הקדמה
הגיע הרגע, המלש"ב מתגייס כשבוע אחרי פסח, ואנחנו מנסים לדחוס נסיעה משפחתית משותפת אחרונה. החיילת סוגרת את ליל הסדר בבסיס אבל מצליחה לקבל אישור לחופשה בחול המועד ובחג השני, כך שמרחב התמרון שלנו כמעט ולא קיים. ההנחיות היחידות שקיבלתי לגבי התכנון היו: רוצים לראות הרבה ירוק בעיניים וסומכים עליך שלא תאכזב. במקביל, מראים לי סרטונים באינסטגרם של הדולומיטים, פריחה אביבית במרבדים ירוקים כשברקע פסגות הרים עטורות בשלג וכמובן שמי תכלת וקרני שמש חמימות משלימות את התמונה.
אני ניגש לעבודה ומהר מאוד מתברר לי שהעסק יותר מורכב ממה שחשבתי. מחירי הטיסות ליעדים שקרובים לדולומיטים מרקיעי שחקים ןלכן החלטתי על מילאנו, מרחק סביר מהדולומיטים אבל גם מאפשר גמישות לאיזורים אחרים. בנוסף, לא מצאתי דרך לטוס הלוך וחזור עם אותה חברה, במסגרת הזמן של החופשה הצה"לית. לכן, החלטנו להזמין את הטיסות הלוך וחזור בחברות שונות, ולפצל את ההזמנה כך שבמקרה שהחיילת תיקרא לדגל נוכל לבטל את הטיסה שלה.
בשלב הבא הזמנו רכב. אז גיליתי שאנחנו אומנם טסים ל"מילאנו" אבל הטיסה הלוך נוחתת בברגאמו והטיסה חזור ממריאה ממלפנסה, כך שמדובר בלקיחה והחזרה של הרכב ממקומות שונים, עלות נוספת של כמה עשרות אירו. כמו כן, בניגוד למלפנסה שם תחנות ההשכרה פתוחות 24 שעות ביממה, בברגמו הן נסגרות ב 24:00. כיוון שהטיסה היתה אמורה לנחות רק ב ~23:00 היה סיכוי סביר שלא נספיק להגיע בזמן ולכן החלטנו להזמין ללילה הראשון מלון בקירבת שדה התעופה.
באופן שגוי לחלוטין, קישרתי את העובדה שאנחנו נוסעים בחג האביב, למזג אוויר אביבי. ככל שהתחלתי לברר, הסתבר לי שמדובר בשלהי עונת החורף. מבחינת שלג, יש עדיין מקומות שלא ניתן לטייל בהם. מבחינת רכבלים, יש כאלה שכבר סיימו את עונת הסקי וכעת סגורים לתחזוקה ובודדים שעדיין פתוחים.
התחלתי לפזול גם לכיוונים אחרים ושלפתי ממגירות הזכרון את עמק אאוסטה (Aosta). מאז שמעתי עליו לפני שנים רבות, הוא מתוייק אצלי כמקום שצריך להגיע אליו, אם כי לא בטוח שההרכב המשפחתי המלא הוא האידיאלי אליו. חשבתי שמזג האוויר בו יהיה יותר נוח ושאולי אפילו נשלב גיחה לצרפת דרך מנהרת המון בלאן. כשהתחלתי לברר קצת יותר לעומק הסתבר לי שגם שם, רבים מה highlights נמצאים בגובה שעדיין מכוסה בשלג, שלא ברור אם יימס עד אז או לא. דרך אגב, בימינו יש מצלמות רשת שפזורות במקומות מרכזיים וניתן להתרשם באופן ישיר איך זה נראה בשטח. החלטתי להכין שתי תוכניות טיול, אחת לדולומיטים והשנייה לעמק אאוסטה ולהחליט ברגע האחרון.
עברתי לחפש מקומות לינה (בשני האיזורים) ואז הסתבר לי שאנחנו נוסעים בשיא חופשת הפסחא, הילדים האיטלקים כבר בחופש והמחירים וההיצע בהתאם. הזמנתי מקומות עם אפשרות ביטול אבל כמה ימים לפני הנסיעה הגיע הזמן להחליט. בדיקה של תחזית מזג האוויר גילתה שאחרי שבוע שמשי ומקסים, יש צפי למזג אוויר גשום ומושלג לפחות ביומיים, שלושה הראשונים. מנסים להבין באיזה איזור יש יותר סיכוי למזג אוויר טוב יותר ואפילו לחפש אלטרנטיבות שונות לחלוטין, אבל נראה שפשוט אין לאן לברוח. באיזשהו שלב חשבתי אפילו לבטל את מקומות הלינה שהזמנתי ולעבור למתכונת טיול מתגלגל שתעניק לנו גמישות מירבית אבל הבנתי שלאור ההיצע הדל, יש מצב שיהיה לנו מאוד קשה למצוא מקומות לינה רלבנטיים.
החלטתי להמר על אאוסטה, רק בגלל שבנוסף להרים יש גם את העמק שבו קיוויתי אפשר יהיה לטייל. החלטתי שבהתאם למזג האוויר, נחליט אם לנסוע כבר ביום הראשון לעמק אאוסטה או שנבלה אותו באיזור ברגמו וניסע רק ללינה בעמק, בסוף היום.
בסופו של התהליך אני יכול לומר שמעולם לא השקעתי זמן רב כל כך, בתכנון טיול קצר כל כך ושמאוד יתכן שזמן התכנון, עלה בהרבה על זמן הטיול בפועל.
יום 1 - טיסה לברגמו
טיסת ערב לברגמו עם Ryanair. בצ'ק אין שואלים אותנו, אם אנחנו טסים לוינה. אנחנו מחליפים בינינו מבטים ו"מחליטים" להישאר עם התוכנית המקורית. נחתנו כמתוכנן ~23:00.
שדה התעופה קטן ואנחנו מוצאים את עצמנו במה שנראה כסוג של פיילוט לביקורת דרכונים אוטומטית, לבעלי דרכון ביומטרי ממדינות מסויימות, ביניהן למרבה ההפתעה גם ישראל. בפועל, אחרי סריקת הדרכון אנחנו מוצאים את עצמנו "לכודים" בין שתי דלתות זכוכית שנפתחות רק אחרי 2-3 דקות של המתנה. בזמן הזה, לפי הניחוש שלי, בן אנוש עובר על הפרטים של הדרכונים ומאשר את הכניסה. אחרי השלב הזה, מגיעים לפקיד הגירה שסורק שוב את הדרכון ומחתים אותו.
את מקום הלינה הזמנתי בסמוך ככל האפשר לשדה התעופה. מדובר בדירה בבית שנמצא בשכונה שצמודה לשדה. יש שביל הליכה בצמוד לגדר של שדה התעופה והמרחק הוא כ 2 ק"מ. כ 25 דקות הליכה והגענו לדירה יפה ומתוקתקת, BGY Airport House-8 minuti dall'aeroporto שמשקיפה על הכנסייה המקומית. מיקום מצויין ביחס לשדה אבל רעם המנועים שהתחיל בסביבות 5 לפנות בוקר, לא מאפשר ממש לישון.
יום 2 - אגמים
המלש"ב ואני חוזרים בהליכת בוקר זריזה לנמל התעופה לאסוף את הרכב שהזמנו. הזמנו את הרכב דרך RentalCars.com כאשר הספק הוא LocAuto. הדלפק נפתח בשעה 8:00 אבל יש כבר כמה אנשים שממתינים לפנינו.
הרכב עצמו נמצא במגרש חניה מרוחק מעט, ויש צורך לנסוע אליו באוטובוס מיוחד שמשותף לכל חברות ההשכרה. כשמגיעים למגרש שוב יש צורך לפנות לנציגי החברה שממתינים במגרש, יחד עם כל שאר הנוסעים באוטובוס שהזמינו רכב באותה חברה. לא יעיל במיוחד אבל אנחנו מסתערים ראשונים.
כיוון שיש לנו 2 מזוודות, 3 תיקים + 5 תיקי יום הזמנתי רכב בקטגוריה של אוקטביה סטיישן. קיבלנו סיאט קופרה סטיישן שלעניות דעתי לא שקול למה שהזמנו מבחינת גודל תא המטען, אבל ה"נחמדות" האיטלקית האופיינית של אנשי החברה מבהירה לנו שנאלץ לנסות להסתדר עם מה שיש.
חזרנו עם הרכב לדירה ואחרי לא מעט מאמצים, הצלחנו לדחוס את כל המטען פנימה ויצאנו לדרך.
כיוון שמזג האוויר בעמק אאוסטה לא בישר טובות ואילו בברגמו היה מעונן אבל לא גשום, החלטנו לפנות לטייל בסביבה.
התחנה הראשונה היתה אגם Endine, ואם להיות קצת יותר מדוייק, Parco Biali ב Monasterolo del Castello. אולי בגלל שזו היתה התחנה הראשונה ואולי בגלל השמחה שלא ירד גשם, אבל האגם הקטן הזה היה פשוט יפהפה. הלכנו קצת בשביל לאורך האגם, נהנים מהשתקפויות מושלמות ומוקפים בעצים וצמחייה. קריאות ההתפעלות שלנו היו הדבר היחיד שהפר את השלווה של כמה מקומיים שהיו בטיול בוקר עם הכלבים. הרוח הקלה שנשבה, "הורידה" עלינו "גשם" של עלי כותרת, מכמה עצים עם פריחה לבנה, מחזה מרהיב שנראה כמו פתיתי שלג.
המשכנו בנסיעה צפונה ב SP76 לצד האגם, כאשר בדרך אנחנו חוצים מקומות ישוב קטנים. הכביש הצר, שלעיתים רק מכונית אחת יכולה לעבור בו, מתפתל בין הבתים, שכנראה נבנו עוד לפני שמכוניות היו בתכנון. עצירה קטנה לקפה ומאפה ואנחנו בדרכנו לתחנה הבאה, ספסל ענק (או באיטלקית Panchina Gigante), בסמוך לכפר Fonteno, שצופה על אגם Iseo.
כשחיפשתי מקומות לעצירות קצרות לאורך הדרך לאאוסטה, התוודעתי לפרוייקט ספסלי הענק https://bigbenchcommunityproject.org/en/the-giant-benches. הרעיון הוא למקם ספסל ענק במידותיו, כזה שלידו נרגיש שוב כילדים קטנים, בנקודות בטבע מהן נשקף נוף יפה. הפרוייקט התחיל בשנת 2010 באיטליה וכיום יש למעלה מ 400 ספסלים במדינות שונות. הספסל שאנחו מכוונים אליו, מספרו 53 בפרוייקט הספסלים ושמו Panchina Gigante Riva di Solto.
מעט לפני הכפר, לפני מסעדת Poggio D'Oro, עצרנו בנקודת תצפית מאוד יפה ומומלצת. החנינו את הרכב בחניון קטן סמוך לכנסייה ולכיכר המרכזית של הכפר, Piazza Ongaro Parroci, ומשם הלכנו כ 2 ק"מ עד לספסל שצופה על אגם Iseo. נוף מרהיב ואטרקציה חמודה מאוד.
אנחנו כבר עמוק בשעת הצהריים ועוד מעט כל המסעדות נסגרות. תוך כדי נסיעה אנחנו מתבייתים על מסעדה בשם Panoramico ששוכנת במלון משפחתי בעל אותו שם, וכפי ששמה מעיד, צופה על הנוף המרהיב של אגם Iseo. המסעדה משדרת יוקרה, מפות לבנות, עיצוב מוקפד ואני מרגיש קצת לא שייך. בשולחן סמוך יושב זוג שכאילו סיימו הרגע להצטלם למגזין אופנה ואני מרגיש כמו פרסומת לסוף עונה בדקתלון (רק אני, שאר המשפחה המהממת שלי לבושה מצויין). אבל, אנחנו רעבים ומבחינתנו שיחשבו עלינו מה שרוצים, העיקר שיהיה טעים והרבה. כשהמלש"ב מבקש פסטה ברוטב אלפרדו, בעלת המסעדה מתקשה להסתיר את ההלם על פניה. היא מבררת בעדינות (יחסית) מאיפה אנחנו ומבהירה לנו שזה אולי משהו שנהוג בלבנט אבל לא משהו שמבטאים בקול רם במסעדה כמו שלה. היא מבטיחה לו משהו טעים ואומרת לו בחיוך שמעכשיו, יבקש פסטה ברוטב Fonteno, כשם הכפר. היתה ארוחה פנטסטית וזו כנראה המסעדה עם אחד הנופים הכי יפים שאכלנו בה אי פעם.
שבעים ומאושרים התחלנו בנסיעה של כשעתיים וחצי לכיוון עמק אאוסטה. חשבתי "לשבור" את הנסיעה בספסל ענק נוסף באיזור Viverone אבל מזג האוויר הפך להיות מעונן וקצת גשום והסתפקנו בעצירה לקפה (שהיה מזעזע) בתחנת ריענון באוטוסטרדה.
מקום הלינה הראשון שלנו היה במלון Carbun ב Pont Saint Martin. מלון פשוט וחמוד, מלבד מתקפת נמלים שפקדה את החדרים שקיבלנו. פקידת הקבלה המקסימה, הייתה מאוד נבוכה, אבל העבירה אותנו בזריזות לחדרים אחרים.
הגשם הלך והתגבר ואיתו גם הרעב. בהמלצת פקידת הקבלה, נענו מרחק קצר לפיצרייה בעלת השם הלא מבטיח, Pizza New York. את הדרך ממגרש החניה סמוך לגשר הרומי העתיק, שמתחתיו זרמו כמויות אדירות של מים, ועד לפיצרייה, נאלצנו לעשות ברגל בגשם שוטף.
למרות השם הבינלאומי של הפיצרייה, כמובן שלא מובנת בה מילה אחת באנגלית מלבד פיצה. למרות זאת היה מאוד טעים ולא פחות חשוב, חם ונעים. בדרך חזרה למלון עצרנו בגלידריה נחשבת בשם Ivana ואנחנו מצטרפים להמלצות. היה נחמד לשבת באוטו בגשם שוטף ולאכול גלידה.
כשחזרנו למלון, הזמנו מפקידת הקבלה שמתפעלת גם את הבר / קפה, שוקו חם. הגענו עם 0 ציפיות אבל החבר'ה פשוט עפו עליו (אלה אותם חבר'ה שקטלו את השוקו של קפה אנג'לינה בפריז).
יום 3
גשם יורד ללא הפסקה כשאין תחזית להפוגה לפני שעות הצהריים.
בהתחלה חשבנו לנסוע לכיוון Gressoney שם היתה תחזית לשלג אבל אמרו לנו שזה מאוד לא מומלץ ויש סכנה של קרח על הכביש. אלטרנטיבות אחרות היו מרחצאות חמים ב Saint Vincent או מצודת Bard. כיוון ששני המקומות נפתחים רק ב 10:00, נסענו לפי המלצה שקיבלנו לקפה, שוקו ומאפים ב Pasticceria Bar Caffetteria Stumbo ב Verres. אחרי ארוחת הבוקר, החלטנו עד יעבור זעם וגשם, לנסוע למצודת Bard. אומנם שמענו שהמצודה עצמה, ספק אם שווה ביקור, אבל חיפשנו מקום סגור ויבש. באותו הזמן התקיימה שם תערוכת צילומי טבע, שהציגה את התמונות הזוכות בתחרות Wildlife Photographer of the Year כך שחשבנו שנצליח להעביר שם שעה מעניינת.
כבר בדרך ל Verres ראינו שהאוטוסטרדה בכיוון ההפוך (למצודת Bard) חסומה. כשהתחלנו לנסוע בכביש המקביל SS26, בדרכנו למצודה, ראינו שנערכים לחסום גם אותו. הצלחנו לעבור אבל כקילומטר לאחר מכן נתקלנו בחסימה של מכבי האש. מסתבר שזרימת מים עצומה מההרים הסובבים הציפה את הכביש. החלטנו להמתין כמה דקות ולראות אם הכביש יפתח ובינתיים הסתובבנו, נסענו הלוך וחזור בין חסימת המשטרה לחסימת מכבי האש, וניסינו ליהנות ממראה המפלים שזרמו מההרים.
בניסיון השני הכביש עדיין היה חסום אבל ראינו שמכבי האש מנחים תושב מקומי למה שנראה לנו לפי תנועות הידיים כמו מעקף. הסתכלנו ב Waze והחלטנו לנסות. אחרי כמה התפתלויות בסמטאות מאתגרות, הצלחנו לעקוף את ההצפה והמשכנו בדרך למצודת Bard, מקווים שלא ניתקל בחסימה נוספת. בכיוון ההפוך, הכביש היה כבר חסום.
הגשם לא פסק לרגע וזרימת המים מכל כיוון ומקור אפשרי הייתה מרשימה. מצאנו מקלט בחניון התת קרקעי מתחת למצודה ובזמן שהחבר'ה ממתינים מתחת לגג, יצאתי אל משרד הכרטיסים לוודא שהם פתוחים. התברר שהמצודה אכן פתוחה אבל המעלית האמצעית מתוך שלושת המעליות שעולות למצודה לא עובדת ואת המקטע הזה צריך לעשות ברגל, חשופים לגשם ולרוח החזקה שנשבה. הבשורה הזו לא התקבלה באהדה וקיבלתי big no.
מפה לשם, כל הנסיעות והמעקפים קירבו אותנו לשעת הצהריים והחלטנו לנסוע למקום הלינה שלנו באאוסטה ולקוות שעד אז ייפסק הגשם.
עלינו על האוטוסטרדה וככל שהעמקנו לנסוע לתוך העמק, כך הלך הגשם ונחלש בעוד צידי הדרכים ופסגות ההרים התחילו להיצבע בצבע לבן. באפשרות הראשונה שהיתה לנו עצרנו וראינו שהדשא והצמחייה שלידינו מכוסים בקרח בעוד שבאיזורים מעט יותר גבוהים, נראה שיש שלג.
המשכנו לנסוע ובעצירה הבאה כבר לא היה ספק. עמק אאוסטה מכוסה בשלג! התפנינו ליהנות מהחוויה, לצילום של ההרים המושלגים ולקרב כדורי שלג.
הדירה שהזמנו באאוסטה, היתה דירת גג, בסמוך לעיר העתיקה. כל העיר מושלגת ואנחנו מפלסים את דרכנו ברחובות שבחלקם השלג כבר פונה לצדדים וחלקם עדיין מכוסים בשיכבה יפה. לקח לנו קצת זמן למצוא איזו חניה שייכת לדירה שלנו כי הכל כאמור היה מכוסה בשלג.
מעלית לקומת הגג ואנחנו מתקשים לעצור את קריאות ההתפעלות שלנו. כן, הדירה מרווחת ומקסימה אבל זה ממש לא העניין. נוף של 360 מעלות של כל העיר והסביבה נפרס ממרפסת הגג שמקיפה את הדירה. המרפסת מכוסה כולה בשלג של כמה ס"מ וכך גם כל העצים והגגות הסובבים. הגשם פסק ואנחנו נהנים מהיופי בלבן.
אנחנו במרחק הליכה קצר מהעיר העתיקה ומשקיפים מלמעלה על התיאטרון הרומי העתיק (סגור לשיפוצים). התארגנו במהירות והלכנו למדרחוב לאכול צהריים ב La Grenette, המלצה של בעל הדירה. היה מצויין ודי יקר. המשכנו לטייל במדרחוב וברחובות הסמוכים. בהחלט חמוד ואין ספק שהשלג הוסיף לאווירה המיוחדת.
יום 4
החותים רודפים אותנו ומהטלפונים בוקעת אזעקה מהארץ. באאוסטה לעומת זאת, יום חלומי ומקסים. שמיים כחולים, ומעט עננים לבנים מספקים תפאורה מושלמת להרים המושלגים שסובבים אותנו. בעיר עצמה רוב השלג כבר נמס.
החלטנו לנסוע לכיוון הר צ'רבינו (Cervino) שמו האיטלקי של המאטרהורן, ההר המופיע על עטיפת הטובלרון ושחלקו נמצא כמובן בשוויץ. בדרך, קבוצת עצים בפריחה ורודה מהממת. הניחוש שלי היה דובדבנים אבל גוגל התקשה לספק תשובה חד משמעית.
התחנה הראשונה בצד הכביש, אגם Maen. האגם עצמו לא קפוא אבל הכל מסביב מכוסה בשלג, והתחושה מבחינתנו היא של סרט חג המולד.
התחנה הבאה אמורה להיות אגם Blu. רק כשאנחנו חולפים על פניו (לפי השלטים וה GPS), אנחנו מבינים שהוא קבור בשלג בין העצים. השלג לצידי הדרך מכסה את מקומות החניה האפשריים ואנחנו ממשיכים עד למקום שבו נוכל לעצור. מסביבנו מרחבי שלג מטורפים והמראה המרהיב של המאטרהורן ואנחנו מבוססים בשלג עד גובה הברכיים.
רטובים ומאושרים אנחנו ממשיכים עד לעיירה Breuil-Cervinia ממנה עולים הרכבלים להר. מהמרכז, עקבו אחרי השלטים, הכביש מתעקל ימינה ומגיע למגרשי חנייה גדולים בתשלום, ליד תחנת הרכבל. אנחנו מתלבטים אם לנצל את היום היפה ולעלות עד לפיסגה ואולי אפילו לעבור לשוויץ אבל בקופות מנחיתים אותנו לקרקע המציאות. למרות שמבחינתנו היום הוא יום יפה, הפסגות מכוסות בשלג טרי ויש חשש למפולות שלגים. הרכבל לא עובד והקרוניות שראינו, פועלות רק לטובת אנשי התחזוקה של האתר.
נאמנים לעיקרון שנהנים ממה שיש, חזרנו בכביש והפעם הצלחנו למצוא מקום להעמיד את הרכב בסמוך לאגם Blu. טיפסנו בשלג בין העצים וגילינו שהאגם הקטן, מכוסה כולו בשיכבת קרח דקה, מחזה קסום.
חלק מהאירופאים שסביבנו הגיעו מצויידים להליכה בשלג והקיפו את האגמון בהליכה. לנעליים שלהם הם חיברו מעין משטחי פלסטיק שפיזרו את משקל הגוף על שטח רחב יותר ואיפשרו להם ללכת מבלי לשקוע בשלג. אנחנו הסתפקנו בבניית איש שלג, ואחר כך התחלנו בנסיעה חזרה לכיוון העמק.
רצינו לנצל את היום היפה עד תום ולנסוע לעמק Cogne. התקשרנו ללישכת התיירות באאוסטה אבל שם נאמר לנו שהכביש המוליך לעמק עדיין חסום לתנועה. המשכנו בנסיעה מערבה בכביש הראשי לאורך העמק ועצרנו ב Cascata del Lenteney.
מפל מרשים וכדאי לעלות בשביל קצר לגשרון שממוקם מעל שני החלקים שלו. עצרנו לשוקו וקפה בביקתה שממוקמת ממש למרגלות המפל והמשכנו מערבה לכיוון קורמאיור.
היעד היה מרפסת תצפית על המון בלאן, Pré-Saint-Didier ravine - panoramic skywalk או באיטלקית Orrido di Pré-Saint-Didier - passerella panoramica.
בשביל להגיע לתצפית נוסעים למגרש החניה של פארק החבלים Parco Avventura Monte Bianco. משם יוצא שביל הליכה קצר שמגיע למרפסת תצפית מרהיבה על רכס המון בלאן, מרפסת שבולטת מהצוק, כאילו מרחפת באוויר, ומוחזקת על ידי כבלי פלדה.
ה"הר לבן" (בצרפתית מון בלאן, Mont Blanc ובאיטלקית מונטה ביאנקו Monte Bianco), הוא ההר הגבוה ביותר בהרי האלפים והנוף שנשקף מהמרפסת מהמם. למטה ערוץ הנהר והכפר Pre San Dider שידוע גם במרחצאות החמים שבו.
המשכנו לקורמאיור (Courmayeur). בדרך שוב נתקלנו בפריחה הורודה המרהיבה על כמה עצים והפעם עם ההרים המושלגים ברקע.
בקורמאיור נמצא גם הרכבל שמאפשר מעבר לצד הצרפתי של המון בלאן, אבל הוא עדיין לא פועל בעונה הזו. הסתפקנו בגלידה טובה ב Creme et Chocolat בכיכר הראשית, Piazza Brocherel.
הסתיים לו יום מדהים ואנחנו חזרנו למרכז העמק ללינה ב LES VIGNES, דירה בבית דירות חדש ב Saint-Pierre. דירה יפה וחדשה, אם כי מעט צפופה ל 5 אנשים.
יום 5
אנחנו מנסים שוב את מזלנו ונוסעים לכיוון Cogne. הכביש פתוח אבל לאורכו רואים עצים שקרסו, מפולות שלג, סלעים ובוץ. אנחנו נוסעים בתוך מרחבים של שלג כאשר משני צידי הדרך נערם השלג שפינו המפלסות.
Cogne מכוסה כולה בשלג.
בלישכת התיירות אומרים לנו שלמרות שעונת הסקי בדיוק הסתיימה, זה השלג הכבד ביותר שירד השנה ובפסגות גובה השלג מגיע ל 2 מטרים. מכל הרשימה המפוארת של מקומות שרצינו לטייל בהם, יש מעט מאוד מקומות שאפשר לטייל בהם כרגע. ההמלצה שקיבלנו היא להליכה קצרה של "רבע שעה" לראות את מפלי לילאז (Lilaz).
הגענו למקום ממנו אמור להתחיל שביל ההליכה וגילינו משטח שלג בין העצים. התחלנו ללכת בזהירות עד שהגענו לקבוצה של עצים שקרסו וחסמו את המעבר. השתחלנו מעל ומתחת לענפים וכשחשבנו שהתגברנו על המכשול העיקרי, מצאנו את עצמנו שקועים בשלג עד גובה הברכיים ואף יותר. בשלב הזה התפצלנו. חלק החליטו שהספיק להם וחלק החליטו לנסות להמשיך עוד קצת ולהגיע למפלים שנראו מרחוק. הסתבר שלבוסס בשלג מרחק של לא יותר מ 200 או 300 מטר היא משימה לא פשוטה בכלל. הנעליים כמובן נרטבו לחלוטין, הידיים הביעו את מחאתן אבל היה כיף גדול. הגענו עד לתצפית על המפלים ואז פילסנו את דרכנו בחזרה וחברנו לשאר הכוח. סה"כ הגיחה המיועדת של 15 דקות הפכה ללפחות שעתיים של הנאה בלבן.
המשכנו בנסיעה קצרה ל Valnontey שם התכוונו לנסות וללכת לאורך הנהר ב Valnontey River Trail. כצפוי, השביל היה מכוסה לחלוטין בשלג ואנחנו המרנו את ההליכה במלחמת כדורי שלג.
המשכנו לארוחת צהריים טובה ב Cogne ומשם החלטנו לנסוע לואל די רימס (Val di Rhemes), עוד אחד מהעמקים שמתפצלים מעמק אאוסטה. התכוונו להגיע לאגמון קטן בקצה העמק, Lago del Pellaud. דרך יפה בין הרים ויערות מושלגים. בדרך נתקלנו בעובדי חברת החשמל המקומית שהגיעו ברכבי שטח ומסוק (!) כדי לתקן חוטים שנקרעו ועמודים שקרסו בסופה. קילומטר וחצי לפני שהגענו לאגמון, הכביש חסום בערמת שלג גדולה, כאשר מעבר לה המשך הכביש נראה נקי, מפונה משלג ומתאים לנסיעה. על עמוד עץ קטן שנעוץ בערימת השלג יש שלט מנויילן שבו נכתב שהנהלת המחוז החליטה לסגור את הכביש בשל חשש ממפולות, והמעבר מותר רק בשביל הליכה בשלג או באופנוע שלג.
נאלצנו לוותר ולחזור את כל הדרך בחזרה. עצירה קטנה בדרך בבית קפה שניצב באמצע שום מקום. למרבה המזל היה לנו קצת מזומן מאחר וקווי התקשורת היו עדיין מנותקים ולא היתה אפשרות לשלם בכרטיס אשראי.
בנסיון למצות את מזג האוויר הטוב (שעמד להשתנות לרעה למחרת), נסענו לכיוון מעבר ההרים סן ברנרד, לכפר Etroubles. באיזשהו מקום קראתי שהכפר זכה בתואר הכפר היפה ביותר באיטליה וזה הספיק לי. הדרך אכן יפהפייה אבל לא מצאנו שום דבר בכפר שמצדיק נסיעה אליו. בסוף מצאתי על אחד הקירות שלט דהוי שמאשר שהכפר זכה בתואר הכפר היפה ביותר או הפורח ביותר ב 2013 (!) מה שאיפשר לי להציל מעט מכבודי (ממש מעט), אבל הזכיר לי שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים.
יום 6
יום אחרון בעמק אאוסטה, כאשר את הלילה נבלה כבר ליד אגם מאג'ורה, לקראת הטיסה מחר חזרה הביתה.
מזג האוויר גשום, אנחנו מאוד שמחים על הדברים שהספקנו לעשות אתמול, אבל מקווים לעוד קצת חסד היום. אנחנו נוסעים מזרחה בכביש הראשי שבעמק כשמפלים של מים זולגים מכל עבר. ב Verres אנחנו פונים צפונה כשהמטרה שלנו היא מפל Isollaz. יש חניה על הכביש לא רחוק מתחילת השביל, שמתפתל ביער ויורד בתלילות כ 120 מ' בגובה. גשם מזרזף ואנחנו יורדים מצויידים במעילי גשם ומטריות. סה"כ ההליכה היא של כ 500 מ' ורק בסופה ניגלה המפל שלמזלי היה באמת מרשים ויפה. הגשם פוסק ואנחנו נהנים מכל רגע.
ממשיכים לגיחה אחרונה לפני שנפרדים מהאיזור, לעמק Gressoney. הדרך כמובן יפה מאוד ואנחנו רואים עדיין סימנים לנזקי הסופה בכביש וכן מפולות של סלעים ובוץ שעוסקים בפינוי שלהם. בטירת סבויה (Savoia) בקושי ניתן להבחין מהכביש ואנחנו ממשיכים עד לאגם גובר (Gover), יותר נכון אגמון. הנוף של הר מונטה רוסה (Monte Rosa) המושלג מוסיף לתמונה הפסטורלית.
זהו, הגיע הזמן להיפרד מהעמק אנחנו ממשיכים בדרכנו לאגם מאג'ורה , עם עוד עצירה אחת בדרך, ספסל ענק נוסף, Panchina Gigante 187 , הפעם מעל אגם Viverone. בדרך נתקלים בשדה עצום של חרדל צהוב וכמובן לא מפספסים את ההזדמנות לכמה תמונות יפות.
היעד ב Waze הוא Ristorante Rolle ב Viverone שבסמוך אליה יש מגרש חניה קטן. הדרך מתפתלת בסמטאות שרכב אחד בקושי עובר בהן וכדאי להביט במפה ולנסות לבחור את הרחובות הרחבים יותר ולא להסתמך בצורה עיוורת על Waze. מהחניה, הליכה רגועה של כקילומטר בנוף של כרמים, ומטעים, הביאה אותנו לספסל הענק שצופה על הנוף היפה של האגם.
משם המשכנו לאגם מאג'ורה. למקום הלינה שלנו, Hotel Azalea ב Baveno, כ 4 ק"מ צפונית לסטרזה (Stresa). הגשם חזר ואנחנו שמחנו שהזמנו חניה מקורה במלון. באבנו קצת פחות עמוסה ויקרה מסטרזה והמלון שלנו היה ממוקם במרחק הליכה קצרצר משפת האגם.
היום הוא היום הראשון של חג הפסחא, ובמקומות רבים כל העסקים סגורים ובהם גם מסעדות, אבל באיזור שהיינו בו, הכל היה פתוח.
יום 7
יום אחרון ☹
אנחנו מחליטים לוותר על השיט הקלאסי לאיים שבאגם ונוסעים צפונה לאורכו. הכביש קרוב מאוד לשפת האגם ונשקף ממנו נוף יפה. הנסיעה די איטית כי הכביש חוצה מקומות ישוב ולמרות התפאורה היפה, אני שמח שלא תיכננו לבלות כאן יותר זמן.
היעד שלנו הוא ערוץ סנטה אנה (L'Orrido di Sant' Anna) שבקאנוביו (Cannobio), סמוך לגבול עם שוויץ. לא יודע מה בדיוק הטעה אותי לחשוב שמדובר בשביל טיול בקניון חמוד, אבל בפועל (אלא אם כן התברברנו) הקטע שאפשר ללכת בו הוא ערוץ רחב לצד הנהר שמשמש כפארק וכחוף רחצה של המקומיים בעונה. חמוד, אבל בהחלט לא מצדיק נסיעה מיוחדת.
חזרנו בכביש לאורך האגם ונסענו לכיוון אגם אורטה (Lago d'Orta) ואורטה סן ג`וליו (Orta San Giulio). הכוונה היתה להסתובב קצת באורטה סן ג'וליו ואח"כ לאכול שם צהריים. השילוב של שעת צהריים וחופש הפסחא במקום שהוא גם ככה פופלארי ויש רק כביש אחד שמוביל אליו, יצר פקקי ענק. אחרי כ 45 דקות שבהן ניסינו להגיע לחניה, ויתרנו. הבעייה היתה שהיינו כבר עמוק בשעות הצהריים, קרובים לשעה שבה המסעדות נסגרות, ורעבים מאוד. תוך כדי נסיעה אנחנו מחפשים ב Google והאפשרויות הפתוחות לא רבות. בסוף מוצאים מסעדה בעלת השם המאוד לא מושך לטעמי, Pizzeria Ristorante Golden Star במקום קטן בשם Armeno. נכנסנו עם אפס ציפיות, שמחים שיש מקום פתוח ונוכל לקחת איזו פיצה. ההפתעה שחיכתה לנו הייתה שווה את ההתברברות. מדובר במסעדה משפחתית שלפי התעודות שעל הקיר השף כנראה די נחשב. אני אצטט את הביקורת שהמלש"ב כתב בגוגל:
"לקחנו 7 מנות ו- 4 קינוחים, הניוקי, הרביולי, הפיצה והפסטות תוצרת בית היו מעולים! המסעדה הכי טובה שאכלנו בה באיטליה!!
לקינוח אכלנו טירמיסו, פנקוטה ומוס תות והיה מעולה גם כן.
השירות כאן הכי טוב שקיבלנו באיטליה ומחירים מעולים, מומלץ מאוד!"
שבעים ומרוצים המשכנו בנסיעה ועלינו להר המוטארונה (Mottarone), ההר ש"מפריד" בין אגם אורטה לאגם מאג'ורה. ליד הרכבל שבפיסגת ההר (הרכבל לא פועל מאז האסון שקרה שם לפני כמה שנים) יש תצפית מרהיבה על האגמים הסובבים וההרים.
לכבוד הפסחא, המגלשה האלפינית (Alpyland) נפתחה ל 3 ימים. מסלול של 750 מ' מול נוף באמת מרהיב, היה מאוד כיף.
זהו, הגיע הזמן לפיסגת הטיול (לא באמת...), מרכז הקניות Il Centro, מרכז קניות עצום, לא מאוד רחוק משדה התעופה מאלפנזה. אז ביקרנו קצת ב Primark ובעוד כמה חנויות, אכלנו ובעיקר העברנו את הזמן עד לטיסה שממריאה רק ב 03:00 לפנות בוקר. להפתעתנו נתקלנו גם ב Build a Bird מה שאיפשר לצעירה לצרף את הדובי Aosta לחבר הלונדוני שחיכה בבית.
מרכז הקניות נסגר ב 22:00 ואנחנו בדרכנו לשדה התעופה. תידלוק אחרון, החזרת הרכב ולצעירה נותר זמן ללמוד למבחן למתמטיקה, שעתיים אחרי הנחיתה הצפוייה בארץ.
יום 8
למרבה המזל, הכל תקתק. הבנות מיהרו הביתה במונית. הצעירה לבחינה במתמטיקה, החיילת לארוז לקראת החזרה לבסיס והאמא לעזור לשתיהן ולחזור לעבודה.
אני והמלש"ב נשארנו לחכות למזוודות, אפילו עצרו אותנו במכס (בטח כל כך הרבה תיקים לשני אנשים עוררו חשד) ואז התייבשנו קצת בהמתנה לרכב שהשארנו בשירות חניה.
כשהגענו, המלש"ב המשיך בהכנות לגיוס (שם קוד למנוחה...) ואני הקפצתי את החיילת לבסיס, כ 4 שעות סה"כ, הלוך וחזור.
עייפים אך מאוד, מאוד מרוצים, חתמנו את החופשה המשפחתית האחרונה לפני הגיוס של הסנדוויץ'.
למרות שמעט מאוד מהתכנון הנפלא יצא לפועל, זכינו לחוויה שונה ומיוחדת שלא נשכח עוד הרבה שנים.
