ליל הסדר, בוכארה, 2023

מאז ילדותי התכוונתי לבקר בערי דרך המשי של מרכז אסיה, בעיקר בבוכארה. הערים הללו סימנו סוג של גלובליזציה שהקדימה את זמנה, כשבתקופות השלוות שלהן הן היו מרכזים של מידע, מדע, אמונה, סחורות בין קצוות העולם של אז. בבוכרה התקיימה קהילה יהודית מפוארת, עשירה בתוכן וגם בחומר מאות בשנים. הבוכרים שעלו לארץ לאחר קריסת ברית המועצות הביאו איתם את בדי הסוזאני והשטיחים הצבעוניים וגירו עוד יותר את דמיוני. ואחר כך היתה התוכנית של גידי ואהרוני בבוכרה, כשאהרוני חזר לשורשים (על אהרוני ובוכרה אספר בפוסט אחר), ותוכנית של מסע עולמי, וזה רק חיזק את הרצון שלי להגיע לבוכרה ולשבת ולשתות תה בבריכה המרכזית של העיר העתיקה, כמו גידי ואהרוני. בינתיים, עד לטיול, קניתי סוזאני, בד רקום בעבודת יד שאופייני מאוד לאזור שכיסה את מיטתי. בינתיים נהניתי גם מהתערוכה "חוטים של משי, סיפורה של יהדות בוכארה" במוזיאון בית התפוצות. וכשקניתי לעצמי כיפה, (הכיפה של הבר מצווה הייתה מעור וזה כבר לא התאים לי), קניתי כיפה בוכארית, עבודת יד עדינה ומדהימה.איכשהו הגעתי להרבה מקומות אחרים, אבל לא לאוזבקיסטן. הלימודים לתואר השני בהיסטוריה של המזרח התיכון חייבו קורס בהיסטוריה של האיסלאם ואז הבנתי עד כמה ערי מרכז אסיה היו חשובות, לא פחות ממכה ומדינה, להסטוריה של האיסלאם. ואז גם גמלה ההחלטה להגשים את התוכנית. לקראת הביקור באוזבקיסטן הצטיידתי בספר התערוכה, ותכננתי את שיא הטיול סביב השהות בבוכארה, במרכז העתיק ליד הבריכה של גידי ואהרוני, בבית בוכארי עתיק.

התכוונתי לחגוג את ליל הסדר עם הקהילה היהודית בבוכארה. חגגתי כבר לילות סדר בטהרן, בבקתה בפסגה במרומי ההימלאיה, על יאכטה בהלונג ביי בויאטנם, אבל זו אמורה להיות חווית שיא. רק שעכשיו התחיל ניסיון להבין איך ועם מי חוגגים את ליל הסדר. שוחחתי עם שגרירים לשעבר וגם אנשים עם קשרים באוזבקיסטן, שנשבעו שהם מקושרים ויודעים לסדר את הענין עם הקשרים שלהם עם אנשים מקושרים, אבל אף אחד לא חזר אלי עם תשובות... רק כשהייתי שם הבנתי למה.

הגענו לבוכרה אחרי נסיעה ארוכה, במסע ארוך קשה ולפרקים מסוכן, שהסתיים בהרבה גשם בסגנון "דליי מים על הראש", אבל על כך בפעם אחרת. כשיצאנו מהמונית לחלק האחרון של המסע, להליכה למלון שנמצא בסמטאות שאין בהן גישה לרכבים, הגשם פסק. מיד הסתבר לנו שירדנו ליד הבריכה של גידי ואהרוני. ככה, בבת אחת ובלי התראה. והנה אני עומד פה, הכל רטוב מסביב, עם תרמיל על הגב, המקום יותר יפה משדמיינתי. התרגשות.

ליד הבריכה היתה בוטקה קטנה, מקום לעמידה, ובה משטרת התיירות. ניגשתי לשוטרת ושאלתי על המלון, היא מיד סגרה את הבוטקה, הוציאה מטריה, ויחד עם עוד שוטר זכינו לליווי צמוד מכובד ומכבד. אחרי מספר צעדים הסתבר שבית הכנסת העתיק נמצא ממש פה, סמוך לבריכה, והמלון נמצא על ידו.

הזוג המקסים, בעלי המלון, שמחו לספר לנו בגאווה שהבניין של המלון הוא בית יהודי עתיק. בהמשך הסתבר לנו שכל הבתים שנכנסנו אליהם במרכז הם כאלו. בתים מדהימים, עם חצר פנימית, שנמכרו על ידי המשפחות היהודיות, לעיתים עם תכולה של אומנות עתיקה, בכמה אלפי דולר במקרה הטוב, וכיום הם שטחי מלונאות ומסחר. והנה הגיע ערב פסח. הסתפרתי תספורת בוכארית (וכמעט איבדתי את ראשי כשהספר עשה לי "ויערופו" כשסובב לי את הראש בהפתעה בסיום עם קנאק מחריש... ואז גם לצד השני), קניתי כיפה יהודית בוכארית (כבר לא עבודת היד העדינה של פעם, אלו כבר לא קיימות בחנויות, אבל עדיין יפה) שמסתירה את התספורת (דווקא יפה!) ובעיקר התרגשתי. לקראת ערב לבשתי את החולצה הלבנה שהבאתי במיוחד. השארתי את הטלפון במלון ויצאתי כדי לגלות שבפתח בית הכנסת שישה שוטרים, מברכים את הבאים, שהסתבר שיש בהם גם מוסלמים מנכבדי העיר. בחרדת קודש נכנסתי, לבית הכנסת העתיק, הלבן, הי שם בין סין לאירופה. הכניסה היא לחצר יפה ואחר כך מימין דלת לבית הכנסת היפה והלבן. במרכז אולם בית הכנסת הבמה, מצידה האחת יושבים הגברים ומצידה השני נשים, כולם לבושים יפה מול שולחנות ערוכים לליל הסדר. עמדתי משתהה בסף האולם, ואז ניגש אלי נשיא הקהילה, וסימן לי להיכנס, והושיב אותי עם הגב לארון הקודש, צמוד אליו, פני אל הבמה והקהל. מהר מאוד, בזמן שהוא התפלל מנחה וערבית, הסתבר לי שהקהל כאן מעורב, זו כבר לא קהילה אחידה, מסורתית ועתיקה שמתפללת בבית הכנסת, אלא שרידים ממנה יחד עם מבקרים, חלקם לא הכי, נגיד את זה בעדינות, מסורתיים. אחרי התפילות היו ברכות של אישים חשובים, בהן חשובה מאוד, אולי ראשת העיר, וכולם, דיברו על החיים הטובים יחד, יהודים ומוסלמים. בינתיים, בזמן התפילה והנאומים היו מי שטרחו לחסל את האגוזים והצימוקים האוזבקיים שהיו על השולחנות, לא משהו שסבתא שמחה העיראקית הייתה שמחה שעושים לפני הברכות של הסדר. בין לבין נכנסה לבית הכנסת זוהרת ומהממת את כולם חנה, בשמלת הסדר, מבד מסורתי.

תמו הברכות, ולאולם נכנסו שני בחורים צעירים, חבדניקים. הסתבר שהם מתכוונים לערוך את הסדר, ברוסית. צריך להיאמר, למרות שאוזבקיסטאן הייתה חלק מברית המועצות, לא כל האוזבקים דוברי רוסית. אחד מהם נעמד מול הקהל, אחד התיישב לצידי בשולחן, עם פחד קהל. הסתבר לי שזו הפעם הראשונה שהם יצאו מהארץ, הם בני 18, הם מורעבים כי אין אוכל עם כשרות מתאימה בבוכרה, ובכלל החיים קשים. הבחור שעמד התקשה גם לקרוא את ההגדה, לשיר, לברך ולתרגם לרוסית. כשהבנתי שהעסק מקרטע העמדתי בפניו דיל, אני אערוך את הסדר והוא יתרגם.

וכך נפלה עלי במלוא משקלה אבן עצומה על הכתפיים, לערוך את ליל הסדר בבית הכנסת העתיק של בוכארה. זה מהתערוכה, זה מהספר של התערוכה, בין האבנים ששמעו שמחות, ספגו תפילות ונעצבו באבל, חגי קורא את ההגדה במופע חייו שאפילו בית המשפט העליון בבג"ץ הקרקעות, או הילדים הנרגשים להם סיפרתי מופע אגדות בבית ספר שדה לא ראו.

קראתי בהטעמות, שרתי ברגש, אפילו העזתי לשלב שיר ישראלי זוכה אירוויזיון, במקומות המתאימים רקעתי על השולחן ממש כאילו אני בסדר הילדות אצל סבתא שמחה, והרגשתי שעל אף שהשפה ברובה לא מובנת, אנשים מקשיבים, משתתפים בשירים ואפילו מצלמים ומסריטים... או לפחות היה לי נעים לחשוב שכך...הגיע האוכל, כולם אכלו חוץ מהחבדניקים, אני מקווה שהם שרדו את הרעב, אני מניח שלקח להם כמה ימים עד שהם מצאו כשרות מתאימה, בינתיים גלגלו סיגריות. ומיד אחרי האוכל לא המשכנו בהגדה. זו כבר מסורת, אבל ישראלית, לא? וראש הקהילה הוציא רמקול גדול (ערב פסח בבית כנסת, כן?) ושם מוסיקת ריקודים...כמובן שהצטרפנו ורקדנו עם אחת מנכבדות הקהילה.

אחרי הסדר קינחנו במסעדה מדהימה ביופיה, בבית יהודי עתיק, נרגעים לאט לאט. בדרך חזרה עצרנו ליד בית הכנסת שהיה עתה סגור, דלת העץ היפה מסתירה את סודות החצר הלבנה, והאולם הלבן, והקהילה העתיקה, והסדרים שהיו כאן מאות שנים והסדר שהיה ממש עכשיו, עם קול השירה שלי שנספג לתוך הקירות הללו, מתערבב עם ההיסטוריה והופך חלק ממנה.