שבועיים פלוס במחוזות סיצ'ואן ויונאן בסין

שבועיים פלוס במחוזות סיצ'ואן ויונאן בסין – אוגוסט 2017

סין בלי טיול מאורגן? – כן אפשר, אם מבינים שסין היא בגודל של אירופה ולא נכון לנסות לדלג בין חלקיה בפעם אחת – התמקדנו במחוזות סיצ'ואן ויונאן, שגם מתאימים לטיול בשיא הקיץ. נדרשה הרבה עבודת קריאה ותכנון – אבל זה היה אתגר מעניין.

יום שלישי 1 באוגוסט – בטיסה ישירה לבייג'ין

לציון 30 שנות הכרות ו-29 שנות נישואין יצאנו לטיול מסוג שונה – לתור את דרום מערב סין באופן עצמאי – בטיסות, באוטובוסים וברכבת. המראנו בטיסת צהריים ישירה מנתב"ג לבייג'ין עם חברת "היינאן איירליינס", נסענו מעל תורכיה, גרוזיה ושאר ארצות דרך המשי עד הנחיתה בסביבות חמש בבוקר. קיבלנו ארוחות ישראליות ורק התה היה סיני וכמובן גם הדיילים והדיילות...

יום רביעי 2 באוגוסט – לצ'אנגדו – ערבוביית המסורתי והמודרני

אחרי עיכוב קל ביציאה מהמטוס נאלצנו לחכות למזוודות, למרות שהייתה לנו טיסת המשך עם אותה חברה – בסין לא שולחים את המטען לטיסת ההמשך. לאחר מכן היה צריך לעבור טרמינל. עברנו את זה והגענו לטיסת ההמשך לצ'נגדו, בירת מחוז סיצ'ואן. לארוחת בוקר קיבלנו איטריות ברוטב מוזר ויבש. מיץ קוקוס עם קרח היה טעים. נחתנו בצ'נגדו בעשר וחצי ושם חיכתה לנו נהגת צעירה בשמלה מתנפנפת, ששלחה האכסניה "הלו צ'נגדו", שעליה עוד יסופר. הגענו אליה בזכות טיול קודם, שעשתה בתנו בסיצ'ואן. נסענו 16 ק"מ בעיר החדשה של צ'נגדו(יותר מ-4 מיליון תושבים), אפרורית בכל המובנים, למרות מזג האוויר החם וההביל (500 מ"ר מעל פני הים) בעונה זו, כמעט לא רואים את השמש מבעד לעננים, ועוברים מאות רבות של בנייני שיכונים גבוהים, 20-30 קומות, כולם דומים זה לזה – משמים.

הגענו ל"הלו צ'נגדו", שנמצאת בחלק ותיק יותר של העיר, מקום נעים ופשוט, אבל עם מגוון שירותים נדרשים למטייל העצמאי בסין ובקבלה כולם דוברים אנגלית טובה. המעלית הייתה מקולקלת והיינו צריכים לעלות 2 קומות עם הציוד. קיבלנו חדר קטן אבל נוח עם מיטה זוגית גדולה ומזגן, נעלי רחצה, שירותים ומקלחת צמודים, ובמסדרון מתקן למים טובים לשתייה (חמים). חשבנו להתרחץ ולצאת להרגיש את סין, אבל בסוף נרדמנו בחדר הממוזג ויצאנו רק אחרי שלוש, וטוב שכך – הפסקת צהריים הסתברה כ"מתכון" הנכון לצ'נגדו גם בימים הבאים. הלכנו בהמלצת הרשת והאכסניה למקדש הואן-הו, אבל למרות "גוגל מאפס" התברברנו בדרך – כל השילוט בסינית ומעברי החצייה בכבישים הרחבים היו משימה לא פשוטה – שישה נתיבי נסיעה בכל צד ללא הפרדה באמצע.. יש רמזור אבל הוא לא עוצר את כל התנועה כשאתה חוצה...מסלולים נפרדים לאופנועים שרואים המונים מהם, חלקם עם "סירה" כמו שהיו בארץ לפני עשרות שנים...

מלא צעירים סיניים דוברי אנגלית עזרו לנו ואפילו נסעו אתנו במיוחד במטרו החדש והקריר. הגענו למקדש, שיושב כמו "אי" של שלווה, שלא שייך לסביבה, בתוך העיר הסואנת. כבר היה מאוחר אז רק צפינו בבובות ענקיות של בודהה ואחרות, ביקרנו בביתן של מוצרים ותכשיטים מאבן הג'ייד וראינו תצוגות של קליגרפיה סינית, שנראו "מדברות" לסינים שהיו במקום, אבל לא לנו.. במקום גם גן, שבו ניתן לטייל ולשבת. אחרי השקיעה יצאנו דרך מדרחוב "ג'ין-לי" - מבתי עץ נמוכים, עתיקים ומסוגננים, שהפכו אותם לחנויות ולמזללות של אוכל רחוב. היה חם וכל הדוכנים של אוכל רחוב "מעניין" ומדיף ניחוחות תבשילי בשר ודגים לא היו רלבנטיים לצמחונים כמונו...

ניווטנו את דרכנו למטרו ובתוכו, וכבר היה יותר קל – שמות התחנות גם באנגלית, ואז זה כמו בכל מטרו בעולם. בדרך מהמטרו לאכסניה חיפשנו סופרמרקט לקנות דברים קרים, אבל היה כבר קרוב לתשע בערב, והסופרמרקטים הגדולים היו סגורים. בדרך מגוון חלונות ראווה של חנויות מפוארות לצד מסעדות "פועלים" די מסכנות ועלובות...קנינו מוצרי חלב וחלב קוקוס, קרקרים ופריכיות אורז בחנויות קטנות ואכלנו בחדר. אחרי ההתברברות של היום היה ברור לנו שכדאי להזמין את ההסעה של האכסניה לפארק הפנדות, שנמצא מחוץ לעיר – עלות ההסעה + הכניסה לפארק – 108 יואן, שהם כ-60 ₪ לאדם. גם השתמשנו בשירותי הכביסה בתשלום סביר של האכסניה.

יום חמישי 3 באוגוסט – פארק הפנדות ומנזר מכניס אורחים

ה"הסעה" למרכז הרבייה של הפנדות הסתברה כרכב קטן עם נהג, שבו נסענו יחד עם עוד 2 נערים. יצאנו מוקדם בשבע וארבעים ותוך פחות ממחצית השעה כבר היינו שם – יחד עם אלפי סינים אחרים, הרבה משפחות עם ילדים ונערים – עונת החופשות מבתי הספר. הנהג קנה לנו כרטיסים וקבע שניפגש ביציאה בשעה 11:00. הלכנו לפי מפה שמחלקים במקום ישר למקומות שבהם רואים את הפנדות מחוץ לכלובים – והגענו מספיק מוקדם כדי לראות אותם. מאוחר יותר חם להם מדי, והם מסתתרים.. צילמנו תמונות וסרטונים כמו הסינים, אבל בלי מוטות סלפי. הולכים בין אתרים וביתנים שונים, שבהם רואים את הפנדות גם בכלובים סגורים, וליד כלוב אחד כזה, שבו נמצאים תינוקות פנדה, שזה עתה נולדו, יש רמקול , שכל הזמן צורח לאנשים בסינית לעבור מהר, ובנוסף עובד של המקום, שמזרז את העוברים ודואג שלא יתעכבו.

ראינו גם מרחוק את הפנדה האדומה, שזה סוג של רקון, שאותו אפשר רק לנסות לראות מסתובב חופשי בתוך יער קטן. האתר כולו מעוצב בחן, עם הרבה צמחיה מגוונת ושימוש בעץ ובחבל בשבילים הרבים. די מתעייפים גם בשל מזג האוויר. עוד הספקנו לקנות חולצות עם הדפסי פנדות משני הצדדים ולהגיע בזמן ל"הסעה". ביי-ביי פנדות.

אחרי מקלחת ומנוחת צהריים במזגן יצאנו רק קרוב לארבע לחלק השני של היום – ביקור במנזר ונשו. לא ידענו למה לצפות. נסיעה במטרו, איתור המקום בעזרת המקומיים ונכנסים באמצע העיר למקום גדול, המורכב מהרבה בניינים עתיקים נמוכים עם גגות משופעים אופייניים. הכניסה חינם וגם לא מבקשים תרומות – פשוט כל אחד יכול להיכנס ולהסתובב בין מבני המנזר והגנים היפים. יש מקומות, שבהם יש שלטים, גם באנגלית, שבהם מבקשים לא להיכנס וזהו. ראינו את הנזירים הולכים עם קעריות האוכל שלהם, ראינו אותם מרחוק מבעד לחרכים או סורגים מעוצבים מנהלים שיחות, אוכלים, צוחקים, חלקם צעירים מאוד, חלקם מבוגרים וכל הגילאים שבאמצע. התיישבנו לנוח קצת, ואז נזיר אחד נחמד שעבר על ידינו אמר לי ""bless for you בחיוך והמשיך ללכת.. אחר כך הוא יצא ל"מבצע" של הצלת גוזל של ציפור שנפל מהעץ, ולמרות שכבר יודע לעוף קשה לו...הנזיר תפס את הגוזל כמה פעמים והחזיר אותו לעץ...הגוזל שב ונפל גם אחרי שהנזיר הלך לתפילה ובחור צעיר אחר המשיך לעזור לו. אווירה מאוד מיוחדת במנזר הזה.

הטקס של התפילה היה מעניין - למרות שאסור להיכנס יושבים בחוץ ומקבלים השראה...ראינו את אב המנזר מגיע עם גלימה כתומה וחומה בטקס, שפותחים עבורו את דלת אולם התפילה, אחר כך הנזירים מגיעים עם גלימות כתומות ומסתדרים בטור ואז מכניסים אותם לאולם. לפני האולם כלים ענקיים של קטורת ואפשרות למאמינים לקחת מקלות קטורת ולהתפלל אתם, יש גם כריות מיוחדות עבור האורחים בחוץ שרוצים להתפלל. אחרי שמתחילה התפילה כל האורחים יושבים או עומדים מחוץ לאולם, אבל שומעים היטב את שירת הנזירים ומי שרוצה מצטרף אליה. חלק מהאנשים באו עם חוברת שירים/תפילות בסינית כמובן...היה כיף לשבת שם שעה ארוכה ולהקשיב לשירת הנזירים המרגיעה.

סיימנו את הביקור במנזר בארוחה במסעדה הטבעונית הבודהיסטית, שצמודה אליו. מסעדה די מפוארת ולא "נזירית" כלל, אבל בכל זאת זולה מאוד עבור מערביים. בכ-35 ₪ מקבל כל סועד סיר גדול של מרק, שממשיך להתבשל על כירה קטנה בשולחן שלך ואז יש מזנון חופשי של מגוון מזונות, שמהם אתה יכול לקחת כאוות נפשך – ירקות, אטריות, טופו, במבוק ועוד כל מיני חיקויי בשר טבעוניים – את כולם או חלקם אתה מוזמן לבשל בתוך המרק שלך...אני בחרתי מרק עשבי מרפא סיניים, ואילנה מרק קארי, שהבטיחו שהוא רק קצת חריף, אבל היה חריף למדי. אכלה ממנו, אבל גם מהמרק שלי – היה מספיק לשנינו. טעם הבמבוק היה סתמי ותפל, גם אחרי ה"בישול" במרק. במחיר הארוחה מקבלים גם אורז, תה וקינוחים מוזרים – שהיו מתוקים רק במידה מעטה.

חזרנו במטרו ויצאנו בתחנת WANDA PLAZA – נכנסים מהמטרו לקניון ענק של 4 קומות, מערבי לעילא ולעילא, לא חיפשנו קניות, אז ישבנו בכורסאות בחנות ספרים גדולה ותכננו את יום המחרת. חזרנו משם דרך רחובות צ'נגדו המרופטים, ראינו את המחזות הקבועים של תושבי העיר יושבים בחוץ ומפטפטים, הגברים לעיתים מגלגלים את חולצתם מהבטן כלפי מעלה כדי להתאוורר ולעתים גם ללא חולצות. בלילה לפני השינה הרגשתי את השפעת עשבי המרפא הסיניים – "טריפ" של מנגינות סיניות התנגן לי בראש והייתה הרגשה מוזרה ולא מוכרת – בסוף נרדמתי והכל בסדר...

יום שישי 4 באוגוסט –"החיים הטובים" של תושבי צ'נגדו

מכיוון שהטיסה שלנו לצפון סיצ'ואן הייתה בערב, ביקשנו יום קודם מהאכסניה לאחר את הצ'ק אאוט והם היו נחמדים והסכימו. יצאנו בבוקר לפארק העם של צ'נגדו. שוב הליכה + מטרו ממוזג + הליכה. לא רצינו להסתבך עם אוטובוסים, שבהם הכל בסינית. הפארק נמצא בלב בעיר ההומה – מקום מפלט גדול, מעשה ידי אדם, עם אגם מלאכותי, ובכל פינה קבוצות קטנות או בודדים, שעושים כל מיני פעילויות – תרגול טאי צ'י, התעמלות עם מוזיקה שהביאו מהבית, תרגילים עם חרב ועוד...אכלנו פריכיות אורז מתוקות כארוחת בוקר ליד האגם (להמון דברים הם דוחפים מתיקות קלה, כולל לכל מוצרי החלב, אולי כדי להבטיח שלא יתקלקלו) וצפינו בעובד של המקום שנסע בסירת עץ "של פעם" וניקה “לכלוכים” ממימיו.

אז שמענו מוזיקה סינית והלכנו בעקבותיה. הגענו לרחבה, שבה נערכו ריקודים על הבוקר...מישהי השמיעה מוזיקה וזוגות רקדו – בעיקר מבוגרים, אבל לא רק – גברים עם נשים וגם נשים עם נשים. חלק ידעו את הריקוד וחלק אלתרו. הגענו לקראת סוף החגיגה. המשכנו ללכת ושמענו קולות שירה.. ואז ראינו ממש תזמורת של קבוצת נגנים עם הגברה ומסביבם אנשים רבים עם ספרי שירה וכולם שרים.. בהפסקה בין השירים ניגש אלינו סיני מבוגר אחד, דובר אנגלית טובה והחל לדבר אתנו. למדנו איך לומר שאנחנו מישראל כך שיבינו אותנו ( איסה – לי – יה), והוא סיפר לנו, שמדובר בקבוצה של פנסיונרים, שמגיעה לפארק באופן קבוע 3 פעמים בשבוע כדי לשיר מתשע עד אחת עשרה בבוקר.

המשכנו משם ברגל (קצת יותר מדי הליכה בחום) למוזיאון הפרובינציה של סיצ'ואן – מוזיאון חינמי של 3 קומות – אמנות וחפצים מהאזור – מאבן הג'ייד, משנהב, מקרמיקה וחימר. הייתה גם תצוגת קליגרפיה יפה עם ציורים בחלק מהיצירות. לקראת סוף הסיור במוזיאון שמענו שהתחיל גשם זלעפות. אני באתי במכנסי ברמודה וסנדלים...לאחר המתנה נראה שהגשם לא נפסק, ואז בלית ברירה הלכנו למטרו – נרטבנו, אבל זה לא גשם שממש מרטיב אותך ובשל מזג האוויר החם והיבש אתה גם מתייבש מהר.. הכל חוויות.

הגענו לחדר כי לארוז במהירות תיק ל-4 ימים ושאר הציוד נשאר מופקד באכסניה. יצאנו עם נהג שהוזמן דרך האכסניה לשדה התעופה. בדרך אסף עוד נוסעים. בנסיעתו התנגש בו מישהו אחר, שנסע בפראות. הרכב הגדול שלו כמעט לא ניזוק, אבל היה עיכוב. בכל זאת הגענו בזמן לטיסה הקצרה של שעה, שחסכה לנו יום נסיעה מפרכת של 10 שעות לפחות באוטובוס. הגענו לשדה התעופה הקטן חואן לונג בצפון סיצ'ואן, בגובה 4300 מ"ר. משם צריך היה לקחת מונית לעיירה עתיקה סונגפאן בגובה 3000 מ"ר. הרבה מוניות חיכו ללקוחות, אבל 8 נהגים, שהתקבצו סביבנו לא הבינו לאן מועדות פנינו. הכתובת באנגלית של ההוסטל Songpan Dengba לא עזרה, אך בעזרת האפליקציה של , BOOKINGשדרכה הזמנתי את כל מקומות הלינה, תרגמתי לסינית את הכתובת והחל מו"מ על מחיר המונית. מכיוון שהייתי מוכן וידעתי בעזרת ההכנה באינטרנט מה צריך להיות מחיר הנסיעה הגענו לעמק השווה ונבחר הנהג שייקח אותנו...נסענו בחצי שעה דרך עיירות וכפרים עם הרבה מלונות קטנים מקושטים באורות מנצנצים – כנראה עבור תיירות פנים סינית, בכלל למרות החומר הרב לתיירים בעברית ובאנגלית באינטרנט, כמעט לא רואים בכלל תיירים מערביים. ב"הלו צ'נגדו" פגשנו יום אחד לרגע 2 ישראלים וזהו כמעט.

גם סונגפאן עצמה, שאליה הגענו כבר בחושך, מקושטת כולה באורות – עצים חומה ומגדלים. הנהג התקשה למצוא את המקום. התקשר אליהם ובעלת המקום באה לפגוש אותנו ברחוב הארוך. לא היה לנו כסף מדויק לתת לנהג ולא היה לו עודף, אז היא עצרה חבורת נערים, שעברה ברחוב וביקשה מהם לפרוט. עשו זאת ברצון. נראה שכל הסינים מסתובבים עם הרבה שטרי כסף, כי ערך כל שטר נמוך בדרך כלל...הסינים נראו תמיד נחמדים זה לזה ומנסים לעזור. כל עניין פעוט הופך לשיחה ארוכה.. האכסניה נמצאת בתוך שכונת מגורים ועולים אליה דרך כביש תלול ודי מוזנח. המקום עצמו היה פשוט ונזירי אבל די נקי. שוחחנו זמן רב עם בעלת המקום הצעירה, שסייעה לנו לתכנן את היומיים הקרובים. היינו עייפים והרגשנו לא רגיל. חשבנו, שהמעבר המהיר בגובה בטיסה, השפיעו עלינו לרעה ולקחנו כדורים נגד מחלת גבהים. הלכנו לישון.

יום שבת 5 באוגוסט – צפייה בתת- תרבויות בסונגפאן העתיקה

התעוררתי בהרגשה לא כל כך רגילה וחשבתי שזו השפעת המעבר בגובה. אשתי לא התעוררה, אז גם אני חזרתי לישון. אחר כך התעוררנו, אבל הרגשנו משהו לא רגיל. החלטנו לנוח עוד ולחכות. נשארנו בחדר עד הצהריים, אז יצאנו, אבל כבר היה ברור שלא נעלה להרים מסביב. הלכנו לעיר העתיקה של סונגפאן. עיר עם הרבה מבנים עתיקים מצופים בעבודות אמנות מעץ. הרבה חנויות, שבהן מוכרים דברים שאינם קשורים אחד לשני או שבכלל קשה להבין מה מוכרים בהן. הרבה בשר משומר תלוי בפתח החנויות, פרוות דובים ושועלים במצבן המקורי, "דוכנים" של כפריים, שפשוט מגיעים לעיר, מתיישבים על הרצפה ומוכרים את מרכולתם – פטריות, ירקות וכו'. מכיוון שסונגפאן היא במרכז אזור של הרבה מיעוטים, היה מעניין לשבת על ספסל במדרחוב ולצפות בעוברים ושבים הרבים לבושים במגוון של תלבושות – כל מיני קבוצות אתניות, סוגים שונים של תווי פנים אופייניים, טיבטים, מונגוליים, מוסלמים ואחרים שלא זיהינו. בכל מקום תיירים סיניים, אבל המערביים היחידים שפגשנו היו כמה אמריקאים, שאחד מהם מתגורר בצ'נגדו והיתר באו לבקרו. הסתובבנו בסופרמרקט/כלבו יחיד העיירה כדי להצטייד לימים הבאים – קשה לדעת מה מוכרים, גם אם האריזות שקופות, הרבה מוצרים לא מוכרים והכל בסינית.. קנינו פירות יבשים, וכשפתחנו ראינו בכל תמר או שזיף ארוז בנפרד כמו סוכריה, והטעמים שלהם לא מוכרים – מוסיפים להם חומרים שונים. גם יוגורט יאק אורגני היה ממותק.

מכיוון שיום המחרת היה מתוכנן לפארק חואן לונג, והיינו צריכים לסיים שם לפני שלוש כדי להספיק לאוטובוס של שעה שלוש להמשך, למודי ניסיון בעיכובים, קנינו כרטיס לאוטובוס המוקדם ביותר של שש בבוקר, וקבענו עם בעלת האכסניה, שבחמש וחצי תהיה לנו הסעה לתחנת האוטובוס.

יום ראשון 6 באוגוסט – פארק הבריכות הצהובות – חואן לונג

בעלת האכסניה פגשה אותנו בשעה 05:25 כדי לקחת אותנו לשכן שלה, שהיה הנהג שלנו לתחנת האוטובוס בסונגפאן, וכל הטרחה הזו עבור 20 יואן בלבד – קצת יותר מ-10 שקלים. הגענו במהירות ועלינו לאוטובוס. מושבים די נוחים, אבל כמצופה לאורך המעבר פזורים דליים לאשפה. כרטיסנית צעקנית נסעה אתנו וכל הדרך דיברה בטלפון עם כל מיני אנשים שנאספו בתחנות ובמלונות לאורך הדרך. הגענו לכניסה לפארק לפני שמונה בבוקר – ואתנו מאות סינים אחרים.. בשמונה בדיוק נפתחו דלתות הקופות, ואז ההמונים שעטו קדימה, דוחפים, מבנה הקופות לא מותאם לכמות אנשים כזו, ואז מי שקונה כרטיס מתקשה לעשות את דרכו החוצה...לא היינו בטוחים אם כדאי לקנות גם כרטיס יקר לרכבל, ואנשים ניסו לסייע לנו ולתרגם לקופאית את שאלתנו האם ניתן אחרי העלייה ברכבל גם רק לרדת, ולא רק קודם לעלות לפסגה..לא באמת הצליחו. קנינו כרטיס גם לרכבל, הלכנו להפקיד את התיקים ושם כיוונו אותנו בעזרת גוגל טרנסלייט לאוטובוס, שמוביל לתחנת הרכבל. בתחנת הרכבל תור ארוך. אחרי יותר מחצי שעה הגיע תורנו ועלינו לרכבל עם משפחה סינית צעקנית. עולים לגובה של כ-3000 מטר. אז אפשר לעלות עוד לפסגה או רק לרדת לגובה 2500 מטר. החלטנו רק לרדת – גם כך זה כמו לרדת ברצף מאוניברסיטת חיפה עד לחוף הים, רק קרוב ל-3000 מדרגות.

המסלול הוא בשבילי עץ אינסופיים עם מדרגות רבות משולבות בהם. המראות המיוחדים שווים. בפארק חואן לונג תופעת טבע מיוחדת של בריכות צהובות, שנוצרות מהצטברות ייחודית של מינרלים במים. המים ממלאים כל בריכה עד שפתה ומשם נמזגים לבריכה הבאה או הופכים למפל. יש ספסלים לעצור בהם לנוח. די מהר אלו מתמלאים בסינים, שאוכלים את המנות החמות שלהם – יש מי שמביא מהבית ויש מי שקונה במקום – וכולם מפעילים כרית חימום מיוחדת שנמצאת בתוך "המנה החמה" – ויש ארוחת אורז/איטריות עם בשר וירקות....חלקם באים בלבוש לא מתאים להליכה, בנעלי עקב. גם ילדים קטנים וגם זקנים צועדים בלי להתלונן…

אחרי כ-5 שעות סיימנו את המסלול והלכנו למרכז המבקרים לקחת את החפצים ולבדוק לגבי האוטובוס בשעה שלוש לפארק האגדי ג'יאודזאיגו, לשם היו מועדות פנינו. היה לנו זמן ונרדמנו מול סרטי טבע על סיצ'ואן במרכז המבקרים. קצת לפני שלוש הלכנו לאתר את האוטובוס. פנינו לנהג הראשון מבין עשרות אוטובוסים שחנו זה ליד זה. הראינו לו את הכתובת בסינית, שאליה צריכים להגיע, והוא אמר, שהוא האוטובוס, אבל יוצא בשעה שלוש וארבעים. לא הבנו למה, אבל מכיוון שזה היה אוטובוס ציבורי ומחיר הכרטיס היה כצפוי – שילמנו וחיכינו באוטובוס. אחרי כ-3 שעות נסיעה הגענו לאזור הפארק.

שום דבר מקריאה מוקדמת ומסיפורי מי שביקר בפארק לא הכין אותנו למה שראינו. עוד בדרך – המון מלונות ואכסניות, כולל אחד, שמכיוון שהיה לו שם דומה לאכסניה שהזמנו, אז גוגל מאפס החליט שזה היעד שלנו וכיוון אותנו לשם – נפלאות זרימת המידע ברשת...טוב שהבנו שהוא טועה. חשבנו שאכסניה ממש ליד הפארק תהיה מקום שקט ופסטורלי, בלי המוני תיירים. טעינו. הנהג אמר לנו לרדת, כי הגענו ליעד שלנו, וירדנו. אז ראינו שאנחנו בתוך פס ארוך של חניונים צפופים במכוניות עם מאות מסעדות ומלונות קטנים לאורך הנהר...אמנם היו פה ושם שלטים באנגלית, אבל הרוב בסינית. איך מוצאים את האכסניה שלנו? נכנסנו למלון עם שלט באנגלית וביקשנו סיוע. האיש שהיה שם אמר שהוא חושב שיודע לאן עלינו להגיע ולקח אותנו במעלה הרחוב למקום, שלא היה הנכון. חזרנו לרחוב הראשי והתלבטנו מה לעשות. ואז ניגש אלינו בחור סיני דובר אנגלית והציע עזרתו. הוא התקשר לאכסניה שלנו, וגם לאחר ההסבר לקח זמן למצוא את Morning Jiuzhau Hotel, שנקרא גם Angely Hostel. הודינו לו מאוד. בדרך פגשנו שנית ישראלית, שפגשנו ב"הלו צ'נגדו", והסתבר, שהיא באותה אכסניה שלנו.. קבענו להיפגש בהמשך. קיבלנו חדר, שהיה ממש כמו חדר מלון. התארגנו ויצאנו לחפש משהו לאכול. המסעדות לא נראו לנו מזמינות. רצינו להתייעץ עם בעלת האכסניה, אבל בדיוק החליפה אותה מישהי לא דוברת אנגלית. לא ידענו אם נצליח להסביר שאנחנו לא אוכלים בשר והחלטנו לוותר ולקנות אוכל בחנות סינית של רשת 7/11...מוכרת צעירה מצאה לנו מרק פטריות ומנה חמה בלי בשר, קצת לחם וגבינה (מתוקה) והסתדרנו. חזרנו לחדר עייפים מאוד. מחר קמים בשש לפארק הגדול ג'יאודזאיגו.

יום ראשון 7 באוגוסט 2017 – נפלאות פארק האגמים ג'יאודזאיגו

קמנו לפני שש בבוקר כי בעלת האכסניה הסבירה לנו, שפתוחים את הפארק בשש וחצי בבוקר, ולא בשבע כמו שכתוב...יצאנו החוצה בשש ועשרים. אלפי אנשים ברחוב בדרכם לפארק.. התנפלו עלינו נשים טיבטיות, שרצו למכור לנו משהו – לא הבנו מה הן רוצות בשעה כזו...מסתבר שמוכרות מעילי גשם דקיקים מפלסטיק – היה צפוי גשם בפארק מהצהריים והסינים אכן קנו בהמוניהם...איך אין להם מעיל גשם מתקפל קבוע – במדינה שבה הגשם חיזיון נפרץ גם בקיץ, וכמה הם מזהמים את הסביבה כי ראינו כצפוי שכל המעילים הדקיקים הללו נזרקים לפח בסוף היום.

בפארק מצטרפים לתורים הארוכים לאוטובוסים, שלוקחים אותנו פנימה. הפארק משתרע על פני אלפי דונמים ונוסעים בתוכו קילומטרים במשך היום. לפי התכנון מראש התכוונו להתחיל באגם הארוך, אבל חשבנו שההסעה היא לכניסה למסלולים ולא חשבנו שהאוטובוס ייקח אותנו לצד השני של הפארק. זה לא הפריע ליהנות. בדרך מהאוטובוס כבר רואים מראות יפים של האגמים. עשרות רבות של אוטובוסים, שעולים ויורדים מהכניסה לפארק וליה משרתים את עשרות אלפי הסינים, שנכנסים לפארק מדי יום בעונת התיירות. כל היום כמעט לא ראינו אף אדם מערבי. רק סינים וסינים ואנחנו. אחרי תצפית על כמה אגמים ירדנו חזרה מהפיצול המזרחי, ביקרנו במפלי נורילונג וחיפשנו את האוטובוס לאגם הארוך. התקשינו למצוא. בסוף עזרה לנו כמתרגמת ילדה קטנה בת 12-13, שידעה אנגלית הכי טוב במשפחתה ובעזרתה מצאנו את התחנה.

הגענו לאגם הארוך שמימיו צלולים מאוד וההרים והעצים משתקפים בו היטב. אפשר לגשת רק לקצה אחד שלו. לא רחוק ממנו - בריכת חמשת הצבעים המדהימה, שהיא אולי הפלא הכי גדול בפארק, למרות שאינה גדולה כלל. אי אפשר להבין איך יכול להיות, שדווקא במקום כה קטן המים משנים את צבעם במיקומים קבועים – מתכלת, לטורקיז, לכחול כזה ואחר ולבסוף לשקוף. תופעה ייחודית. ירדנו באוטובוס ולקחנו שוב את האוטובוס לכיוון המזרחי – עצרנו באגם חץ הבמבוק, אגם הפנדה – אין בו שום פנדה, אגם חמשת הפרחים, שנקרא כך כי צבעיו קצת משתנים והצמחייה בקרקעיתו והמוני עצים, שנפלו לתוכו במשך השנים, נראים דרך המים. מראה מרהיב. במקום אחד באמצע האגם רואים איך מתוך עץ מת ומכוסה כבר במינרלים – צומח עץ חדש.. בינתיים התחיל לרדת גשם. היינו מצוידים במעילי גשם ומטריה והמשכנו. מגיעים לאגם הפנינה ועוברים מפלים מאוד חזקים ומרשימים, יותר ממפלי נורילונג. עשינו הפסקה בבית תה, שהייתה מנוחה חשובה מהגשם ומההליכה. רצינו להגיע לאגם המראה, שאותו ראינו קודם מחלונות האוטובוס, וכל השלטים הראו כל הזמן לתחנת האוטובוס של אגם זה.. בסוף הגענו לשלט לאגם עצמו – עוד 2 ק"מ – של הליכה. "עדר" הסינים עלה לתחנה ורק בודדים הלכו לשביל הארוך לאגם. כבר הייתה שעת אחר הצהריים וסוף סוף אחרי יום בחברת אלפי סינים סביבנו, מצאנו את עצמנו בשביל הארוך ביער, כמעט לבד.. בסוף השביל הגיע רק לקצה ל אגם המראה, שממנו היה ניתן לראות בזווית רק חלק מהאגם. את המראה המרהיב של השתקפויות מדויקות באגם זה, שראינו מהאוטובוס, לא ראינו שנית. היינו עייפים להמשיך ברגל, אז עלינו לתחנת האוטובוס. בדקנו מה עוד רוצים לראות וירדנו בתחנה של המפלים בשביל המרכזי. מפלים חזקים ויפים. משם שוב אוטובוס ליציאה. היה כבר קרוב לשש בערב. ניסינו לברר מה עוד אפשר לעשות באזור כי היה לנו עוד יום באכסניה – ולא מצאנו משהו שיבטיח חזרה בזמן עד שצריך לצאת לטיסה למחרת בערב. מחר יהיה יום מנוחה.

בכניסה לאכסניה הכרנו את חיטה ומיגל, זוג צעיר מפורטוגל, שרצו להזמין הסעה למחרת לשדה התעופה אחרי סיור בפארק. הסתבר שהם לאותה טיסה שלנו חזרה לצ'נגדו...קבענו שנחלוק במונית ונצא בחמש בערב לשדה התעופה.

בערב נפגשנו לארוחת ערב עם הישראלית, שפגשנו פעם שנייה. היה נחמד. לקחה אותנו למסעדה קרובה לאכסניה, שהומלצה ע"י בעלת האכסניה והיא אכלה בה ערב קודם. היה תפריט באנגלית והזמנו אוכל מאוד טעים – החצילים המפורסמים בנוסח סיצ'ואן, כרוב סיני מאודה, תבשיל טופו, אורז. למדנו איך משתמשים נכון בכלים שמגישים ארוזים בכל מסעדה שם, וילדים באו להצטלם אתנו. השתמשנו בפתק, שבו כתוב בסינית "לא אוכלים בשר או דגים"....

יום שני 8 באוגוסט 2017 – האדמה פוצה את פיה

אחרי עייפות וקצת כאבי רגליים אמש, היה טוב שהיה לנו יום רגוע בלי נסיעות וריצות, למרות שידענו, שאין לנו הרבה מה לעשות במתחם התיירות הסינית בג'יאודזאיגו...קמנו בבוקר מאוחר ועשינו הכל בנחת. עשינו צ'ק אאוט לחדר והשארנו את הציוד באכסניה. יצאנו "לטייל" בסביבה. את המסעדות והחנויות כבר מיצינו, אז ליד הנחל ראינו ציפורים ופרפרים, כולל פרפר שחור גדול, שנראה מרחוק כמו ציפור, ישבנו בנחת על ספסל בצל ואפשר היה ליהנות בלי למהר לשום יעד. בשלוש הלכנו לאכול באותה מסעדה, שבה אכלנו אתמול. הזמנו שוב את החצילים הטעימים, מרק עם טופו וחסה סינית ותפוחי אדמה, שהוגשו כרצועות דקיקות (לא משהו), תה ואורז.

לקראת חמש חזרנו לאכסניה ויצאנו כמתוכנן יחד עם הפורטוגלים לשדה התעופה הקטן חואן לונג. נסענו בפקקים קרוב לשעתיים ואחרי צ'ק אין מהיר נותר עוד זמן לא מועט עד הטיסה. אילנה רצתה לראות את השקיעה בחוץ. היינו בחוץ עד שנעשה קר מדי. עברנו בידוק בטחוני והלכנו לחכות בשער הטיסה. הודיעו על עיכובים בכמה טיסות, כולל שלנו. חיפשתי משהו חם לשתות, אבל הייתה רק מסעדה מפוארת עם מארחות, שבה כוס קפה עלתה 80-100 יואן (חמישים-שישים שקל...)

חזרתי וסיפרתי לאילנה על כמה חנויות יפות שראיתי בדרך, ואז שמענו פתאום רעש חזק, שנשמע כמו רעש של מטוס, שהנמיך טוס. ומיד התחלנו לרעוד בכיסאות. לוקח רגע להבין שזו רעידת אדמה. כולם קמו בהיסטריה ורצו לשבת ליד הקירות. אחרי כמה עשרות שניות נפסקו הרעידות, ותך זמן קצר ניתנה הוראה לפנות את שדה התעופה. כולם רצו בהיסטריה ויצאו החוצה לקור. פגשנו את הפורטוגלים וחיכינו אתם בחוץ. צוות שדה התעופה נראה די לחוץ. פתאום אילנה שמה לב לאשה, שהתמוטטה ביציאה מהשדה. ניגשה לסייע לה כרופאה. אחרי כמה דקות משפחתה ו-2 בחורות סיניות שבאו לעזור אמרו, שהיא מרגישה יותר טוב. הושיבו אותה על כיסא בכניסה לשדה. הגיע אמבולנס. הפאראמדיקית חיבקה את אילנה כששמעה שהיא רופאה. נתנו לאשה חמצן, ואחרי הרבה שאלות של אילנה התברר שהיא אנמית, כפי שאילנה שיערה. היא עלתה תוך זמן קצר לגובה רב וזה השפיע עליה.

בינתיים ראינו באינטרנט דיווחים ראשוניים מטעים על רעידת האדמה. נאמר שאין נזק ואין נפגעים. צוות השדה אמר שאין לו תשובות מה קורה וחילק לאנשים שמיכות ומים חמים. אחרי כמה זמן ובירורים ביקשו מכל האנשים להיכנס פנימה ולחכות וכל שדה התעופה התמלא בשמיכות כחולות. קיבלנו הסבר, שהטיסה שלנו לצ'נגדו מתוכננת לצאת עם מטוס, שנחת בחצות. ניסינו להירגע ולנוח. מיד אחרי חצות הקימו אותנו וזירזו אותנו ללכת לבצע שוב בידוק בטחוני וממנו לטיסה. עדיין היינו באשליה, שזו הייתה רעידת אדמה קלה יחסית. היינו עסוקים בכך שנגיע לצ'נגדו באמצע הלילה ולמחרת בבוקר צריכים לצאת לטיסה נוספת למערב סיצ'ואן...כתבנו לאכסניה מה קרה, ושאם נהג הסעה שהזמנו לעשר וחצי לא יכול הגיע באמצע הלילה, אז נסתדר עם מונית אחרת. טסנו, נחתנו בשלום, הבחורה הצבעונית, שאינה דוברת אנגלית, זו שלקחה אותנו כשהגענו לצ'נגדו, חיכתה לנו שוב. הגענו לאכסניה קרוב ל-3 בלילה. היו לנו כשעתיים וחצי לישון כי בשש וחצי כבר היינו מתוכננים לצאת לשדה התעופה...

יום שלישי 9 באוגוסט – בדרך ל"מערב הפרוע" של הרמה הטיבטית

קמנו לפני שש, החלפנו ציוד מהמזוודות שאפסנו והתארגנו להמשיך. רק אחרי שהגענו לשדה התעופה, והיה זמן להסתכל שוב באינטרנט, ראינו פתאום שכן יש נפגעים רבים ברעידת האדמה והרוגים ושמרכזה היה קרוב מאוד לפארק ג'יאודזאיגו. ידענו שהישראלית שפגשנו נשארה שם עוד לילה..יצרנו קשר אתה. אכן חוותה חזק את הרעידה ולאחריה הוציאו את כל האנשים מהמלונות עם מזרונים, והם בילו את הלילה בחוץ, שומעים את הנפילות של סלעים, בעקבות "אפטר שוקס" של הרעידה. לקח עוד יום וחצי עד שהצליחה לצאת מהאזור ולהגיע לצ'נגדו. למזלה פגשה ישראלי נוסף. חיכינו לטיסה לקנדינג, בירת מערב סיצ'ואן. איחרה כרגיל. נחתנו בקנגדינג בסביבות אחת בצהריים. בשדה התעופה הקטן אכן היה אוטובוס לעיר כמובטח. נסענו בדרך הררית יפה כשעה ומשהו. מצאנו די מהר את תחנת האוטובוס שם וידענו, שכנראה כבר לא יהיה אוטובוס ליעד שלנו – דנבה. ישר הרגשנו שכאן עולם אחר – סוג של "מערב פרוע". נהגים חיכו לנו ליד תחנת האוטובוס ובלי לדעת הרבה אנגלית ניסו לשדל אותנו לנסוע אתם. אחד מהם עקב אחרינו ואחרי שקיבלנו תשובה לקונית מהפקידה באשנב, שאין דרך לצאת היום באוטובוס ציבורי לכיוון דנבה – הציע לנו שוב לנסוע אתו. יצאנו מחוץ לתחנה ומיד התגודדו סביבנו עוד כמה נהגים...לפתע הגיעה משום מקום בחורה סינית דוברת אנגלית – וסייעה לנו לסכם עם הנהג על מחיר הנסיעה לדנבה והסבירה שמחכה לעוד נוסעים עוד כחצי שעה. הסכמנו ולקח אותנו למכונית לשים בה את התיקים הכבדים. שאל אם אכלנו במעט האנגלית שידע. אמרנו שאנחנו מסודרים ורוצים לנסוע. סיכם אתנו שנחזור לרכב בעוד רבע שעה, בשעה שלוש.

חזרנו לתחנה המרכזית לחפש שירותים ומשהו לשתות. התחנה עצמה הייתה מלוכלכת מאוד והשיא היה השירותים. ריחות מזוויעים, לכלוך ויתושים...מסביב לתחנה כל מיני חנויות קטנות, אבל בלי מקררים. מוכרים שתייה, אבל חמה. ויתרנו. היו לנו מים לשתייה. חזרנו לרכב בזמן, אבל הנהג לא. הגיע קרוב לשלוש ועשרים עם עוד נוסעת. העמיס מטען שלה ונכנסנו לרכב. פתאום שניהם יצאו ונעלמו לנו. חשבנו שהלכו להביא עוד מטען שלה. יצאנו מהרכב וחיכינו. היא חזרה אחרי זמו קצר, אבל לא ידעה מילה באנגלית וגם נראתה מאוד מוזרה. ראינו שגם היא מתעצבנת, שהנהג לא חוזר. בינתיים חווינו את הסביבה. הכבישים והמדרכות מתוחזקים יפה, אבל הבתים מוזנחים ומלוכלכים. דלתות עץ, שפעם היו יפות, הרוסות. בפינה של 2 בתים כל כמה זמן נעצר גבר אחר, שעובר ברחוב, ומטיל את מימיו...הבית ליד הרכב שהיה סגור בתריס ברזל נפתח לפתע וראינו שזה מקום להכנת אוכל – הכל נראה מטונף ברמות. חלונות עם שכבת שומנים דביקה, שלא נוקתה שנים וכו'.בסוף הנהג הגיע אחרי ארבע ורק בארבע ורבע התחלנו בנסיעה. נכנסנו לשעת פקקים וכל הזמן היה צריך לעקוף משאיות. ראינו שהוא נהג טוב ומסתדר עם הוירטואוזיות שצריך שם. כמו כן, המוזיקה הסינית שלו לא הייתה מעצבנת, והוא שר יחד אתה. מה שהיה לי מוזר, זה שכל הזמן עלינו לגובה, למרות שידעתי שצריך לרדת בגובה. כפי שניחשתי התברר שהנהג מתגורר בכפר סופו, שהוא אחד הכפרים המומלצים לביקור ליד דנבה. בדרך עצרנו לרגע ליד מנזר עם המון "סטופות" מאבן ומתקן תפילה טיבטי גדול. ניגש אלינו מישהו להציע מקום לינה. כשהגענו 80 ק"מ לפני דנבה – ניסה הנהג להכין אותנו ל"ירידה של החיים", בתנועות ידיים, אבל לא הבנו עד כמה...

התחלנו בירידה עצומה בסיבובים של עשרות קילומטרים. נסענו לאורך נהר יפה עם מפלים, אבל העיקולים נעשו חדים יותר והשיפועים גדולים יותר...הנהר שוצף, הנוף יפה בשעת הדמדומים וכל הזמן נדמה שהירידה עוד מעט תסתיים, ולא כך היה. החושך כבר יורד ועוד לא הגענו. הראש מתחיל להסתחרר. לעסתי מסטיק והפסקתי להסתכל החוצה. בסוף הגענו והבנו, שדנבה היא ממש סוג של עיר עם הרבה מלונות, חלקם רבי קומות. בנויה לאורך רחוב מרכזי לגדת הנהר מתחת לצוקי ענק משני הצדדים וסביבה כפרים חקלאיים. המלון שלנו היה בחלק הישן ודי מרכזי. מלון Zang Yun מרשת "זאי זרו". מנהלת המלון ועוזריה הצעירים יצאו לקבל אותנו עם אנגלית אפסית. איכשהו עזרו לנו לסכם עם הנהג שיבוא מחר בבוקר לקחת אותנו לסיור בכפרים משמונה עד אחת-שתיים תמורת 200 יואן. קיבלנו חדר גדול מפנק במלון, המנהלת עזרה לנו לעשות כביסה, תלינו אותה והלכנו לישון. בזמן התלייה ראינו את החדרים הפצפונים והספרטניים של העובדים הצעירים.- ניגוד בולט לחדרי המלון המפוארים. כשקיבלו פנינו שמחים חשבתי שהם כולם בני משפחה, אבל נראה שלא….

יום רביעי 10 באוגוסט – הכפרים העתיקים באזור דנבה

בוקר בדנבה מול הנהר. התארגנו לביקור בכפרים וירדנו לארוחת בוקר במלון, שהייתה כלולה במחיר. לא ציפינו להרבה, ולא היה ממה להתאכזב. מוזר מאוד מה שהם אוכלים בבוקר. כל מיני תבשילי ירקות, שבתשובה לשאלתנו האם הם מכילים בשר – ענתה המנהלת בתנועת אצבעות –"קצת בשר" – זה התיבול/הרוטב כנראה...ביצים קשות, דייסת אורז תפלה מאוד, חמאה מומסת(כנראה של יאק), לחמניות נאן לבנות כשלג, כנראה מקמח אורז וסלט מלפפונים עם תיבול מעושן. אכלנו קצת ממה שהיה אפשר וחיכינו בלובי לטאישה הנהג. איחר קצת. יצאנו לדרך. בשל מפולות ושיטפונות הדרך הרשמית לכפר שלו סופו הייתה הרוסה, ולכן נסענו בדרך חלופית מעפר, חלקה ממש על פי התהום...אסור להסתכל למטה. בכפר סופו נמצאת הכמות הכי גדולה של מגדלי שמירה באזור. כשהגענו עצרנו ליד תושב הכפר צעיר דובר אנגלית, שאמר לנו כי המגדל שנעלה אליו הוא ביתו ולכן עלינו לשלם 20 יואן לאיש כניסה אליו. זה היה צפוי. עלינו בסולמות עץ מקומה לקומה ולאחר מספר קומות הם הופכים לסולמות לא מערביים וקשים יותר לטיפוס ללא מנוסים. טאישה הראה לנו את חדרי התפילה העתיקים, שנשמרו בהם תמונות וארונות מצוירים. נראה שהם לא זוכים באמת לשימור המקצועי הנדרש. זאת, למרות, שיש קרן, המיועדת לכך, שהוקמה ע"י חוקרת אמריקאית, שגם הוציאה ספר בנושא. טאישה הראה לנו את הספר. לקח אותנו ליד הבית שלו, אבל לא הזמין אותנו להיכנס. ראינו בחוץ חזירים, שגדלים כמו חיות בית (מן הסתם חוסכים בפינוי הזבל). בחצרות הרבה עצי פרי, גידולי תירס, שעועית – חקלאות אוטרקית בכל הכפר. מהכפר שלו נסענו לכפר אחר מפורסם וגדול יותר - ג'יאוג'ו – לשם נוסעים תיירים רבים והכניסה היא 50 יואן לאדם. שם ריכוז של הבתים היפים, אשר נבנו מאבנים קטנות בצבעים שונים. התיירים רק עוצרים במרפסות הנוף, מצלמים את הבתים וחוזרים. אנחנו כמובן רצינו יותר מזה, אבל התקשורת עם טאישה בעניין קצת הסתבכה. הסברנו שרוצים לטייל ברגל...אולי קיווה שנגיד שהתעייפנו ונרצה לחזור למלון. ניסה להיעזר בקבוצת תיירים סיניים אחת ועוד אחת כדי לחשוב מה נעשה...כל היעזרות כזו הופכת אצלם ל"סימפוזיון" של דיבורים וצחוקים.. בסוף הבין שמספיק לנו פשוט לטייל בכפר, התייעץ עם מישהו מקומי, וזה הסביר לו איך ללכת מסביב לכפר. היה ממש שווה. טיילנו מסביב לכפר כשעתיים, ראינו בתים וחצרות מקרוב, נכנסנו למתחם צימרים חדש שבונים שם והוא מקושט בציורים יפים מאוד, אבל בפנים החדרים סטנדרטיים וחסרי השראה. הצצנו בעוד מתחם צימרים קיים וגם הוא עם ציורי קישוט מרשימים, פגשנו נשים טיבטיות עם ילדים ונכדים.

חזרנו לדנבה אחרי אחת בצהריים, נפרדנו מטאישה. ארוחת צהריים הייתה תירס חם וטעים שקנינו ברחוב ואכלנו על ספסל מול הנהר, קנינו גם פירות. אחרי מנוחת צהריים בחדר יצאנו לסייר בדנבה. עיר עם הרבה חנויות שגרתיות ושל "שמאטס" למיניהן לצד חנויות טיבטיות, שמוכרות תלבושות מסורתיות, אביזרי תפילה וכו'. ירד גשם קל. נכנסנו לשוק המקומי קרוב לשעת הסגירה – כל מיני ירקות, שלא ראינו מעולם וכאלו שכן, אבל בצורות ובגדלים לא מוכרים.. קנינו ירקות, פירות ויוגורט, וגם סכין בחנות כלי בית – ואכלנו ארוחת ערב מאולתרת בחדר.

יום חמישי 11 באוגוסט – חוויות בדרך חזרה לקנגדינג

בילינו היום רק זמן קצר בארוחת הבוקר, והיה לנו זמן לשוטט בעיר עד אחת עשרה וחצי, שאז לקח אותנו עובד המלון שהכרנו לאוטובוס לקנגדינג. שוב אווירת "מערב פרוע" בתחנה, מחנק באוטובוס – אין חלונות, אלא רק מזגן, אבל עד שהפעילו אותו כמו שצריך... כרגיל אנחנו המערביים היחידים. זכינו למבטים רבים. הדרך הייתה יפה לאורך הנהר, אבל מעייפת. איש סיני דובר אנגלית טובה, שפגשנו במלון, הכין אותנו לכך, שיש הפסקה בנסיעה ושהנסיעה היא בדרך אחרת מזו, שבה הגענו. מהאוטובוס עוברים למעבורת בנהר ואז עוברים לאוטובוס אחר, וזה בשל מפולת, שהרסה קטע מהכביש. אחרי שעה וחצי אכן כך היה, אבל המתנה למעבורת נמשכה מעל שעתיים. לא ברור מה קורה. הסינים שאתנו לא דוברים אנגלית. חלק מהאנשים שהגיעו אחרינו עוקפים את התור. הי מתיש. היה נראה, שחלק מהממתינים מחו על כך. זה לא עזר. הסינים התנחמו ברכישת "מנות חמות", אבל הפעם "טריות" - כלומר מישהו מנצל את התורים ומתפרנס מהכנתן ומכירתן לממתינים. חששנו כבר שניתקע כי היה כתוב שהמעבורת פועלת עד שלוש. בסוף הגיע תורנו. כולם רצים למעבורת בירידה תלולה של מעין מדרגות עקומות מבטון, טוב שהיה מעקה. בנסיעה הקצרה במעבורת רואים את קטע הכביש שנהרס לגמרי ע"י המפולת מההר. מפחיד. לא יודע למה הם לא מתקנים. בעלייה חזרה לכביש – אותן מדרגות עקומות וחצי שבורות, וכולם רצים בהן. לנו היה יותר קשה עם הציוד. הגעתי לאוטובוס ודאגתי שלא ייסע בלעדינו...הנסיעה הייתה דרך המון מנהרות ארוכות ובסוף נחל שוצף עם אשדים רבים. פתאום עוצרים להפסקה – כדי לנקות את האוטובוס בתחנת שטיפה...5 סינים מיומנים ממרקים את האוטובוס, ולמרות זאת – זה לוקח זמן. מי שצריך שירותים צריך להסתפק בשירותים מלוכלכים בלי פרטיות, כמו בסיפורים, ועוד לשלם יואן אחד.

סוף סוף הגענו לקנגדינג אחרי יותר מ-6 שעות בדרך, במקום ארבע שעות. מצאנו את האכסניה לפי הסיפור, שיש בה גם אוהלים על הגג, למי שרוצה להרגיש שישן באוהל.. והפתעה – ליד האכסניה הצד השני של המטבח המזוויע והמטונף, שראינו ביומנו הראשון בקנגדינג – והוא נראה כמו מסעדה מהוגנת, באופן יחסי...לא חיפשנו שום מסעדה. קנינו כמה דברים במכולת קרובה ואכלנו בחדר, שהיה בעיצוב טיבטי מינימליסטי עם הרבה עץ. עייפים מאוד הלכנו לישון.

יום שישי – 12 באוגוסט – להתבשם מאווירת הקדושה

בוקר. עשינו ציק אאוט על החדר והשארנו את החפצים באכסניה. הלכנו לקנות כרטיסים לאוטובוס לעיר יאאן בדרכנו מזרחה ולתור את מקדשי קנגדינג. קנינו לאוטובוס של שעה 14:00 כי מדובר בנסיעה של 4 שעות. הלכנו ברגל לאורך הנהר כ-40 דקות עד הגעה למקדש הראשון, הגדול יותר, מקדש Nanwu, שאליו עולים בשביל בטון תלול. כולם צריכים לעלות בו. אין סידור אחר למוגבלים או לזקנים. המקדש גדול ומרשים. לא היו בו מבקרים רבים. גגות גדולים בצבע זהב והרבה קישוטים. אחד הנזירים החליף אתנו כמה מילות נימוסים והראה לנו צרור מפתחות ענק שיש לו – לחדרים הרבים של הנזירים, שנמצאים מסביב לחצר פנימית גדולה. אחרי סיור מסביב ליד החדרים מגיעים לאולם התפילה של המקדש. בכניסה מסודר שולחן גדול עם "מנחה" לנזירים – פירות בערימות, בקבוקי מים, חולצים נעליים ונכנסים לחדר תפילה גדול, עמוס מאוד בציורים, קישוטים ופסלים. לחלק המרכזי של החדר, שבו מתפללים נזירים, לא ניתן להיכנס. בקצהו פסל בודה ענק ומתחתיו תמונה של אב המנזר – בכל זאת סגידה לאדם מסוים - בשר ודם. התרשמנו מהציורים ויצאנו.

הלכנו ברגל דרך כמה סמטאות ובתים ישנים, חלקם מוזנחים, למקדש השני, מקדש Jinggang , שהיה מאוד קרוב. היה שונה מהראשון – יותר צנוע ויותר קטן, הרבה עץ, פחות צבעוניות, ועדיין מלא ציורי קיר ובדים משתלשלים מהתקרה, עמודים מפוסלים ועוד. שם גם זכינו לראות 3 אנשים, שאינם נזירים מתפללים, כל אחד אחרת – 2 נשים לא צעירות ובחור צעיר, כל אחד על כרית משלו...אישה אחת משתטחת פעמים רבות כמו בברכות לשמש ביוגה, אישה אחרת מדברת לעצמה בלי סוף ורואים, שהיא מאוד מתרגשת, והבחור הצעיר מרוכז בתפילתו וממלמל בדבקות. חוויה…

אחרי זה רצינו ללכת למוזיאון אתני של האזור, שהיה קרוב, אבל הגענו והיה סגור. זה היה ליד הרכבל הגדול להר פאומה שאן. באופן ספונטני החלטנו לעלות לרכבל , למלא את הזמן שנותר. הנסיעה ברכבל הארוך עולה 55 יואן לאדם. חשבנו שזה כולל גם כניסה לדרך נוף למעלה, אבל מסתבר שלא – אתה נוסע רבע שה ברכבל, ואז מגיע לקופה נוספת, שבה צריך לקנות כרטיס לרכבל נוסף לדרך הנוף. מוזר ומעצבן. הזמן שלנו התקצר והבנו שאין טעם כי צריכים להספיק לאוטובוס. ירדנו ברכבל וצפינו בעיר הלא מרשימה - מלא שיכונים גבוהים, חסרי זהות, כמו במקומות אחרים. לקחנו אוטובוס לאכסניה – זה היה קל כי הנסיעה על רחוב אחד עד ליעד. לקחנו חפצינו ובפעם האחרונה לתחנת האוטובוס המלוכלכת. עוד פעם הריטואל של מחנק, מזגן שפועל נמוך מדי ואז משפרים את המצב אחרי שהנוסעים מעירים לנהג. במעבר פחי אשפה רבים – לזבל של הנוסעים הזוללים.

לקח זמן לצאת מהעיר ואז נוסעים ביער לאורך נהר עם אשדים וירידות תלולות בלי סוף. כך נסענו כ-3 שעות, ואז פתאום פקק. הכל תקוע. רכב משטרה מגיע ומורה לנהג שלנו לנסוע ברברס לתוך אזור חולי ליד הכביש כדי לפנות דרך לתנועה מהכיוון הנגדי. מחכים...יורדים מהאוטובוס. אחרי יותר משעה נפתחה הדרך ואז ראינו את הבעיה – נהג משאית גדולה סטה מהדרך לנתקע בקיר עם המשאית ב-45 מעלות לקיר. נוסעים ונוסעים וכבר כשמגיעים לכניסה לעיר יאאן, הנהג מחליט למלא דלק. באוטובוס זה לוקח זמן. מעצבן. סיני אחד התווכח אתו ועזב את האוטובוס. הגענו ליאאן אחרי שמונה בערב, ועוד הלכנו ברגל מהתחנה למלון איביס, מה שהתברר כטעות כי זה היה רחוק למדיי. עברנו את רחובות העיר הראשיים, שעשו רושם של עיר נופש ובילויים. הגענו למלון עייפים ושוב לא היה כח לצאת שוב. נהנינו ממקלחת נורמלית, סוף סוף עם מקלחון סגור עם דלת, שלא כמו בכל המקומות עד כה. תכננו קצת את המשך הטיול ולישון.

יום שבת 13 באוגוסט – נפרדים מצ'נגדו וטסים למחוז יונאן

יצאנו קצת אחרי שמונה לטייל ביאאן – עיר גדולה יחסית, גם לקנות כרטיסים לאוטובוס לצ'נגדו וגם לרכבת שיוצאת למחרת מקונמינג, שבמחוז יונאן לדאלי. רצינו לנסות את הרכבת כדי לנוח קצת מהאוטובוסים. העיר על נהר גדול, אבל די חסרת ייחוד. נכנסנו קצת לשוק, עצרנו לנוח ליד חנות גדולה, ומוכרות שראו אותנו יצאו לתת לנו תה בכוסות נייר. שתינו תה עם פירות בתוך מין קניון קטן ליד המלון וחזרנו למלון לצ'ק אאוט מהיר. ביקשנו מפקידת הקבלה עזרה במציאת מונית לתחנת האוטובוס, והיא יצאה אתנו החוצה וניסתה לעצור מוניות, אבל לא עצרו לה...שאלה אם נסכים לנסוע בטוק-טוק, שכן רצו לקחת אותנו, ולאור הזמן המתקצר לאוטובוס, הסכמנו. בקושי נכנסנו לטוק-טוק עם הציוד עלינו. הראינו לנהג את הכרטיס מתחנת אוטובוס אחת, אבל הוא התעקש לנסוע דווקא לשנייה. חשבנו שהוא יודע שניתן לעלות על האוטובוס גם משם. לא דובים ולא יער – בכניסה לתחנה השנייה עצרו אותנו ואמרו לנו שהכרטיסים הם לנסיעה מהתחנה האחרת – מזל שהן היו קרובות. יצאנו ושוב לקחנו טוק-טוק אחר, שעקף את הפקקים והביא אותנו ליעד תמורת 5 יואן. חוויות.

חשבנו, שהנסיעה לצ'נגדו תיקח לפחות ארבע שעות, אבל מסתבר שיש בכל זאת כביש אוטוסטרדה, והיא לקחה רק כשעתיים ומשהו. התלבטנו מה לעשות. חשבנו להגיע למסעדת טופו מומלצת, אבל אז הסתבר, שהטופו הטעים לפי הביקורות מבושל בציר חזיר.. בסוף הלכנו לבית התה של מנזר ונשו. יושבים בחוץ המון אנשים ומבלים את שעות אחר הצהרים ברוגע. חייבים לשלם על התה ומקבלים את העלים שבחרת באריזה יפה, כוסות וקנקן מים חמים ענק. חוץ מזה כולם כמעט מביאים אוכל מהבית ליד התה. גם אנחנו פתחנו את שארית האוכל שהיה לנו. ישבנו שם יותר משעתיים. דיברנו עם אחד המלצרים המבוגרים שביקר בישראל בעבר ועוד אנשים הצטרפו. חלק מהזמן התיישבה על ידינו אישה ואכלה ארוחת אטריות במשך שעה ארוכה. עבר מוכר תאנים עם אסל על כתפיו ומשקל תלוי...קנינו ממנו תאנים טעימות. נראה שה"מלצרים" שם הם בודהיסטים, שעובדים בהתנדבות.

אחר הצהריים הלכנו שוב לראות את התפילה המרגשת במנזר. יצאנו באמצע כי היינו צריכים להגיע לאכסניה, שם חיכתה לנו הסעה לשדה התעופה, לטיסה לקונמינג, בירת מחוז יונאן. נפרדנו סופית מ"הלו צ'נגדו", החלפנו שם כסף ויצאנו לשדה התעופה. היה זמן לקפוצ'ינו טעים ואחר כך גם לארוחת פיצה בפיצה האט – סלט ירקות ופיצה – כמה שהיה טעים אחרי כל האוכל הסיני...הטיסה שוב איחרה, אבל יוצאים ממנה ישר לאוטובוס מפואר לעיר קונמינג – עם נהג, כרטיסן ודיילת. הגענו מאוחר לתחנה סגורה ולמזלנו מצאנו מיד מונית לאכסניה הישנה קונקה אינטרנשיונל – קיבלנו חדר קטן וקצת קלאוסטרופובי, אבל רצינו רק לישון וזה קרה אחרי שתיים וחצי בלילה

יום ראשון 14 באוגוסט – ברכבת לדאלי הציורית

מכיוון שהיינו צריכים לקחת מרווח ביטחון להגעה לרכבת מקונמינג לדאלי – והיינו בעיר זרה של 4 מליון תושבים, התארגנו להשארת עיקר החפצים באכסניה ויצאנו לרכבת קצת אחרי שמונה, למרות שהרכבת הייתה רק בעשר, וטוב שכך עשינו. בדרך לתחנת האוטובוס עברנו בפארק וראינו שוב, כמו בצ'נגדו, מתאמנים בטאי צ'י בפארק ורוקדים. קיבלנו הדרכה כתובה מהאכסניה לרדת מהאוטבוס אחרי 6 תחנות, אבל זה לא היה נכון. טוב שבחור צעיר , שגם היה צריך להגיע לתחנת הכבת עזר לנו וליווה אותנו לתחנה הענקית, שנראית ומתנהגת כמו שדה תעופה. כולם נכנסים הרבה זמן מראש לאולם נוסעים, שנראה ממש כמו שער עלייה למטוס. רבע שעה לפני היציאה עולים לקרון הרכבת – המקומות מסומנים. הפתעה – למרות שרואים באתר הרכבת, לכאורה, איך נראה הקרון, והיה אמו להיות קרון רכבת רגיל עם מושבים – הכניסו אותנו לקרון שינה ו-4 נוסעים אמורים לשבת על כל מיטה תחתונה. בנוסף יש לאורך הקיר שמול המיטות מושבים זעירים מתקפלים, אבל במספר מועט.

למזלנו, היו לנו שכנים נחמדים לקרון – זוג צעיר עם ילד כבן שבע ועוד משפחה של סבתא ואמא וילדה בת ארבע. הם טיפלו יפה בילדים. את הילד בן השבע העלו למיטה בקומה שנייה – זה היה רעיון טוב, אבל הכרטיסנים הזועפים שהגיעו דרשו מהם תוספת תשלום על כך. גם אפשר היה לזוז ולא לשבת כל הזמן באותה תנוחה כי האנשים קמו וישבו חלק מהזמן ממול. ברכבת ברזים מיוחדים עם מים חמים למי שרוצה להכין לעצמו שתייה חמה או לצורך מנות חמות...בדרך ראינו שדות אורז ושדות תה. הגענו לדאלי אחרי 7 שעות נסיעה. ידענו לאיזו תחנה צריכים לקחת אוטובוס. שאלנו בחור צעיר איזה אוטובוס אנחנו צריכים, והוא הסביר לנו וגם עקב אחרינו לראות שאנו עולים על האוטובוס הנכון. אבל היינו בבעיה – כי לא היה לנו כסף מדויק לאוטובוס וחייבים שיהיה. לא היה היכן לקנות משהו כי זו תחנת אוטובוס בחוץ, בלי חנויות לידה. בסוף הבחור נתן לנו יואן אחד שהיה חסר לנו – הודינו לו.

נסיעה של 12 ק"מ לדאלי העתיקה. ירדנו בתחנה הנכונה והעיר העתיקה לצדנו, אבל המלונות ממול, בשורה של רחובות שכל אחד מהם עלייה, והכל כמעט בסינית. היה קשה מאוד למצוא. שאלנו וידעו רק להגיד לנו את הכיוון.. בסוף נכנסנו לאחד המלונותוביקשנו מהפקידה לדבר בטלפון עם המלון שלנו. עשתה זאת, ואז הסתבר, שהמלון מאוד קרוב לשם ומישהי באה משם לקחת אותנו אליו.. יש שילוט באנגלית, אבל הוא רק בפנייה למלון. פער גדול בין הרחוב בחוץ, שנראה מוזנח ומלא מהמורות, לבין המלון המטופח והמעוצב בסגנון סיני כולו – פנים וחוץ. קיבלנו חדר יפה ומעוצב כאמור. בחוץ התחיל להיות גשום, אבל יצאנו לטייל בעיר העתיקה וסוף סוף למצוא מקום לאכול בו. העיר בנויה על גבי פלגי מים ופה ושם מפלים קטנים. מאוד תיירותית. מלא חנויות, מסעדות, פאבים ומועדוני ריקודים. חיפשנו ומצאנו מפלט מהגשם במסעדה ביתית, מבין אלו שמציגות את כל הירקות לראווה בחזית וגם לוקחים אותך לוודא שמה שבחרת בתפריט באנגלית הוא אכן מה שרואים בעין....חזרנו למלון שבעים ועוד עשינו כביסה ותלינו אותה על גג המלון.

יום שני 15 באוגוסט – דאלי בגשם

התעוררנו לקול הלמות טיפות הגשם בחלון – יום גשם סוחף ומצליף כמעט ללא הפסקה. פקידת הקבלה אמרה חד משמעית, שזה אינו יום לטיול בטיילת העננים שבהר הצמוד לדאלי. שקלנו מה לעשות – כל האפשרויות באזור הן פעילויות חוץ. קיבלנו ארוחת בוקר מוזרה מאוד, שכללה דייסת אורז בלתי אכילה, פרוסה קטנה של בטטה, פרוסה קטנה של קלח תירס, טיפת סלט שעועית חריף ועוגיות מדפי אורז חסרות טעם לגמרי... בלית ברירה יצאנו בהפוגה מהגשם לטייל בעיר העתיקה ביום. עלינו על גג המקדש הקטן, שממנו נשקפת העיר והסתובבנו בחנויות. לקראת צהריים התחיל המסע היכן נעצור לארוחה. לקח זמן, אבל מצאנו מקום, שנראה ביתי ומזמין, שוב עם מבחר גדול של ירקות בחוץ, הפעם בלי תפריט באנגלית ובעזרת המלצרית בחרנו מה נרצה. היה טעים ועד שחזרנו לחדר היה כבר ארבע אחר הצהריים. בערב שוב יצאנו קצת לעיר התוססת. הגשם כבר פסק.

יום שלישי 16 באוגוסט – יום בטיילת העננים

קמנו בבוקר -ואכן אין גשם. סיכמנו עם המלון עוד ערב קודם שנזמין דרכם מונית לאחד הרכבלים, המובילים להר קנגשאן – עשינו זאת וקיבלנו מהם הסברים ומחירים, שתאמו את מה שקראנו מראש. כשהגענו למקום, הסתבר שהרכבל שרצינו עולה 200 יואן לאדם ולא 80 יואן כמובטח, ועוד ביקשו 10 יואן על נסיעה קצרה בקרונית עד תחילת הרכבל. ויתרנו על הקרונית ועלינו ברגל לרכבל. ירדנו בחצי הדרך ואז רצו למכור לנו כרטיס נוסף.. ביקשנו להמשיך ברגל כפי שקראנו, ואז הפנו אותנו לשביל מדרגות ארוך, שירד וירד וכבר דאגנו שלא נגיע למסלול הטיילת. ראינו שיש עוד רכבל קטן לאורך שביל המדרגות שבו ירדנו והבנו שיכולנו להשתמש בו. בכל מקרה הגענו לטיילת, שהיא בעצם שביל מרוצף לאורך ההר בין 3 רכבלים. השביל מתפתל לאורך קניון עמוק עם הרבה מפלים קטנים ונוף של הרים וגם של העיר. טיילנו עם הפסקות מנוחה וצפייה בנוף ואז כשהתקרבנו לרכבל השני – הבנו משילוט באנגלית, שכמו שחששנו – צריך לשלם עליו בנפרד כי מדובר ב-2 מפעילים שונים...ועוד היה צריך לרדת אליו כברת דרך ברגל. החלטנו שנחזור באותה דרך ונשלם אם נצטרך על הרכבל הקטן במקום לעלות במדרגות אותן ירדנו. כך היה. נסענו ב-2 רכבלים וכשיצאנו לכניסה לרכבל לא מצאנו מונית שתיקח אותנו. בסוף צעדנו 2 ק"מ נוספים למלון – בסה"כ 14 ק"מ הליכה באותו יום. במלון שמעו שחזרנו ברגל, אז מיד הביאו לנו בבוקי מים והכינו לנו תה תוך הסבר על טקס התה. מפה לשם הודיעו לנו שהנהג שלוקח אותנו לאוטובוס לקונמינג הגיע. לקח אותנו לתחנת אוטובוס נידחת בתוך דאלי החדשה וחיכינו לאוטובוס שם. הנסיעה הייתה אמורה לקחת ארבע וחצי שעות, אבל לקחה יותר מ=6 שעות, כולל הפסקה ארוכה מדי, שעשה הנהג במין סופרמרקט ופונדק דרכים בדרך. הגענו לקונמינג בשעה מאוחרת, שוב לתחנת אוטובוס סגורה. מצאנו מונית והגענו ליעד. מחר טיסה לבייג'ין.

יום רביעי 17 באוגוסט – מיונאן לבייג'ין

יצאנו בשבע וחצי לסיור קצר בקונמינג לפני היציאה לטיסה. הלכנו לכיוון "שוק הפרחים והציפורים", אבל הוא היה עדיין סגור ומסוגר. נהנינו כי בדרך אליו עוברים בפארק וראינו שוב מתעמלים ורוקדים ובדרך ממנו עברנו באזור קטן של העיר העתיקה – לעומת חיי הלילה הפעילים שראינו בה בלילה – בבוקר הייתה שקטה ונעימה. עצרנו ליד אגם קונמינג היפה עם אלפי נופרים על פני המים.

בתשע חזרנו לאכסניה ויצאנו לטיסת צהריים לבייג'ין. הטיסה איחרה בשעה (כרגיל) והגענו לבייג'ין לפנות ערב. צעדנו במדרחוב הקניות ונגפושנג, שמזכיר ערים מערביות למעט השפה, למלון ונגפושנג פריים הוטל. מראש רציתי מלון מפנק בשני לילות אחרונים לטיול ושיהיה במרכז העניינים. קיבלנו חדר ענק. חיפשנו מסעדה צמחונית באזור ודרך גוגל מאפס הגענו למסעדה הבודהיסטית Fu Hui Ci Yuan Vegeterian - Cultural Restaurant

איזה כיף – מסעדה מעוצבת ושקטה עם תפריט ענק בתמונות – כולו טבעוני. כמה קשה לבחור.. הזמנו סלט חריף של אטריות אורז שחורות וירקות, מרק ירקות טעים, דמפלינג של דפי אורז ממולאים בירקות ו"פנקייק " תרד, שהיה עשוי מבצק דקיק וטעים ובתוכו מילוי עשיר וטעים של תרד וירקות. חתוך למשולשים ולא מתפרק כלל, למרות שטבעוני. זה היה הדבר הכי טעים מתרד שאכלתי אי פעם. בנוסף קנקן מיץ פאפאיה טעים, וכמובן תה סיני. מסביב חנות מוצרים בודהיסטים – עוד נחזור.

יום חמישי 18 באוגוסט – העיר האסורה טובה רק לקניות

היה צפוי שאחרי כל האקזוטיקה שחווינו עד כה, לבייג'ין יהיה יותר קשה לרגש אותנו.. בכל זאת, מכיוון שממליצים לא להחמיץ את "העיר האסורה" אז הגענו לשם עם הפתיחה, יחד עם נחילים ענקיים של תיירים. היה ממש מאכזב, לא דווקא בגלל התיירים, אלא כי היא לא באמת שווה. הרבה מבנים, אבל הם די דומים, ואין בעצם תערוכות שנכנסים אליהן – רק נותנים להציץ למבנים מתוך פתחים עם גדרות, ומה שרואים הרבה פחות מרשים ממה שראינו במקדשים אחרים. לפחות היו חנויות מוזאון רבות לאורך הדרך, שבהן קנינו מתנות. בצהריים נחלצנו משם ונסענו במטרו למקדש השמיים. הגענו לתחנה ופתאום כולם נעמדים בפתח – ארובות השמיים נפתחו וירד גשם שוטף. חיכינו, ואחרי שנראה שהגשם נחלש, החלטנו לצאת. לא מצאנו את הדרך למקדש והגשם שוב התחזק. ראינו שבכניסה לסופרמרקט מצאו "מקלט" אנשים אחרים והצטרפנו אליהם. נכנסנו לסופרמרקט וראינו שמוכרים שם אוכל חם. ממש התאים לנו. ביררנו עם המוכרת ובעזרת וידוא לפי המחיר הנמוך מה צמחוני. הציעה לנו לחמניות ממולאות במשהו ואגרולים ענקיים, שנראו מאוד מזמינים. פתאום חשבתי שאנחנו כמעט 3 שבועות בסין ולא ראינו אגרול...מעניין למה.. אכלנו מהאגרולים והלחמניות ושתינו מיץ טבעי לגמרי שמצאנו במקרר שם והיה מאושש. ניצלנו הפוגה נוספת בגשם כדי לחפש את מקדש השמיים והסתבר שהוא היה מאחורי תחנת המטרו. קנינו כרטיסים ונכנסנו. הדרך בין המבנים בפארק מקורה ברובה וזה התאים ליום הגשום. בספסלים לאורך הדרך יושבים סינים ומשחקים קלפים. עברנו בין המבנים השונים, אבל גם כאן כמו בעיר האסורה – לא באמת נכנסים לרובם וגם כשמציצים היכן שאפשר – אין מראות ממש מרשימים. אחרי הסיבובים בגשם נרגענו בבית קפה בפארק ויצאנו ממנו בשש בערב. ביציאה מהמטרו למלון גילינו סופרמרקט/כלבו גדול והצטיידנו ליום המחרת והשלמנו מתנות.

יום שישי 19 באוגוסט – מוזיאונים בבייג'ין

התארגנו בבוקר לציק אאוט ושמירת החפצים במלון. היה לנו כל היום כי הטיסה יצאה רק בשעת לילה מאוחרת. התחלנו במוזיאון הסיני לאמנות, שנמצא 300 מטר מהמלון שלנו. היה מעניין. הרבה אמנות סינית צעירה ו"חדשנית", אבל עדיין ברוח המסורת...היינו שם כשעה ואז נסענו לכיכר טיאנמן – מקום צפוף וסואן. חיכינו בתור ארוך לכניסה למוזאון הלאומי של סין. ראינו תערוכות על סין העתיקה, קרמיקה, פסלים, קליגרפיה, תערוכה מגניבה על 600 מתנות, שקיבלו מנהיגי המפלגה ממנהיגי ארצות רבות בעולם לאורך השנים ועוד. סיממנו קרוב לשש בערב ועוד נסענו לראות את רחוב הקליגרפיה – מלא חנויות בתחום ברחוב אחד. קינחנו בחזרה למסעדה הבודהיסטית המגניבה. הזמנו תבשיל חצילים עם שעועית ירוקה, תבשיל פאפאיה עם פולי סויה, טופו מבושל בנוסח בייג'ין, מרק ערמונים ומיץ אבטיח. המלצר שמע, שבאנו פעם שנייה, והזמין אותנו בסוף הארוחה לראות את המקדש שלהם, שמאחורי המסעדה. קיבלה אותנו מישהי שלא ידעה אנגלית, אז הם ביקשו מאורח צעיר שהגיע למסעדה לבוא לתרגם. בחור צעיר, שמתגורר בעיר חרבין בצפון סין. התנצלנו אם הפרענו לו, אבל הוא אמר שמעניין לו לאות את המקדש העירוני – גובהו כגובה דירה רגילה והוא משובץ מרצפות מבריקות ויקרות בעיצוב באדום ובזהב – הסבירו שזו תרומה. בכל חדר שני מוכרים משהו, שמיוצר במקום, תכשיטים, בגדים, כלים. לא ניסו למכור לנו. הודינו למארחת שלנו ויצאנו. בחנות קנינו רק צמיד קטן מאבן עין הנמר היפה. חזרנו ברגל למלון, ושם הזמינו לנו מונית לשדה התעופה. הגענו מהר, אבל הטיסה איחרה קצת לצאת כרגיל...

יום שבת 20 באוגוסט – נחיתה בארץ

העברתי את ליל הטיסה במעט שינה ובהרבה חיפוש סרטים מעניינים בתוך תכנית הבידור של היינאן אירליינס. אחרי ייאוש מכל שאר הקטגוריות, חיפשתי בקטגוריה של "סרטים אסיאתיים" ופתאום מצאתי את הסרט הישראלי "הצלמניה" – נהניתי לראותו שנית. נחתנו בישראל מחוויות של עולם כל כך שונה, למרות שמייצר את רוב המוצרים, שבהם אנו משתמשים...