השביל ששמו מופיע בכותרת ובקיצור JMT, עליו אני אספר בפוסטים הבאים, נחשב לאחד מהשבילים היפים בעולם. הרי הגרניט הגבוהים, יערות האורן, האגמים הצלולים, הערוצים והנהרות הזורמים הם מרחב טבע אדיר, פראי וייחודי שהאמריקאיים הצליחו לשמר בקפדנות ואהבה על ידי הכרזה על שמורות ומרחבי Wilderness. ה-JMT חופף ברובו ל-PCT הארוך הרבה יותר שמתחיל בגבול מקסיקו ומסתיים בקנדה. אפשר ללכת את השביל מצפון לדרום (SOBO) או מדרום לצפון (NOBO). אני הלכתי מדרום לצפון ובחרתי להתחיל במרחק של שני ימי הליכה מה-JMT שבכיוון הזה מתחיל בפסגת Mount Whitney ומסתיים ב-Happy Isles, Yosemite. בהמשך תוכלו לקרוא את החוויה הפרטית שלי מהשביל ובתוספת מעט פרטים טכניים למי שמתעניין או התנסה ב-טרו הייקינג. קריאה מהנה.
===========================================
יום ראשון להליכה
26/8 Cottonwood Pass Trail Head--->Rock Creek Lake
התחלה קשה
בשעה 05:30 כבר הייתי מחוץ לאוהל המדוגם שלי לקול יללות של קויוט שהדהדו ברחבי Horseshoe Meadow, אי שם בדרום הרי הסיירה נבדה בקליפורניה. אל החניון, שנמצא בגובה של 3040מ', הגעתי אתמול לקראת ערב בהסעה מוזמנת מראש, לאחר מספר ימים של הכנות, התאקלמות ולוגיסטיקה מיום הנחיתה בסן פרנסיסקו.
התארגנתי בבוקר בנחת, אכלתי ארוחת בוקר קטנה (גרנולה עם אבקת חלב - מוסיפים מים וזה כמעט כמו בבית), לבשתי את הבגדים שיהיו עלי כל עוד אני הולך ושמתי בפח את הבגדים שלבשתי בשלושת הימים האחרונים. כך הגעתי לתחילת המסלול- נקי ורענן, מתנשף ועם דופק גבוה מהשפעת הגובה והתיק המלא (משקל בסיס 10.5 ק"ג + ליטר וחצי מים + אוכל לחמישה ימים = כ-16 ק"ג) וכן - גם קצת מתרגש. כמה חיכיתי לרגע הזה והנה כשהוא מגיע, זה רק אני והשלט. לתומי חשבתי שאולי יעמוד שם איזה ריינג'ר ויבדוק את הפרמיט ויתן הרצאה על LNT ומה עושים אם פוגשים דוב.
אבל אף אחד לא היה שם ובשעה 08:00 התחלתי ללכת את צעדי הראשונים על השביל. מספר ק"מ במישור בתוך יער אורנים ואז עלייה ראשונה, לא מאד ארוכה, ל-Cottonwood Pass (3400מ'). זהו מעבר ההרים הראשון מבין 12 בהמשך המסלול. למעלה הנוף נפתח והאוויר הצלול מאפשר לראות את המרחבים האדירים של Inyo National Forest. התיק מכביד עלי ועוד לא יושב בנוח ואני מתנשף ומתעייף מהר. בהמשך השביל מתפתל ויורד ל-Chicken Spring Lake, זמן מצוין להפסקה לארוחת צהרים (2 טורטיות, טונה וחטיף) שתכלול גם מילוי מים מהאגם וסינון בסוייר סקויז שלי. המשך ההליכה איטי ושם גם התחלתי לחוש את הווי השביל, לברך את מי שהולך מולי וקצת לקשקש.
לקראת השעה 17:00 הגעתי לחניון המיועד ב-Rock Creek Lake. עד שהגעתי כבר הרגשתי ממש מותש וכל ההתארגנות לקחה לי עוד זמן רב - הקמת האוהל, הליכה לאגם למילוי מים, הכנת מערכת השינה (ניפוח המזרון [יש משאבה קטנה], עטיפת המזרון בסדין [פריט פינוק נהדר], פריסת הקווילט, חיבור הרצועות וניפוח הכרית - בימים הבאים זה כבר יתבצע הרבה יותר מהר), הכנת ארוחת ערב (Mountain House/Backpackers Pantry), הכנסת כל מה שמפיץ ריח ל-Bear Can (לא לשכוח לצחצח שיניים) והצבת המיכל במרחק 50מ' מהאוהל (אפשר גם בתוך Bear Box אם יש בחניון).
נכנסתי לאוהל אחרי שהחשיך וכבר היה קר והייתי עייף מאד.
סה"כ יום 1: 17.5 ק"מ ↑540מ' ↓385מ'
*המספרים מתוך תכנון על מפה ולא מדידה בפועל.
============================================
יום 2 להליכה
27/8 Rock Creek Lake--->Lower Crabtree Meadow
מזג האוויר נכנס לתמונה
התוכנית להיום היא להגיע לחניון ליד תחנת הריינג'ר ב-Crabtree Meadow, ממנו ניתן יהיה לטפס למחרת אל פסגת הר וויטני ולחזור לאותו חניון וכך אפשר להשאיר את האוהל ורוב הציוד ולטפס רק עם תיק יום קטן. לפי מה שראיתי בתחזית לפני התחלת ההליכה, היה נראה שיש סיכוי לא גדול לגשם במהלך היום. בבוקר השמים היו עם עננות בוקר ובאותו רגע זה ממש לא הטריד אותי.
יצאתי לדרך ב-07:30 לכמה ק"מ נעימים ורגועים במורד Rock Creek עד שמתחיל הטיפוס למעבר ההרים היומי והיום זה Guyot Pass בגובה של 3330מ'. הטיפוס ארוך ואיטי והירידה כבר היתה עם שמיים מעוננים בעננות גבוהה. בשעה 12:00 אחרי מנוחה קלה, החלטתי להמשיך עוד שעה ואז לעצור למנוחה וארוחת צהריים. בזמן הזה כבר התחיל טפטוף דק, בתחילה מרענן אבל בהמשך, כשלא נפסק והשמים לא התבהרו, כבר הפך למשהו שצריך לשים לב אליו. בתוך התיק הציוד החשוב מוגן ממים ובמקרה שהגשם יתחזק, אני אשלוף את מעיל הגשם ובמקרה קיצוני ממש גם את מכנסי הגשם. לא הצלחתי למצוא מקום מתאים לעצור לא.צהריים והמשכתי ללכת עד לחניון במקום בו השביל חוצה את Whitney Creek. בערך 3 ק"מ מהחניון שבו תכננתי לסיים את יום ההליכה.
הצלחתי למצוא 5 דק' ללא גשם וסיימתי במהירות את א.הצהריים וגם מילאתי מים מהנחל, בזמן הזה הגיע מטייל מהכיוון שאני באתי ממנו ומבלי להגיד דבר הקים את האוהל שלו כשהגשם התחזק שוב. אני חושב שברגע זה הבנתי מה אני צריך לעשות ובזריזות הקמתי גם אני את האוהל ונכנסתי פנימה להישאר כמה שיותר יבש. השעה היא 14:00 וכשהגשם יפסק אני אמשיך את שארית הדרך. כמה זמן כבר יכול לרדת גשם?אז הגשם ירד ברציפות זמן רב ובעוצמה כזו שחפרתי מתוך האוהל תעלות מסביבו כדי שהמים הזורמים במורד הגבעה יקיפו את האוהל ולא יציפו אותו. בהפוגות הקצרות יצאתי רק כדי לחזק את הביצורים. ככה זה נמשך מעל 6 שעות רצופות ומזמן כבר החשיך וגם את ארוחת הערב שלי הכנתי בתוך מרפסת האוהל (Vestibule). בלית ברירה נשארתי בחניון שהייתי בו והתכוננתי לקום מוקדם ולפצות על ה-3 ק"מ החסרים.
כל הלילה המשכתי לשמוע טיפות על האוהל, אם זה מגשם או רק טפטוף מהעצים מעל האוהל. ישנתי עם עין אחת פקוחה למקרה שמזג האוויר יחמיר ושוב אצטרך להעמיק את התעלות.
סה"כ יום 2: 15.5 ק"מ ↑485מ' ↓520מ'
אני עדיין רק בשלב החימום. עוד לא הגעתי אפילו ל-JMT.
===========================================
יום 3 להליכה
28/8 Lower Crabtree Meadow --->Tyndall Creek
הר וויטני יחכה
בסך הכל הייתי מאד מרוצה להיווכח שהאוהל שלי (X-Dome 2) עמד במשימה והשאיר אותי ואת כל הציוד ללא טיפת רטיבות וגם ללא התעבות בתוך האוהל. וזה כשאני מסתכל על חצי הכוס היבשה...
כאמור תכננתי להתחיל מוקדם ולפנות בוקר אפילו מעט התבהר וראיתי שמים עם כוכבים, אבל תוך כדי ההתארגנות והקיפול של האוהל הרטוב עברה שיירת אספקה רכובה של סוסים ופרדות (Pack Train), ברכתי את המוביל לבוקר טוב ומסע מוצלח וניצלתי את ההשתהות שלו לשאול על מזג האוויר הצפוי להיום והאם ירד גשם? תשובתו היתה - "אם לסמוך על הריינג'ר בטיינדול קריק, הסיכוי לגשם היום גבוה יותר מהסיכוי שנתנו בתחזית ליום האתמול. ואתמול ירד גשם במשך שעות. אז כן, ירד גשם היום, שיהיה לך יום הליכה מוצלח". ובמילים אלה השאיר אותי לחשוב מה אני עושה? גשם בגובה של 3100מ' ובטמפ' של פחות מ-10 מעלות צלזיוס יהיה שלג בגובה של 4400מ'. שלא לדבר על ראות אפס. ומה הטעם לעלות על ההר אם לא ניתן לראות את הנוף? וזה לא שהשביל ממשיך משם הלאה, אני צריך לרדת באותה דרך שעליתי ולהגיע חזרה.
מזמן כבר הגדרתי את עצמי כ-בלו בלייזר ואני לא נצמד יותר מדי לשביל המקורי ויכול למצוא שבילים חליפיים או לוותר על מקטע וזו ההחלטה שקיבלתי באותו הרגע. מפה אני ממשיך צפונה ומוותר על הטיפוס לוויטני ובעצם אוכל כך להקדים את כל התכנון ביום אחד.
סיימתי לנגב את האוהל ולארוז את התיק והתחלתי ללכת בנחת מכיוון שיום ההליכה יהיה יחסית קצר ומכיוון שצפוי גשם ולכן את Forester Pass אני אשאיר למחר בתקווה שמזג האוויר ישתפר. כך הגעתי סוף סוף ל-JMT הרשמי והמשכתי צפונה כשאני חולף על Big Horn Plato כשכל הזמן מטפטף וקר עם רוח חזקה והכל לח ורטוב ולא היה לי שום חשק לעצור. אל החניון הגעתי ב-13:30 והיה נראה שהנה שוב יתחיל גשם, וכבר עמדו בחניון שני אוהלים של מטיילים אחרים, לכן מיהרתי להתארגן להקים את האוהל ומיד מזג האוויר השתפר וכשירד החושך שוב ראיתי רק קרעי עננים טסים ברוח ולא ירד גשם בכלל מאותו הערב ולמשך יותר משבועיים.
לפני שהחשיך לגמרי התרחצתי וניקיתי היטב את הרגליים בנחל הקטן ליד החניון.
מחר עולים לפורסטר פס שיהיה הנקודה הגבוהה ביותר שלי בכל המסלול.
סה"כ יום 3: 14 ק"מ ↑590מ' ↓415מ'
===========================================
יום 4 להליכה
29/8 Tyndall Creek ---> Kearsarge Lakes
מה באמת עושים אם רואים דוב?
יום ארוך מחכה לי והצלחתי להתארגן מוקדם ויצאתי לדרך ב-06:45. עשרה ק"מ ראשונים היו בעליה ארוכה אל Forester Pass, שלרגעים נראה כאילו לעולם לא תגמר ובשעה 09:45, בגובה של 13,200 רגל שזה 4,023מ' היתה רוח מקפיאה ואני הרגשתי הכי טוב בעולם. יום רביעי להליכה, התיק מרגיש יותר נוח וגם יותר קל (כ-500 גרם אוכל ליום שנאכל) והגוף כבר הסתגל לגובה ולמאמץ.
הירידה בצדו השני של מעבר ההרים היתה יפה מאד. בתחילה תלולה ואח"כ מתונה לאורכו של Bubbs Creek וב-Vidette Meadow עצרתי למנוחה ממושכת וארוחת צהריים. אחרי ההפסקה חזרתי לעלות וכשעה לתוך העליה הגעתי לצומת שבה עזבתי את ה-JMT לכיוון Bullfrog Lake והמשכתי עד ל-Kearsarge Lakes לחניון באגם האמצעי (העליון היה עמוס וצפוף). הסטיה מה-JMT נעשתה לטובת הצטיידות ראשונה באוכל שהשארתי בחניון מצידו השני של Kearsarge Pass, את ההצטיידות אני אבצע מחר ובינתיים אני כבר עייף ורק רוצה להגיע לחניון. חצי שעה לפני החניון עצרה אותי ריינג'רית חביבה וביקשה לראות את הפרמיט שלי ועוד נתנה הרצאה קצרה על כך שיש דוב שבכל ערב מסתובב באזור האגמים ומנסה את מזלו עם אוכל של מטיילים שנשאר ללא השגחה וגם הסבירה מה לעשות - לרדוף אחרי הדוב ולהבריח אותו...
הקשבתי להסבר וכל מה שחשבתי עליו היה שאני רוצה כבר לשים את האוהל ולשבת לנוח מול הנוף המטורף הזה וגם ששמעתי הרבה סיפורים על דובים אבל טרם ראיתי אחד אפילו מרחוק. כמובן שלא אמרתי לה כלום ואחרי שפנתה להרצות למטייל אחר שהופיע, הלכתי את המרחק שנשאר עד שמצאתי נקודה מתאימה ובשעה 16:30, אחרי כמעט 10 שעות הליכה, סוף סוף הקמתי את האוהל. גם השמיים התבהרו והשמש יצאה והצלחתי להטעין את השעון ישירות מהפאנל הסולארי שאני סוחב איתי ועד הרגע היה ללא שימוש בגלל העננות.
אזור האגמים הוא יפה במיוחד ולכן עמוס גם במטיילי סוף שבוע. אחרי שארגנתי את הציוד שלי בתוך האוהל ויצאתי ממנו, ראיתי דוב חולף במרחק 20 מ' ומתרחק לכיוון צלע ההר. הדוב צעד לו לאיטו מרחרח את האוויר, כמובן ששכחתי את כל ההסבר של הריינג'רית ודבר ראשון צילמתי סרטון של הדוב מתרחק. כמה שניות עברו וגם אחרים ראו את הדוב וביצעו במיומנות את ההנחיות לרדוף אחריו ולצעוק על מנת שיתרחק. במשך כחצי שעה היה ניתן לשמוע בכל פעם ממקום אחר סביב האגם צעקות על הדוב שככל הנראה יצטרך לחפש הערב מזון ממקור אחר.
סה"כ יום 4: 26 ק"מ ↑1125מ' ↓1135מ'
==============================================
מצטבר ימים 1-4: 73 ק"מ ↑2740מ' ↓2455מ'
