", זהירות כי סבל שסוחב סחורה כבדה צריך לעבור. השוק הוא לברינט מסובך שללא מדריכנו המקומי, לא ברור איך היינו מנווטים פה. הסמטאות צרות, ילדים קטנים, נערים ומבוגרים, ליוו אותנו לארוך כל הדאך, כל אחד עם מרכולתו, ממש חווית קניות (או מכירות או תרומות, תקראו לזה איך שבא לכם) מתמשכת. לעיתים זה מרגיש דביק מדי.
ארוחת צהרים Nejjarine maroc
אחרי הליכה במבוכי העיר העתיקה, בסמטאות צרות יותר ויותר הגענו למסעדה הכי טובה בשוק או לפחות הכי נסתרת. שימו לב לתמונה, זו הסמטה הצרה ממנה הגענו
השולחנות היו ערוכים לכבודנו במיטב הכלים, מפות רקומות ועליהן משטח זכוכית המגן על המפה מכתמים. מה אוכלים? סלטים הוגשו במרכז השולחן. כל אחד בחר תבשיל לפי טעמו. בין אם פאסטייה - מאפה מגולגל ממולא ירקות ועוף. טאג'ין עוף בלימון, קוסקוס צמחוני או בשרי. אחת המנות הטובות - טאג'ין עם בשר בקר ושזיפים. המלצרים לבשו בגד מסורתי עם תרבוש אדום קטן. התרבוש הזה מכונה פז. אתם ודאי מכירים אותו מתקופתו הפופולרית בימי האימפריה העות'מאנית אך מקורו כאן בעיר פס במרוקו.
מתפרת הכפתנים
מדריכנו היום לבש כפתן רקום מסורתי מעל בגדיו. במתפרה ראינו נול בפעולה, וקבלנו מיצג מכירה והסבר על לבוש מסורתי, שכלל כפתנים, ג'לביות, סינדיבד ומה שביניהם. המיצג אמנם היה משכנע, לא כך המחיר. לא קנינו 🤷♂️.
מצבעת העורות
זהו אתר הבורסקאות העתיק במרוקו. כאן בורסקאים טובלים עורות בבורות צבע ענקיים, יותר נמוך מזה אי אפשר. בורסקאי נחשב פעם אחד המקצועות הנחותים ביותר בחברה. בעיסוקו הבורסקאי בין השאר פושט עורם של בעלי חיים מתים, והריח... חבל על הזמן. לא משהו שאפשר להתנער ממנו. מי שצמחוני רק מתחזק באמונתו ומי שלא נשאר פעור פה גם הוא. בכניסה קבלנו גבעול נענע, שנועד לסייע בהפגת הריחות הקשים. זה לא ממש עזר. הבורסקאים כאן משתמשים, בין השאר בחרא של יונים (לשלשת) ולכן נקרא המקום ע"י המדריך המקומי "קוקו שאנל".
פאס היפה בין ערביים
העיר הזו כל כך יפה! התבשמנו מנופיה היפים, ישובים עם כוס קפה, במרפסת המלון הפתוחה.
מלון Les Merinides מספק נוף נהדר של העיר והרי האטלס. בשעות בין ערביים העיר נצבעה כולה זהב, היתה יפה כמעט כמו ירושלים. לאחר ארוחת הערב יצאנו לבלות בחפלה מרוקאית. מסיבה גדולה הלילה! המקום בו בילינו צפן בחובו הפתעות בדמות אומני לילה - רקדניות בטן, אקרובט, נגנים, זמרים. אין ספק ששמח פה במרוקו, ביום וגם בליל. רגע מרגש במיוחד היה כאשר בסיום הערב, ממש לקינוח - נגנו לנו את התקווה. אין חשוב יותר מלהמשיך להיות "עם חופשי בארצנו" 🧿.
היום ה-6 מפאס דרך מקנס ורבאט לקזבלנקה
מפאס היפה נסענו לכיוון מקנס הנמצאת דרומית מערבית. שעת נסיעה. הדרך שלנו היתה בכביש רחב מצוין, כנראה כביש אגרה לפי המחסומים שעברנו. ירוק מימין וירוק משמאל. מטעי שקדים, זיתים ורכסי ההרים מצפון. חקלאות כבר אמרנו - מאוד בולטת במרוקו.
מקנס
שוכנת ברמת סאיס, דרומית לרכס הריף, צפונית להרי האטלס התיכון, ומזרחית לבירה רבאט. 560 מ' מעל פני הים. מהווה צומת דרכים בין הצפון לדרום ובין המזרח למערב. נוסדה במאה ה-10 בימי מולאי איסמאעיל, ופירוש שמה בשפה הברברית הוא "לוחם". שימשה בעבר כבירת הממלכה.
קהילת יהודי מקנס - קהילה בעלת עבר מפואר. העיר מקנס ידועה בזכות גדולי תורה יהודים שיצאו ממנה. הקהילה הלכה וגדלה אחרי הצטרפות יהודי גירוש ספרד. היהודים ספגו פרעות, הצקות ואובדן באנשים וברכוש, לאורך כל הדורות. מעמדם השתפר בתקופת השלטון הצרפתי במאה ה-20, ושוב ירד במהלך מלחמת העולם השנייה, בתקופת שלטון וישי. גם יהודי מקנס עלו, רובם ככולם, ארצה אחרי קום המדינה. כתב הרב משאש, יוצא מקנס: "ישתבח יושב תהילות. ויתעלה על חסול הגלות. סיימנוה בלי הדרן עלה ובלי דעתן עלה. פלאות יעשה עם עוד המסתופפים בצלה. משוך ימשכם באהבה לארץ האבות. אשר בה באמת שמחת כל הלבבות, חי יתן בלבם להכיר ערכה יותר מכל הפץ...".
לנו היה רגע מאוד מרגש במקנס. הגענו לכניסה לבית הספר "תלמוד תורה" בעיר, שם למד אביה של הדס, חברה בקבוצה. משום מקום, הופיע פתאום שומר המקום (כמו גם שוטר אחד ועוד כמה תושבים), בכבוד גדול ושמחה פתח לנו את דלתות בית הספר. הפתעה - חצר רחבה מוקפת חדרים, אחד מהם בית כנסת. הדס שדרה הביתה לאביה, אין על הטכנולוגיה 😀 המאפשרת בזכות הטלפון.
ביציאה מהעיר חלפנו על פני שער הכניסה לעיר העתיקה - "באב אל מנסור", אחד מ-14 שערי העיר. השער נמצא בשיפוצים. 160 ק"מ מפרידים בין מקנס לראבט. אנחני יצאנו מבירה עתיקה אל הבירה החדשה.
רבאט
בירת מרוקו, מאז 1912. עיר מודרנית נקייה ומסודרת עם כבישים רחבים. העיר שוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי, על גדתו המערבית של הנהר בו-רגרג (Bou Regreg). משמעות השם רבאט - מצודה או מבצר (ריבאט). בשנת 1912 מרוקו נהפכה למדינת חסות של צרפת. הנציב הצרפתי במרוקו שהחליט להעביר את בירת מרוקו מפאס לרבאט. ההחלטה נבעה משיקולים פוליטיים, מתוך האמונה שרבאט תהיה כס יציב לשלטון לעומת פאס אשר בעלת צביון יותר אסלאמי־דתי ונמצאת בפנים הארץ.
מוזיליאום בו קבורים מוחמד ה-5, הנסיך עבדאללה וחסן ה-2
מוחמד ה-5 המפורסם, השאיר אחריו אתר הנצחה - מבנה קבורה מפואר. נכנסנו למתחם רחב ובו חצר עמודים לא גמורים. בכניסה שני שומרים, ישובים על סוסים. במתחם יש מוזיליאום, מוזיאון ומסגד. אין כניסה לשניהם אלא רק לרחבה. המבנה נחשב ליצירת אומנות של הבנייה המרוקאית עם מכלול אלמנטים של עבודה בעץ, שיש, טיח וברונזה. מוחמד החמישי היה ידוע ביחסו הטוב כלפי הקהילה היהודית במרוקו ולאורך השנים. הוא דאג לזכויותיהם ואף עשה רבות במטרה למנוע את כניסת הנאצים אל מרוקו במהלך מלחמת העולם השנייה.
מסגד מולאי-חסן
המסגד עם המינארט הלא גמור של הסולטן אבו יוסוף יעקוב אל-מנסור. כאן מופגנת אדריכלות מורית נהדרת, הדומה לדרום ספרד ולמבנים רבים שראינו עד כה. המינארט תוכנן על פי דוגמת הצריח של מסגד הכותובייה במרקש.
המינארט נפרד מהמסגד, זה דבר חריג כמובן. המסגד נועד להיות הגדול ביותר בעולם עם הצריח (המינארט) הגבוה בעולם. אך המינארט לא הושלם כי תוך כדי בנייה, השליט מת ולא הספיק לסיים את מטרתו. שושלת המלוכה התחלפה, העבירה את בירתה לפאס ומאז, אף אדם לא המשיך את הבנייה. מגדל חסן "טור חסן", נותר כפי שהיה, בנוי לגובה של 44 מטרים ועשוי מאבן חול אדומה. עם זאת, המסגד עצמו פעיל ומתקיימות בו תפילות. בשנת 2012, הוכר המגדל כאתר מורשת עולמית כאות לבנייה ולתכנון יוצא הדופן.
מה מערבית היא ראבט, רוח קרירה מביאה עימה ניחוחות מן האוקיינוס כמו גם מבנים מודרניים. מכאן רואים את הנהר, כאשר ראבט על גדה אחת שלו והעיר התאומה שלה סאלה, על הגדה השנייה. רואים את התיאטרון הגדול באפריקה, פרי תכנון של האדריכלית המפורסמת זאהה חדיד. מזכיר את התיאטרון בסידני. בסמוך אליו מגדל בנק אוף אפריקה, הבניין הגבוה ביותר באפריקה, דומה לבורג' אל ח'ליפה בדובאיי, (יותר גדול, יותר חזק, העיקר "יותר").
מה עוד רואים? את המרינה, תוואי הרכבת "הקלה". פאר והדר של עיר בירה מערבית. מכאן נסענו לארמון המלך, בדרך ראינו את המוזיאון לאומנות מודרנית, את חומת העיר העתיקה ואתרים נוספים.
רחבת ארמון המלך והגנים המקיפים אותו
הארמון הרשמי של המלך. הכניסה היאנברכב דרך שער כפול ובו כמובן שמירה. בתחום הארמון, מסגד ורחבת טקסים בה נוהג המלך לקבל את אורחיו החשובים. הארמון נבנה במאה ה-19, בנוי בסגנון מורי, מרשים בחינניותו עם גני פרחים ועצים מטופחים. את הארמון מאבטחים כוחות בטחון ומשמר המלך ולא ניתן לבקר בו. התותחים בחזית הארמון נתרמו ממדינות ומשליטים שונים, אינם בשימוש ומקשטים את הרחבה בחזית הארמון.
עוד שוכנים בתחום זה הספריה המלכותית, משרד הדתות ועוד מבנים רשמיים. המדריך המקומי ציין שהיהודים המעטים שנשארו במרוקו הנם אזרחי המדינה. מבחינתו, כך אמר: "כל יהודי הוא מרוקני". המזרקות במרחב לא עבדו, משמע המלך איננו בבית. ולכן כנראה, לא הזמינו אותנו לכוס תה... מה שכן צלם שלנו הוזמן לטובת צילום מקצועי של אנשי משמר המלך. הידד לצלמנו, מעתה מכונה "צלם המלך". גן ארמון המלך והמסגד מכוסים בגג רעפים ירוק - מאפיין העובר כחוט השני בכל מבני הדת, הלימוד והמלוכה שראינו עד כה במרוקו.
קסבת אודיה - "Rock the Casbah"
הקסבה של רבאט היא מצודה אזרחית ולא צבאית. נכנסנו אליה דרך שער אודאיה (באב אל אודאיה) שאותו הקימו בשנת 1195. זהו המקום בו הוקם הריבאט המקורי, מבצר העיר בימי המוואחידון, המרינים והאנדלוסים. הלכנו ברחוב הראשי לכיוון התצפית על האוקיינוס. דלתות העץ בסמטאות הקסבה מעבירות כמה מסרים בזכות מכושי המתכת - יש מכושים עם יד, והיה והיד עונדת טבעת הרי שגרו פה פעם יהודים. יש דלתות עם שני מקושים, המשמיעים צלילים שונים. העליון מיועד לגברים והתחתון לנשים.
אפרופו, "הקלאש", להקת הפאנק רוק הבריטית, היא שהוציאה את הסינגל רוק דה קאסבה ב-1982. השיר הוא משל על קהל המתנגד להחלטת המלך להחרים מוסיקת רוק, שיוצא לעשות רוק בקסבה. המלך פוקד על מטוסי קרב להפציץ את מי שמפרים את החרם, אבל הטייסים מסרבים לפקודה, ומנגנים רוק ברדיו שבתאי הטייס. את הההשראה קיבלו הקלאש, בעקבות המהפכה האיסלמית באירן, שהחרימה מוסיקת רוק.
עזבו עכשיו מהפכות.... אנחנו בדרך בין רבאט לקזבלנקה, נוסעים דרומה לאורך האקיינוס האטלנטי. כמו ראבט גם קזבלנקה שוכנת לחופיו. אך בשונה מראבט, קזבלנקה הינה העיר הגדולה ביותר בצפון מערב אפריקה והשמינית בגודלה בעולם הערבי. לפי מפקד האוכלוסין שנערך ב-2019, בעיר מתגוררים קרוב ל-4 מיליון תושבים. היא אמנם לא הבירה הרשמית של הממלכה – תפקיד שממלאת היום רבאט – אך היא בהחלט נחשבת לבירה הכלכלית ולמרכז העסקי של מרוקו.
יש בעיר טיילת הנמתחת בין מסגד חסן ה-2 והמגדלור. מבט אל המסגד בשעות הערב המוקדמות, השאיר אותנו מלאי הערכה למבנה המרשים.
היום ה-7 קזבלנקה, הבית הלבן
קזה בלנקה = הבית הלבן. סיפורה של קזבלנקה התחיל בכפר דייגים קטן, שהוקם כנראה על ידי הברברים בין המאה ה-10 ל-7 לפנה"ס וכונה "אנפא" בפי המקומיים (שם המלון בו לנו קשור בשם קדום זה - LE PALACE D'ANFA HOTEL). מאז, המקום נכבש, נבנה, נחרב אולי עשרות פעמים. במאה ה-15 העיר נכבשה ע"י הפורטוגלים והם שנתנו לה את שמה "קאזה ברנקה" בפורטוגזית. סיפורי הכיבוש וההרס לא תמו, נמשכו למעשה עד למאה ה-20. תחת הכיבוש הצרפתי הפכה קזבלנקה למרכז כלכלי חשוב והעיר גדלה באופן משמעותי אל מחוץ לחומות העיר העתיקה. ההשפעה הצרפתית ניכרת עד היום בכל מקום בעיר בין אם בשפת המקום או במבנים. הצרפתים המשיכו להחזיק בעיר עד שמרוקו זכתה לעצמאות ב-1956. העיר אינה יפה או מזמינה. היא עיר גדולה ועמוסה באהשים וכלי רכב, חציית כביש היא ממש סכנות נפשות. הנהגים אינם ממהרים לעצור להולכי רגל. לזכותה של קזבלנקה אציין את הטיילת לאורך הים, את שוק חובוס ואת המסגד הגדול.
בית הכנסת "בית אל"
ברובע גליז שבעיר החדשה יש בית כנסת יפהפה! נוסד ב-1949 ב'מלאח', ומספרים כי הועבר לכאן מאוחר יותר. בית הכנסת נבנה ע"י יוצאי אוראן מאלג'יר. בהמשך, שופץ ונבנה מחדש, בתקציב מהמלך. הכניסה מרשימה ועוברת דרך דלתות עץ מגולפות. 10 חלונות גדולים עם ויטראז'ים, הנושאים שמות שבטי ישראל. התקרה מעוטרת בסטוקו. קירות עם חיפויי קיר וציטוטים מהמקרא. למשל: "כל מעשיך יהיו לשם שמים". "איזהו עשיר השמח בחלקו". יש פה מניין בשבת וחגים. בעיר יש כ-800 יהודים, אך בשבת מתפללים כאן רק כ-25 איש. צעיר מקומי נחמד וגם סוחר לא רע בעל מאפייה כשרה, בשם דוד, בעל עברית במבטא צרפתי חינני סיפר לנו שבעבר ג'ו עמר שימש כאן כחזן, והפליא לזמר את הפיוטים. עמר להזכירנו נחשב בין הראשונים שהקליט משירי הקודש של יהדות מרוקו בישראל, ושהכניס את צלילי המוזיקה האנדלוסית לישראל. כבוד גדול היה כאן בקזבלנקה ליהודים, עד כי אבי המלך הנוכחי היה מגיע לפגוש את הקהילה ביום כיפור, בשעת הנעילה. שמענו על ארגון בשם 'מימונה' שהוקם בראבט, ארגון מוסלמי שארגן לראשונה כאן בקזבלנקה טקס לזכרון השואה. לראשונה במדינה מוסלמית!
שוק חובוס
המיקום של שוק חובוס בסמוך למבנה בית המשפט המהווה פנינה אדריכלית יוצאת דופן. הכניסה אינה אפשרית מאז הקורונה (לשמור לפעם הבאה). בשכונת חובוס השוק מאוד יפה ומאוד נקי. חלק ממנו בנוי ב"ארקדת קניות", כלומר מעבר המקורה ברצף של קשתות הנתמכים בעמודים. בין העמודים חנויות קטנות וביתנים. אפשר לקנות פה הכל, החל מבגדים ונעליים, ועד למזון ומזכרות. אציין את שוק החמוצים המקומיים - הזיתים הם היותר טעימים שטעמתי אי פעם. המחירים עושים רושם הוגנים אך כמובן אפשר להתמקח.
מסגד חסן ה-2
"וואו", אי אפשר לעמוד בפניו! זהו בית תפילה מוסלמי עצום, המהווה יצירת מופת אדריכלית, על שפת האוקיינוס. בעוד כמה ימים, יציינו למעלה ממיליארד מאמיני האסלאם ברחבי העולם את הרמדאן, אשר בו, על פי אמונתם, החל גילוי הקוראן למוחמד מפי המלאך גבריאל. נכנסנו למסגד, אני דמיינתי לי איך יראה כאן המקום ברמאדן. מן הסתם, שונה לגמרי מהיום, שבו כמה עשרות תיירים דוברי אנגלית, צעדנו במרחב ענק ומרווח, בעקבות אלאהם, המדריכה המקומית. המרחב הענק הזה הוא אולם התפילה שנועד להכיל 25 אלף מתפללים. ובחוץ, ברחבה החיצונית עוד כמה עשרות אלפים.
מאחר שהתפילה מתבצעת בכריעה, לא מוצבים בו מקומות ישיבה. המסגד נבנה בשנות ה-90 של המאה ה-20, בנייתו נמשכה 6 שנים וכללה עבודה מסביב לשעון של אלפי פועלים ואלפי אומנים. המתכנן היה אדריכל צרפתי נוצרי בשם מישל פנסו. זהו אחד המסגדים הגדולים בעולם. חומרי הגלם לבנייה ברובם הגיעו ממקומות שונים במרוקו. למשל, עץ החיפוי לגג בית התפילה עשוי מארזים שהגיעו מהאטלס התיכון - מאיפראן ואזרו בהם בקרנו. הנחושת הגיעה מפאס, העיר העתיקה ביותר במרוקו. השנדלירים לעומת זה הגיעו מאיטליה. משקלו של כל שנדליר 400 ק"ג לפחות... דמיינו איך התבצעה ההרכבה והתלייה ואיך מתבצע ניקוי שלהם. כמו בכל מסגד, קיר הקִיבְּלָה, המסמל את כיוון התפילה למכה, כולל גומחה שנקראת "אל מיחראב". בתפילה יש הפרדה מגדרית - הגברים למטה, הנשים למעלה, בדומה ל"עזרת נשים" ביהדות. אחת הטכנולוגיות המתקדמות בבנייה מאפשרת את פתיחת גג בית התפילה, וחשיפת השמים. הדבר קורה כשמזג האוויר נאה וההיכל מלא מתפללים - זהו תחליף אקולוגי למיזוג אוויר. מתחת לעמודים הרבים באולם התפילה, מוסתרים מאות רמקולים, המשמשים כמערכת הגברה ענקית ואלגנטית עבור הדרשן, כך שאיש לא יפספס דבר תפילה. עלויות הבנייה של המסגד היו גבוהות מאוד, שליש מהן ניתנו ע"י המלך, השאר "תרומות" העם המרוקני. אפשר לומר שרעיון ההמסגד נולד כמונומנט מאחד לעם המרוקני - לכל אחד מאזרחי המדינה תרומה בבנייתו. עוד במסגד, מינארט העצום והגבוה, הגבוה בעולם, שגובהו עולה על 200 מטרים. ולא זו בלבד אלא שהוא הראשון בעולם עם מעלית. כל מתפלל מוסלמי חייב בטהרה לפני טקס התפילה.
בקומה התחתונה של המתחם נמצא אולם ענקי הכולל מתקני היטהרות, המאפשרים שטיפת הידיים, הרגליים והפנים לפני התפילה. בחלל המטהרה עמודי ענק הנושאים את התיקרה, הם מעוטרים במוזאייקה ומצופים בחומר הסופג לחות. על העמודים מופיעה כתובת בערבית שמשמעה, "הכל שייך לאלוהים". קצרה היריעה מלתאר את כל שכיות החמדה שיש במסגד הזה. ללא ספק הוא מרהיב ביופיו.
רק אתמול היינו בפאס ממנה צפינו על ההרים הגבוהים. רק אתמול היינו בדרכים וראינו עצים עם פריחה אביבית. והיום, בקזבלנקה על הים, ממנה ספינות הולכות אל ייבשות אחרות.
זמן טוב לזמזם לחן של ג'ו עמר: "הריני שר, הריני שר להרים הגבוהים מסביב אני שר/ לעצים הפורחים באביב אני שר/ לספינות ההולכות אל הים/ לרחובות הגדולים ההומים באדם הריני שר, הריני שר..."
יאללה.. . בדרכנו חזרה למרקש 🧿.
הגענו חזרה למרקש החמה בערב. הוזמנו לארוחת ערב, בסמוך לארמון באהייה. התהלכנו בסמטאות, מחפשים אחר המסעדה. מפת גוגל הצביעה על דלת מסוימת באחת הסמטאות. סמטה פשוטה אולי אפילו מוזנחת, אבל ברגע שעברנו את השער נשארנו פעורי פה. המבנה הפנימי יפהפה. הסמטה התמימה, לא הסגירה כלל וכלל את מה שראינו לאחר שחצינו את סף הדלת. במרוקו ניתנת משמעות מיוחדת לאבחנה בין פנים וחוץ, בין הציבוריות ברחוב לפרטיות בבית. ההפרדה הזו הפתיעה אותנו שוב. האולם הדו קומתי ורב החדרים, אליו נכנסנו, הטיל עלינו קסם ושלווה. הפנים מטופח ומעודן. קבלו את פנינו מלצרים נאים הלבושים בבגד מסורתי לבן, מעין סינדיבד. להקת כלי הקשה ופריטה וזמר. המבנה יפהפה, מעוצב כמיטב האדריכלות האנדלוסית עם קשתות, סטוקו, מזרקה באמצע החדר, בו ערוכים לתפארת שולחנות. והארוחה - וואו! חבל על הזמן.
היום ה-8 - מרקש ועמק האוריקה
יומינו האחרון במרוקו הוקדש לתושביה הקדומים ביותר של מרוקו - הבֶּרְבֵּרִים. קבוצה אתנית, תושביה המקוריים של צפון אפריקה - לוב, אלג'יריה ומרוקו. הם מכנים את עצמם "בני חורין''. מבחינה מסורתית, הם איכרים החיים במבנה שבטי, בכפרים עצמאים. הגאווה במורשתם היא אחד הדברים המאפיינים אותם. הברברים נכבשו ע"י הערבים המוסלמים במאה ה-8. הם התאסלמו (מוסלמים סונים) ואף נטלו חלק בכיבוש ספרד. עם זאת, התמרדו הברברים פעם אחר פעם נגד הערבים. במרוקו השכילו המלכים של השושלת העלווית לשמור על הגורם הברברי באוכלוסייה, והביטוי של זה היה נישואיו של המלך חסן ה-2 עם אישה ברברית אחת לפחות. למרות זאת, שנות שלטונו של חסן ה-2 היו שנים של עליות ומורדות ביחסים עם האוכלוסייה הברברית. בין שלושת המלכים האחרונים במרוקו הוא נחשב לאכזר ולקשה שביניהם. מותו של המלך ב-1999 בישר תקופה חדשה, חדשנית וליברלית יותר תחת שלטון של מלך חדש – בנו, מוחמד ה-6. המלך החדש, שהוא חצי ברברי במוצאו, תומך נאמן לזכויות הברברים, ואף שילב את השפה הברברית בחינוך.
עלינו על ג'יפ 4×4 עם נהגים ברברים. לנהג שלנו קראו עבדאללה לאטיף והוא יליד עמק האוריקה. נסענו ממרקש לכיוון הרי האטלס הגבוה. הדרך התפתלה לה, מתחתינו ראינו פלגי מים של נהר האוריקה, שמוצאו באטלס הגבוה. הנהר זורם צפונה ונשפך לוואדי תנסיפת, בצילו של ג'בל טובקאל, הגבוה בהרי מרוקו (למעלה מ-4000 מטרים). בקרנו בבית משפחה, בכפר ברברי מעל העמק. בתי כפר זה והכפרים האחרים בנויים מאבן מקומית ורודה, מגובבים זה על זה ומשתלבים בפני השטח. התושבים עוסקים בחקלאות. בולטים בנוף עצי שקד בשיא פריחתם הלבנה או ורדרדה. רבים מאנשי הכפרים הברברים באזור זה עוסקים בקדרות.
על האירוח בבית הברברי נצחה מליכה. אישה יפה, מאופרת ומתוכשטת בת 66 שגילה אינו ניכר בפניה הקורנות החפות קמטים. מליכה אישה אנרגטית ושמחה, זימרה והכינה לנו תה בטקס הגשה כמיטב המסורת הברברית.
לצד התה, הגישו לנו גם לחם ביתי, אגוזי מלך מעדנות - טריים, טריים כאילו לא מזמן נקטפו מהעצים שבסביבה. הוגשו לנו גם דבש, חמאה מזוקקת, עוגיות עם אניס, שמן ארגן עם בוטנים, ושמן זית. הכל תוצרת מקומית! הבית פשוט למראה, חדר אחד מאכלס פר, חדר אחר שירותי בול פגיעה, מטבח ועוד כמה חדרים. הגג כמו בשאר הבתים שטוח, ללא רעפים. עולים אליו במדרגות מתוך הבית. כמו בכל מקום קטן, נראה כאילו כל אנשי הכפר שמעו על בואנו, ורוכלים חביבים ארבו לנו מכל עבר. מהבית של מליכה המשכנו בנסיעה בנוף ההררי.
"מנדאר ג'מיל" (מאוד יפה), לימד אותנו לומר עבדאללה לטיף. חלפנו על פני עוד ועוד מטעי שקדים בשיא פריחתם ופלגי מים. עוד ועוד בתים המשתלבים עם הנוף. קונטרסט אדיר היה החום היוקד בחוץ, בשילוב עם פסגות מושלגות של האטלס.
שמן טוב או שם טוב
עצרנו במפעל נשים לייצור שמן ארגן. שמן הארגן נחשב לאחד השמנים הטובים והיקרים בעולם, מופק מאגוז הגדל על עץ הארגן. הוא מאוד יקר כי במרוקו, כך מספרים, מיבול של 6-8 עצי ארגן מפיקים ליטר שמן אחד בלבד. השמן מאוד מבוקש הן בקוסמטיקה והן במזון. מסורתית במרוקו, הנשים אספו את האגוזים מתוך גללי עיזים הניזונות מהפרי, מפצחות אותם באבנים ומפיקות את השמן בידיהן, אך בשנים האחרונות נעשה ההליך באופן מתקדם וממוכן. כאן קבלנו הצגת תכלית לאופן הייצור המסורתי.
בהמשך דרכנו בהרים, עברנו תחת גבעה עליה טירה הבולטת למרחוק. הטירה נבנתה לטובת צילום סרטים כמו "המומיה", ו"קליאופטרה". היום היא משמשת כמלון.
צהריים בסגנון ברברי
הגענו לעיירה "ללה תקרקוסט", בה יש אגם שהוקם על ידי הצרפתים בסוף שנות ה-20 כחלק מפרויקט סכר והשקיה כדי לספק חשמל ומים למרקש. האגם ששמו כמו שם העיירה - Lalla Takerkoust אוגם את מי הפשרת השלגים מהאטלס הגבוה. מעל האגם, תפאורה נהדרת של פסגות מושלגות. לצערנו אלו לא הביאו עימן ולו קורטוב צונן אחד. מרגישים היטב רת המדבר. אמצע מרץ, חום אימים, כמו שאומרים במרוקאית "סחוניה דל מות". סעדנו את ליבנו באוהל מקורה, השירות היה אדיב, האוכל טעים, ארוחת מלכים שכזו במדבר.
גני מז'ורל
חזרנו למרקש, העיר האדומה והלוהטת, וברחנו לשעה קלה מחום היום. בגני מז'ורל התבשמנו בניחוח אירופאי ובצמחייה מכל העולם - במבוק, קקטוסים, עצי דקל, פרחי מים ועוד. כאן שמענו ציוץ ציפורים וקרקור קרפדות.
הגן מוקף חומה, והכניסה אליו דרך דלת עץ מרוקאית. עם הכניסה לגן, מיד חשתי בריחוף קל ולא בכדי, הגנים הם יציר כפיהם של שני אמנים צרפתים: הצייר ז'ק מז'ורל שהקים אותו ומעצב האופנה איב סאן לורן שנתן לו חיים חדשים. חומת הגן צבועה בצבע כחול עז, "מז'ורל בלו". מעתה אימרו לא רק כחול רויאל אלא גם כחול מז'ורל. בריכות הדגים ותעלות המים צבועות בכחול. את ההשראה לצבע העז ולתכנון הגן כולו קיבל מז'ורל מדפוס גיאומטרי של אריחים שראה במרקש ובבתי הברברים מחוץ למרקש. מז'ורל עיצב את הגן והמשיך לטפח אותו לאורך כל השנים בהן חי במרקש. עם מותו, הגן הוזנח עד שבשנת 1980 נקנה הבית על ידי איב סאן לורן ובן זוגו פייר ברז'ה. קנייה זו הצילה את המקום מפיתוח נדל"ני, הגן שוקם, טופלה מערכת ההשקיה ונוספו לו צמחים רבים והוחזרה לו תהילתו הקודמת. עם מותו של סאן לורן, פוזר אפרו בגן והוקמה בו פינת הנצחה לזכרו - יש בגן עמוד הנצחה המיועד לו ומאוחר יותר גם לבנזוגו. הגן מנוהל ומטופל היום על ידי קרן השומרת על ייחודו. במתחם הגן מוזיאון קטן לתרבות הברברים, ובסטודיו הסמוך לגן יש אוסף מציוריו של מז'ורל ורישומים של סאן לורן.
תענוג לסיים כך את טיולינו במרוקו.
8 ימים במרוקו, אפשר לקרוא לזה ביקור חפוז שמשאיר טעם של עוד. בקרנו ב-4 ערי הבירה, בהן 3 ההיסטוריות - מרקש, פאס ומקנס ובעיר הבירה היום - רבאט כמו גם בבירה הכלכלית - קזבלנקה. טעמנו מן ההר ומן העמק. פגשנו כמה וכמה מקומיים ערבים וברברים, נחשפנו למטבח המרוקאי המקומי הכה טעים, למופעי ריקוד ומוסיקה. נשארתי עם טעם של עוד, לחזור להלך בין שבילי ההרים, המדבר והערים האחרות.
כללי: היה זה טיול מאורגן עם אחלה קבוצה.
האתרים בהם ביקרנו, סימון בעזרת מפות גוגל:
