מי שקרא את הבלוגים שלי בעבר כבר יודע שאני נוהג לחפש בכל מסע גם את הזווית היהודית, כשהיא קיימת. לפעמים היא רק קו דק העובר מתחת לפני השטח, ולפעמים פרט קטן שמעניק לנוף כולו עומק נוסף. אבל הפעם היה זה אחרת: במסע הזה הזווית היהודית לא הייתה תוספת לסיפור, אלא לבו הפועם. זה היה מסע שורשים אישי, שבו הערים, הכפרים, ההרים והנופים של סלובקיה שימשו רקע למסע עמוק יותר - אל ההיסטוריה המשפחתית, אל הזיכרון היהודי, ואל המפגש הבלתי נמנע עם חורבנה של יהדות סלובקיה. ובתוך המפגש הזה היו גם רגעים של חסד: באתרים היהודיים פגשתי אנשים נפלאים - לא בהכרח יהודים - ששמחו להדריך, להסביר, לענות על שאלות, ולספר איתי את סיפורה של קהילה שהייתה ואיננה. לעיתים נדמה היה שהם מתרגשים איתי ממש, והשותפות השקטה הזאת העניקה למסע כולו ממד נוסף של אנושיות, רגישות וזיכרון.
כדי להבין עד כמה המסע הזה נטוע לא רק בסיפור משפחתי אלא גם בהיסטוריה רחבה וכואבת, צריך להזכיר בקצרה כמה תחנות יסוד. ב־14 במרץ 1939 קמה המדינה הסלובקית העצמאית בראשות יוזף טיסו, משטר לאומני־פשיסטי שהיה בעל ברית של גרמניה הנאצית. ב־26 במרץ 1942 החל גל הגירושים השיטתי של יהודי סלובקיה, ובין מרץ לאוקטובר אותה שנה גורשו כמעט 58,000 יהודים, רובם אל מותם בפולין הכבושה. בתוך הגל הזה נשלחו למחנות גם בני משפחתו של סבי, משפחת וילנר מרטקובה (Ratková), למעט הדוד חיים, שנלקח לעבודות כפייה בצבא, וכן סבא וסבתא של סבתי מזבורוב (Zborov). שאר בני משפחתה של סבתי, משפחת רייך מזבורוב, הוחרגו תחילה מן הגירוש הראשון בזכות הדוד בנימין, שהיה רופא שיניים - מקצוע שנחשב אז נחוץ. אלא שההחרגה הזאת הייתה זמנית בלבד: בגל הגירושים השני, לאחר פרוץ המרד הסלובקי הלאומי ב־29 באוגוסט 1944, הפלישה הגרמנית לסלובקיה וחידוש הרדיפות, גורשו עוד כ־12,600 יהודים למחנות, ובסלובקיה עצמה נרצחו כ־1,000 יהודים נוספים. גם בני משפחת רייך גורשו אז, ובנימין עצמו נרצח על אדמת סלובקיה כשניסה לברוח מן הרכבת. הידיעה הזאת ליוותה אותי לכל אורך הדרך, וגם כשהמקומות נראו שקטים, יפים ושלווים, היה ברור שהם נושאים בתוכם גם זיכרון אחר, כבד ושברירי יותר.
יום ראשון: ברטיסלבה וראשית המסע
כבר מן הרגע הראשון הרגשתי שזה איננו מסע רגיל. זה היה מסע שנע כל העת בין יופי לכאב, בין נופים רחבים ושקטים לבין זיכרונות כבדים שאינם מניחים ללב. הגעתי לסלובקיה כדי לפגוש את המקומות שמהם באה משפחתי, לגעת בשמות ששמעתי בבית מאז הילדות, ולראות בעיניים את הרחובות, הכפרים והערים שבתוכם נרקם הסיפור המשפחתי שלנו. ככל שהתקדמתי בדרך, הלך והתברר לי שכל תחנה במסלול הזה אינה רק מקום, אלא גם שכבה נוספת של זיכרון - ולעיתים גם של אובדן.
ברטיסלבה (Bratislava), שבה החל המסע, הייתה עבורי הרבה יותר מנקודת פתיחה. יש בה יופי מאופק: בירה אירופית בעלת קצב נעים ואינטימי, כמעט עיר קטנה. עבורי הייתה לה גם משמעות משפחתית עמוקה - כאן למד סבא בישיבת פרסבורג, שמה ההיסטורי של העיר, ישיבתו של החתם סופר ואחד המרכזים החשובים בתולדות יהדות מרכז אירופה. כשעמדתי שם, ההיסטוריה היהודית הגדולה והסיפור המשפחתי הפרטי שלי נפגשו כמעט ללא חיץ, והמסע כולו קיבל כבר בראשיתו עומק שלא יכולתי לדמיין מראש. בברטיסלבה פגשנו, אחותי ואני, את ד״ר תומס שטרן, לשעבר יו״ר הקהילה וכיום העומד בראש ארגון Jewrope לשימור ולתיעוד ההיסטוריה היהודית של סלובקיה. תחילה לקח אותנו תומס לאזור המשוער של הגטו היהודי מימי הביניים, ברחוב Panská, שבו כנראה הוקם בית הכנסת הראשון בעיר. דבר כמעט לא שרד, מלבד מבנה שער ועליו כתובת בעברית, הנמצא בחצר כנסיית קורפוס כריסטי במספר 11 - ככל הנראה לא במיקומו המקורי. הכנסייה עצמה היא מבנה בארוקי יפה, אך לא ניתן להיכנס אליה. יהודי ברטיסלבה גורשו במאה ה־16 והורשו לשוב כעבור כמה עשרות שנים בחסות האצילים בעלי המצודה; כך קמה שכונה יהודית במורדות גבעת המצודה, ובה גם ישיבת פרסבורג, שבראשית המאה ה־19 עמד בראשה החתם סופר. בסוף המאה ה־19 התפצלה הקהילה, ובית כנסת נאולוגי הוקם באזור העיר העתיקה, בקצה רחוב פנסקה. תומס הוביל אותנו אל הרחבה שבה עמד בית הכנסת מ־1893 ועד 1969, אז נהרס בידי השלטון הקומוניסטי לצורך סלילת כביש. באותה עת נהרסו גם בתי השכונה היהודית שעל המורדות המזרחיים של גבעת המצודה, ובהם בית הכנסת האורתודוקסי וישיבת פרסבורג. ברחבה הוקמה אנדרטה לשואת יהודי סלובקיה, ולצדה יצר תומס תערוכה קטנה ובה תצלומים של בית הכנסת שניצב כאן פעם. על מורדותיה הדרומיים של הגבעה הוקם בית הקברות היהודי, שבו נקבר החתם סופר. בזמן המלחמה הוחלט לכרות מנהרה לרכבת קלה דרך בית הקברות. בעזרת שוחד ניצלו כמה קברים, ובהם קברו של החתם סופר, ונבנה עבורם חלל מתחת למסילה. בראשית שנות האלפיים הוסדרה הכניסה לאתר, אך הוא סגור רוב הזמן ויש לתאם ביקור מראש; אנחנו הגענו עם תומס. יתר המצבות, שמספרן אינו ידוע, הועברו לבית הקברות החדש, שהוקם כמה מאות מטרים צפונה ובמעלה הגבעה לאחר שבית הקברות הישן התמלא. תומס יזם מבצע שיקום, אך בשל מחסור בתקציב הוא לא התקדם ורק מצבות בודדות הועמדו מחדש. כשחזרנו אל אנדרטת השואה ראינו בסמוך את קתדרלת מרטין הקדוש, ששימשה להכתרת מלכי הונגריה בתקופת הכיבוש העות׳מאני של בודפשט (1541-1686) - עדות אילמת לעולמות שחיו זה לצד זה עד השואה. מן הקתדרלה עלינו בשביל הצמוד לחומה אל תערוכה נוספת שיצר תומס, על אישים חשובים שיצאו מברטיסלבה, ובהם יהודים. כאן נפרדנו ממנו וחצינו את גשר הולכי הרגל מעל הכביש אל רחוב היהודים, Židovská. לפני סלילת הכביש היה זה הרחוב הראשי של השכונה, ובתים ניצבו משני עבריו. אפשר לבקר במוזיאון היהודי שבמעלה הרחוב. סמוך אליו, ברחוב Zámocká 36, עמדה הישיבה, שנהרסה בשנות השישים, ולצדה בית הכנסת האורתודוקסי, שנהרס ב־1980. תערוכה נוספת של תומס, המתארת את החיים היהודיים לפני המלחמה, מוצגת ברחוב היהודים סמוך לגשר.
את חלקו השני של היום הקדשנו לטיול רגלי בעיר. התחלנו במצודה; הנוף הנשקף ממנה מצדיק את הטיפוס, אף שלטעמנו אפשר לוותר על התערוכה שבתוכה. ביציאה מן המצודה, סמוך לבניין הפרלמנט, לקחנו מונית חזרה לעיר העתיקה וירדנו ליד שער מיכאל, שער מרשים מן המאה ה־14 שאפשר לעלות לראש מגדלו. משם המשכנו אל הכיכר המרכזית, המוקפת מבנים מונומנטליים ופסלים משעשעים שקל לזהות לפי מעגלי האנשים המצלמים אותם: פסל נפוליאון, וכמובן צ׳ומיל - פועל המציץ בחיוך מפתח ביוב. המשכנו דרומה אל המבנים המרשימים של התיאטרון הלאומי ואולם הקונצרטים. מכאן הדרך קצרה אל גדת הדנובה, שבה ניצב דגם ברונזה של העיר. אור הערב השתקף במים, ולרגע יכולנו פשוט ללכת בשקט לאורך הנהר ולתת לרשמי היום לשקוע.
יום שני: מחנה סרד
ביום הבא הצטרפו למסע גם אימי ואחי ונסענו למחנה סרד (Sereď), ששימש מחנה ריכוז ומעבר ליהודי סלובקיה לפני גירושם. זה היה אחד הרגעים הקשים במסע כולו: לעמוד במקום שבו ההיסטוריה אינה נשארת עוד בין דפי הספרים, אלא נעשית כמעט מוחשית, קרובה עד כאב. בסרד הורגש ביתר שאת עד כמה גירוש יהודי סלובקיה והשמדת הקהילות אינם פרק סגור בעבר, אלא הד מתמשך המוסיף להישמע גם היום. זהו מקום שמכריח אותך לעצור - לא רק כדי לדעת, אלא כדי להרגיש את ממדי האובדן ולהבין עד כמה העולם היהודי שהיה כאן נגדע באחת.
מוזיאון השואה תופס רק חלק מן המבנים ששימשו את המחנה בזמן המלחמה. במקור היה זה מחנה צבאי, והוא אף שימש את הצבא הסובייטי ובעלות בריתו בצ׳כוסלובקיה בתקופת השלטון הקומוניסטי. בכניסה המתין לנו ד״ר מרטין קורצ׳וק, מנהל המוזיאון, שיחד עם אנשי צוותו סייע לנו למצוא מידע נוסף על המשפחה, סיפר את סיפורו של המקום ושיתף אותנו בעדויות ניצולים. אחד מאנשי הצוות הדריך אותנו בין התצוגות, ושם למדנו גם כי דרום סלובקיה ומזרחה נחשבו אז לחלק מהונגריה ולכן המוזיאון עוסק בהם פחות. שמענו על קברי אחים שהתגלו ועל אחרים שמיקומם המשוער ידוע, אך טרם נמצאו. הידיעה שיש עדיין אדמה שמסתירה את סיפורי הנרצחים הוסיפה לביקור תחושת אי־שקט עמוקה. הביקור בסרד היה ביום שישי, ומיהרנו לצאת לנסיעה של כחמש שעות כדי להגיע לקושיצה לפני כניסת השבת.
יום שלישי: קושיצה ומתחם בתי הכנסת
קושיצה (Košice) היא עיר מרשימה ומלאת אופי, שבה כנראה גרה סבתא במשך כמה שנים. הביקור שם, ובמיוחד במתחם בתי הכנסת, עורר בי תחושת קרבה למשהו שהיה ואיננו עוד - לא רק זיכרון פרטי, אלא עולם שלם של קהילה, תפילה, שפה וחיים. היה בזה גם צער, אבל גם הערכה עמוקה לעושר הרוחני והאנושי שהיה ליהדות סלובקיה. כל רחוב וכל אבן בעיר הזו הזכירו לי עד כמה הסיפור המשפחתי שלי שזור בסיפורן של קהילות שלמות, שחיו, יצרו ונעלמו.
בשבת בבוקר פגשנו את פאבול, אחד מוותיקי הקהילה. רוב חברי הקהילה נסעו לבקר בקהילה שכנה, אך פאבול נשאר בקושיצה. הוא הוביל אותנו דרך רחובות מרכז העיר העתיקה אל מתחם הקהילה היהודית ברחוב Zvonárska, וכחבר הקהילה החזיק גם במפתחות. המתחם נמצא בבעלות הקהילה ויש בו כמה מבני ציבור, ובהם מזכירות הקהילה. בעבר פעלה במקום גם מסעדה כשרה, אולם מספר חברי הקהילה הולך וקטן והמסעדה נסגרה. במקום פעל גם מקווה טהרה, שכיום הוא הרוס. המבנה המרכזי במתחם הוא בית הכנסת. הוא שופץ ושוחזר מבחוץ, אך פנים המבנה הושאר כפי שהיה לאחר המלחמה. המחזה שנגלה לעינינו הותיר אותנו פעורי פה: עדיין אפשר להבחין בתקרה המצוירת, בעיטורים סביב ארון הקודש ובחלונות הוויטראז׳ היפים, אולם הכול מתפורר. הריהוט, הפרוכת, הבימה, הספסלים, ספרי הקודש ותשמישי הקדושה אינם עוד. חלק קטן מהם נשמר והועבר לבית המדרש הסמוך. לפני שנכנסנו לבית המדרש הראה לנו פאבול את הסוכה, ובה סכך שהשתמר במשך שנים. מבנה בית המדרש שופץ גם מבפנים, וכיום הוא משמש את הקהילה הקטנה כבית כנסת כשיש מניין. בשנים האחרונות הצטרפו לקהילה סטודנטים ישראלים שבאו ללמוד בבית הספר לרפואת שיניים בעיר, ולכן בתקופת הלימודים גדל הסיכוי לקיום מניין. פאבול הראה לנו גם כמה לוחות שיש שאסף, חלקם מבתי הכנסת של קושיצה וחלקם מעיירות אחרות בסלובקיה, שבהן נהרסו בתי הכנסת או הוסבו לשימוש אחר בתקופת השלטון הקומוניסטי.
יצאנו ממתחם הקהילה והמשכנו אל בית הכנסת האורתודוקסי ברחוב פושקין (Puškinova). בדרך חלפנו על פני מבנה ששימש בעבר בית כנסת חסידי וכיום משמש את העירייה, ולכן אי אפשר להיכנס אליו (רחוב Krmanova 5). בית הכנסת ברחוב פושקין שוחזר במלואו וכיום משמש מוזיאון. מן הרחוב נגלית חזית מרשימה ובה פתחים מקומרים גבוהים הפונים אל רחבה גדולה - מראה שאינו אופייני לרבים מבתי הכנסת באירופה, שהוסתרו בדרך כלל מאחורי קיר. הפתחים נועדו ליצור רושם בלבד: זהו קיר המזרח, והכניסה האמיתית נמצאת בשער צדדי. אולם התפילה המשוחזר מעניק תחושה של הוד והדר, אך בחדר האחורי האווירה משתנה. שם מוצגת תערוכה קטנה על שואת יהודי סלובקיה, ופאבול סבר שהיא מצומצמת ונראית כאילו הוקמה רק כדי לצאת ידי חובה. כשיהודי קושיצה גורשו, הם כונסו תחילה בבית הכנסת הזה. ככל הנראה כבר הגיעו אליהם ידיעות על האסון המתקרב, ופאבול הראה לנו כתובות נסתרות שהמגורשים הותירו על הקיר. מול הסימנים הדהויים האלה נעלם לרגע הפער שבין המוזיאון המשוחזר לבין האנשים שחיכו כאן לגורלם.
חזרנו עם פאבול לכיכר המרכזית בעיר העתיקה ונפרדנו ממנו לשלום. המשכנו לאורך הכיכר הארוכה, שהיא למעשה מדרחוב בשם Hlavná Ulica, ולאורכה מבני ציבור מרשימים, מזרקות ופסלים. קתדרלת סנט אליזבת ניצבת בחלקו הדרומי של המדרחוב; אחריה נמצא מגדל סנט אורבן, ובמרכז הכיכר עומד התיאטרון הלאומי. בין הקתדרלה לתיאטרון יש מזרקה מזמרת - מופע של מים, אור ומוזיקה שכדאי לראות לאחר רדת החשיכה. המשכנו לאורך רחוב הלאבנה ובין מבני הבארוק היפים שלאורכו, חלפנו על פני התיאטרון, מזרקת המזלות והפסל לזכר המגפה השחורה, ואז פנינו צפונה לרחוב באצ׳לקוב (Baclkova Ulcita). לפי התחקיר שערכנו, סבתי אלישבע התגוררה במספר 16 לפני שעלתה לארץ. קל היה לדמיין אותה כבחורה צעירה היוצאת לבלות במרכז העיר.
משם חזרנו דרומה לאורך שדרות מויזס (Moyzesova), שדרה רחבה שבקצה הצפוני ניצב בניין העירייה המרשים. חלפנו על פני מבני ציבור נוספים, ובהם מוזיאון התקשורת והאוניברסיטה, בדרכנו אל אולם הקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית שבקצה הדרומי. המבנה היפהפה שימש עד מלחמת העולם השנייה כבית הכנסת הנאולוגי. בתקופת השלטון הקומוניסטי מכרה אותו הקהילה לעירייה, וכיום אין בחזיתו דבר המעיד על תפקידו הקודם. אי אפשר להיכנס אליו כשאין מופע, ולכן נותרנו בחוץ מול בניין מרשים ששינה את ייעודו - עוד מקום שבו ההווה ממשיך להתקיים מעל שכבה יהודית שכמעט נעלמה מן העין.
אחר הצהריים חזרנו לסיבוב במרכז העיר. התיאטרון נפתח לאירוע ילדים בחינם, וכך יצא לנו לראות את המבנה מבפנים - תיאטרון אירופי קלאסי במלוא הדרו, עם יציעים, תקרה מקושטת ונברשות קריסטל. המשכנו לרחוב Hrnčiarska, רחוב האומנים: רחוב ציורי וקסום המלא בבתי מלאכה מסורתיים, ובהם קדרות, נפחות ואפיית לחם, אם כי בשבת גשומה אחר הצהריים רוב העסקים היו סגורים. חזרנו דרך הגן הציבורי וארמון יעקב - מבנה גותי יפה שאפשר לראות רק מבחוץ - והמשכנו ברחוב מינסק אל הכיכר המרכזית. ברחוב מינסק אפשר לראות שרידים של שער העיר מן המאה ה־14, שנהרס יחד עם החומה. לאחר רדת החשיכה חזרנו לצפות במופע האור והמוזיקה במזרקה שמול התיאטרון.
יום רביעי: הרי הטטרה הגבוהים וקניון דונייץ
ביום הרביעי עברנו אל מרחבי הטבע של הרי הטטרה הגבוהים (Vysoké Tatry). מול הפסגות, היערות והאוויר הצלול, נפתחה לרגע נשימה אחרת. אחרי הימים הטעונים של עיסוק בזיכרון, בהיסטוריה ובחורבן, הטבע העניק שקט שלא ביטל את הכאב, אלא איפשר לשאת אותו אחרת. גם זה היה חלק מן המסע: לא רק להביט לאחור, אלא גם לתת מקום ליופי הפשוט של העולם, שמתקיים לצד הזיכרון ואינו מוחק אותו.
יצאנו בבוקר קריר לכיוון טטרנסקה לומניצה. בחורף זהו אתר סקי, ובקיץ נקודת מוצא למסלולי הליכה בדרגות קושי שונות בהרי הטטרה הגבוהים. בשעות הבוקר היו ההרים עטופים ערפל, אבל כבר למדתי לא למהר לוותר: בהרים האלה המסך הלבן יכול להיפתח בתוך רגע. עלינו ברכבל אל אזור אגם סקאלנטה פלסו, ולעלייה הגבוהה יותר אל פסגת לומניצקי שטיט החלטנו לוותר. למעלה היה קר מאוד - כדאי להצטייד בבגד חם ובמעיל גשם - אך בקפיטריה היה נעים. יצאנו למסלול המעגלי הקצר סביב האגם, הכולל קטע סלעי מעט מאתגר, ואז התרחש הפלא: דקות ספורות לאחר שהתחלנו ללכת התפזר הערפל, והפסגות נחשפו בבת אחת. עמדתי מול הנוף הפנורמי בתחושת השתאות, כאילו ההר העניק לנו לרגע הצצה סודית. מטיילים בכושר טוב יכולים להמשיך משם למסלולים יפים ומאתגרים יותר. אנחנו ירדנו לחניה והמשכנו לעבר הגבול עם פולין, אל שמורת הטבע Pieniny ואל קניון נהר דונייץ (Dunajec), המשמש גבול טבעי בין סלובקיה לפולין. בעיירה שממערב לפארק אפשר לשכור אופניים או סירת גומי לרפטינג בקניון, עם מדריך או בלעדיו; חברת ההשכרה אוספת את המטיילים בקצה המסלול המזרחי. אנחנו בחרנו ברפטינג רגוע, המתאים לכל גיל, עם מדריך שדיבר פולנית בלבד. בין קירות הקניון הירוקים, כשהסירה נסחפה לאטה במורד הנהר, הרגשתי איך הגוף והלב משתחררים מעט מן הכובד של הימים הקודמים. בעיירה יש גם גשר הולכי רגל מעל הנהר, למי שרוצה לקפוץ לרגע אל הצד הפולני.
יום חמישי: זבורוב ובארדיוב
ביום החמישי הגענו לזבורוב (Zborov), הכפר שבו נולדה סבתא, ומשם לבארדיוב (Bardejov), אחת הערים היפות שראיתי במסע, שבה ביקרתי גם בסובורביה (Suburbia) היהודית. המעבר בין הכפר המשפחתי הקטן לבין העיר העתיקה והמרהיבה המחיש לי שוב עד כמה המסע הזה נע כל העת בין הפרטי להיסטורי, בין זיכרון אינטימי לבין סיפורה של קהילה שלמה. לעמוד בזבורוב היה עבורי רגע שקט אך עמוק - מפגש עם מקום שהיה פעם תחילתו של סיפור משפחתי, והיום הוא נקודת חיבור בין עבר להווה. ראשיתה של הקהילה היהודית בזבורוב עוד בתקופת הקיסרות האוסטרו־הונגרית. גליציה, שנמצאת כיום מעבר לגבול בפולין, הייתה חלק מהונגריה, כמו גם סלובקיה. יהודים מגליציה, שהיו ברובם אורתודוקסים מסורתיים וחסידים, נדדו דרומה והתיישבו בכפר זבורוב, הנמצא על הדרך לבארדיוב, במרחק של כ־10 ק״מ, ובהם גם סבא וסבתא של סבתי אלישבע. בארדיוב הייתה עיר גדולה יחסית, אך נאסר על יהודים להתגורר בתחומיה ולכן הם התיישבו בכפרים הסמוכים. השפה שבה דיברו הייתה הונגרית. הקהילה בבארדיוב הוקמה מאוחר יותר, כשהותר ליהודים להקים שכונה מחוץ לחומות העיר, שכונתה הסובורביה בשל מיקומה. עם סיום מלחמת העולם הראשונה והקמת הרפובליקה הצ׳כוסלובקית מצאו עצמם יהודי בארדיוב וזבורוב בתחומי הרפובליקה החדשה. תחת הנהגתו של הנשיא תומאש מסריק הייתה זו מדינה דמוקרטית וליברלית, והיהודים נהנו מחופש ומשוויון חריגים ביחס למדינות הסובבות. בארדיוב גדלה ויצאה מן החומות, הסובורביה נמצאה במרכז העיר החדשה, וקהילת בארדיוב נתנה חסות לקהילות בכפרים, ובהן זבורוב.
גן העדן הזה הפך למלכודת. בהסכם מינכן מ־1938 התפרקה צ׳כוסלובקיה. סלובקיה הפכה למדינת חסות של גרמניה, תחת משטר פשיסטי שגירש באופן פעיל את היהודים לפולין הכבושה ומשם למחנות ההשמדה. הגירושים הגדולים החלו ב־1942, במשלוח של 999 נשים ונערות למחנות ההשמדה. גם סבא וסבתא של סבתי מזבורוב, שכבר היו מבוגרים מאוד, גורשו. משפחתה הקרובה של סבתי - הוריה ואחיה - זכתה ל״פטור״ בזכות אחיה בנימין, שהיה רופא שיניים. אך הפטור לא נמשך זמן רב: באוגוסט 1944 פרץ המרד הסלובקי, שבו השתתפה גם הצנחנית מארץ ישראל חביבה רייק. הצבא הגרמני דיכא את המרד, וגרמניה השתלטה ישירות על המדינה. הפטורים בוטלו וכל היהודים שנותרו נשלחו למחנות ההשמדה. דוד בנימין כבר היה פעיל במחתרת וסייע לאנשים לברוח מן הרכבות. הוא עצמו קפץ מרכבת נוסעת ונורה במקום. לפני גירושו דאג להחביא את אשתו אנה ואת ילדיו רובי ואריקה, אולם הגרמנים תפסו אותם לבסוף ושלחו אותם לאושוויץ. בזכות תושייתו של בנימין הם הגיעו לאושוויץ לקראת סוף המלחמה ושרדו. רובי ואריקה חיים כיום בישראל. שאר בני המשפחה, למעט סבתא אלישבע שעלתה לארץ, גורשו ונרצחו בטרבלינקה; רק טונקה, אחותה של סבתא, שרדה את המחנה.
הגענו לזבורוב בבוקר גשום ויצאנו לחפש את בית סבתי, בית משפחת רייך. היו בידינו כתובת ממכתבים שנשלחו לפני המלחמה, מפה ישנה - שמות הרחובות השתנו, אך מספרי הבתים נותרו - ותצלום שצולם בחצר הבית, כנראה בעת ביקורה של סבתי בחתונתה של אחותה מינה. ברקע התצלום נראו גבעות מיוערות וטירת זבורוב, וכל קו באופק הפך עבורנו לרמז. לבסוף איתרנו שני בתים אפשריים: אחד נותר כמעט כפי שהיה, ובו מתגוררת כיום משפחה מקומית; במקום השני ניצבת וילה חדשה שנבנתה על חורבות הבית הישן. עמדתי מול שניהם וניסיתי להחליט איזה מהם נשא פעם את קולות משפחתנו, אך אולי עצם החיפוש היה חשוב מן הוודאות. איתרנו גם מגרש שבו, להערכתנו, עמד בית הכנסת, אולם דבר לא שרד ממנו. בית הקברות היהודי של זבורוב שוקם, אך מפאת קוצר הזמן לא הגענו אליו - החמצה שנשארה איתי גם לאחר שעזבנו את הכפר.
מזבורוב המשכנו לבארדיוב. קבענו מראש עם לובה, מדריכה במתחם הסובורביה היהודית. העיר העתיקה של בארדיוב הוכרזה אתר מורשת עולמית של אונסק״ו, והסובורביה נכללה בהכרזה. במתחם שוחזרו בית הכנסת ובית המדרש, ושחזור המקווה עדיין בעיצומו - הכול בזכות תרומה נדיבה של יהודי אמריקאי. העיטורים על הקירות והתקרות שוחזרו על סמך השרידים ששרדו את השואה ואת השלטון הקומוניסטי, שכן תצלומים לא נותרו. המקווה שימש בעבר גם בית מרחץ, ואנשים שאינם יהודים הגיעו אליו; אולי משום כך היה קל יותר לשחזרו. בית המדרש שימש את המשטר לכינוס היהודים לפני גירושם, וגם כאן, כמו בקושיצה, נמצאו על הקירות כתובות שהותירו מגורשים. כל אות חרוטה נראתה לי כניסיון אחרון לומר: היינו כאן. האתר המרגש ביותר היה בית הכנסת ביקור חולים, הנמצא בעיר העתיקה, רחוב אחד ממערב לכיכר ובין הכיכר לסובורביה. בית הכנסת נשמר בשלמותו: בזמן המלחמה הסתירו אותו תושבים מקומיים מן הנאצים, ובתקופת השלטון הקומוניסטי שמר עליו אדם לא־יהודי. הוא היה זה שפתח לנו את הדלת, וכשנכנסנו הרגשתי כאילו פסענו מאה שנים לאחור. בית הכנסת נותר מרוהט ומעוטר: ארון הקודש, הבימה, ספר התורה, תפילין וטליתות - הכול עוד שם, אפילו לולב יבש. במיוחד ריגשו אותי הקופסה הכחולה של קק״ל ומפת ארץ ישראל מתקופת המנדט. בבית המדרש שמאחור נערמו ספרים ישנים ומתפוררים, וצבט את הלב לראות כמה מעט מפריד בינם לבין אובדן נוסף. זה היה אחד הרגעים המרגשים והעצובים ביותר במסע: מקום שנשמר כמעט בשלמותו, ובכל זאת העולם שמילא אותו איננו
יום שישי: גן העדן הסלובקי ורטקובה
ביום השישי יצאנו לכיוון רטקובה שבמחוז בנסקה ביסטריצה, כפר הולדתו של סבא אברהם. בדרך עצרנו בפארק גן העדן הסלובקי (Slovenský raj), אחת משמורות הטבע היפות בסלובקיה. רוב המסלולים בפארק מיועדים למיטיבי לכת, ואפשר להקדיש לאזור כמה ימים ואף ללון בלודג׳ים שבתוכו. מכיוון שאמי המבוגרת הייתה איתנו, בחרנו במסלול קצר ונוח. זו הייתה רק טעימה קטנה מן הפארק, אבל השבילים הירוקים והשקט שבין העצים העניקו לנו הפוגה לפני המפגש הטעון עם כפר הולדתו של סבא
לאחר מכן המשכנו לרטקובה (Ratková), הכפר שבו נולד סבא. בדרך לרטקובה עצרנו בעיירה רבוצה (Revúca) להפסקת צהריים, ועברנו ליד המבנה ששימש בעבר בית הכנסת של הקהילה המקומית. המבנה נרכש בידי קהילה פרוטסטנטית חדשה וכיום הוא משופץ לקראת הפיכתו לבית תפילה. לזכותה של הקהילה יש לציין שאנשיה מכירים בעברו של המבנה ומציינים את היותו בית כנסת, ובמהלך השיפוץ משתדלים לשמר את המעט שנותר מן העיטורים המקוריים. התחושה במקום הייתה מעורבת, והיה מרגש לפגוש את אנשי הקהילה הצעירים משפצים את המבנה והופכים אותו מחדש לבית תפילה, תוך הוקרה ליהודים שחיו שם רק לפני שבעים שנה.
הכפר רטקובה כמעט לא שינה את פניו במאה השנים האחרונות; רק הבתים, שחלקם היו כנראה מפוארים, הזדקנו ונמצאים בשלבים שונים של התפוררות. דווקא משום כך, אפילו יותר מבזבורוב, התחושה הייתה כמעט בלתי נתפסת: לעמוד במקום קטן ושקט כל כך ולדעת שמכאן החל חלק מן הסיפור המשפחתי שלי. הנוף הפסטורלי לא טשטש את המטען הרגשי, אלא חידד אותו. הוא הזכיר לי שהשורשים שלנו נטועים במקומות ממשיים שאפשר לעמוד בהם, לנשום את האוויר שלהם ולנסות לדמיין את החיים שהיו כאן פעם. במרכז הכפר ניצבת הכנסייה, כיום נטושה, ומאחוריה מבנה בית הספר האוונגליסטי, הנטוש אף הוא. בבית הספר הזה למדו סבא, אחיו ואחותו. זה היה בית הספר היחיד בסביבה, והילדים היהודים למדו בו לצד שאר ילדי הכפר. מעל הדלת הוצב שלט לזכר הילדים היהודים שלמדו במקום ונשלחו למחנות; גם שמות בני משפחתי מופיעים עליו. לא רחוק משם נמצא בית משפחתו של סבא. חלקו האחורי שימש למגורים ובחלקו הקדמי פעלה חנות מכולת. מן החלון מכר סבא־רבא גזוז לילדי הכפר. במחקר שערכתי לקראת הנסיעה מצאתי זיכרונות שכתב אחד מילדי הכפר הלא־יהודים בזקנתו, ובהם הזכיר את קיוסק הגזוז של סבא־רבא. כשעמדתי במרכז הכפר דמיינתי את סבא כילד, רץ עם חבריו בין בית הספר לבית, והמרחק בין העבר להווה הצטמצם לרגע. לא רחוק משם איתרנו מבנה שלפי הכתובת היה כנראה בית הכנסת; כיום הוא משמש בית מלאכה. הכפר כולו נראה כאילו הזמן עמד בו מלכת, ובתיו - חלקם נטושים וחלקם מאוכלסים - שומרים בשתיקתם את עקבותיהם של כל מי שחיו כאן
ממרכז הכפר המשכנו לחפש את בית הקברות היהודי. הוא אותר מחדש לפני שנים מעטות בידי חובב ציפורים. כיום מכסה אותו יער עבות והגישה אליו קשה: צריך לפלס דרך בסבך ולחצות ואדי לפני שמגיעים אל הקברים. ככל שהעמקנו בין העצים הלכה התחושה והכבידה. ניסינו לזהות שמות על המצבות; היה ברור שהכתב עברי, אך הזמן, הגשם והטחב עשו את שלהם, וברוב המקרים היה קשה עד בלתי אפשרי לקרוא. בתוך היער השקט אמרנו קדיש. המילים המוכרות נשמעו שונות במקום הזה - כאילו ביקשו להשיב לרגע קול למי ששמותיהם כמעט נמחקו מן האבן. עזבנו את המקום, אך הכובד ליווה אותנו לאורך כל הדרך לבנסקה ביסטריצה.
יום שביעי: בנסקה ביסטריצה וקרמניצ'קה
את היום השביעי הקדשנו לבנסקה ביסטריצה (Banská Bystrica) ולסביבתה. העיר קשורה לפעילותה של חביבה רייק, ובדרומה נמצא הכפר קרמניצ׳קה (Kremnička), כיום שכונה בתחומה. שם נעשתה ההיסטוריה מוחשית במיוחד: השואה בסלובקיה לא הייתה רק מערכת של צווים וגירושים, אלא גם רצח שבוצע באדמה הזאת עצמה. היום הזה הרחיב את נקודת המבט שלי מן הסיפור המשפחתי אל סיפורו של עולם יהודי שלם שנכחד.
פתחנו את היום בעיירה קרמניצה (Kremnica), שאין לבלבל בינה לבין קרמניצ׳קה, שאליה נגיע בהמשך. כמו עיירות אחרות באזור, גם קרמניצה צמחה והתעשרה בזכות המכרות שסביבה. העיר העתיקה מוקפת חומה, ובתוכה טירה יפה; מן המגדל של כנסיית הטירה נשקף נוף רחב שהעניק לבוקר פתיחה בהירה ושלווה. משם חזרנו לכיוון בנסקה ביסטריצה ועצרנו בכפר הרונסק (Hronsek), שבו עומדת אחת מכנסיות העץ של סלובקיה, המוכרות כאתר מורשת עולמית של אונסק״ו. הכנסייה נבנתה ב־1726, לאחר שהמלך נענה לדרישה לאפשר לכנסייה האוונגליסטית, מזרמי הרפורמציה, להקים בתי תפילה בתחומי הממלכה; עד אז הותר לבנות רק כנסיות קתוליות. ההיתר הותנה בכך שהמבנה ייבנה מעץ בלבד, ללא מסמרי ברזל, ועל אדמה שתקצה המדינה - בדרך כלל אדמת ביצה מחוץ לעיר. מתוך 38 כנסיות שנבנו כך, רק שבע עדיין עומדות. השקט והדיוק של מבנה העץ העתיק עמדו בניגוד חריף למה שפגשנו בהמשך היום בקרמניצ׳קה.
לאחר העצירה בהרונסק המשכנו דרך בנסקה ביסטריצה אל קרמניצ׳קה (Kremnička), כיום שכונה בדרום העיר. בנסקה ביסטריצה הייתה עיר מכרות עשירה - בנסקה פירושה מכרה בסלובקית - ובסביבתה כרו נחושת, כסף, זהב וברזל. שמור לה מקום של כבוד בהיסטוריה של סלובקיה המודרנית: כאן פרץ המרד הסלובקי נגד משטרו הפשיסטי של יוזף טיסו, ששיתף פעולה עם הנאצים, וכאן גם נחשפה אכזריות הדיכוי הגרמני. אחד הקרבות ההרואיים של המרד התחולל בקרמניצ׳קה, ובשולי השכונה נמצא כיום קבר האחים הגדול ביותר בסלובקיה מתקופת מלחמת העולם השנייה. לאחר דיכוי המרד השתמשו הנאצים ועוזריהם מפלוגות הלינקה (Hlinka) הסלובקיות בתעלות נגד טנקים שחפרו המורדים, והשליכו לתוכן את גופות הנרצחים. בקבר נמצאו 747 גופות, רובן של יהודים, אך גם של בני רומה ושל פרטיזנים אחרים; בין הנרצחים היו 211 נשים ו־58 ילדים. המספרים קיבלו ממד אחר כשעמדנו מול האדמה עצמה וידענו מה היא מכסה. ב־1949 הוקמה במקום אנדרטה, וב־1995 נוספה לה מנורה ועליה המילה ״זכור״
עזבנו את קרמניצ׳קה בשתיקה וחזרנו אל מרכז בנסקה ביסטריצה, אך המראה של קבר האחים והאדמה המכסה אותו המשיך ללוות אותנו. כשהגענו לעיר החל לרדת גשם, וכך נדמה היה שהכובד מן האתר זולג איתנו גם אל התחנה הבאה. מוזיאון המרד, שהוקם ב־1969 במבנה ברוטליסטי לא רחוק מן הכיכר המרכזית, מתעד את המרד הסלובקי ועוסק גם בתנועות אנטי־פשיסטיות ברחבי אירופה. הניגוד בין המבנה הקודר לבין הכיכר הסגורה לכלי רכב, המוקפת בתים מפוארים, מסעדות ובתי קפה, היה חד; הגשם רק העמיק את תחושת הכובד. ברחבת הכבוד שבכניסה מוצבים שלטים לזכר שואת יהודי סלובקיה ושואת בני הרומה, וכן ציון לקברו של החייל האלמוני מן המרד, שלכבודו ניצב הפסל במרכז הרחבה. על קיר המוזיאון קבועות אבני הוקרה לעמים שמהם הורכבו יחידות הפרטיזנים הסלובקיות, ובהם היהודים. לוח נוסף מציין את 1,300 הצעירים היהודים שנלקחו לעבודות כפייה בצבא הסלובקי הפשיסטי. אחד מהם היה דוד חיים, אחיו של סבא, ולכן ברגע הזה חדל המוזיאון להיות רק אתר היסטורי והפך לחלק מן הסיפור המשפחתי שלי. ב־1942 הצליח חיים לברוח, ובתחנת הרכבת בקושיצה פגש את הוריו בפעם האחרונה, כשהיו בדרכם לאושוויץ. הוא המשיך ללורינצי שבהונגריה, שאליה עברה אחותו רחל לאחר נישואיה; בעלה כבר גורש. חיים הזהיר אותה ואף השיג עבורה תעודות מזויפות. בדרך לא דרך חצה את הגבול לרומניה, המשיך לטורקיה ומשם בדרך היבשה לארץ ישראל. רחל השתמשה בתעודה המזויפת והסתתרה בזהות בדויה במשך כל המלחמה. ב־1947 חזר חיים להונגריה בשליחות תנועת הפועל המזרחי כדי לארגן את עליית שארית הפליטה, פגש שוב את רחל וסייע לה לעלות ארצה. כדאי לבקר ברחבת הכבוד ובגן הצמוד, גם אם מוותרים על הכניסה למוזיאון עצמו. בגן פזורים מטוס, טנקים, תותחים וקרונות רכבת מתקופת המרד ומלחמת העולם השנייה. בפינה הצפון־מערבית נמצאת גינת חביבה רייק, לזכר הצנחנית מארץ ישראל שנלחמה בנאצים ובעוזריהם הסלובקים במרד ונהרגה; הגינה פתוחה לביקור בשעות מסוימות בלבד.
יום שמיני: בנסקה שטיאבניצה וסיכום
ביום האחרון ביקרנו בבנסקה שטיאבניצה (Banská Štiavnica), עיר יפהפייה שכמו חתמה את המסע כולו ברגע של התבוננות שקטה. חנינו במרכז העתיק והלכנו ברגל אל המבנה ששימש בעבר בית כנסת. המבנה שופץ לחלוטין, אך מראהו החיצוני נשמר, ובכלל זה הכתובת ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ ותבליט לוחות הברית. כיום הבניין הוא חלק ממתחם ERB, הכולל מבשלת בירה, מסעדה ומלון. לא רחוק משם, בפסאז׳ היוצא מן הרחוב הראשי, נמצא בית קפה נחמד, ולצדו מרתף ובו דגם תלת־ממד של העיר שבנה אמן מקומי. מחוץ למרכז ההיסטורי היפה יש בעיר עוד שלושה אתרים חשובים: הטירה הגדולה שהגנה על העיר - נוסף על טירה קטנה יותר בראש הרחוב העולה מבית הכנסת; האקדמיה לבוטניקה וליערנות, השוכנת במבנה היסטורי יפה בתוך גן בוטני, הוקמה בימי הזוהר של העיר ופועלת עד היום; והקלבריה, אתר נוצרי מן המאה ה־18 הבנוי בסגנון הבארוק ושוכן בגן יפה. העלייה אליו דורשת טיפוס במעלה ההר, אך הנוף והאדריכלות מצדיקים את המאמץ ומזכירים במידת מה את הגנים הבהאיים בחיפה.
כשאני חושב על הימים האלה עכשיו, אני מבין שהמסע החזיק בתוכו רבדים רבים בעת ובעונה אחת: שורשים משפחתיים, זיכרון יהודי, עדות לחורבן, וגם יופי אנושי וטבעי עוצר נשימה. חזרתי ממנו קרוב יותר אל עברם של בני משפחתי, אך גם מודע יותר לאחריות לזכור, לספר ולהעביר את הסיפור הלאה. המקומות שבהם ביקרתי כבר אינם רק שמות ששמעתי בילדותי; יש להם עכשיו רחובות, ריחות, שמיים, אבנים ופנים. ואולי זו המתנה הגדולה ביותר של מסע כזה: לא רק לראות מאין באת, אלא להרגיש שהעבר ממשיך ללכת איתך - חרישי, כואב ומאיר - בכל צעד בדרך.
מקורות לטיול שורשים בסלובקיה
הקהילה היהודית ושואת יהודי סלובקיה: אפשר למצוא מידע רב ביד-ושם, וגם:
יהדות סלובקיה https://jguideeurope.org/en/region/slovakia/
מידע על בית הכנסת הניאולוגי של ברטיסלבה, כולל סרטון המתעד את הריסתו https://jewish-heritage-europe.eu/2021/09/17/slovakia-pope/
יהדות ברטיסלבה בוויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%91%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%A1%D7%9C%D7%90%D7%91%D7%94
ברטיסלבה היהודית https://www.visitbratislava.com/jewish-bratislava/
-
אתר המורשת היהודית של סלובקיה https://www.slovak-jewish-heritage.org/
רשימת האתרים https://www.slovak-jewish-heritage.org/slovak-jewish-heritage-route/
מידע על מיקום בית הכנסת האורתודוקסי של ברטיסלבה https://www.slovak-jewish-heritage.org/route-sites/bratislava-synagogue/
אתר ארגון Jewrope של דר' שטרן https://www.synagogastupava.sk/en/
-
מוזיאון השואה במחנה סרד https://museums.eu/museum/details/17766/sere-holocaust-museum
-
הקהילה היהודית של קושיצה: https://www.kehilakosice.sk/contact-english.html
בית הכנסת בקושיצה: https://jguideeurope.org/en/region/slovakia/eastern-slovakia/kosice/
-
מועצת השימור של בארדיוב היהודית https://bardejov.org/visiting-information/
מכאן אפשר לתאם ביקור באתרים היהודים
תיעוד השיקום והשימור של בית הכנסת בסבורביה בבארדיוב https://jewish-heritage-europe.eu/2017/04/24/slovakia-restoration-of-bardejov-synagogue-is-complete/
בארדיוב מתוך אנציקלופדית הקהילות ביד ושם https://www.jewishgen.org/yizkor/pinkas_slovakia/slo112.html
תמונת גלויה של בית הכנסת בזבורוב מ 1916 המתעדת את ההרס מפגיעת פצצה במלחמת העולם הראשונה https://cja.huji.ac.il/browser.php?mode=set&id=47976
בית הקברות היהודי, זבורוב https://cja.huji.ac.il/browser.php?mode=set&id=53055
סיפור בניית בית הכנסת ברטקובה https://www.facebook.com/groups/tracingthetribe/posts/10160453397585747/
בית הקברות היהודי ברטקובה https://cja.huji.ac.il/browser.php?mode=set&id=52929
-
חביבה רייק
אנדרת הזיכרון לקורבנות הפאשיזם, קרמניצקה https://www.kamnavylet.sk/en/attraction/memorial-to-the-victims-of-fascism-in-kremnicka
בית הכנסת בבנסקה סטיאבינצה https://jewish-heritage-europe.eu/2014/10/07/renovated-synagogue-in-banska-stiavnica-sk-dedicated/
תיירות בסלובקיה
אתרים בברטיסלבה https://www.visitbratislava.com/
אתרים בקושיצה https://visitkosice.org/en/vidiet-a-zazit/kategorie/history-and-landmarks
מידע לתייר בקושיצה https://wanderlog.com/tp/10432/kosice-trip-planner
-
הטאטרה הגבוהים https://slovakia.travel/en/national-park-of-high-tatras
שמורת הטבע פייניני וערוץ נהר דונייצק https://slovakia.travel/en/national-park-of-pieniny
בארדיוב http://www.visitbardejov.com/en/
גן העדן הסלובקי https://www.npsr.sk/en
-
בנסקה ביסטריצה https://en.wikivoyage.org/wiki/Bansk%C3%A1_Bystrica
מוזיאון המרד https://muzeumsnp.sk/en/
העיירה קרמניצה https://slovakia.travel/en/kremnica-town-monument-reserve
כנסיית העץ בהרונסק https://en.wikipedia.org/wiki/Wooden_articular_church_of_Hronsek
בנסקה סטיאבניצה https://banskastiavnica.org/en/
הקבאליירה בבנסקה סטיאבניצה https://kalvaria.org/o-kalvarii/
