סיפור הליכה משפחתית בחודש אוקטובר 2016.
כשקראתי על הדרך לסנטיאגו דה קומפוסטלה (קמינו) במאמר באחד מירחוני הטיולים, החלטתי, בו במקום, לעשות אותה. לפני שבוע איתרתי את המאמר. הסתבר לי שמדובר במאמר בן למעלה מ 16 שנים.
השנה, בהחלטה די רגעית, החלטנו, ביצענו ואף קיבלנו תעודה רישמית מהכנסיה הקתולית של צליינים שעשו את הדרך (ולפיכך זכאים למחילה).
ישנן הרבה קמינו, כולן מגיעות לקתדרלה בה קבור אחד משליחיו של ישו. כבר יצא לי ללכת על אחת מהן באנגליה. הידוע ביותר מתחילה בצרפת. העדפנו ללכת את הקמינו הפורטוגלית מכיון שרצינו לבקר בפורטוגל וכן מכיון שמדובר במסלול קצר יחסית, 240 ק”מ שנוח לביצוע ואירגון.
פורטו
תחילת המסע-
התמקמנו ברובע העתיק של פורטו ומשם לתחנה הראשונה בדרך, הקתדרלה של פורטו. בקתדרלה קנינו דרכון שישמש אותנו לאורך הדרך. למעשה כל ספר שירות או אתר בדרך מחזיק חותמת וחותם לעולי הרגל בדרכון הזה. בסוף המסע יהיה עלינו להציג אותו עם החותמות במשרד הצליינים בסנטיאגו דה קומפוסטלה כהוכחה לכך שהלכנו יותר ממאה ק”מ על מנת לקבל מחילה מהכנסיה.
יום ראשון להליכה.
את יום ההליכה הראשון בקמינו התחלנו ב...נסיעה.
לכבוד תחילת הטיול התכסו השמיים עננים והחל לרדת גשם.
בחרנו להתחיל את ההליכה בכפר שנקרא sao pedro de rates.
הנהג הוריד אותנו ליד הכנסיה לא לפני שצילם אותנו לתמונת מזכרת. מכאן השתדלנו להצטלם בכל יום בתחילת כל הליכה.
ליד הכנסיה יש מוזיאון עם פסלים מעניינים מכנסיות קדומות.
מסתכלים סביב ומחפשים את החץ הצהוב שילווה אותנו בתשעת הימים הבאים, מהלך של 202 ק”מ לפי הספר (יותר מ 230 לפי הג'י פי אס).
אחד הסיפורים המעניינים בפורטוגל הוא הסיפור על הניצורם בכפיה של יהודיה. רבים מיהודי ספרד הצטרפו ליהודי פורטוגל לאחר הגירוש מספרד. בפורטוגל היו היהודים בין 10-20% מכלל האוכלוסיה. כולם נאלצו בסופו של דבר להתנצר. האינקויזיציה רדפה אותם אותם אח”כ משך מאות שנים.
אחת הדרכים לזהות משפחות ממוצא יהודי היא שמות המשפחה, לרבים מהם שמות מן הטבע: שמות של צמחיה או ציפורים. רבים מהם מתגוררים באזורי הכפר.
המשפחה המקומית הראשונה שפגשנו בטיול היתה משפחה עם שם כזה- שמה הוא סילבה, שפירושו שיח.
מבעד לחלון ולדלת הפתוחים ראינו אישה מבוגרת עם נול. נכנסנו פנימה וראינו את עבודתה. פגשנו גם את בעלה ואת הכלב הקטן שישב על ערימת שאריות החוטים שהלכה ונערמה, חלקה מעליו…
התחלנו לדבר על אוכל ובדיוק הגענו לתחנת הצהריים של היום, וזאת למדנו: השביל הזה יודע לפנק ולתת להלך את צרכיו בדיוק בזמן.
בפונדק פגשנו את המטיילים הראשונים שחלקם ילוו אותנו ברוב הטיול.
לקראת אחר הצהריים, לאחר הליכה של 17 ק”מ, הגענו למקום הלינה הראשון, העיירה Barcelos.
עיירה יפה שהמרכז העתיק והמשוקם שלה כולל מבצר עם סיפור מעניין וחשוב לעולי הרגל.
את הלילה הראשון בחרנו לישון באכסניה מסורתית לצליינים הממוקמת על גדת הנהר. האכסניות הללו נמצאות לאורך כל הדרך והלינה בהן היא באולם גדול בו ישנים הצליינים יחדיו במיטות קומותיים.
היתרון הגדול של מקומות אלו הוא ההיכרות עם המטיילים האחרים. הוברר לנו שרוב המטיילים בתקופת הטיול שלנו הם גרמנים, שנהנו מחופש כללי בגרמניה באותה עת.
באותו הלילה פגשנו שני חברים גרמנים בשנות ה 50 המתקדמות שטיילו עם ספר- מדריך גרמני לשביל. הספר קבע פרקי הליכה של 40 ק”מ ליום. הם נראו כמו זומבים והודיעו שלא בטוח שיצאו מההרפתקה חיים, אבל בכל זאת החליטו שהם ממשיכים בה עד…
בערב הזה למדנו עד כמה מהר נוטים האנשים בקמינו לפתוח את סגור ליבם ולשוחח על נושאים אישיים ולהפוך את השכן מהמיטה ליד לחבר קרוב. בין היתר שמענו מאחד הגרמנים סיפור מדהים על אביו, שהיה חייל בצבא הגרמני במלחמת העולם השניה. הוא היה אסיר בצרפת עוד 5 שנים אחר המלחמה עד שהותר לו לשוב. הוא הוחזק בכפר צרפתי שם עשה עבודות עבור המשפחה. האב והבן בעקבותיו היו נפעמים מהיחס הטוב לו זכה מהמשפחה וקשרו את חייהם בצרפת.
מובן שכאן צצו גם הסיפורים המשפחתיים על השואה (אנחנו דור שני לשואה) וכו'…
את היום קנחנו בארוחה איטלקית לתפארת, מתרגשים לקראת אחד הימים הארוכים והיפים בקמינו הפורטוגלי: ההליכה לפונטה דה לימה, מרחק הליכה של 34 ק”מ.
שקיעה מעל הגשר
