סין - מידע שאספתי בדרך

המידע הועבר אלי באמצעות אנשים שיכולתי לתקשר עמם, באנגלית כמובן והם לא היו רבים, עפ"ר מדריכים. חלקם היו בני מיעוטים וחלקם "האן". השתדלתי לאמת מידע באמצעות שאלות צולבות או הפניית אותן שאלות לאנשים שונים.

המוטו שחזר על עצמו מפי האנשים: מדינה שיש בה 2 כ- מיליארד תושבים אינה דואגת לפרט. לא נורא אם כמה ילכו לעולמם מסיבה זו או אחרת.

מחמוד בן 27 ורווק, שייך למיעוט הקזחי.

לטענתו ווריאציית השמות מוחמד, מחמוד ואחמד נפוצה מאוד בקרב הקהילה הקזחית. הוא שייך למיעוט הקזחי ומאוד גא בכך. הוא מוסלמי סוני כמו כל בני המיעוט, אבל המנהגים שלהם שונים מאלו שאנחנו מכירים. לדוגמה, שתיית אלכוהול מותרת, תלוי איזה. אולם, חוגגים את הרמדאן, לא אוכלים חזיר ורצוי להתחתן עם מישהי מאותה עדה. כמובן שגם חשוב מאוד לעלות למכה, אבל אין צורך להתלבט, הממשלה בלאו הכי אינה מאפשרת יציאה חופשית מהארץ (הסברים בהמשך).

יש לו אחות גדולה ולה 2 בנות. שאלתי, מה עושים כשאין בן ואין מי שימשיך לשאת את שם המשפחה? מתגרשים, מתחתנים מחדש ובע"ה מביאים בן זכר לאוויר העולם.

מחמוד הצליח לרכוש דירה ב Urumqi, העיר הגדולה. שטח הדירה 100 מ"ר, יש פיסת אדמה צמודה לדירה ובה הוא מגדל ירקות ופרחים. אמו גרה איתו (כנראה שלא תמיד אלא רק בקיץ, כשחם בטורפאן), מאחר ואביו נפטר לפני כשנתיים והוא בתור בן ממשיך אחראי לשלומה ובריאותה. מצד שני היא מנהלת לו את הבית ומאפשרת לו חיי רווקות עליזים (הערה שלי). אמו פרשה לפנסיה בסביבות גיל 64, לפני הגיל המותר. אפשר לעשות זאת באמצעות קשרים וכו'. לפני כן עבדה כמורה ולימדה את השפה הקזחית. אמו מעודדת אותו למצוא אישה והיא מדגישה שחשוב מאוד שתהיה אחת שתדאג לסדר ולניקיון בבית.

את השפה הקזחית הילדים לומדים בית הספר אבל הכתיבה היא בבכתב הסימנים הסיני.

בן 30, נשוי 3 שנים, אשתו עובדת בתקשורת. אין להם ילדים. הוא שייך למיעוט האויגירי ומוצאו ממשפחה חקלאית.

בהמשך הסביר לי אחד המדריכים כי למעשה כמעט כל סיני הוריו או סביו היו חקלאים.

אביו איכר, יש לו שטח אדמה של 100 מול, כאשר לאיכר ממוצע יש כ 20-30 מול (מול= 666 מ"ר). לסבו של אביו היה שייך רוב הכפר. סבו של עבדול רחמן נפטר כשאביו היה בן 27. נשארו מספר אחים צעירים והוא דאג לגדל אותם ולתת להם חלקות אדמה. מעמדו נכבד ואין עוררים על החלטותיו. יש לו בית שהדבר היחיד החסר בו הוא בריכת שחיה.

השטח בבעלות המשפחה עד שהמדינה מחליטה להחרימו לצרכים כלשהם ומקבלים פיצוי זעום.

באמצע ספטמבר יש פסטיבל ובמסגרתו יש תחרויות שונות כולל מלחמת שור בשור, דו קרב המתנהל כשרוכבים על יאקים.

עבדול הכיר את אשתו במהלך הלימודים באוניברסיטה. הם נישאו לאחר סיום הלימודים. לאחר החתונה הם גרו אצל הוריו בכפר (הוריו חקלאיים ומגדלים כותנה). עבדול לא עבד במקצועו, אלא, עזר לאביו. במהלך תקופה זו חסך האב כסף וכשעבדול הביע את רצונו לגור בעיר, קנה לו בית גדול על הקרקע (180 מ"ר, 3 חדרי שנה, 2 חדרי אורחים ושני חדרי שירותים). הוא נשוי כבר 3 שנים ועדיין אין לו ילדים.

ממוצא האן, בן 29, נולד אחרי 2 בנות. נשוי 3 שנים אבל עדיין אין לו ילדים. קיבל הוראה מאביו להביא השנה ילד לעולם. אשתו מורה למוסיקה. אחיותיו נשואות. לאחת יש 2 בנות.

הוריו גרים בכפר, שם גדל ויש להם משק. ילד מפונק, חסר מרץ לא מתעניין בשום דבר.

עד שנות השמונים לא ממש הגבילו את הילודה ולא הייתה מדיניות של ילד אחד, בעצם לידה אחת כי יכולים להיוולד בלידה אחת גם תאומים או שלישיה. (הערה שלי: עוד לא נתקלתי בבן יחיד). יש לו כבר דירה משלו (100מ"ר) ומכונית passat. את הדירה רכש לאחר שעבד יותר ממשרה אחת במשך כמה שנים. עבד במשרה ממשלתית לאחר סיום האוניברסיטה ובמשרה נוספת. ס"ה כ- 12 שעות ליום. המשכורת במשרה הממשלתית הייתה טובה (5,000Y). אבל הליקוק לבוסים לא היה לרוחו. יום אחד הודיע לבוס שלו כי הוא מתפטר, נמאס לו מהשחיתות והוא רוצה להרחיב אופקים. בתוכניתו לטייל בארצות נוספות (בהודו ונפאל ביקר כבר) וגם חברתו אוהבת לטייל.

על מהפכת התרבות:

אביו וסבו (בן 75) מספרים על הרעב ששרר. לא היה מה לאכול ואנשים לקטו עשבים, גרדו קליפות עצים ובישלו חגורות עור. אי אפשר היה לגדל שום דבר ליד הבית, הכול היה צריך להיות שייך לכולם. אכלו בחדרי אוכל ואם ראו עשן עולה מאחד הבתים זה היה סימן שמבשלים שם ואבוי למי שהעז לעשות זאת.

הוריו עבדו שניהם בשירות הקהילה. כיום הם פנסיונרים ומגדלים שתילי עצים. אין להם שטח גדול ליד הבית, בס"ה 800 מ"ר.

סבתו בת 70, נישאה כשהייתה בת 19. היא וסבו הכירו אחד את השני כי היו מכפרים קרובים. רגליה היו קשורות וגם כיום זה מתבטא בצורת הליכתה. היא אינה יודעת קרוא וכתוב. סבו יודע מעט. הם מדברים שפה מקומית שאין לה כתב אבל מבינים מנדרינית. סבתו בודהיסטית. היא הגיע לכך כשהזדקנה ומכיוון שאינה יודעת קרוא וכתוב היא משננת בע"פ מה שלמדה.

אמו נוצרייה, אך אין לזה כל משמעות פרט לכך שהוריה היו נוצרים.היא לא חוגגת את החגים ואינה מבקרת בכנסיה.

פיטר בעצמו בודהיסטי אבל לא ממש "אדוק".

מילר בן 40, ממוצא האן. נשוי, אשתו אחות ועובדת במשמרות. יש להם בן אחד בן 5.5. כיום הילד בחופשה ונאלץ, למורת רוחו, להתארח אצל הסבים. הוא לא מאמין בשום דבר בהיבט דתי וכך גם הוריו.

הוריו של מילר פרשו לפנסיה. יש לו 2 אחים צעירים ולאשתו יש 2 אחיות. לכן אסור להם להביא יותר מילד אחד. אם היו שניהם בנים יחידים היו יכולים להוליד עוד בן או בת.

האנגלית שלו ככה. הוא שולט בחומר ומקטר על המצב בסין.

כל בני הדור הזה מקטרים על מצב מעמד הביניים.

הם אוכלים בד"כ בחוץ.

מאחר והוא עובד בענף התיירות בין החודשים נובמבר למרץ אין עבודה והוא יושב בבית. חודש מזה זו חופשת החורף של בנו כך שיש לו תעסוקה. הוא לא מתלונן וכנראה נהנה לנוח. במכונית נרדם בכיף כהרף עין.

בחורף הטמפרטורות יורדות ל 20-, יש חימום מרכזי של העיר. במידה ומשהו משתבש הקור נוראי.

הוריו במצב בריאותי לא כ"כ טוב וכן גם אמה של אשתו. מי שיכול לעזור ועושה זאת זה אביה של אשתו שהוא בן 75 אבל בריא. כשיש צורך לקחת את הילד מהגן עד שההורים חוזרים הוא עושה זאת וכן בחופשת הקיץ.

בבית הספר הלימודים מפוצלים. עד 12 בערך (או 11:30) ואח"כ מ- 14 עד 17:30. לכן גם בהפסקת הצהרים הילד יצטרך לשהות אצל סבו במידה ואחד ההורים איננו בבית.

בחינות חובה הן במתמטיקה, פיסיקה, כימייה, אנגלית וסינית. הדגש הוא על מקצועות אלו למרות שלא כל התלמידים מסוגלים לעמוד בדרישות ללימוד מדעים. בהמשך נבחנים בפוליטיקה והיסטוריה וכו'.

טלוויזיה, פרט ל 3 ערוצים היא בתשלום. התשלום הוא עבור כל צפייה בודדת.

מה שהפליא אותי זה ההבדל בינו לבין המדריכים הקודמים. המדריכים הקודמים הזמינו לנו אוכל והלכו. הוא הזמין לנו, התיישב איתנו ובלי לקבל את רשותנו הצטרף אלינו לארוחה. כמו כן זו פעם ראשונה שנהג ממלא דלק כשאנחנו במכונית. בדרך כלל לא היינו שותפים למילוי הדלק.

האנגלית שלו לא רעה אבל המבטא לא תמיד ברור.

ישבנו במסעדה מקומית ב Naraty, נגשה אלינו נערה חמודה ושאלה אותנו אם היא יכולה לשאול אותנו שאלות באנגלית, מאחר והיא רוצה להתאמן. מובן שהסכמנו והתחלנו לנהל איתה שיחה מקרטעת כשבהמשך נעזרנו במדריך שלנו לתרגום מאנגלית לסינית או לאישור הבנת מה שנאמר.

יאן אר בת 16 ולומדת בבית ספר תיכון בעיר המרוחקת 4 ימי נסיעה ממקום מגורי הוריה. היא חיה שם בפנימייה, 6 בנות בחדר. אוכלת במקום ומיועדת להמשיך את לימודיה באוניברסיטה. היא רוצה להתמחות בשפה הסינית (כנראה שזה כולל גם תרבות, הסטוריה וכו'). יש לה 2 אחים שאחד מהם לומד באוניברסיטה. אנגלית היא לומדת מזה 6 שנים אבל אוצר המילים שלה הוא אולי של תלמידה שלמדה רק שנתיים או שלוש.

כשהמשכנו לתחקר אותה הסתבר שכבר מגיל 4 היא נמצאת מחוץ לבית. מחמוד ערך בירור נוסף וכפי ששיערתי הנערה פשוט כשרון. בחופשה היא הגיעה למקום מגורי הוריה ועובדת במסעדה בשטיפת כלים.

בן זוגי תהה לדעת מה הקשר למישהי כמוה שמנותק מהמשפחה לתקופה כה ארוכה עם הוריו ואחיו. שאלנו אותה אם הוריה באים לבקר אותה והיא השיבה שלא, כי זה מאוד רחוק אבל היא מדברת איתם בטלפון אחת ליום ולפעמים יותר.

הקשר למשפחות הוא כנראה חזק מאוד גם מדברי המדריך וגם מדבריה. להורים אחריות על הילדים וכשהם מזדקנים הילדים מסייעים להם. האחריות העיקריות נופלת על הבן.

יש רק לוח אחד, הלוח האזרחי. מועד החגים נקבע ע"י הממשלה ומועדי החגים המוסלמים למשל, ע"י הקאדי המודיע על כך מראש.

בסין מתנהל יותר מזמן אחד. עפ"י תכתיבי הממשלה בכל סין יש שעון פורמאלי אחד לפיו יש לנהוג. אבל, באזורים בהם חיים מיעוטים למשל, הם מנהיגים זמן משלהם המתאים יותר לשעות הזריחה והשקיעה. כלפי חוץ הם מתנהלים עפ"י זמן בייג'נג ובבית עפ"י הזמן האזורי.

לבני המיעוטים אין דרכון בבית. הממשלה לא מעודדת אותם לצאת מהארץ, מסיבות שונות.

לכן, אם הם רוצים לנסוע לחו"ל, אז חוץ מכסף צריך לבקש דרכון. קבלת דרכון היא פרוצדורה: יש להביא לתחנת המשטרה אישורים. אישור ממקום העבודה שהמבקש הוא עובד מסור ויחזור למקום עבודתו. אישור מהסמכות הדתית אליה הוא משתייך על אופיו.

זה ממש מצחיק. מצד אחד אין מושג רשמי של השתייכות לדת ומצד שני יש להביא אישור מהסמכות הדתית. יש להמציא אישור מ"הנהלת השכונה" של שכונת המגורים בה מתגורר המבקש. גם כאן צריך לציין את אופיו, יחסיו לשכנים וכנראה גם את מידת השתתפותו בפעילויות שכונתיות ומפלגתיות. כמו כן יש לנמק את סיבת הנסיעה.

אחרי שממציאים את כל זה לתחנת המשטרה מקבלים או לא מקבלים אישור להוצאת דרכון תוך שבועיים. עם קבלת הדרכון זה ממשיכים לאחת הנציגויות לקבלת ויזה.

בקיצור מסלול ייסורים ארוך.

נסיעה ללימודים כרוכה בהזמנה מהאוניברסיטה (לאחר בחינות וכו') והוכחה שיש למבקש לפחות 100,000 יואן בבנק (מאיפה? המשפחה אוספת).

לטייואן, הונגקונג לדוגמה, אפשר לנסוע עם כאין תעודת זהות מאחר והן נחשבות לטריטוריה סינית.

כעקרון יש סדר. קיים תרשים זרימה לכל פעילות המורה מה יש לעשות ובאיזה סדר לעבור דרך המשרדים השונים. אך החוקים יכולים להשתנות מפעם לפעם ובמקום 5 שלבים, למשל, יש לעבור 10.

לבני האן לעומת זאת אין בעיה. הם מחזיקים בדרכון ויכולים לצאת לחו"ל.

מחמוד, מדריכנו כאמור, שייך למיעוט הקזחי המונה כ- 3 מליון איש. באזור חי גם המיעוט המונגולי שהוא בודהיסטי. ההבדלים בין שני המיעוטים שוליים ביותר. הם לובשים אותו לבוש ואוכלים אותם מאכלים (פרט למגבלות הדת, אכילת חזיר למשל), ההבדל היחיד הוא בדת.

שאלתי את מחמוד מה קורה אם קזחי מתחתן עם מונגולית או להפך.

הוא הסביר לי שבתעודת הלידה לא רשומה הדת אלא רק המוצא האתני. אבל... לא משנה מי מהם המוסלמי, השני חייב להתאסלם. הסיבה המשפחה אינה מוכנה לקבל לא מוסלמי לחיקה ומנדה את הזוג. במקרה זה הם חייבים לעבור לעיר אחרת ונשארים מנותקים מהמשפחה.

למיעוטים בניגוד להאן מותר להביא 3 ילדים לעולם ואם מצליח להם יש להם לפחות בן אחד. לאחר הלידה השלישית האישה מוזמנת לבי"ח לקשירת הרחם (כמדומני שבאזורים חקלאיים מותר גם להביא יותר ילדים לעולם). הפתרון המקובל היום לעקוף את האיסור הוא להתגרש ולהתחתן מחדש.

שאלתי גם לגבי משפחות חד הוריות כפי שאנו קוראים לזה. המדריך ענה שאין חיה כזאת. אין ילדים לפני שמתחתנים. כלומר אין זוגיות עם ילדים בלי חתונה.

שאלתי מה קורה אם יש קשיים בהבאת ילדים לעולם: תשובתו, במידה ויש לזוג קשיים בהולדת ילדים הם מקבלים טיפול מתאים.

רשמית עובדים 8 שעות ביום. אבל... יש משימות וצריך לסיים אותן לא משנה כמה שעות עובדים.

חופשה שנתית היא 20 יום. מהם 7 ימים חובה באוקטובר שזה מועד הכרזת העצמאות שלהם. נשארים 13 ימים שבדרך כלל מבלים אותם בבית במנוחה. העבודה המתישה ואין להם משאבים נפשיים או כוחות להתרוצץ.

הילדים יוצאים לחופשה בחודשים יולי אוגוסט, מה הם עושים בקיץ? נותנים להם טונות של שיעורים. מי משגיח עליהם כשההורים עובדים? בד"כ הסבתא ואם אין שוכרים מישהו.

משפחות לא נוהגות לצאת לחופשות בגלל תקציב בעיקר.

בחורף, למשל, כשאין עבודה בתיירות העובדים חייבים להתייצב במשרד ולשהות שם 8 שעות.

מי שמפוטר ממקום עבודתו נשאר ללא פרנסה. אם המשפחה תומכת בו או מישהו אחר יש לו מזל. אחרת הוא יכול למות מרעב.

אם לא עובדים בשירות הממשלתי, אין בסין ביטוח בריאות. כשהולכים לרופא משלמים, כשמגיעים לבית חולים משלמים. לכן אנשים נמנעים מלגשת לרופא ומגיעים אליו או לבית החולים רק כשהמחלה בשלבים כאלו שלא ניתן לעשות כלום.

הפתרון, קונים תרופות ישירות בבית מרקחת תוך התייעצות עם הרוקח. אין צורך במרשם וזה יותר זול מללכת לרופא.

כשחולים, מקום העבודה מחליט כמה ימי חופשת מחלה אפשר לקחת. במקרה של סכנת הדבקה מעדיפים שהעובד יישאר בבית. אם אין סכנה כזו וזו פשוט הצטננות אין סיבה שלא יתייצב לעבודה.

לפי מחמוד, בדיקות לתקינות הריון לא מבצעים, אלא רק בדיקה אם האישה בהריון. במידה והילד נולד עם פגם הטיפול באחריות המשפחה.

לפי עבדול, מדריך אחר, מבצעים בדיקות לתקינות ההיריון. בבדיקות לא מגלים לזוג את מין העובר. ואם מסתבר שהעובר סובל מפגם, ההורים מחליטים אם להפיל. אצל המוסלמים ההפלה אסורה ולכן המצב עדין לגביהם.

אין צורך להפריש ממה שמרוויחים. הממשלה אחראית לכל האזרחים ונותנת להם פנסיה (לא ברור אם זה לכולם או רק לעובדי ממשלה, בהמשך הבנתי שעובדים במגזר הפרטי מפרישים לביטוח בריאות ולפנסיה. אבל גם בזה אני לא בטוחה, המידע שנידב כ"א היה שונה).

גיל הפרישה: לנשים 55 ולגברים 60. חובה כמובן לעבוד עד גיל הפרישה ורק בתנאים מיוחדים ניתן לפרוש קודם. אם מצליחים למצוא עבודה אפשר לעבוד ולהגדיל את ההכנסה. אבל בד"כ לא מוצאים.

כמו כן אין מצב שיפטרו ממקום עבודה עשרות אנשים. מפטרים אחד אחד כי כך מבטאת המדינה את אחריותה לאזרחיה.

גובה הפנסיה הוא פונקציה של השכר שהאדם הרוויח במהלך חייו.

אין משלמים מס בריאות, מס הכנסה וכו'. מקבלים משכורת נטו וזהו.

המשכורות הגבוהות הן כמובן לאנשי הממשל ולגנרלים. רופאים ומורים, גם אם הם מלמדים באקדמיה אינם מרוויחים שכר גבוה.

השרות בצבא הוא חובה רק לחקלאים ולמי שלא ממשיך לקולג'. המדינה מחליטה כמה ילדים של חקלאי ילכו לצבא. לשאר האזרחים זו התנדבות. זמן השרות לנשים ולגברים כאחד -; 2 שנים.

כעקרון זה נחשב יוקרתי לשרת בצבא למרות שהשרות איננו קל. אפשר להמשיך אח"כ לאקדמיה הצבאית ולהתקדם לדרגות גבוהות. אפשר גם להצטרף לצבא קבע לאחר סיום הלימודים וזה מאוד אטרקטיבי. לכן כדי להצטרף יש לשלם / לשחד.

גם עבודה בשרות המדינה נחשבת אטרקטיבית. כדי להצטרף צריך לעבור בחינות שאחת מהן היא באנגלית. גם כאן אפשר לשחד.

משרות באחד משתי האפשרויות הנ"ל מבטיחה משכורת טובה ופנסיה נאה.

יש אנשי ביטחון בכל מקום. בודקים בכניסה לסופרמרקט, בכניסה לאתרים וכו'. השרות הביטחוני הזה הוא כנראה במקרים מסוימים קדם צבא. גם בדרכים בכניסה לערים יש ביקורות.

מצלמות מפוזרות בכל מקום לאיתור נהגים שעוברים על המהירות. לא בטוח שבכל מקום אכן מותקנות מצלמות ולנהגים יש מכשיר התראה המצפצף כשמתקרבים למצלמה. לעומת זאת אין עוצרים במעבר חצייה.

(עלות הדלק 10 יואן לליטר שזה כ- 1.6 דולר.)

מאחר והשפה מכילה 10,000 סימנים אורך לימוד השפה כ- 9 שנים. לא כולם מצליחים להשתלט על לימוד הכתיבה והקריאה. כשמגיעים למחשב ולטלפון הסללורי אין ברירה וצריך לעבור לאותיות לטיניות. מקלידים את צמד האותיות המחליף את הסימן הסיני, מופיע מסך צף המציג את כל האפשרויות לתחליף שנבחר וממנו בוחרים את הסימן הסיני המתאים.

הלימודים בבית הספר מתחילים בגיל 7, אך לפני כן יש שנת הכנה לבית הספר.

הממשלה במימון הבנקים בונה שכונות חדשות. ראינו שכונות כאלו עומדות ריקות. מדוע? לאזרחים אין אפשרות לשלם את הסכום הנדרש. יש לשלם 7% מערך הדירה. הדירה, למעשה הקרקע היא בבעלות ממשלתית. אדם פרטי אינו יכול להיות בעלים של רכוש כמו קרקע או בית. למעשה זו שכירות ל- 70 שנה.

השכונות שראינו בנויות באזור המעוטים ויתכן כי המגמה היא להעביר לשם "האן". העניין הוא שאנשים לא מתלהבים מהרעיון של מעבר מעיר גדולה לישוב נידח בשוליים.

מאחר והקרקע בבעלות המדינה גם החנייה אינה חינם. חנייה ליד הבית או בכל מקום אחר היא תמורת תשלום. תלוי איפה חונים. ליד הבית התשלום יכול להיות יומי, חודשי, או שנתי. אם לא משלמים נועלים את המכונית ואז צריכים לשלם על החנייה ועל השחרור מנעילה.

יש 10 מיליון אויגירים בסין והם מוסלמים סוניים. הם מקפידים על עיקרי הדברים אך יש כבר סטיות כמו דילוג על תפילות, שתיית יין מפעם לפעם.

אין להם שמות משפחה. המדריך שלנו נקרא עבדול רחמן. אם יהיה לו בן למשל ששמו יהיה מוחמד, יקרא מוחמד עבדול (כנ"ל לבת) הנכד יקרא כבר חסן מוחמד. כך שהקשר בין השם ועץ המשפחה הולך לאיבוד.

יש חילוקי דעות לגבי מוצאם של האויגירים. הסינים טוענים שמוצאם ממונגוליה והם היו צריכים לנדוד בגלל הרעב במקום מגוריהם. הם הגיעו בשנת 840 לספירה, התערבו באוכלוסיה המקומית והפכן לאומה אחת.

קבוצת מדענים אחת טוענת שהם אכן הגיעו ממונגוליה אבל לא היו מונגולים כי אם הונים. לפני שהם הגיעו לאזור, התגוררו בו טטארים.

כשהגיעו האוגירים לאזור הם היו נוודים. הטטארים לעומתם היו חקלאים והם למדו מהם והפכו לחקלאים.

הטטארים הם אבותיהם של הגזעים ההינדואירופאים. כשהגיעו ההונים הם דחקו אותם ואילצו אותם לנדוד לאירופה לאזור הים הכספי.

קבוצת מדענים אחרת טוענת שהם ילידי המקום והתגוררו בו לפני 2,000 שנה. שהאויגירים הנוכחיים הם צאצאיהם של הטטארים, ושאכן ההונים גרמו לטטארים לנדוד אבל חלק מהם נשאר באזור.

לכן אפשר לראות היום בין האויגירים מספר טיפוסים.

מחקר של DNA שבוצע מצביע על כך ש 70% מהאויגירים הם ממוצא אירופאי ו- 30% ממוצא סיני.

מה שלא יהיה השפה שייכת למשפחת השפות הטורקיות.

בכפרים מתחתנים בגיל צעיר.הנערות בגיל 16 והבנים בגיל 18. את הנישואים מארגנים עפ"י התאמה בין בני הזוג.

הורי החתן נותנים להורי הכלה, עבור הכלה סכום כסף עליו מסכימים לפני החתונה בטקס הנקרא chai. במהלכו מתנהל מיקוח בין המשפחות עד שמגיעים להסכמה. הכלה יכולה לעשות בסכום זה כרצונה. לקנות תכשיטים, כלי בית וכו'.

החתונה נמשכת 3 ימים. ביום הראשון הורי החתן אחראים על האירוח. לאחר תפילת הבוקר הולכים לבית הכלה ל- NIKA. הולכים עם האימאם שמחתן אותם. מאחל להם בין היתר שלא ירמו אחד את השני, שלא יתגרשו ועוד. טקס ה- NIKA נותן גושפנקה לנישואין, בלעדיו הזוג אינו מקודש. לאחר הטקס חוזרים למשפחת החתן לארוחת צהריים ובערב למשפחת הכלה לארוחה ובידור.

ביום השני מגיעה משפחת הכלה למשפחת החתן שאחראית על הבידור ליום זה. בלילה השני, אם החתן או קרובת משפחה שלו בודקת אם הכלה בתולה. אם לא היא מגורשת.

ביום השלישי מתכנסות שתי המשפחות לדיון בעתיד הזוג.

הזוג צריך לגור אצל הורי החתן כשנה וחצי. במשך זמן זה אם החתן מכשירה את הכלה לתפקידה כעקרת בית וכאם.

בעיר, כיום, המצב שונה. הנישואים יכולים להיות נישואי אהבה, החתונה נמשכת רק יום אחד וחוגגים במסעדה.

כשנפטר מישהו מביאים אלונקה ומזמינים מישהו מהמשפחה לרחוץ את המת. הקבורה בעומק ומעל לראש בונים כיפה. האבלות בבית נמשכת 3 ימים. ביום השלישי מגיעים קרובים וחברים לסעודה לכבוד המת.

האימאם הוא זה שמודיע לשלטונות שהאדם נפטר.

הקזחים נוהגים להעלות את העדרים להרים בקיץ. כדי להקל על השמירה עליהם כל 3 משפחות מנהלות משמורת משותפת. כל 10 ימים עולה מישהו אחר לשמור על העדר. הדרך לכרי הדשא ובחזרה נעשית על גבי גמל.

לומדים כמו אצלנו, 12 שנים. אבל מתחילים בגיל 7. שעות הלימוד הן מ- 8 עד 12 ומ- 18-14. בצהרים, אם גרים קרוב חוזרים הביתה (באופניים), אם לא, נשארים בבית הספר. זה מחייב כמובן, שאם הילדים קטנים, שמישהו יישאר בבית. בד"כ זו הסבתא או שוכרים מישהי.

קולג' הוא 3 שנים ואחריו אפשר ללכת לאוניברסיטה.

בקיץ יש מחנות קיץ של 6 ימים, מחוץ לבית, בתשלום כמובן. 15 ימים מותר להורים לקחת חופשה ואת שאר הזמן מבלים הילדים בהכנת שעורים שניתנו להם.

ההורים לוחצים על השגיות. יש הרבה שעורים ואין זמן לשחק. הילדים לחוצים מאוד. חלקם משתתפים גם בחוגים שונים כמו נגינה.

ההסבר שלו על רמת האנגלית של הסינים: אנגלית של הסינים אינה טובה כי הם לא מתרגלים דיבור. יודעים לקרוא את המילה אך לא להגות אותה.

מפגישים את 2 זוגות ההורים על מנת לתאם את מועד ומהלך המסיבה. נרשמים במשרד המקומי ואת החגיגה חוגגים בנפרד באולם עם תזמורת כמובן. בחתונה שלו הוא מעריך שיהיו כ- 300 איש. את תאריך החתונה (המסיבה) מתאמים עם פאנג שואי. הוא קובע את המועד המתאים לפי תאריכי הלידה של שני בני הזוג.

יש הרבה גירושין בסין. הם מתחתנים "עניים" ובמשך הזמן צוברים כסף ואיתו בא התיאבון. עפ"ר הגבר רוצה איזה מודל צעיר יותר. במזונות לילד חייבים עד גיל 18.

בכפרים מתכננים הרבה בעזרת פאנג שואי. למשל, את הבית. היכן יהיו החלונות והיכן הדלת וכו'. יש להם ידע שמעבירים מדור לדור. בערים לא מיחסים לזה חשיבות. הוא מיקם את המיטה שלו מצפון לדרום כאשר הראש נמצא בצפון.

הסבר: http://nana.alternativli.co.il/articles/articles/63/1/iaaa-aaeoau-oi-uaou-aoada-uaae/ao1.html

בד"כ מבלים בברים. אין הצגות או קונצרטים. פעם בשבוע יש מופע של אופרה סינית ובזמן הפסטיבלים הופעות לסוגיהן.

ברחוב כמעט ואין רואים אנשים מבוגרים. גם לא במקומות בהם ביקרנו.

הם נשארים רוב היום בבית. מעבירים את הזמן בציפייה בטלוויזיה, בקריאת עיתון, בביקור אצל שכנים, משחקי קלפים וש"ח סיני.

יוצאים מוקדם בבוקר להתעמלות או ריקודים, בערב לטיול קצר וזהו.

נראה מדכא ועצוב להעביר ככה את הימים.