מלאוס ליונאן
16 באוקטובר, 2002:
עוד לא הספקתי לעכל זאת, ה-16 באוקטובר הגיע ! יותר מאוחר באותו ערב עליתי על הטיסה לבנגקוק, תחילתו של מסע, ששה חודשים במזרח הרחוק.
היום האחרון הזה, עובר עליי בתחושות מעורבות, פרידות שנואות עליי, בעיקר הפרידה מהמשפחה, תמיד קיים את אותו הרגש שגורם לחנק בגרון, ומאיים להזיל דמעה. היום הזה, מתאפיין בעיקר בסידורים אחרונים לקראת נסיעתי ובסידורים ותדריכים אחרונים בעבודה. כמו כן הגיע הזמן לקחת את כרטיס הטיסה ולקנות המחאות נוסעים, בכל זאת בערב יש לי טיסה (מחיר חבילת כרטיסים, פתוח לשנה, בשיתוף אל על ורויאל נפאל כ-1150$ עבור הטיסות הבאות: תל אביב-בנגקוק, בנגקוק-קטמנדו, קטמנדו- בנגקוק, בנגקוק-תל אביב). ניתן לעשות את אותו הדבר דרך הודו-מבומבי "מומביי".
20 בינואר 2003:
כבר עברו שלושה חודשים מאז התחלתי לטייל, מתחילים להרגיש מעט את העייפות, לא הכל כבר מרגש ומדהים כמו שהיה בתחילת הטיול, וזה קצת בעיה כי אני בדרכי לסין, מה שאמור להיות השיא. הביקור בעיירה השלווה והקסומה ואנג ויאנג (vang vieng), התיש אותי לגמריי. "נתקעתי" כאן להמון זמן. שמונה ימים של חוסר מעש ובטלה מוחלטת. ביום רביצה על ערסלים ב"אי" על הנהר, כשמסביב שולט הנוף הפסטורלי של צוקי הקרסט, ובלילה ארוחה באחת מאותן מסעדות עם סרטי V.C.D חדישים.
(ואנג ויאנג כ-3 שעות נסיעה -צפונית מהבירה "ויינטיין" (vientien)- מחיר 8000 קיפ, 10,000 קיפ=1 $).
4 בפברואר 2003:
מונג סינג (mongsing)- צפון לאוס על גבול סין. רחוב ראשי אחד, וסביב לו רחובות צדדיים של דרכי עפר, בתי עץ וקש, חלקם על עמודים כהגנה מפני הצפות המונסון, ילדים יחפים לצד חזירי בר מבויתים כחיות מחמד והשקיעה על הגבעות שממערב ברקע. אין הרבה מה לעשות פה, העיירה השלווה והרוגעת משמשת בעיקר כבסיס יציאה לסיורים בין שבטי הגבעות הסמוכות לעיירה. (ניתן לתאם טרקים מהמשרד של UNESCO לשימור שבטי הגבעות, עם קבוצה ומדריך למשך 3 - 1 ימים, עלות 36-10 $ בהתאמה).
הטרק בין שבטי הגבעות היה לחוויה מדהימה, דומה שהציוויליזציה עוד לא הגיעה לכאן, ואפילו אם מעט נגעה באזור, לא הצליחה לקלקל את השבטים באזור. אנשי השבטים, ובעיקר הילדים, חברותיים ומכניסי אורחים, אלו אנשים שאין להם רכוש, אין להם כסף, אך יש להם הכל... בניגוד לשבטי ההרים של תאילנד, כאן לא תמצאו סובנירים ואנשי הכפר לא יפשטו עליכם בניסיון להוציא מכם כסף. עם הגענו לכפר הראשי של שבט ה"אקא" (aka), קיבלו את בואנו ילדים מדהימים ביופיים ופשטותם. ילדים מטבעם פתוחים יותר וחברותיים יותר, משקפי השמש הפכו לאטרקציה, והמצלמה הפכה למוקד המשיכה העיקרי בקרב ילדי הכפר. בעיקר אותן מצלמות דיגיטליות בהן הילדים יכלו לראות את עצמם.
לאחר ארוחה קלה של "סטיקי רייס"- אורז דביק (המאכל הלאומי)+ תוספות . יצאנו להמשך הטרק, דרך יער ג`ונגל, שדות של קני סוכר, כשמסביבנו רק הגבעות הירוקות והבתוליות, יד האדם עוד לא השחיטה כאן את הטבע, ואפילו טרסות אורז לא תמצאו כאן, רק גבעות ירוקות. זהו יומי האחרון בלאוס, לא הספקתי לעשות כאן הרבה, אך כולי תקווה שמלאתי מעט מצברים. מחר אני ממשיך ל"לואנג נמטה" (loang namta) ואחר כך לעבר "בוטאן" (botan) מעבר הגבול עם סין. לאחר ביקור ב"ויאנטיין", "ואנג ויאנג", "לואנג פרבנג", ו"לואנג נמטה", אני יכול להגיד שהביקור במדינה המנומנמת הזאת עם האנשים המקסימים היה עבורי לעונג רב.
המעבר לסין טומן בחובו חששות רבים, והלבטים בבטן מכרסמים בי. מזג האוויר בסין עדיין איננו אידאלי, עדיין חורף, וקר, אומרים שהאוכלוסייה המקומית אינה ידידותית, סינית, אני כלל לא יודע, מה שמפחיד אותי מאוד, כיצד אתקשר עם המקומיים שאינם יודעים מילה באנגלית, כיצד אגיע לאן שצריך. עברית..? אשמח אם אמצא מישהו דובר אנגלית. למרות הכל ויהי מה, החלטתי שאני ממשיך בשלי למרות מיני המלצות נגדיות ששמעתי מאנשים בדרך.
5 בפברואר 2003:
ערפילי הבוקר של "לואנג נמטה" כבר כמעט התפוגגו, וזה הזמן להיפרד לשלום מלאוס, ולשאת תפילה קטנה לאל, למען הצלחת המסע בסין."בוטאן"-מעבר הגבול, נדמה שהתפילה הקטנה שלי נענתה, במקרה פגשתי את מרק, בן 26 מקנדה, שבמקרה דובר...סינית. כן סינית, מי היה מאמין שהבחור הצנום תכול העיניים ידע סינית. מסתבר ש"מאו צה טונג" הקטן (כך כיניתי אותו), לימד אנגלית בטאיוון במשך שנה ותוך כדי למד סינית. (שני ניבי סינית עיקריים, הראשי "מאנדרינית", מדוברת ברוב חלקי סין, דרום מערב, מרכז, ואזור החוף של בייג`ינג, שנחאי. הניב השני הוא "קאנטוניז"- באזור הונג קונג, קאנטון, פוג`ין והפרובינציות הסובבות.)
עברו השני של הגבול נקרא "מוהאן" (mohan), ומהרגע הראשון שחצינו את הגבול ניתן היה לראות כיצד הגבעות הירוקות והבתוליות של לאוס התחלפו בטרסות אורז מעובדות על צלעות הגבעות של אזור "שישונגבנה", בדרום "חבל יונאן" (מפורסם באיזור מיעוט ה"דאי" dai הססגוני ממוצא תאילנדי). היעד הבא שלנו העיר "מנגלה" (mengle) ומשם לעיר הבירה של "יונאן" (yunan) - "קונמינג" (kunming).
יום ראשון בסין- "מנגלה"- עיר מעבר בלבד, דומה לאחת מהערים המשניות בישראל ביניינים לבנים נמוכים, הכל בנוי חדש, בזול, מבלי להקפיד על ארכיטקטורה. עד עכשיו לא נורא כל כך, מזג האוויר מסביר פנים ומסתדרים לא רע עם הסינית של מרק, הוא הדובר שלנו לעת עתה, האנשים ברחוב משתהים לנוכח מראנו, מיותר לציין שאנו המערביים היחידים בעיר.
בערב ישבנו לאכול באחת מן המסעדות המקומיות הבודדות שקיימות בעיר, אין כאן אוכל סיני טעים כמו בארץ. הפתיח הוא תה סיני וגרעיני חמניות, לאחר מכן מצע אורז לבן ועליו מוזגים מספר מנות שכל אנשי השולחן חולקים, לרוב טופו וירקות ברטבים חריפים להחריד. אל ארוחת הערב שלנו הצטרפה בחורה מצרפת שטיילה בסין במשך החצי שנה האחרונה עם אופניים. נדהמתי מהאומץ והנכונות שלה. לא קל, במיוחד שהחורף האחרון היה מן החורפים הקשים שהיו בסין, ממש כמו אצלנו בארץ. תרבות האכילה הסינית שנגלתה לעינינו במסעדה היתה מזוויעה, את שאריות האוכל נהוג לזרוק על הרצפה, כך שרצפת המסעדה היתה מלאה בקליפות גרעיני חמניות ויותר גרוע מכך שאריות עצמות עוף, אני פשוט נדהמתי, תרבותי או לא, איזה מן דבר זה לזרוק שאריות האוכל על הרצפה.
הנסיעה לקונמינג הייתה נוראית, 24 שעות באוטובוס שינה, מחניק, מסריח מכפות הרגליים, של ידידינו הסינים והנורא מכול, 24 שעות של עשן סיגריות רצוף בתוך האוטובוס, אחד מסיים סיגריה, השני מדליק. (נשים לא מעשנות) תוך כדי, נשמעים באוטובוס מכל עבר קולות עזים של גרגורי לחה, דומה שהם בוקעים ממעמקי הבטן של הנוסעים, תוך כדי מאמץ רב, החלון נפתח לשניה ומתבצעת היריקה. ושוב חזור ונשנה נשמע הקול "המענג" ..חחחחוווותתתת...לאחר הנסיעה האוטובוס נראה כמו פח אשפה, כאשר במשך כל הנסיעה, פסולת הנוסעים נערמה על רצפת האוטובוס. תרבות האכילה, העישון והיריקות הותירו עליי רושם רע מאוד עד עתה, מקווה להמשך טוב יותר.
בילוי בקונמינג
"קונמינג"- בירת חבל יונאן, בגובה 1600 מטר מעל פני הים, עם אוכלוסייה מועטה יחסית כ- 3.5 מיליון תושבים בהשוואה לערים ראשיות אחרות בסין. לאחר תלאות הדרך האיומה, הגענו סוף סוף !!! ללא שהות מיותרת הזדרזנו להגיע ל"קמיליה הוטל", המלון שרוב התרמילאים נוהגים להגיע אליו, ולא בכדי.
"קמיליה הוטל", מלון יחסית מפואר, רב קומות עם לובי מפואר וכל השירותים החיוניים, כגון אינטרנט, סוכנות נסיעות, שמירת חפצים ו...הבופה של הבוקר...(מחיר חדר משותף= כ-30 יואן לאדם, מחיר חדר זוגי= 90 יואן, ארוחת בוקר בבופה =10 יואן, 8 יואן=1 $ ).
ארוחת הבוקר בבופה של קמיליה זכורה לי כאחת מארוחות הבוקר הטובות והמפוארות בכל שהותי במזרח. חדר אוכל מפואר עם אווירה נהדרת, שפע של אוכל ושתייה, שילוב של מאכלים סינים עם אוכל מערבי. בבת אחת, החיוך חזר לפנינו, אליי ואל מרק, מהטינופת, או התופת אם תרצו, באוטובוס, לחדר האוכל המפואר והמצוחצח של קמיליה...אך...תענוג !!!
מקלחת, גילוח ושינה עריבה, התעוררתי בצהריים כמו חדש. ישראלים? לא חשבתי שאפגוש בסין משהו מהארץ, אך כבר בשעותי הראשונות בקונמינג, פגשתי בחבורת בנות נחמדה מהארץ, שהגיעו לסין כדי ללמוד סינית, ואני חשבתי שאשכח את השפה... קיבלתי הסבר מעמיק מהבנות היכן אוכל למצוא אינטרנט זול בעיר (2 יואן לשעה) ונפגשתי עם מרק כדי ללכת לאכול צהריים.
היעד "מקדונלדס", שמועות מספרות שיש כמה סניפים של הרשת בעיר! כבר כמה חודשים שלא אכלתי מקדונלדס, והאוכל הסיני הלא טעים שאכלנו בשהותנו הקצרה בסין נמאס עליי קליל. מקדונלדס ועכשיו !!! עוד לא הספקנו להיכנס למסעדה, והנה מופיעות להן נירדי ויעל, צמד הבנות שפגשתי לראשונה בקמבודיה וטיילנו יחדיו במקדשי ה"אנגקור" (Angkor), ו"פנום פן" (Phnom phen) הבירה. לאחרונה נפגשנו ב"האנוי" (Hanoi) בירת ויאטנם, זה היה בערך לפני כחודש, ישבנו במסעדה ליד האגם, לפני שהבנות יצאו ל"הלונג ביי" (halong bay). הפגישה הפעם היתה המרגשת מכל, חיבוקים נשיקות, מי היה מאמין שניפגש שוב בסין, צמד הבנות נראו הפעם כמטיילות ותיקות ומנוסות. יתכן שאבק הטיולים, השיזוף והביגוד הזרוק הותירו בי רושם זה. או שאולי זה בגלל ששמעתי את חוויותיהם של השתיים, שחזרו זה עתה מטיול באזור "דאלי" ו"לג`יאנג", לשם מועדות פניי. ישבנו לאכול, מחליפים חוויות בעברית ובאנגלית (בגלל מרק), כשאני זולל בהנאה צרופה את מנת ה"ביג מק" שהזמנתי, במיוחד לאור מחירה הנמוך 19 יואן למנה מוגדלת, דהיינו 2.5$, מדוע למען השם, אותה מנה בדיוק בארץ צריכה לעלות 7$ ???
נפרדנו לשלום מהבנות, והמשכנו לעבר האינטרנט (wanba בסינית), שמאלה לעבר המדרחוב הרחב, חולפים על פני האזור המוסלמי מצדו הימני של המדרחוב ומגיעים למרכז העיר. מרכז העיר, למעשה שדרה רחבה שרובה מאין כיכר ארוכה המפרידה בין בנייני המשרדים החדישים לבין הרובע העתיק של העיר. בכיכר עומדים שני שערים/פגודות מרהיבים מזרחי ומערבי המשתלבים היטב עם הרקע של בינייני המשרדים החדשים ומעליהם שמיים כחולים עם עננים לבנים מצויירים. בערב מזג האוויר השתנה במהירות והחל לרדת גשם, חזרתי עם הבנות לקמיליה, דרך ה"מקדונלדס" שוב, (השרותים הטובים בעיר, נקיים עם אסלה), עייף ומרוצה הסתיים יומי הראשון ב"קונמינג". עולה הרושם שזו עיר נהדרת.
יער האבן ומקדש יואנגטונג
יום שלישי בקונמינג, על הפרק היום "יער האבן"- "שיילין" (shilin). האטרקציה המרכזית באזור קונמינג. את הבוקר הזה התחלתי ביקיצה מוקדמת. יקיצה מוקדמת ב"יונאן" דרום מערב סין, היא למעשה די מאוחרת, השמש זורחת כאן ב- 8:00, וזאת לאור העובדה שקיים בסין אזור זמן אחד בלבד לפי שעון "בייג`ין" (Beijing). כך נוצר האבסורד שבעיר "קשגר" הנמצאת בקצה המערבי ביותר של סין (באזור הרי פמיר), הזריחה בשעה 10:00. דהיינו מתחילים לעבוד נגיד בשעה 11:00 בלתי נתפס לחלוטין.
הבוקר הזה אני לבדי, מרק החליט שהוא מוותר על יער האבן, לטובת סידורים בעיר, בערב הוא ממשיך ל"דאלי". יצאתי אם כן לבדי לכוון הלובי של קמיליה מחכה למיניבוס שייקח אותנו לתחנת רכבת. (שרות חינם למי שקונה כרטיסי רכבת דרך המלון). "אותנו" פירושו אותי ואת הבחורה התמירה ויפת המראה שעמדה בפתח הלובי. כעבור מספר רגעים הצטרפו אלינו יניב, ליאת וברברה השוויצרית.
הנסיעה ברכבת ל"יער האבן" היתה מהנה ונחמדה למדיי-מרחק של כשעה נסיעה. ממש לידי משמאל ישב בחור סיני דובר אנגלית (נדיר) והתחלנו בשיחה משעשעת קצת על פוליטיקה של ישראל והמזרח התיכון וקצת על סין והתרבות. משעשעת- כי לא נתתי לזה לגלוש לפסים רציניים והקפדתי לשלב הומור וציניות ישראלית אופינית. הסתבר שזה עבד מצויין, נדהמתי עד כמה אותו בחור התברך באותו הומור ציני שלנו. תוך כדי התוודינו לברברה השוויצרית שישבה ממול ולציפי- "התמירה ויפת המראה" שישבה לצידי מימין. החלטנו כולם לחבור יחדיו ליום טיול משותף ביער האבן, כשהצוות כולל את הבחור הסיני וזוג חברים שלו, ברברה השוויצרית, יניב וליאת טיילים שחברו יחדיו ומטיילים כחודש ביחד, ציפי ואנוכי.
כלל ראשון בסין, תמיד לבקש הנחת סטודנט בכל אתר שנכנסים אליו, המחירים יקרים וניתן להוריד אותם. (כניסה במחיר מלא ליער האבן עולה כ-85 יואן, לאחר הנחת סטודנט- 50 יואן. במצטבר מתחיל להיות משמעותי).
היות והיה לנו זמן עד שעה 16:00, לקחנו את הזמן ב"איזי" והחלטנו לערוך סיור היקפי בפארק לפי המפות שקנינו בכניסה. נוף הקרסט, של סלעי הגיר שעברו בליה של מים ורוח התגלה לאיטו בשיא הדרו. תחילה עברנו דרך האגם, מימין צידי הדרך, שממנו בקעו סלעי גיר בגבהים שונים בצורות שונות. לאחר מכן פנינו שמאלה, לעבר המדשאות הירוקות, סלעי הקרסט עולים כאן בגובה והופכים ממש לצוקים קטנים, בצורות מגוונות שלעיתים מזכירות בעלי חיים. המשכנו הלאה, ירדנו מהשביל המרכזי ההיקפי, לכוון החלק המרוחק יותר של הפארק, בתוך צוקי הקרסט עצמם. זהו החלק המהנה ביותר בהליכה בפארק, כי נכנסים לתוך מבוך צפוף בין הסלעים, כשלעיתים צריך ממש לזחול בתוך מחילות שבסלע. הכל טוב ונעים עד שמגיעים לפיצול שבילים, בתוך המבוך, מבלי לדעת אם צריך לפנות לימין או שמאל. עד לאותו רגע, נתנו לחברינו הסינים להנהיג, זה אומר שהם הובילו, דאגו לארוחות וכו`.
אולם הגיע רגע האמת ולא ידענו לאן צריך לפנות, עמוק בתוך סלעי האבן העצומים, ללא היכולת להשקיף על הסביבה ולהזדהות היכן אנחנו. אני כהרגלי התחלתי עם הומור שחור, שייקח בערך עוד 20 שנה עד שימצאו את הגופות שלנו בפינה שכוחה זו של היער. שלא בצחוק, התחיל להיות מאוחר ויש לנו רכבת ב-16:00. למזלנו ליניב היה מצפן, ויחד עם המפה ניסינו, אני והוא, לשרטט כוון אפשרי לצאת מן המבוך הבלתי אפשרי הזה. הסכמנו שנינו על אותו כיוון, והחלטנו לקחת את השביל הרעוע משמאל במטרה לפגוש את השביל המרכזי ההיקפי. ההימור צלח ולאחר כעשרים דקות פגשנו את השביל המרכזי. כולנו נשמנו לרווחה. עכשיו שידענו בדיוק היכן אנחנו, החלטנו לחתוך שוב בין הסלעים לכוון ה"פבליון", עמדת התצפית הראשית של יער האבן, בכוון היציאה מן הפארק. מהפבליון- (מן פגודה קטנה), נשקף הנוף הפנורמי המרשים ביותר ביער האבן, ניתן לראות עד כמה אדירים סלעי האבן, ואת השטח העצום שעליו הם מתפרסים.
ישבנו לאכול ארוחה קטנה, לאחר מכן עלינו לרכבת, ונפרדנו בחמימות מידידינו הסינים. חזרנו תשושים אך מרוצים לקמיליה. בערב נפרדתי לשלום מנירדי ויעל שנסעו לכוון "גווילין-יאנגשו", והזמנתי את כל החבורה מיער האבן לסעוד איתי ועם מרק-שגם הוא נוסע היום בלילה לכוון "דאלי". ישבנו לאכול באחת מן המסעדות המערביות ליד הקמיליה, מחליפים חוויות מן היום, שמחתי מאוד על החברים החדשים שיצא לי להכיר כאן, הייתי בטוח שאהיה לבד, אך תודה לאל אני עם אנשים נחמדים, טוב לי ומצב הרוח מרומם.
יום רביעי בקונמינג, את היום הזה החלטנו לקחת ב"איזי", קבענו אתמול לשבת לארוחת בוקר רגועה ונינוחה בבופה. היום החלטתי להקדיש למעט סידורים בעיר, לא צריך לטייל ולא צריך לראות, סתם לכייף בעיר הנינוחה ועטופת השמש. הגעתי לבופה כשכולי נוטף מהתרגשות לקראת ארוחת הבוקר המתוכננת, והנה אני רואה את מרק יושב בשולחננו הקבוע ומחייך, מסתבר שהוא איבד את כרטיס הרכבת ל"דאלי" ושב למלון באמצע הלילה. (נזק של 85 יואן = מחיר רכבת, מזרן קשה, קונמינג-דאלי). סיימנו לאכול, נפרדנו ממרק לשלום, ויצאתי עם ציפי, ל- BANK OF CHINA למשוך כסף מהבנקומט. יש בנקומטים רבים בעיר, של עשרות בנקים. אך רק זה של BANK OF CHINA יכול לשמש זרים. זאת נוכחתי לדעת, לאחר שהוצאתי בנקומט של אחד הבנקים המקומים כאן, מכלל שימוש. בכל זאת, למרות שהחלטתי על יום רגיעה, המשימה של היום, למצוא מעבדה לפיתוח תמונות, כדי לפתח את כמות הפילם הרבה שהצטברה אצלי. מאז "האנוי" אני מנסה לחפש קומבינציה טובה של פיתוח תמונות זול ואיכותי ודואר זול ומהימן. חיפשתי ב"האנוי", חיפשתי בלאוס, ומאז כמות הפילים ברשותי הלכה וטפחה כבר הגעתי למספר-31 ואני מאוד מפחד שמשהו יקרה, חס ושלום לפילם. זכרונות של טיול שלם שעלולים לרדת לטמיון..
מצאתי מקום, די קרוב לקמיליה, מעבדה שנראית יותר טוב מכל מעבדה שראיתי בישראל עם שלוש מכונות פיתוח והמון עובדים חרוצים "המתקתקים" תמונות. לצורך העניין הבאתי איתי את "איתי" אחד מבין הישראלים הרבים שהגיעו לקמיליה היום, ברשותו 19 פילם ביחד סגרנו עיסקה של פיתוח 50 פילם. מחיר 0.65 יואן לתמונה *36 + עלות פיתוח נגטיב 3 יואן = 27 יואן לפילם= 3.3$ !!!! הוספתי לעלות הכוללת את עלות משלוח הדואר (דרך הים, לוקח כ-3 חודשים) כאשר יצא עוד כ- 3.5 יואן לפילם, סה"כ כמעט 4$, חצי מהמחיר בארץ !!! באיכות מצוינת על נייר KODAK ROYAL. אבן כבדה נגולה מעל ליבי, השתחררתי מ-31 הפילם שהיו ברשותי, אשר תפסו מקום ומשקל בתיק, והטרידו את שלוות נפשי לאחרונה. מאוד מאוד פחדתי לאבד אותם...
"איתי" חזר לקמיליה לראות את משחק ה"אולסטאר" השנתי של ה NBA, אשר שודר בטלויזיה, ואלו אני המשכתי לשוטט להנאתי בעיר. מבין הערים הגדולות שביקרתי בטיול זה, "קונמינג" היא היפה מכולן, הנקיה והנעימה מכולן. העיר נקייה ומטופחת ביותר, ללא זיהום אוויר עם שמיים כחולים ושמש מחייכת מעל, שדרות רחבות עם חנויות מרהיבות, השפע כאן מורגש בכל פינה בעיר... וכלל לא יקר במושגים מערביים. בערב ישבנו לאכול ליד ה"קמיליה", באחת מן המסעדות המערביות, כשהיום השולחן גדל עוד יותר ואנחנו בערך 10 ישראלים. ליאת הציגה את תמונותיה היפהיפיות מ"יאנגשו" ו"קונמינג" ... נוכחתי לדעת שפספסתי מספר מקומות בעיר. תחקרתי את יניב וליאת היכן היו, והבטחתי לעצמי שאגיע לשם מחר.
עם סיום הארוחה, יניב איתי ואנוכי, הלכנו עם ציפי לפאב באזור. מקום נחמד ביותר עם מוזיקה טובה ואוירה מצוינת. צורת הבילוי של הסינים, מעט שונה משלנו יש לומר, כל הנוכחים בפאב היו עסוקים במשחקי חברה, כגון קלפים, דמקה סינית, שש בש ומשחקי קוביה סינים, תוך כדי שאגות שמחה והתלהבות מכל מהלך. בקיצור שמח ! רעש שמחה והמולה, המקום היה חי יותר מכל פאב תל אביבי שהייתי בו. התמזגנו באווירה הכללית, קנינו חפיסת קלפים מן המלצר וישבנו לשחק SHIT HEAD, משחק המטיילים הבינלאומי. חזרנו ל"קמיליה" קפואים, הלילות ב"קונמינג", עדיין קרים מאוד ודורשים ביגוד מסיבי ביותר.
יום חמישי ואחרון ב"קונמינג":
ישבתי לאכול עם ציפי ארוחת בוקר אחרונה בבופה הנהדר של מלון קמיליה, תוך כדי הראתי לה מספר תמונות מנפאל שקיבלתי מן הפיתוח אתמול. התמונות יצאו מצויין והיא מאוד התלהבה, מאוחר יותר יתברר שהיא תיסע לשם גם כן, ואף תעבור את THORUNG LA PASS (בגובה 5416 מטר) שיא הגובה בטרק מסביב לרכס האנפרונה-("ANNAPURNA CIRCUIT"). היום קצר, ומשימותיי להיום רבות, תחילה אני צריך להאריך את הויזה לסין בחודש נוסף, משם בתכנון לבקר במקדש "יואנגטונג", ואח"כ לאסוף את שאר התמונות שבפיתוח ולשלוח אותן בדואר. מאוחר יותר מחכה לי, ליניב ולליאת הרכבת ל"דאלי".
בבואי להאריך את הויזה, מצאתי בקושי את ה"משרד לשלום הציבור", למזלי בכניסה, פנה אליי זקן סיני, עם עיניים חומות בהירות אשר דובר אנגלית רהוטה, והציע לי את עזרתו. הסכמתי, והוא מיד ליווה אותי פנימה, במטרה למצוא את הפקיד הנכון כדי להאריך את הויזה. לאחר שוטטות קלה באולם הגדול, הגענו לפקיד המתאים, צילמתי את הדרכון ושילמתי את האגרה כ-100 יואן. תוך כדי שאנו מחכים לויזה החדשה, ישבנו ודיברנו קצת, שאלתי אותו לגביי האנגלית המצוינת שלו, והוא סיפר כיצד למד. מסתבר שבזמן מלחמת העולם השנייה, בהיותו נער עבד בחנות מכולת בתוך בסיס של חיל האוויר של בעלות הברית בקונמינג, ומכאן למד אנגלית. עבורינו, הישראלים, מלחמת העולם השניה, מתחברת בעיקר למלחמה באירופה, ומעט ידוע לנו על מה שקרה באזורים אחרים בעולם.
הזקן החביב הועיל בנחמדותו, וסיפר לי מעט על מה שקרה בסין בתקופת המלחמה. הסינים סבלו מכיבוש יפני רודני ואכזר אשר שלט ברוב חלקי המדינה חוץ משלוש פרוביציות: "יונאן", "סצ`ואן" ו"גווידז`או". מדהים להבין את גודל התפשטות הקיסרות היפנית בימיה הראשונים של המלחמה. השליטה במימי האוקינוס השקט, וכיבוש דרום מזרח אסיה, תוך הבסת הצבא הבריטי אשר שלט בארצות כמו תאילנד, בורמה וסינגפור, הביאו את האימפריה היפנית לממדי ענק. נפרדתי בחמימות מהזקן החביב ואחייניתו, לא לפניי שאיחלתי לו אריכות ימים ובריאות, כאות הוקרה הגשתי לו מטבע של 5 ¤, לאחר שסיפר לי כי תחביבו הוא אוסף של מטבעות ושטרות מארצות שונות בעולם. משם המשכתי לעבר מקדש יואנגטונג הנמצא בצפון העיר, מקדש בודהיסטי עתיק אשר נבנה למעלה מלפני אלף שנה. (במרוצת השנים עבר מעט שיפוץ).
המקדש לא איכזב, מרשים ביותר, אינני חובב מקדשים במיוחד, אך זה, ללא ספק אחד היפים והאותנתים ביותר בהם ביקרתי במשך טיולי במזרח. המקדש בנוי כמתחם של מספר אולמות, במרכז פגודה עתיקה, שרואים עליה את סימני השנים, מקיפה אותה תעלת מים בצבע ירוק, ומעל התעלה גשרים קטנים עשויים אבן. מאחור, פגודה נוספת, ובחזית מן אמבט קודש עשוי עץ ממנו יוצא עשן סמיך, לידו מניחים המבקרים, מקלות קטורת ונושאים תפילה חרישית.
ברקע שמעתי צלילי נגינה מוכרים, התקרבתי למקום ממנו בקעה המוזיקה, תוך כדי שאני מנסה לזהות את הלחן, מבלי משים לב התחלתי למלמל לעצמי את המילים "OM MANI PAD ME HUM". חמש המילים של המנטרה הטיבטית המקודשת, ששמעתי לראשונה במקדש "הבודההנאת" בקטמנדו. כמו כל נפאלי טוב, התרגשות אחזה בי והחזירה אותי שלושה חודשים אחורה, לימים הראשונים של הטיול בנפאל. (פירושה המילולי של התפילה `ברכה לפנינה שבלוטוס`). במקדש פגשתי את מיכל, גם היא מטיילת לבדה, אחת מקבוצת הישראלים שהגיעו אתמול מ"יאנגשו". לאן שלא הולכים, תמיד פוגשים בישראלים. לאחר שהתברברה כל שעות הבוקר בנסיון להגיע למקדש, המשכנו יחדיו ל"גרין לייק פארק", הנמצא לא רחוק, כ-10 דקות הליכה.
בילינו את שעות הצהריים, ב"התחרדנות" בשמש, על אחד הספסלים שבפארק, ולאחר מכן המשכנו לאורך הפארק בין הפגודות השונות. בדיוק כמו אותם סינים שבילו אותה שעה באגם. המשכנו הלאה, לכיוון מרכז העיר, היעד הפגודה המערבית והפגודה המזרחית, שברובע העתיק של העיר. הפגודות הנ"ל שונות מאלו שבמרכז העיר, בנויות כמגדל גבוה עשוי מאבן. בדרך, נעצרנו לאכול ברובע המוסלמי, סוף סוף אפשר לאכול כיסוני דמפלינג מבלי שיהיו ממולאים בחזיר. הרובע המוסלמי בנוי ממספר רחובות שוקקים במרכז העיר, וניתן לראות אף מסגד גדול בין בנייני המשרדים הגבוהים שבמרכז העיר. לאחר הביקור בפגודות נפרדתי ממיכל בחמימות, והמשכתי הלאה במהירות לקחת את שארית הפילם מהפיתוח, ולשלחם בדואר. בצורה האופינית ביותר לי, השארתי הכל לרגע האחרון, את הדואר כמעט סגרו, ולא נותר יותר מידי זמן, עוד כמה שעות ממתינה לנו הרכבת לדאלי.
דאלי וליג'יאנג
"דאלי" (dali): מרחק נסיעה כ-6 שעות מקונמינג, לכוון מערב חבל יונאן, בגובה 1800 מטרים מעל פני הים, לחופי "אגם ארחאי" "Erhai lake", "דמוי האוזן", ולמרגלות "הרי קנגשן". העיר, נבנתה במהלך המאה ה-14, ידועה בתור אחת מאותן הערים המהוות יעד ראשי למטיילים, בזכות הרחובות הקסומים המרוצפים אבן, והבתים והפגודות העתיקים הבנויים על פי מירב המסורת של אנשי מיעוט ה"באי" (bai). מעל קו הנוף של העיר, בולטות שלוש הפגודות המפורסמות של העיר דאלי-סימלה של העיר, בנויות אבן בהירה בצבע קרם. האמצעית, הגבוהה שבהן מגיעה ל-70 מטר גובה, כשברקע מאחור משתרעים "הרי קנגשן" המושלגים למחצה.
בוקר יום שני ב"דאלי"-יום טיפוס ל"הר קנגשן":
הבוקר האיר על גסט האוס מס` 5, אכלנו ארוחת בוקר קלה ויצאנו לדרך, המטרה להגיע כמה שיותר גבוה במרומי ההר ולחזור לפני שיהיה חושך. יצאנו דרך השער העתיק הצפוני של העיר, פונים לעבר הרכבל אשר ישא אותנו חצי הדרך במעלה ההר, לעבר מקדש הקונג-פו, בגובה 2500 מטר. רבים המטיילים אשר מגיעים לדאלי, משתקעים לשבוע במקדש, ומנצלים את ההזדמנות להתנסות באימוני "קונג-פו". מכאן יכולנו לתצפת מטה לעבר אגם "ארחאי", לחופיו נראו בתי האבן של העיר, והמתחם הבולט של שלושת הפגודות, אשר נראה עתה מיניאטורי מתמיד, בשל עמדת התצפית הגבוהה שלנו.
לאחר מנוחה קלה במקדש, נפרדנו לשלום מליאת וברברה השוויצרית ופנינו לעבר השביל המוביל במעלה ההר. חיש מהר נעלמנו לתוך היער, מטפסים בין עצי המחט, יניב מוביל ואני אחריו. תוך כדי שיחה ערה והחלפת חוויות מן הטיול, התקדמנו לאיטנו במעלה ההר, כשהיער מגונן עלינו לעת עתה מפני הרוחות שנושבות על פסגות ההרים החשופות ממעל. לאחר צעידה של שעה הגענו כמעט לסוף היער, נעצרנו לאכול ולנוח מעט. צדו הדרומי של "אגם ארחאי" (הימני מנקודת ראותינו), השתרע מתחתינו במלוא הדרו כמרבד כחול ועצום, ומעליו שכבה סמיכה של עננים באפור ולבן.
שלב היער הסתיים, ועתה החל הטיפוס המאומץ ישירות לתוך לב ההר, השביל נהיה צר וחלק, תוך כדי מעבר מעל סלעים גדולים, מסביב שלוחות מושלגות של רכס ההרים, וגיאיות המפרידים בין חלקי ההר. לרגעים האלו נולדתי, ככל שהטיפוס נעשה קשה יותר, כך הנאתי גדלה. אפילו שקרח ושלג כיסו את השביל במעלה ההר החלטנו להמשיך הלאה במעלה ההר באיטיות ובזהירות. ההליכה בשלג הזכירה לי זמנים נושנים מהטרקים בנפאל, אחרי חודשיים ללא שלג, נהנתי מאוד לחזור לנוף המושלג האהוב עליי כל כך. עוד הרבה שלג מתוכנן להמשך בסין...ארבע שעות טיפוס עברו במעלה ההר, נעשה קר מאוד והאוויר דליל, המקשה מעט על הנשימה. נדמה לנו כל פעם שהגענו לסוף, אך השביל עדיין מוביל מעלה. למעשה כבר לא נותר שביל, אלא רק שדה של שלג שהולך ונהיה עמוק בין עצי מחט. בדרך עברנו מספר קבוצות של מטיילים, ועתה נותרנו לבדנו קרוב מאוד לאחת הפסגות של הרכס, בערך בגובה 3500 מטר.
נעצרנו למנוחה אחרונה, נהנים מן הנוף הנשקף ממרומי הרכס, סיימנו את שארית האוכל שהיה לנו והתחלנו בירידה מהירה מטה, תוך כדי משנה זהירות לא להחליק מהשביל המכוסה שלג. הכיף הגדול ביותר בטרקים הוא החזרה, כשמגיעים לסיומו של יום, ועייפים מן המאמץ הממושך, מחשבות על מקלחת חמה, וארוחה טובה הן אשר מרוממות את הרוח ומדרבנות אותך להמשיך הלאה, למרות הכאבים ברגלים והעייפות.
ירדנו מן ההר בסביבות השעה 5 וחצי אחה"צ, וחיש מהר הגענו בחזרה לגסט האוס #5. במקלחת הרותחת של המלון, סיכמתי לעצמי את הטרק של היום כאחד מהימים היפים והמהנים שחוויתי בטיול. לאחר 5 ימים של טיול באזור דאלי, הבוקר אנו ממשיכים הלאה לכיוון "לג`יאנג" (lijiang) מרחק כ-3 שעות נסיעה צפונה. כהרגלי בקודש היום האחרון תמיד לחוץ, לא הספקתי עדיין לבקר במתחם שלושת הפגודות. בכל סוכנויות הנסיעות כאן מראים את הפוסטר המפורסם של דאלי, בו מופיע אגם קטן בצבע כחול בתוכו פאבליון קטן מעץ, ומשפת האגם מתנשאות להן שלושת הפגודות, כשברקע מאחור "הרי קנגשן" המושלגים.החלטתי שאני לא עוזב את המקום עד שאני לא מצלם את אותה תמונה בעצמי. בנושא התמונות אני מאוד רגיש, אני חייב למצות מכל מקום את מלוא היצע המראות והאתרים שהוא מציע.
כניסה למתחם שלושת הפגודות, עולה 50 יואן. ללא שהות מיותרת נכנסתי פנימה כמעט בריצה מחפש את האגם הנכסף. שלוש פגודות יש, הרים מושלגים מאחור יש, עכשיו חסר לי האגם הכחול מלפנים. אין לי זמן להתעסק איתך, אגם, תראה את עצמך, מלמלתי לעצמי בעצבנות. אך במקום האגם שקיוויתי למצוא בתוך מתחם הפגודות, היתה רק דרך מרוצפת שהובילה לכיוון שלושת הפגודות. ערכתי סיור קצר במתחם, וגיליתי להפתעתי אגם השתקפות קטן מאחורי הפגודות, מנוגד לחלוטין לכיווני הצילום שאמורים להיות בתמונה. זה לא מה שייחלתי לו, אך מה לעשות נסתפק באגם שישנו. צילמתי מספר תמונות השתקפות, של שלושת הפגודות במימי האגם, אך נותרתי מאוד מאוכזב, ללא התמונה שרציתי לצלם, קיבלתי תמונה של הפגודות עם אגם לא מרשים במיוחד, ללא הרקע של "הרי קנגשן" המושלגים מאחור.
מאוחר יותר יתברר שהתמונה המיוחלת הינה אלה מונטאג` המורכב, משלושת הפגודות ו"הרי קנגשן" של דאלי, ו"בריכת הדרקון השחור" עם הפאבליון הקטן מ"לג`יאנג". ולחשוב על כמות האנרגיה שהשקעתי בחיפוש הקדחתני אחר דבר שכלל אינו קיים :-) הגעתי ברגע האחרון למלון, ומשם עלינו לאוטובוס ללג`יאנג. הדרך ללג`יאנג, עוברת לאורך ערוץ נחל עמוק, היוצר עמק בין שני רכסי הרים ממערב ומזרח. בסוף העמק, אם מביטים לכיוון צפון ניתן להבחין, בהר גדול ומושלג, בודד ונבדל משאר הנוף, "המטיל את חיתתו" על כל האזור. "הר הדרקון הירוק" (jade dragon mountain) או כפי שמכונה בסינית "יולונג שאן" (גובה 5596 מטר).
לג`יאנג, בגובה 2400 מטר מעל פני הים, למרגלות "יולונג שאן", עירם של בני מיעוט ה"נאשי" (naxi). בבואנו לעיר קיבלו את פנינו שמש חמימה אשר חייכה אלינו במרום, ושמיים כחולים וצלולים. לאחר מספר ימי גשם ב"דאלי" זהו ללא ספק שינוי מרענן. התמקמנו, באכסניה של "ההון" בקצה העיר העתיקה (כ-10 יואן לאדם בחדר לארבעה), זאת לפי המלצה מקונמינג. במבט ראשון האכסנייה לא נראית מושכת במיוחד, אך צריך להכיר את "המקום" מקרוב, כדי לדעת שהכל כאן קורה כאן... יצאנו לסיור קטן בסמטאות העיר העתיקה של לג`יאנג. העיר, בנויה לפי מיטב סגנון ה"נאשי" המסורתי, מדהימה ביופייה, אחת מן הערים היפות ביותר שביקרתי בהן אי פעם. הרחובות, בנויים בתי אבן עתיקים עם גגות של רעפים מעץ. בין הבתים תעלות מים צרות, המקבלות את מימהן מ"הר הדרקון הירוק".
במרכז העיר, כיכר קטנה, המרוצפת אבן ובה נערכים מידי יום הופעות של מוסיקה וריקודים מסורתיים של בני ה"נאשי". חלילן לבוש בגדי ציד עם כובע פרווה, וסביב לו בנות ה"נאשי" בלבוש מסורתי של כחול וחום נעות לצלילי החליל במעגל. סביב אזור הכיכר, שלל חנויות, המציעות מגוון גלריות של אומנות ציור ופיסול בעץ בסגנון "נאשי", בתי תה עם שלל סוגי תה וניחוחות יחודיים, שמקורם בצמחים הגדלים ב"הר הדרקון הירוק" , חנויות מוסיקה שבוקעים מהם צלילי חליל "נאשי" מסורתיים, ובתי קפה מצויירים, עם מנורות סיניות אדומות על גדות תעלות המים.
חזרנו בקושי, לאכסנייה של ה"הון" לאחר ניווט ממושך בין מבוך הסימטאות הצרות של לג`יאנג. מקלחת קצרה, בדיקת מייל במחשב של "ההון", והתישבנו לאכול, עם כל אורחי האכסניה והמשפחה המארחת. כל אחד משוכני האכסנייה הוא עולם ומלואו, ומאחוריו מסתתר איזה סיפור או מיסתורין. בין יושבי השולחן: בחור הולנדי גבוה ורזה עד מאוד עם שיער דליל ביותר המכסה רק את צידי ראשו. הוא שוהה כאן כבר למעלה מחודש ומרבה לדבר על רפואה סינית ופילוסופיה. בחור יפני מוזר עם שיער מתולתל, שכמעט אינו פוצה פה. בחור ויאטנמי, שהיה אחד מאותם תינוקות דרום ויאטנמים, שהועלו על נושאות המטוסים האמריקאיות, עם תום המלחמה בויאטנם, כדי להצילם מידי ה"ויאטקונג" וכעת אזרח אמריקאי. צמד מטיילים סינים מביג`ין, בחור שיווצרי שנראה מופרע למחצה עם שן זהב לקישוט ו..יניב, אנוכי, ליאת וברברה השוויצרית.
משפחתו האהובה של ה"הון" הגישה לנו מגוון תבשילים סיניים ודאגה לנו לאירוח מושלם. המשפחה כוללת את אחיו הצעיר של "ההון" הלובש מידי יום את מעיל הצבא הסיני האופנתי כל כך, אמם הזקנה והחיכנית, חברתו החיננית של ההון ושני כלבי "פקינז" עצבנים. מעל כולם מתבלט הבחור הצעיר והצנום גלוח התספורת-"ההון". "הילד" החברותי והמוכשר כל כך, מנהל את האכסניה שלו בשלווה והרמוניה מוחלטת, הנותנים לך הרגשה חמימה בלב של משפחתיות וביתיות, לא פלא שהבחור ההולנדי נמצע כאן כבר למעלה מחודש. ערב ירד על העיר ונעשה כאן קר מאוד ! מאוד מאוד קר !!!
8 בערב, ה"סקורה קפה", לג`יאנג, (לאחר מספר ימים):
זה עתה חזרנו מ-3 ימי טרק "ערוץ דילוג הנמר" (tiger leaping gorge). טרק מדהים ביופיו ומהנה ביותר, נחשב לאחד היפים והמפורסמים בעולם. נהר ה"ינגצה" בצבעו הטורקיז העז, עובר כאן בערוץ עמוק ותלול בין ההרים ויוצר נוף דרמטי עוצר נשימה. הטרק בלב ההרים, השקט והשלווה העוטפים אותך, לצד הנוף הבראשיתי הקסום, עם אוויר ההרים הצח, משיב חיים ומחייה את הנשמה והנפש. בדרך ל"סקורה", פגשתי את מיכל, מקונמינג והזמנתי אותה להצטרף אלינו לארוחת הערב. ה"סקורה", המסעדה הפייבוריטית שלי ושל יניב, בכל העיר. ולו בזכות המנה הישראלית המצויינת, הכוללת מרק ירקות משובח כמנה ראשונה, וכמנה עיקרית השניצל הטוב ביותר שאכלתי מימי, עם תוספת פירה וסלט ירקות. יחד עם קולה 25 יואן כ- 3 $. משתלם ביותר והאוכל פשוט נהדר.
ה"סקורה"-סוג של פרח יפני, ממוקמת ליד הכיכר המרכזית של העיר, על יד אחת מאותן תעלות מים בעיר, ליד, שורה של בתי הקפה שכנים, ומנורות סיניות אדומות המקשטות את הרחוב לכל אורכו ויוצרות מחזה מרהיב ביופיו.
פנים המסעדה, מעוצב בפשטות וקלילות, ללא יומרנות תל אביבית מזויפת. על הקירות שלל אריגים ואביזרי אומנות סינים, ולצידם, פלקטים גדולים מקרטון ועליהם מודבקים שלל תמונות מרחבי אסיה לפי ארצות. מסתבר שבעל המסעדה, ידידינו ה"לאובן"- (בעל הבית בסינית), חובב טיולים וצילום, טייל בהמון מקומות ברחבי אסיה וסין. בין היתר בהמון מקומות שאני ביקרתי בהם במהלך הטיול שלי באסיה. בהנאה צרופה עברתי תמונה אחר תמונה, מנסה לזהות היכן צולמה, ואיתה עולים הזכרונות...
התישבנו ליד תנור גחלים לוהטות בקומה השניה, נהנים מן האווירה הנהדרת של המקום, מתפעלים כל אחד בתורו מן הארוחה המצוינת ומהללים את השניצל המופלא. ברקע, זה עתה התחלף שיר, והחל לנגן "לא קלה דרכינו" בגרסה המרגשת של הבורגנים. ידידנו ה"לאובן", ניגן אותו לכבודנו והודנו לו על כך מאוד. המנגינה המלודית, ומילות השיר חיממו את הלב מאוד בלילה קר שכזה, אנו הישראלים היחידים במסעדה, כולם תיירים סינים או אירופאים, והייתי ממש גאה ונרגש על כך שמשמעים משהו משלנו יפה כל כך. "אור הנר נמהל, באור הירח..." "המסע עדיין לא תם..."
לימינג ודז'ונגדיאן (שנגרי-לה)
יום ב"לימינג" (liming):
זה היה אמור להיות עוד יום שגרתי בטיול, יצאנו, השכם בבוקר, אני יניב ומיכל שהצטרפה אלינו, ליומיים טיול ב"לימינג"- "המקום היפה ביותר בסין" לפי טענת ברברה. התחלנו את הבוקר עם "נאשי בבא" (לחם מקומי מטובל ברוטב חריף) אצל הזקנה החביבה ליד האכסניה ומשם אספנו את מיכל לכיוון טרמינל האוטבוסים של לג`יאנג. לאחר בדיקה קצרה, כמובן, לא נמצאו כרטיסים לאוטובוס.
התחלה רעה! מחוסר ברירה, פנינו לבעלי המיניבוסים החונים בתחנת האוטובוס, כדי שיקחו אותנו ל"לימינג". המיקוח על מחיר הנסיעה היה ממש מצחיק ומהנה, מכיוון ששילב סינית, עברית ואנגלית. לבסוף אחת מהנהגות עלתה לגמר. זאת לאחר שניסינו כל אחד מהנהגים בתחנה. "dou chau tien"- "כמה עולה", "tai gue la "- " זה יקר מידי". המיקוח הפך למאין מלחמה פסיכולוגית, ביננו, לבין נהגת המיניבוס, אף אחד מן הצדדים לא היה מוכן להיכנע. לאחר המתנה ממושכת לצד ריכבה, שני הצדדים ויתרו מעט, והגענו להסכם. Liming here we come !!!
לאחר נסיעה של כשעה, עצרנו לצהריים בעיירה "שיגו" מעל "העיקול הגדול של הינגצה". באזור זה למרגלות העיירה מבצע נהר ה"ינגצה" פניית פרסה וממשיך בדרכו צפונה לכיוון "ערוץ דילוג הנמר".על ראש גבעה מעל העיירה מתנוססת אנדרטה, להנצחת צליחה של הנהר, ע"י הצבא האדום של "מאו צה טונג" בעת מנוסתו מהצבא הלאומני הסיני, (שנת 1936).
יניב, דובר הסינית הטוב ביותר שלנו, ארגן את ארוחת הצהריים, ואלו מיכל ישבה לאכול כהרגלה, את אותן חתיכות מגעילות של ג`ל, הנראות כמו שילוב של שומן חיות עם מדוזה. (מאכל "נאשי" מסורתי)- בשתי מילים -גועל נפש ! פשוט נראה דוחה ומעורר גועל. ישבנו לאכול, כשהצטרף אלינו לשולחן, ילד סיני גאון, שיכל לספור עד 20 באנגלית !!! הוא ספר, ואנו בינתיים אכלנו את תפוחי האדמה הטעימים שהיו בצלחת שלו. לא יפה, אך האוכל שלנו היה מגעיל.
המשכנו הלאה, מיכל, יניב, אני, נהגת המיניבוס, הבת שלה והילד הגאון מהמסעדה, שישב ליד מיכל והחל אט אט לעלות לה על העצבים. נוסעים על גדות הינגצה לכיוון מערב, מנסים להבין, מה יש פה בנוף שהדהים את ברברה כל כך. אומנם, הנוף פה יפה מאוד, אך לא עד כדי כך מדהים. פנינו שמאלה, מהכביש הראשי העובר לאורך גדות ה"ינגצה", ושלט המורה על "שמורת לימיניג" קידם את פנינו. אך לפני שהספקנו להתעודד, נאלצנו לעצור ולדחוף את המיניבוס, לאחר שגלגלי המיניבוס התחפרו בתוך אבנים של מה שמכונה כאן "דרך".
"לימינג"- עיירה באמצע שום מקום, נודעת בשל הצורות הגאולוגיות המוזרות של ההרים מסביב. רחוב ראשי אחד, דומה לאלו שהיו בסרטי המערב הפרוע, אין כאן כמעט נפש חיה, ואנו הזרים היחידים כאן. השארנו את חפצינו ב"מלון", ופנינו לעבר מסלול הטיפוס בהר שמעל העיירה, מחפשים את "אלף הצבים", האטרקציה המרכזית לפי ה"לונלי פלנט". נכון לרגע זה, אף צב לא נמצא. מה עושים ? הטיפוס בהר פה, לא קל, השפוע תלול, והגובה רב, מעל 2500 מטר ולעיתים קשה לנשום. המשכנו בטיפוס במשך כשעתיים עד שהגענו לפיסגת ההר. על הפיסגה- שקט שלווה ורוגע, השמש כבר כמעט נעלמה, אין כאן איש מלבדנו, ישבנו בהנאה על הסלעים החמימים, שהתחממו מקרני השמש של היום, נהנים ממראה יפהפה של ההרים האדומים הסובבים אותנו והקניונים העמוקים ממתחת! תודה לך ברברה !!! לאחר שהיינו צינים וסקפטים במשך כל היום, יכולנו להסכים שהמקום יפה מאוד והיה שווה להגיע לכאן. ברגע האחרון אפילו גילינו את "הצבים". מסתבר ש"אלף הצבים" הינם, הצורה הגאולוגית של הסלע ממנו עשוי פיסגת ההר... ואנחנו חיפשנו כל הזמן סלעים בצורת צבים...
ירדנו חזרה למטה, תחת חשיכה, רעבים, ומתחננים למקלחת חמה, אחרי מאמץ הטיפוס. לצערינו, מקלחת לא היתה קיימת במלון, והארוחה שאכלנו היתה גרועה למדיי. צחצחנו שיניים בחדר בתוך קערת מים, והלכנו לישון מג`ויפים, מחכים למיניבוס של מחר בבוקר. מיכל ויניב נרדמו מיד, אך אני לא הצלחתי לישון, בגלל הרעש שבקע ממועדון הקריוקי לידינו. באמצע הלילה, זוג הסינים מהחדר לידינו חזרו מן המסיבה בקריוקי, והחלו עד מהרה להתנות אהבים. עם "המזל הטוב שלי", המיטה שעליה ביצעו את המעשה, היתה בדיוק ליד המיטה שלי, כאשר מפריד ביננו קיר עץ דק. האישה ניסתה להיות בשקט, אך לשווא, כשמפריד ביננו חצי מטר, לא יכולתי שלא לשמוע את גניחותיה החרישיות. באשר לגבר, הוא כמעט פירק את הקומה השנייה, כאשר הרצפה והרהיטים החלו לזוז ולחרוק. קרוב לסיום המשגל (לקח בערך כשתי דקות) כשהתדירות גברה, הייתי בטוח שהוא מוריד את כולנו למטה.
למחרת בבוקר, נהג המיניבוס, דאג לנו להשכמה מוקדמת, עלה לחדרינו ודרש בתוקף שנקום... סתם עוד יום טיול בסין !!!
"שנגרי-לה":
אולי השם היפה ביותר לגן העדן. כך מכונה ע"י הסינים, האזור הצפון מערבי של חבל יונאן, על גבול טיבט, גן עדן של נופים קסומים. השם לא איכזב, והמסע ל"שנגרי-לה" היה מן המוצלחים שחוויתי בטיול. לאחר טיול משותף עם יניב במשך כחודש, המשכתי היום לבדי לעבר העיר "זונגדיאן" (zhongdian). העיר, מרוחקת כ-5 שעות נסיעה צפונית מערבית, ללג`יאנג, בגובה 3200 מטר מעל פני הים, ונודעת כתחליף הטוב ביותר של טיבט, בזכות מנזר טיבטי עתיק ומפואר המזכיר מעט את ארמון פוטלה בלאסה.
"החוויה" האחרונה שזכורה לי מגובה של 3200, היא אותו ליל שימורים במנחת המטוסים של"humde" בטרק "האנפורנה האראונד". באותו יום, חברינו צחי, הרגיש רע מאוד כתוצאה ממחלת גבהים. בערב, מצבו החמיר, דופק מואץ ורעידות בלתי נשלטות כתוצאה מקור, הבהילו מאוד את סמנטה, אילן ואותי. נשארנו ערים איתו במשך כל שעות הלילה על יד תנור עצים דולק במטבח של המשפחה שאירחה אותנו, בניסיון לייצב את חום גופו והדופק המואץ. הזכרונות הללו עדיין טריים אצלי בראש, המעבר מ"לג`יאנג" ל"זונגדיאן", טומן בחובו הבדל של כ-800 מטר בגובה. לפי ההוראות, רצוי מאוד, לא לישון בגובה של יותר מ-300 מטר מעל הגובה בו ישנים בלילה הקודם.
לשם כך, לפני הטיול ל"שנגרי-לה", נסעתי עם יניב ל"אגם לוגו" (lugo lake) על גבול סצ`ואן כדי לנסות להתאקלם בגובה. "אגם לוגו" מצריך שינה בגובה 2600 מטרים, וטיפסנו כהרגלנו על ההרים מעל, בגובה 3500 מטר.
הדרך ל"זונגדיאן" התארכה מאוד. במקום לנסוע לכיוון צפון מערב (כוון ערוץ דילוג הנמר), פנינו לכיוון דרום מערב לעבר "העיקול הגדול של הינגצה". משהו פה, נראה לי ממש מוזר, לאן לעזאזל הנהג נוסע. אך נהג האוטובוס המשיך בשלו לאורך הכביש שעל גדות ה"ינגצה", ממזמן כבר עברנו את הצומת של "לימינג", ודאגות החלו לקונן בליבי. ניסיתי לברר את העניין, אך לשווא, כל יושבי האוטובוס, הינם סינים, ואף אחד לא יודע אנגלית.
למזלי הטוב, בין יושבי האוטובוס, ישב לו "וינסנט", מי שעתיד להיות שותפי למסע בימים הקרובים. הבחור, סיני מ"שנזדן" (עיר גדולה בחבל קאנטון בגבול עם הונג קונג), ידע אנגלית, הבחור פשוט ידע אנגלית !!! עתה, לאחר בירור קצר בין יושבי האוטובוס, התברר שהדרך הרגילה ל"זונגדיאן" נסגרה בשל עבודות בכביש, ובמקומה אנו נוסעים בדרך הארוכה, מרחק כ-10 שעות. נו טוב, 8 שעות כבר עברו, וזה עתה חצינו את נהר ה"ינגצה" לכיוון צפון. שלב זה של הדרך, מתאפיין בעלייה תלולה ומסוכנת לעבר העיר, כשמתחת ערוץ נחל עמוק.
חצינו עם האוטובוס את קו ההרים האחרון, ולפנינו נפרש מישור צחיח, רחב מימדים. במרכזו, העיר "זונגדיאן", לא יפה כל כך, לא מפתה כל כך, אך לאחר נסיעה ארוכה שכזאת בהחלט נעים להגיע הנה. התחלנו לרדת מטה בדרך המתפתלת לכיוון העיר, כשמשמאל, ניתן היה לצפות במנזר הטיבטי העתיק, עומד לו רם ונישא על גבעה קטנה. ירדנו בתחנת האוטובוסים ו"רצנו" מיד ל"מלון טיבט" השוכן ברובע העתיק . איך שמגיעים כאן לעיר, מייד חוטפים מכת קור עזה. הערב ירד ולא זכור לי קור כדוגמת זה ששורר פה. למרות זאת לא ויתרתי על מקלחת חמה, ואחריה ישר לסדין החשמלי.
יום רביעי ב"שנגרי-לה":
טרסות הקלציום של "baishui tai" הדהימו אותנו. זוהרות באור השמש, ומלאות במים בשלל גוונים של צהוב, ירוק ותחלת, הופכים את המקום לאטרקציה של ממש. ברקע, מצד ימין, הר מושלג ולמרגלותיו טרסות אורז ירוקות, משמאל, הרים מרהיבים ביופיים בגוונים של אדום וחום. אין הרבה טרסות גיר שכאלו בעולם, המקום היחידי ששמעתי עליו זה, "pamukale" שבתורכיה. היופי והייחודיות של המקום, הספיקו לי בשביל כל השבוע, וכבר הפכו את המסע לכאן למשתלם. האמנם כך ? כמובן שלא, השתוקקתי לראות עוד, והשיא עוד לפניי!!!
יום חמישי ב"שנגרי-לה":
נפרדתי לשלום, מ"וינסנט" בחמימות וידידות, לאחר שהיה צריך לחזור הביתה. היו אלו 4 ימים מצויינים בהם הספקנו לטייל במנזר הטיבטי העתיק, באגם "ביטה" השוכן בסופו של מישור עשב צחיח ובכפר השקט והרוגע "חבה" למרגלות "haba snowi mountain". את מקומו של וינסנט תפסה הבוקר מיכל, שמשום מה יוצא לי לפגוש אותה כל הזמן, היא הגיעה לכאן אתמול. והזמנתי אותה להצטרף אליי לנסיעה לדצ`ין. "דצ`ין" (deqin)- מחוז הספר האחרון בחבל יונאן לפני הגבול עם טיבט, בנויה בגובה 3500 מטר, למרגלות ההר הקדוש "meili snowi mountain" בגובה 6740 מטר, הגבוה ביונאן. הסינים מחשיבים אותו להר היפה ביותר בעולם בשל צורת הפירמידה המושלמת שלו. לפסגתו קראו "הבתולה", ולא בכדי, עד היום אף משלחת של מטפסי הרים לא הצליחה לכבוש את פיסגת ההר.
הדרך ל"דצ`ין" במעבר הרים בגובה 5000 מטר, הבנו שהימרנו על קלף מנצח. סצינת ההרים היפה ביותר שראיתי בחיי נגלתה לעיננו. פסגות הרים בגובה 6000 מטר היו עתה קרובות אלינו, "להושיט את היד ולנגוע בהם". אני לא יודע אם הייתי שיכור, מכמות החמצן הנמוכה באוויר, או מהיופי של המקום. עצרתי את נהג האוטובוס, ירדנו למטה, ומרוב התרגשות, לא יכולתי שלא לצעוק, קריאת התפעלות, "yooohoooo" בפעם הראשונה בטיול. השכם בבוקר שלמחרת יצאנו מיכל ואני עם עוד שתי בחורות סיניות, לצפות בזריחה על "meili mountain". נקודת התצפית על ההר הינה מדהימה ביופיה, מקושטת בשמונה סטופות טיבטיות קטנות המסודרות בשורה, ולידן אחת נוספת גדולה יותר, ממש כמו בחנוכיה. דגלי תפילה טיבטים מנשבים ברוח הקלילה, וברקע "הר מיילי" שקרני השמש הראשונות החלו זה עתה לצבוע את פסגתו המושלגת בגוונים עזים של כתום וורוד. ההר, ממש כמו ענק העומד להתעורר משנתו.
לאחר הזריחה, ירדנו עם הרכב מנקודת התצפית וחצינו את נהר "המקונג" הזורם מתחתינו לכיוון הקרחון שמתחת לפיסגת ההר. מסתבר ש"נהר המקונג" האדיר, המתחיל אי שם בטיבט, אחד משלושת הנהרות הגדולים באסיה יחד עם "הינגצה" ו"הגנגס", עובר כאן בנתיב צר בדרכו דרומה דרך לאוס, תאילנד, קמבודיה וויאטנם. לאחר 3 שעות לא נעימות, על גבם של חמורים, במעלה ההר, הגענו לנקודת התצפית של הקרחון שמתחת לפיסגת "המיילי". המחזה שנשקף לעיננו היה מדהים ביופיו, " spectacular" גושי קרח אדירים, בצבעי תכלת ולבן המשתפלים מטה מפסגת ההר לכיוון עמדת התצפית.
אותה שעה התגודדה קבוצה של כ-30 סינים בעמדת התצפית. האווירה פה למעלה בתצפית היתה מצוינת, עליצות ושובבות מכל עבר, מה שנתן את האות לפתיחתו של קרנבל צילום. כל אחד צילם את רעהו, הסינים איתנו, אנחנו אותם. האווירה כאן היתה כל כך חמה וידידותית, אילו רק שרון ועראפת יכלו להיות כאן, מחובקים לפני המצלמה שהקרחון ברקע. זהו סוף מסעי בחבל "יונאן". לאחר שהות של יותר מחודש עזבתי בפעם האחרונה את "לג`יאנג" והמשכתי לצפון חבל "סצ`ואן" (Sichuan)- "הפארק הלאומי ג`וזייגו" (jouzaigo), עם נוף האגמים הקסום בצבעי הטורקיז. הטיול ביונאן היה עבורי לשיאו של המסע במזרח, הנופים הקסומים ושלל התרבויות, הופכים אזור נידח זה של סין לאחד המקומות המרתקים והיפים ביותר בעולם.
ברקע, מתחילות לנשב רוחות מבשרות רע. "מגיפת הסארס" (sars) הנוראית מתחילה להשתולל וגובה קורבנות רבים ברחבי העולם, המלחמה בעירק פורצת. זה הזמן לשוב הביתה..
27 במרץ 2003:
העיירה "יאנגשו" (yangshuo), שבע בבוקר, זה עתה החל מסעי הביתה, מחר בבוקר, אם ירצה השם, אהיה בדיוק באותה שעה בארץ הקודש. המסע הביתה מתוזמן בקפידה ועובר דרך התחנות הבאות: שעה נסיעה ל"גווילין" (guilin), משם כארבע שעות נסיעה ל"נאנינג" (naning)-בירת חבל "גוואנסי" (gaunxi), טיסה במשך כשעתיים לבנגקוק, ובחצות, הטיסה לארץ. זהו סדר יומי האחרון כאן, וסדר היום האחרון בטיול.
השבוע האחרון היה לאחד הקסומים והמרתקים בכל המסע. העיירה "יאנגשו", נודעת בשל סצינת הנוף הדרמטית של צוקי הקרסט, הנישאים כאן בחדות מעל פני האדמה. בין צוקי הקרסט מתפתל באיטיות נהר ה"לי" הרוגע, שעושה דרכו לאורך שדות האורז הציוריים של כפרי האזור. קשה להיפרד מן המקום הנפלא והמדהים הזה, ובמיוחד קשה לי להיפרד מהחברים הנפלאים שהכרתי כאן, הלאור, אלה ועידן. אתמול בלילה הצליחו להפתיע אותי לחלוטין עם מסיבת פרידה, מסיבת פרידה מן הטיול! בעת שערכתי את קניותיי האחרונות ברחובות יאנגשו, בדיסקוטק של "ג`ימי", בעל ה-"7th heaven", התאספו כל יושבי הקפה והאכסנייה. ההפתעה הייתה מושלמת !!! תודה רבה חברים, תודה !!! היי שלום סין !!! היי שלום.
