פרק חמישי- סימנים של פרידה

סצ`ואן ממשיכה להיות נפלאה ובאמיי-שן יש 10000 מדרגות ו-5 קופים בערפל. קפיצה קטנה לבודהה גדולה (מאוד) בלשאן, יומיים של התלבטויות והרבה דמעות (מהצד של שחר) מובילים לכמעט פרידה דרמטית. משם מסתערים על הבאק-דור ליונאן ומסיימים בדז'ונגדיאן.
שי
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: פרק חמישי- סימנים של פרידה
© Depositphoto

ערפל באמיי שן 

את הפרק הקודם סיימנו בצ`נגדו שבמחוז סיצ`ואן, בין פנדות להמבורגרים. משם יורדים דרומה ומגיעים לאמיי-שן. אמיי-שן (דרום מחוז סיצ`ואן, 3099 מטר גובה, בערך 10000 מדרגות. אומרים גם שיש המון קופים, אבל אנחנו ראינו רק חמישה) הינו אחד ההרים הקדושים לסינים, ואפילו הוכרז כאתר מורשת עולמית של האו"ם. הסינים, כמובן, קפצו על ההזדמנות והפכו אותו לפארק טבע ענק, עם רכבלים, כרטיסים וכל שאר האביזרים ההכרחיים. ההר עצמו הוא שרשרת הרים, מעין רכס, שעולים מגובה 500 מעל פני הים עד ל-3000 וקצת, כשבדרך יש המון מקדשים, המון עצים, המון (5, כאמור) קופים וכמות בלתי נתפסת של מדרגות. קשה להעריך כמה. תחשבו על לטפס יומיים שלמים במדרגות, עם הפסקות אוכל מדי פעם ואתם באיזור. המדרגות הסיניות, חשוב לציין, שונות במקצת מהמדרגות המוכרות בכלל העולם. כל מדרגה כאן היא בגובה שונה מחברתה, בכיוון שונה, ואפילו פגשנו כמה מקדשים עם מדרגות בזווית שלילית, שזה משהו שאשר היה עושה ממנו פוסטר.

את ההר יש שמטפסים ביום (מטורפים בלבד), יש שביומיים (ישראלים אמיצים וחסונים שכמונו), יש שבשעתיים (יש אוטובוסים, יש רכבלים. אפשר להגיע גבוה מאוד בלי לפגוש מדרגה אחת) ויש שלא מטפסים בכלל, אלא מתיישבים במעין אלונקת-כיסא ונישאים לפסגה, תמורת כ-600 יואן לכל התענוג. שני מקומיים מאיגוד הסבלים שסחבו לידינו איזה סיני גדל גוף היו במצב קטטוני מתמשך בהפסקות, שלא לדבר על איזה התקף לב קליל בסיבובים. הסיני, מצידו, עישן להם לתוך קנה הנשימה לאות הוקרה.

ההר עצמו ירוק בצורה שגורמת אפילו לג`יוזאיגו לקנא. אינסוף עצים, שיחים, פרחים, עלים וכל יצור שיכול לבצע פוטוסינתזה, כשהמרחבים הפתוחים של דרום סיצ`ואן מייצרים נוף מרהיב מסביב. חבל שלא רואים כלום, כי הכל בערפל. עובדה שחשוב להבהיר כבר בשלב זה של הטיפוס היא שההר עטוף כולו בערפל בערך מהמדרגה השלישית, עם הפסקות התבהרות לצורך צילומי נוף אחת לאלף מדרגות. ההליכה בתוך הערפל מזכירה סרטי ערפדים ישנים ואפלוליים, כשכל מיני עצים חורשי רעות צצים להם מתוך הענן בדרמטיות. דווקא הסביבה הקרובה של המדרגות עטופה בצמחים מכל הסוגים וההליכה דרכם שולחת את חולה-הטבע-אוויר-נקי-צמחים-ציפורים-מים-שאני לעננים. שהם די קרובים, כאמור.

 את הדרך למעלה אנחנו צולחים ביחד עם 3 סטודנטים סינים חביבים, דוברי אנגלית שוטפת, שפגשנו באוטובוס. את השמות הסיניים שלהם אנחנו עתידים לגלות רק בערב ולשכוח מיד (בדרך השתמשנו ב"אנדי", הדברן, "ליזי", החמודה, ו"פרדריק", השתקן, שכתשובה לשאלתנו הנדהמת למה לעזאזל בחר בשם הזה אמר: "הוא נשמע לי מגניב". רמזתי כבר שהסינים מטורפים?). בתחילת העלייה, כשלכולם עוד היה חמצן בראש, אנחנו מנהלים שיחות מרתקות על החיים בסין הקומוניסטית, על קנסות, פיקוח על הילודה ורשיונות לצורך פתיחת עסק, מעבר עיר ולימודים. על טיסה לחו"ל אין מה לדבר, למרות שהחבר`ה חולמים לא מעט.

מדרגות. עוד מדרגות. אני נהנה מכל שנייה. לשים אותי בטבע זה כמו לשים את צביקה פיק באירוויזיון, כולל הנוצות ומשקפי השמש הסגולות. עוד מדרגות. מדי פעם איזה מקדשון חביב, עם ענני קטורת והרבה סינים שבאו ברכבל ותיכף קופצים עליו חזרה לנקודה הבאה. אנחנו חולפים בסערה דרכם וממהרים חזרה אל השקט של העצים. הנה קוף! חמוד! הבטיחו על המפה ובספרים אלפי קופים. אני סוחב מקל הליכה כל הדרך רק כדי להלחם בהם, לפי כל האזהרות של קודמינו, אבל אנחנו פוגשים בקושי שניים. אולי כולם הלכו לפתוח הוסטל בצ`נגדו או משהו. שמעתי שזה אחלה עסק בימינו. בטח יותר טוב מלריב עם ישראלים על שקיות במבה.

 ליזי מתנשפת לצידי. למה באת לסין? שאלה טובה. רוצה את התשובה המוכנה מראש או משהו שאני אמציא עכשיו? שניהם היא אומרת. טוב. אה... חשבתי לראות את סין ההיסטורית, עם כל הצבעים והמקדשים. חשבתי להתאמן בקונג פו. חשבתי שיהיה ירוק. זהו בעצם. למה באמת אני פה? אין לי מושג. אולי נגלה את זה יום אחד, ואולי לא, אני נזכר ב"פרא" פתאום. אני חייב לקרוא אותו עוד קצת מתישהו בקרוב. היא מספרת לי על איטליה ויוון שהיא מאוד אוהבת, ושאולי יום אחד היא תיסע לשם, כשייפתחו השערים. היום צעיר סיני לא יכול לקבל דרכון, ובטח שלא לצאת לטייל סתם כך. אבל אחרי שתי פסקאות תכליתיות היא חוזרת לנושא המעניין באמת: מתי מגיעים? קר לה. ועייף לה. והיא רעבה. וכל מה שהיא רוצה זה רק להגיע כבר. ושייגמר. ופתאום מכה בי ההארה. היא נשמעת בדיוק כמוני, כשאני מסתובב בעיר. כשאין לי כוח לכלום ורק רוצה להתחבא מתחת לאיזה פוך. ואני, עכשיו? אני יכול לרוץ את כל הדרך למעלה עד לזריחה. אני חי כמו שאני הכי חי בחיים. אני נולדתי לטבע הזה. נולדתי לרוץ בהרים. שוחה בין הפרחים ונושם את הסלעים. אני עף לפסגה.

את הלילה אנחנו מבלים באחד המלונות שנמצאים כשעתיים מתחת לפסגה (ליי דונג פינג, Lei Dong Ping, אם זה מעניין אתכם). אני ושחר דווקא התכוננו להתקלח בגשם ולישון על הרצפה באיזה מנזר, כמו שמאיימים הספרים, אבל כרגיל אנחנו מגיעים לפני העונה הבוערת ומצליחים לסדר לכל החמישייה 3 חדרים עם מקלחת חמה במחיר של 40 יואן לאחד (במקום 200 לזוג כמו שכתוב על הקיר). אנחנו גם מחליטים באומץ רב לקום ב-5:00 כדי להגיע לזריחה על הפסגה. מדובר בהימור, מאחר והערפל משאיר בערך יומיים בשנה שבהם באמת אפשר לראות את השמש מההר. אבל קמים. במקום לעלות במדרגות בחושך אנחנו לוקחים את הרכבל הראשון ונעמדים בשמחה על קצה ההר, רבע שעה לפני הזריחה.

שי: מה השעה?
אנדי: 6:30.
שי: אז עכשיו הזריחה?
אנדי: כן.
שחר: מישהו יודע איזה כיוון זה מזרח?
שי: נראה לי ששם. רוב הסינים מסתכלים לשם.
שחר: אה. מישהו רואה משהו?
ליזי: נדמה לי ששמה... יש קצת אור... (כולם ממצמצים לכיוון המשוער)
אנדי: אולי אנחנו נמוכים מדי. בואו נעלה למגדל ונסתכל משם.
 שחר: מישהו רואה את המגדל?

לתחילת הכתבה

לשאן וסיבוב פרידה מסצ'ואן

אחרי הזריחה המרהיבה אנחנו נפרדים מהסינים ומנסים לרדת מההר באוטובוס כדי להיכנס בכניסה אחרת ולהספיק עוד קצת מדרגות לפני שחוזרים להוסטל, אבל כמויות הסינים שגודשות את המסלול המתוכנן מחזירות אותנו אחורה. את הימים הבאים אנחנו מבלים ב"טדי בר הוטל" (Teddy Bear Hotel), שנמצא בכפר באוגואו (Baoguo Village), למרגלות ההר ומפטפטים עם רותם וזוהר שברחו מהמהומות בנפאל ועם בריגיט ורני, זוג דנים מתוקים. הכפר עצמו יפהפה. לא כדאי לפספס את הגינה של מקדש באוגואו (Baoguo Si \ Declare Nation Temple), שלמרות שהיא מלאכותית לחלוטין, כוללת משהו כמו 300 סוגי צמחים, ומהווה אחלה בילוי של אחרי הצהריים. למחרת אנחנו קופצים ללשן (Leshan), לראות את הבודהה הגדולה בעולם. 71 מטר מכף הרגל עד לאוזניים, וזה באמת לא הולך ברגל. מסביב לבודהה (חוץ מסינים מתרגשים שמנסים לגעת בציפורן שלה למזל טוב), יש פארק נחמד עם מערות קבורה עתיקות, כל מיני מקדשונים והרבה ירוק.

 וכאן מגיע הרגע הדרמטי של הפרק. סימנים של פרידה באוויר. שחר רוצה לעלות להרים שבמערב חבל סיצ`ואן, ומשם לרדת דרומה ליונאן, מה שנקרא בפי המאגניבים והמבינים ה"באק דור" ליונאן (Back Door Yunan). שי מתחלחל למחשבה על הרים בגובה 4000 מטר, כולל כל השלג הנלווה והמחסור בחמצן והשמש היונאנית קורצת לו מהחלון. אז מחליטים להיפרד. איש איש לאוטובוסו. דמעות נקוות בעיניו של שחר, למרות שהוא גיבור מכדי להודות בכך ובוודאי יכחיש, אם אי פעם יקרא את הכתבות. אבל החיים יותר חזקים מכל החלטה. ביומיים הקרובים, מיטב המוחות ינסו להשיג לשי כרטיס רכבת לקונמין (Kunming), בירת יונאן. מומחים בעלי שם עולמי (פטרישיה מהלונלי פלאנט) ייאבקו בחברת הרכבות הסינית עד לשנייה האחרונה, אך יעלו חרס בפלאפוניהם. גם המארחים הקונמיניים ייעלמו להם מעל פני האדמה, והמציאות כולה תצעק לו: "לא! אל תלך! שחר לא יחזיק מעמד בלעדיך!". וכך, כשהמציאות והיקום מתאחדים בקריאה נרגשת, מי אני שאעמוד בפניהם. אז אחרי הקריאה הנרגשת והפרידה הנרגשת, יתרחש לו איחוד מרגש לא פחות, בחדר האוכל של הטדי-בר, לקול מצהלותיהם של הסובבים. טוב, נראה שעולים חזרה להרים...

כשאתה הולך בהרים...
כשאתה הולך בהרים, תן לטבע להוביל.
שהשמש תראה לך לאן, והרוח מתי.
שהאדמה תעטוף את צעדיך ברכות אינסופית והאוויר ילטף את גופך. שלילה ויום וחושך ואור יהיו לך דלתות בחלל, לשבילים נפלאים בין הרים ומדבר.
שתפגוש את עצמך בטבע, ואת הטבע בעצמך. שתראה שלמות בעלה בודד, בקוץ יבש, בלטאה. בעצמך.
תן לטבע ללמד אותך לזרום, כמו שהאבנים מלמדות את הנהר לעוף סביבן. תן לו לגדל אותך באהבה. תן לו להוביל. הרשה לעצמך להתמסר אליו. תן לעצמך לגדול לתוכו. כמו זרע שנובט דרך האדמה אל השמיים.

אם ההליכה קשה עליך, נסה למצוא את הקצב שלך. בכל שנייה יש את הקצב שנכון לגוף שלך. ובכל שנייה הוא משתנה. מצא אותו, ותן לזרימה הזו לסחוף אותך הלאה. אל תפריע לגוף שלך לעבוד. אל תנסה לשלוט בנשימה ואל תחשוב שאתה גרוע או חלש. אל תפריע לעצמך. השתמש ביעדך בתבונה. אם המחשבה על הפסגה מחלישה אותך, אתה משתמש בה לא נכון. התמקד בצעד הבא. אולי תיעצר בו לעולם. במדרגה הקרובה. השאר לא קיימות.
 ויקרה מה שיקרה, דע כי אלו הם חייך, שנפרשים משנייה לשנייה. אין דבר אחר.

נשואים פלוס
שי: אתה מבין את העניין עם הדרגות שלהם?
שחר: כן. זה רב-נשר וההוא שלידו נשר-משנה.
שי: אה. וההוא עם הכובע המפואר?
שחר: ברור, זה המפקד שלהם. הוא כוכב-אלוף.
שי: וואלה. אחלה תמונה זה יוצא.
שחר: לא הגיע הזמן שתפסיק להעתיק ממני זוויות צילום?
שי: אני? אתה פשוט בוחר את אותן זוויות כמוני, רק קודם.
שחר: אין לך בושה. ואם כבר מדברים, תפסיק לעוות את העובדות לטובת הכתבות שלך. יום אחד אני אחשוף את כל האמת עליך. ותפסיק לשים תמונות שלי באינטרנט.
 שי: אין בעיה. (מוציא את הפנקס הצהוב ורושם לעצמו תזכורת: להגיד לעורכת היקרה שתשים תמונה ענקית של שחר מתחת לדיאלוג).

לתחילת הכתבה

ה'באק דור' ליונאן 

ואני חשבתי שאני הולך לבד לקונמין. מתחיל להתגלגל לבדי בסין. מפסיק להישען על הרוח ששחר נושב קדימה. על המרץ שלו. כמעט בכל זוג מטיילים שראיתי יש את החלוקה הזו, את הצד שדוחף קדימה ורץ, והצד שמרגיע ומתפנק. בזוג שלנו החלוקה די ברורה, למרות שמדי פעם, בשביל העניין, אנחנו מתחלפים בתפקידים. והנה מצאתי את עצמי עולה שוב להרים. רץ עם הראש קדימה לעמקים שגבוהים פי שניים מהחרמון, לקור, לאוטובוסים מקפצים ולעיירות נידחות. אבל הפעם משהו מרגיש שונה. הבחירה אמיתית. הייתי יכול ללכת למקום אחר ובכל זאת אני פה. וברגע שההרגשה הזו מחלחלת, פתאום הקור פחות מפריע. אפשר אפילו להנות מהשטות הזו...

 אז יאללה, עולים להתפתל קצת בהרים, למה לא. מאוד עוזרת העובדה שהלייבור-דיי (Labor Day), החג הלאומי של סין, שמשבית את המדינה למשך שבוע בתחילת מאי, הגיע לבקר. במשך השבוע הקרוב עתידים לעלות בפראות מחירי הנסיעה והלינה, הולך להיות קשה למדי להשיג כרטיסי נסיעה ומקומות לינה, ורוב מקומות הבילוי אמורים להתמלא בסינים חביבים שצועקים אחד לשני ומעשנים במרץ. מה טוב שאנחנו בורחים מכל הזוועה הזו להרים הנידחים של דרום מערב סיצ`ואן. אבל גם לשם החג מגיע. ברוב העיירות שעברנו בדרך התבשרנו שהמחיר למיטה כפול מהרגיל. ואין אוטובוסים. הבא יהיה ביום שני, ה-8.5, אחרי שהחג נגמר. מה עושים?

 שאלה טובה. בהתחלה הכל עוד עבד חלק. מאמיי-שן אנחנו לוקחים אוטובוס ליא`אן (Ya`an), וממנה ממשיכים תוך שעה לקאנדינג (Kangding). בקאנדינג אנחנו פוגשים ישר בכניסה למלון ה"בלאק-טנט" עיניים מחייכות ו"שלום!" לבבי. לא, לא הצוות חס וחלילה. בהם עוד יהיה לנו העונג להיתקל אחר כך. מי שמקדם את פנינו בכניסה, עם נסיון שקוף להעביר אלינו את קנקן תה-חמאת-היאק שלהן (אבל אנחנו כבר חכמים מכדי ליפול בפח הזה), הינן שתי מטיילות ישראליות צעירות בשם נטע-לי וענבל, שהגיעו שעה לפנינו מהכיוון ההפוך. המסכנות קפאו למדי בדרך, ונראות עדיין סגולות משהו כשאנחנו מחליפים את הפרטים הסטנדרטיים, כולל משחק המטיילים הידוע של "בוא נמצא את מי שנינו מכירים".

עם הבנות אנחנו עתידים לבלות בשמחה את היומיים הקרובים, כולל טיפוס על הרי הסביבה, משחקי וויסט שוממים, שיחות על הסיניות המדהימות ומה לעזאזל הן מוצאות בסינים (לא ברור) והרבה אוכל. המון. הן כמובן יאשימו אותנו, אבל, ואתם כבר יודעים שאני מתנגד לעיוות עובדות מכל סוג שהוא ובעיקר למטרות בידור ושעשוע, האמת היא שביומיים איתן אכלתי יותר אוכל סיני מאי פעם. לבנות יש שיטה איכותית מאוד להזמנת אוכל במסעדות. כל שצריך לעשות הוא למצוא מסעדה שבה יושבים כבר אנשים, ואז להעמד מעל לכתפיהם ולהתחיל להצביע על המנות שלהם שנראות טוב. אם היושבים בשולחן נחמדים, אפשר גם להתייעץ איתם, אבל לא חובה. וזה עובד לא רע. הבנות שמחות להתנסות בכל מיני מאכלים חדשים, ואנחנו מצטרפים למסיבה. לזכותן יאמר שלא רואים עליהן את העניין. בכלל, גוף של אישה זו המצאה גאונית, ואני מנצל את ההזדמנות להפגין את כישורי המסז` הלא-רעים-בכלל שלי. מדהים איך היקום מתייצב ומצדיע כשאני רק מבקש משהו (למי שקרא את הכתבה הקודמת...).

 אנחנו נפרדים בצער מהבנות ומקאנדינג ותופסים אוטובוס בוקר, ויותר נכון- אוטובוס לילה מאוחר (יציאה ב-6:15?!? בארץ אני לא קם בשעות האלה!) לטאגונג (Tagong), שהיא עיירה טיבטית אי שם בדרך מערבה. היא לא לגמרי בדרך, אבל אמורה להיות יפה ואנחנו מקפצים בהרים בחדווה רבה אליה. נוף גלידת הוניל-פצפוצים של לנגמוסי המושלגת הופך לסלט חסה ירוק עם גרגרי פקאן סיני שמלחכים עשב לאיטם. טאגונג מתגלה כעיירה ישנונית למדי, עם שניים וחצי מנזרים, המון עורבים בגודל של כלבים, וגראסלנדס אינסופיים. גראסלנדס, למי מבין הוריי שהתחיל לדאוג, לא קשורים לחלוטין לסמים. מדובר במרחבי דשא אינסופיים שהיאקים החביבים (מזמן לא נפגשנו) אוהבים לרעות בהם להנאתם. ואם כבר סמים, בתל אביב יש הרבה יותר, וגם שם זה לא עושה לי את זה, רק בשביל לסגור את הנקודה. את הזמן אנחנו מעבירים בשוטטות ברחובות ובגראסלנדס וברביצה מאסיבית במסעדה של סאלי, טיבטית חייכנית דוברת אנגלית. לסאלי יש גם הוסטל עם מקלחת חמה, אבל אותה אנחנו מגלים רק אחרי ששילמנו לאיזה אורווה עם שירותי-דלי, בעקבות הבטחות הלונלי-פלאנט על "אין מקלחות חמות בבאק-דור". מסקנה? שיישרף הלונלי. אל תאמינו למילה אחת שמודפסת בו.

 בשלב הזה נגמרים האוטובוסים בדרום מערב סיצ`ואן. מעכשיו אנחנו חוזרים להתמקח באהבה עם נהגי מוניות, שבתור התחלה מבקשים 700 יואן לנסיעה של 4 שעות. מטאגונג חוזרים שעה אחורה לשין-דו-צ`יאן (Tagong), ושם עומדים ומתמקחים את נפשנו במשך 3 שעות במטרה להגיע לליטאנג (Litang). הייאוש הולך וגובר, עד שבדרך נס צץ לו איזה ואן קטנטן שבמקרה נוסע לשם, ותמורת 20 יואן בלבד מעל מחיר האוטובוס (סה"כ 70) מסכים לטלטל גם אותנו איתו. איתנו במושב האחורי מצטופפים גם התיקים ונזיר טיבטי חברותי למדי. ויותר נכון, חברותי מדי. את חבילת העוגיות שנציע לו לטעימה הוא עתיד לחסל, על אחד הנוסעים שלא רצה לשלם כשירד מהרכב ועורר את חמתו הוא עתיד לקפוץ בבעיטות שלא היו מביישות נזיר קונג-פו, כולל אבנים ומקלות. הם לא אמורים להיות רגועים, החבר`ה האלה? אתם יודעים, מנטרות כל הזמן, לא לאכול בשר וכו`? מזל שאנחנו משלמים מחיר מלא.

 ליטאנג אמורה להיות פנינה אמיתית. טוב, אמורה זה שם של דג. עם ה` בסוף. עיר בסדר. נופים נחמדים. מנזר. בנוהל. דווקא יש מקלחות חמות, אחרי כל ההפחדות של המדריכים. בכלל, והנה בשורה משמחת, בכל הבאק-דור יש מקלחות חמות. רק צריך לחפש ולהתעקש. אבל אין איך לצאת מהעיר עד שבוע הבא. אם אתם ממש מתעקשים, תבואו מחר ב-6 וחצי בבוקר ותחפשו מונית. הממ. זה לקח רק שעה ומשהו, אבל בסוף אירגנו איזה חבורת סינים חביבים ויאללה לשיאנגצ`אנג
(Xiangcheng). הנסיעה עצמה הינה חווייה מנערת חושים. פשוטו כמשמעו. הרגשתי לרגעים כמו מילקשייק יטבתה, רק שאצלו זה נגמר אחרי 30 שניות ואנחנו המשכנו ככה יומיים בערך. אי אפשר לקרוא, לכתוב או לצלם. רק לדפוק את הראש שוב ושוב בגג המותאם לגובה הסיני. מזל שהנוף מרהיב. הבאק-דור הזה באמת יפה (איך נהייתי מאגניב עם השליפה הנונשלנטית של הבאק-דור ככה, הא? נסו גם אתם ומצבכם החברתי ישתפר פלאים), אבל אני מניח שמי שנהנה לשבת בתוך בלנדר ייהנה יותר.

בשיאנגצ`אנג אנחנו נוחתים היישר לזרועות המשטרה המקומית, שיותר מאוחר תתברר כמשטרת התנועה המקומית. לסינים החביבים יש אינספור סוגים של כוחות ביטחון, ופי שניים סוגי מדים. מתברר שלנהג שלנו אין אישור להסיע נוסעים עבור כסף, ולמרות שאנחנו משחקים אותה מטומטמים שתפסו טרמפ (אחרי שעוזר הנהג מתחנן בפנינו בסימני ידיים להכחיש הכל), האוטו מוחרם ונוסע לו בצהלה משם, כשהשוטר נואם לי ולשחר בסינית על חשיבות הנסיעה במוניות מורשות. העיר עצמה דווקא ממש יפה. יש אחלה הוסטל זול כולל מקלחות חמות נורמליות, ו - שוב אני מדהים את הקורא, פעם אחרי פעם - יש מנזר טיבטי יפהפה (וחבר יקר היה אומר על זה: "במילה אחת: מפתיע").

 לז`ונגדיאן (Zhongdian), תחנתנו האחרונה בבאק-דור והראשונה ביונאן, אנחנו מגיעים באוטובוס קצרצר ותכליתי של 10 שעות, תוך טלטולים שהשב"כ היה מרגיש קצת לא נעים להפעיל. הפעם גם מעשנים עלינו בערימות, והסינים המתוקים משום מה כבר לא מבינים יותר את שפת הסימנים וה"נו נו נו!!!". שחר אפילו מוצא את עצמו אחרי כמה בקשות עיקשות מול תצוגת סכינים מעניינת. כולם מסתובבים פה עם סכין או שתיים. זה קטע גברי כזה. הנוף ממשיך להיות מדהים, למרות הכל. נגמרו לי המאכלים כבר, אבל יערות מחטים שמתחלפים בפסגות מושלגות ועמקים ירוקים, עם בתי אדמה חומים לצד עצים צבעוניים ושבילים מאובקים... זה לא באמת יעזור שאני אתאר, נכון? תבואו לראות בעצמכם. 800 דולר כרטיס, עמידות בסיסית לעשן סיגריות ואתם כאן.

 ז`ונגדיאן עצמה, שנקראת גם שנגרי-לה, מקסימה למדי, תיירותית בצורה יוצאת דופן ומלאה מערביים. משום מה זה אפילו מרגיש נעים, ואנחנו מתחברים עם ג`ניפר, יהודייה אמריקאית שמדברת המון ובעברה שנת התנדבות בארץ ו-5 שנים במזרח אסיה, ובריגיט, גרמניה בווארית עם מבטא שבדרך כלל מחקים בשביל הצחוקים. אנחנו מבלים כאן כמה ימים רגועים למדי, כולל טיולי אופניים בסביבה (כן. יש מנזר. טיבטי. איך ידעתם?), ארוחות במסעדות מערביות (אחלה פנקייק בננה!) ושינה. ומה, בסופו של דבר אפילו הגענו ליונאן, תוך 7 ימים בלי אוטובוסים, שזה לא רע בכלל. מכאן אנחנו ממשיכים דרומה לטרק של ערוץ "הנמר המקפץ", לליג`יאנג ודאלי התיירותיות להחריד, ומי יודע, אולי אפילו להתאמן באיזה מנזר קונג פו שהשמועות מספרות שעדיין לא התמסחר לחלוטין... להתראות!

לתחילת הכתבה

סיכום

לסיום, אי אפשר בלי הפרוייקט שמצליח להיות גם יותר רזה מסינית וגם הרבה יותר יפה מסיני:
פרוייקט המילה היומית בסינית! 
והיום: אוכל! וגם אורחת מטיבט!
או קיי. אין מצב בכלל שאני מתחיל אפילו לגעת בנושא הזה. ללונלי-פלאנט (שיישרף) יש איזה 5 דפים באותיות סיניות קטנות רק על אוכל, בישולים וכל הנ"ל. אז רק קצת טעימות בשביל להעיר את התיאבון.
 אורז זה פאן (Fan) ואורז לבן-מבושל זה מי-פאן (MiFan), לנודלס יש מיליון סוגים ושמות, אבל הראשי נקרא מיאן (Mian). עוף זה ג`י (Ji). דרך אגב, אין אגרולים ב
סין. זה הכל אשליה שהמציאו בארץ.
תה זה צ`ה (Cha), מים זה שווי (Shui) - כמו פאנג-שווי, ומים מורתחים זה קאי-שווי (Kai Shui).
אולי הביטוי הכי חשוב בסיצ`ואן ובסביבה: וו בו יאו טאי לה! (Wo Bu Yao Tai La!)- אני לא רוצה חריף. אפשר גם לקצר ולהגיד בו לה. שתי מנות שהצילו אותנו ממצבים קשים: סו-צאי צ`או-פאן (Shucai Chaofan - אורז מטוגן עם ירקות) וסו-צאי צ`או-מיאן (Shucai Chaomian - נודלס מטוגן עם ירקות). וכשלמדנו להכנס למטבח שלהם ולהצביע על כל הירקות שבאיזור כולל ביצה, זה נעשה ממש מעדן... בתיאבון!

ולכבוד יום העצמאות שחלף ביעף, קבלו גם מילה אורחת בטיבטית: טאשי דלה! (Tashi Dele - שלום!).

 ועוד משהו קטנטן אחרון ששכחתי בפרק הקודם - ז`אן (Zhan) הינה תחנה של אוטובוס או רכבת. למשל תחנת רכבת - חוצ`ה ז`אן. מילה חשובה מאוד. לא לזלזל.

תקציר מנהלים:
איפה?: אמיי-שן, לשן, קאנדינג, טאגונג, ליטאנג, שיאנגצ`אנג, ז`ונגדיאן.
מה?: ערפל, מדרגות והמון ירוק באמיי-שן, בודהה ענקית בלשן, נופים מרהיבים וטלטולים שלא ברא השטן בבאק-דור ליונאן.
שווה לבוא?: אמיי-שן יפהפה אבל דורש יכולת טיפוס מסויימת. הבאק-דור מרהיב אבל דורש עמידות מסויימת לטלטולים. ויש אפילו מקלחות חמות. בקיצור- לכו (טפסו והטלטלו) על זה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על סין

כתבות על חופשת סקי 2022

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם