הדלת האחורית למחוז יונאן

יאיר עוזב את העיר הגדולה בצ'נגדו ומתחיל במסע 'הדלת האחורית' אל יונאן. הרים מושלגים, עיירות וכפרים יוצרים את הנוף בדרך, בה התחנה המרכזית היא דאוצ'נג ושמורת יאדינג.
יאיר
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: הדלת האחורית למחוז יונאן
© Depositphoto

כפרים והרים במערב סצ'ואן

מערב סיצ`ואן, בניגוד לאזור בו נמצאת צ`נגדו, הוא חבל ארץ של הרים גבוהים, קרחונים ונהרות. בעבר האזור היה חלק מטיבט ורוב האוכלוסיה המקומית היא טיבטית ומפוזרת בהרבה כפרים קטנים בהרים. היציאה מצ`נגדו באוטובוס לכיוון מערב היתה בהתחלה על אוטוסטרדה עם ארבעה נתיבים שהלכה והוצרה עד לכדי כביש בטון צר שמתפתל לו בהרים. מכל עבר התנוססו להם הרים תלולים ומפלי מים מרהיבים יחד עם נהרות אדירים וכפרים קטנים וחמודים. בהתחלה עוד ניסינו לצלם דרך חלונות האוטובוס אבל אחרי לא מעט פספוסים ובחילה הולכת וגוברת הסתפקנו בקריאות התפעלות.

 אחרי כשש שעות הגענו ל- Kanding, עיר מחוז שנמצאת בתוך עמק יפה. העדפנו להמשיך הלאה ויצאנו במיניבוס קטן לעבר Tagong, כפר טיבטי קטן שנמצא מצפון לקנדינג, כשלוש שעות נסיעה. בדרך לטגונג ניתן היה להבחין בטיפוס לגובה מ-500 מטר (צ`נגדו) עד ל-3750 מ` (טגונג). טגונג הוא ללא ספק מהכפרים היותר יפים עליהם הנחתי את מבטי. הכפר מורכב מרחוב ראשי כשבקצהו המקדש והבתים הטיבטיים היפים והמוצקים שכל אחד מהם נראה כמו מבצר. החלונות של הבתים מעוטרים בפיתוחי עץ צבעוניים וגם האנשים ברחוב לבושים כמו בסרט. הגברים עם פרצוף טיבטי רחב, צרוב משמש, שיער ארוך ומעילים ארוכים שקשורים עם צעיף צבעוני סביב המותניים, והנשים עם שמלה מסורתית ואוסף סרטים ותכשיטי כסף בשיער.

 בשל הטיפוס הגדול בגובה העדפנו לקחת את היום לאט ולהתאקלם לגובה. התמקמנו בגאסט האוס קטן וחמוד בשם Salley's ומיד הוזמנו על ידי זוג בריטים שעובדים בכפר במסגרת התנדבותית להשתתף בערב נגינה מקומי. האירוע התרחש באחד מבתי הכפר בקומה השניה, שהיתה מעוטרת כולה בפיתוחי עץ צבעוניים. המארחים החמודים שלנו היו לבושים בבגדים המסורתיים שלהם והשולחן התמלא לאט לאט בבירות, קולה, מיני מומו (בצק מאודה ממולא בבשר) וחמאת יאק.

כולנו קיבלנו ספלים מלאים בתה טיבטי העשוי מחמאת יאק מלוחה (מהמשקאות היותר מגעילים שמסתתרים שם בחוץ) וזכינו גם לאכול Tsompa- המאכל הטיבטי הלאומי... כל סועד מקבל קערה קטנה ולתוכה הוא מעמיס קמח שעורה, פירורי גבינת יאק קשה, חמאת יאק וקצת תה טיבטי. לשים את הכול ביחד ואוכלים את הבצק שנוצר בתאווה. עוד מאכל מענין שלא הייתי מייבא לארץ... בהמשך הערב אחד המארחים תפס מנדולינה קטנה והחל לנגן ולשיר בסלסולי גרון יפים. בין הקהל העבירו ערימה של צעיפים לבנים וכל כמה דקות קם אחד מאיתנו, ולפי מיטב המסורת הלביש צעיף על צוואר הזמר כאות הערכה לנגינתו. בהמשך גם אחד הבריטים שהיה איתנו הצליח לאלתר מספר שירי ביטלס והשמחה היתה רבה.

את יום המחרת העברנו בעצלתיים. קמנו מאוחר, סעדנו ארוחת בוקר והסתובבנו בחוצות הכפר היפה. היה זה יום מעונן חלקית והשמש הפציעה מדי פעם מבעד לעננים. טיפסנו על אחת הגבעות שמסביב והשקפנו על כל הכפר מלמעלה. הכפר מכוסה כולו בדגלי תפילה ושרשרת ענקית של דגלים נמתחת מצד אחד של העמק לצידו השני. ביקרנו גם במקדש הבודהיסטי היפה שבנוי בסגנון סיני והגענו בדיוק בשעת התפילה. הנזירים היו ישובים כולם על כריות, משננים מנטרות ומדליקים נרות מול כל פסלי הבודהה. האוירה היתה מהפנטת והיה קשה להתנתק משם. למחרת בבוקר המשכנו באוטובוס מקומי ל-Litang, עיירה טיבטית שנמצאת כשש שעות נסיעה מערבה. הדרך היפהפיה גרמה לי לחשוש מפני פיתוח אדישות לכל הנופים המרשימים הללו, עוד הר ועוד מפל... בכל עמק בדרך עברנו דרך כפר טיבטי קטן שנראה לרוב ריק מאנשים מלבד העשן שהסתלסל מהארובות ואיש זקן שהיה עומד ומסובב גלגל תפילה מעל אחד הגגות.

 לליטנג הגענו בשעות אחר הצהריים. בחוץ ירד גשם ואורית הרגישה קצת לא טוב. העיירה שמתוארת בלונלי פלנט הישן כ"כפר ציורי וקטן על גבול טיבט" הפכה לעיירה סינית מכוערת עם רחוב ראשי וסואן, שכל רכב שעובר בו מתעקש להפגין את יכולות הצופר שלו. אחרי התמקמות במלון ניגשנו לאינטרנט המקומי, שכרגיל היה מפוצץ עד לאפס מקום בצעירים סיניים שמשחקים במשחקי וידיאו רעשניים ומעשנים ללא הרף. אחרי חצי שעה ישיבה מול המחשב התחילו לדמוע לנו העיניים מרוב עשן והעדפנו לברוח. המשכנו לסיבוב בשוק הקטן והצפוף שהיה מעניין למדי. בגלל חוסר מקום כל הדוכנים היו צמודים זה לזה- נתחי בשר גדולים על אנקולים, דגים שוחים בגיגיות, יונים ותרנגולות חיות, ירקות ופירות ודוכני נודלס שמייצרים אטריות במקום מבצק טרי. הריח בשוק לא היה מלבב מידי, אבל המראות היו מענינים במיוחד. בהמשך הערב אורית הלכה לישון ואני מצאתי מסעדה קטנה וחמודה עם תפריט באנגלית. הזמנתי חציל ברוטב חמוץ מתוק שהתברר כמעדן אמיתי, והשתלבתי בשיחה עם עוד 2 בריטים ו-2 צרפתים שדיברו בהתלהבות על עתיד האיחוד האירופאי ועל חוסר הצדק של מלחמת ארה"ב-עיראק.

לתחילת הכתבה

דאוצ'נג ושמורת יאדינג

למחרת בבוקר המשיך הגשם המעצבן שירד כל הלילה. העונה הרטובה כבר אמרתי? תחילת אוגוסט ובחוץ נראה כמו אמצע ינואר ביום חורפי במיוחד. אנחנו תכננו להמשיך דרומה לכיוון עיירה קטנה בשם Dao Cheng, המהווה קרש קפיצה לשמורה יפה בשם Yading. בתחנת האוטובוס של ליטנג נתקלתי בפקידת קבלה אנטיפטית במיוחד, שרק לאחר התעקשות ארוכה שלי הסכימה להגיד שיש אוטובוס פעם ביום לדאו צ`נג מתישהו בין 14:30 ל-18:30 אבל גם שאין יותר כרטיסים... יצאתי עצבני מהתחנה ולבסוף החלטתי לשכור מונית, ואכן כעבור שלוש שעות הגענו ליעדנו. המרשים היה שגם באיזור נידח יחסית כגון זה הכבישים היו סלולים ברובם, עם שילוט טוב ומעברי מים וראינו אפילו צוותי עובדים שמשפצים את הדרכים, שיפור משמעותי בהשוואה למונגוליה.

דאו צ`נג הוא כפר חמוד עם רחוב ראשי אחד והרבה מלונות קטנים. אחר הצהריים תפסנו מונית מקומית לאתר מעיינות חמים, כ-3 ק"מ מצפון לכפר. האתר הוא למעשה אוסף בתים טיבטים סביב נביעה לוהטת. כל הבתים שואבים מהמעיין מים ובחצר הבית יש מספר תאי רחצה שמושכרים לתיירים. אנחנו עשינו סיור בגבעות שמקיפות את הכפר ולאחר מכן השכרנו תא קטן וטבלנו במים הלוהטים. אני, "פריק" של מעיינות חמים, לא התלהבתי יתר על המידה מהחוויה בגלל התאים הצפופים והמחניקים. אם רק הייתי יכול לתכנן כאן אתר טבילה תחת פני השמיים, אפשר היה ליצור מקום יפהפה...

 למחרת בבוקר החלטנו לצאת לטרק של יומיים בשמורת יאדינג הסמוכה. השמורה מקיפה שלושה הרים מכוסי שלג בגבהים של כ-6000 מ`. שלשת ההרים קדושים לטיבטים ואיש מעולם לא טיפס לפסגתם. הטיבטים נוהגים לערוך "קורה"- הקפה של אחד או שלושת ההרים (חלקם תוך כדי השתטחות אפיים כל מספר מטרים). אנחנו תכננו לעשות את הקורה הקטנה סביב הר Chenersig. הסינים החליטו לפתח את האיזור לתיירות סינית והם סללו כביש אספלט עד לפתח השמורה והתחילו לגבות אגרת כניסה גבוהה של 128 יואן (68 לסטודנטים). כדי להגיע לשמורה נאלצנו שוב, בהיעדר תחבורה ציבורית, לשכור מונית יחד עם עוד סינית ובחור סינגפורי נחמד ודובר אנגלית בשם קים.

כל הדרך לשמורה (כ-3 שעות נסיעה) טפטף לו הגשם המעבן ואנחנו לא הפסקנו להתפלל שבשל המרחק או הזמן שעובר ישתפר לו מזג האויר ואנחנו נזכה להנות מנופיו של ההר. בכניסה לשמורה עצרנו לארוחת צהריים בבית טיבטי יפה. הבית המוצק בנוי מבוץ לגובה של שתי קומות עם משקופים מעוטרים ומטבח ענקי עם הרבה סירי נחושת ועיטורים צבעוניים. ישבנו סביב התנור החם ואכלנו מרק אטריות עם תה חם. האווירה היתה נעימה אבל כבר כאן נתקלנו בתופעה שהמשיכה בשמורה- הפקעת מחירים מוגזמת. בכניסה לפארק קיבלנו כרטיס כניסה שהוא גם וידיאו CD עם סרטי נוף של השמורה- רעיון נחמד (בעיקר כדי שנדע מה הפסדנו...).

 בכניסה היה פקק ענק של תיירים סיניים על סוסים. מסתבר שכך הסינים אוהבים לטייל- רכובים על גבי סוסים שנמשכים על ידי מדריכים טיבטים (חלקם בני 8). הרבה מהתיירות הגיעו לשמורה עם ג`ינס ונעלי עקב- מראה די משעשע על גבי סוס. הגשם המטריד לא הפסיק לרגע ואנחנו התעטפנו בשכמיות גשם ובמטריות ויצאנו לדרך. הדרך הייתה תלולה ובוצית למדי אבל הגשם הפסיק לאט לאט. מצידי הדרך היו הרבה פירמידות עם אבנים ועליהם חרוטות מנטרות שונות שהולכי הרגל השאירו במקום במשך מאות שנים. ההר המושלג נגלה מידי פעם בין העננים והאוירה השתפרה לאיטה. אחרי כשעה טיפוס הגענו למנזר Chengu בן 700 שנה, שעד לאחרונה היה בהריסות ואילו בשנה האחרונה החלו בשיפוצו. המנזר האדום היפה משקיף על הנוף ומוקף דגלי תפילה בכמויות. אנחנו המשכנו בשביל לאורך הנהר השוצף עוד כשלוש שעות עד למישור אחו בשם Lurong.

בדרך התחיל לרדת שוב גשם ואנחנו התחפרנו מתחת למטריות (שדווקא השאירו אותנו יבשים באופן יחסי). בלורונג היה אמור להיות מקום לינה ללילה. כשהגענו לשם עייפים ורטובים ב-17:00 אחר הצהריים הסתבר שמדובר במאהל צבאי לכל דבר עם כשישה אוהלי 12 צבאיים וסככת עץ. בשביל הזכות לישון על דרגש עץ עם 2 שמיכות לחות נאלצנו לשלם 50 יואן לאדם, שזה הסכום הכי גבוה ששילמנו עבור לינה בסין... בחוץ היו נחלי בוץ ובפנים אפלולית לחה. ישבנו ליד התנור המוסק בעצים בתוך הסככה המרכזית המעושנת ובישלנו את ארוחת הערב שלנו. בהמשך הצטרף אלינו קים הסינגפורי מהבוקר ועזר לנו להנעים את האוירה. דיברנו הרבה על סינגפור, ישראל והמשותף להם (כמו השירות הצבאי הנהוג בשתי המדינות).

למחרת בבוקר התבהרו להם קצת השמיים ואנחנו יצאנו לסיבוב באזור והשקפנו על ההר המושלג והמרשים. בהמשך חזרנו לכיוון מנזר צ`נגו והספקנו עוד לבקר בסביבותיו עד שהתחיל שוב לרדת גשם זלעפות ואנחנו חזרנו לכניסה לשמורה. כך ויתרנו על השלמת הקורה בגשם ומצאנו לשמחתנו את נהג המונית שלנו משחק קלפים עם עוד נהגים בסככה. אחרי שלוש שעות נסיעה דרך מפולות בוץ גדולות ושלוליות ענק שנקוו בדרך ביומיים בהם שהינו בשמורה הגענו לבסוף חזרה לדאו צ`נג עייפים ורטובים.

 בדאו צ`נג הסתבר לנו שהאוטובוס לז`ונגדיאן (היעד הבא במחוז סיצ`ואן) יוצא אחת ליומיים ולמזלנו הגדול ובעזרתו הרבה של קים הצלחנו לקנות את שני הכרטיסים האחרונים על האוטובוס תמורת מחיר מופקע של 128 יואן לכרטיס. למחרת בבוקר התייצבנו בשעה 05:30 בחושך מוחלט בתחנת האוטובוס הזעירה של דאו צ`נג ועלינו על המיניבוס המטרטר, שאמור היה להביאנו לז`ונגדיאן כעבור 12 שעות. אחרי כשלוש נסיעה בגשם שוטף, כשנתקלנו במפולת הסלעים הראשונה שחסמה את הכביש, הבנו שכנראה הנסיעה תתארך משהו. אצלי החלו לצוף זכרונות מפחידים מנסיעה שהיתה לי פעם בצפון בוליביה בעונה הגשומה, שהפכה מ- 15 שעות לארבעה ימים...

 לשמחתנו, כעבור שעה הגיע טרקטור, פינה את הדרך ואנחנו המשכנו בדרכנו. כעבור מספר שעות שוב נעצרנו אל מול חצי הר שקבר תחתיו את הדרך. כאן כבר נאלצנו להמתין כשלוש שעות עד שהצליחו לפנות את הדרך. הנסיעה שלנו עברה אמנם בנופים מדהימים עם נהרות גועשים, אך נמשכה עמוק אל תוך הלילה כאשר בדרך חצינו גם נהר שהציף לגמרי את הכביש. אחרי כ-18 שעות בסביבות 01:00 בלילה הגענו סוף סוף לז`ונגדיאן, העיר הגדולה שהופיעה לה מתוך החשיכה כמו נווה מדבר זוהר ומנצנץ. אנחנו תפסנו מונית למלון Tibet, הערנו את פקיד הקבלה ומצאנו זוג מיטות נוחות לקרוס לתוכן...

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

הזמנת חופשה לסין

כתבות מומלצות עבורך על סין

קצת השראה לטיול הבא

הכתבות הכי נצפות השבוע

הפוסטים הכי נצפים השבוע

הטיפים הכי נצפים השבוע

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם