חיפשתי טיול שיתאים לשלושה חברים חובבי הליכות והיסטוריה כשהתגלגל לידי הספר The Rough Guide to Walks in London & Southeast England (2009.2.ed. הספר שימש בסיס לבניית תוכנית של שבוע בדרום מזרח אנגליה.
יצאנו לטיול מבריסל, שם אסף אותנו חבר שהתגורר בה. יחד עם זאת, כדאי לשקול להשתמש בבריסל כבסיס לטיול דומה, בעיקר בגלל שהיא נגישה מאוד לדרום אנגליה וישנם הבדלים משמעותיים במחירי הטיסות מתל אביב לבריסל וללונדון. בנוסף, יש כמובן את העניין שבחציית התעלה ברכב.
15/5/15
תאריך עגול לחגיגות סיום שהות בת 5 שנים של חבר בשליחות האומה באירופה.
נחתנו בבריסל והמשכנו מיד לכיוון התעלה, לעיר קאלה הצרפתית.
סיור קצר בעיר.
העיר ששמה מוכר לרבים מתולדות מלחמת העולם השנייה נראית כעיר שירדה מזוהרה עם תחילת פעילות המנהרות שמתחת לתעלת לה מנאש והפיחות הגדול במספר המעבורות שעוברות מהעיר לאנגליה.
בנסיעה למנהרת הרכבת לא יכולנו שלא להתרשם ממספר המהגרים שגרים בסמוך לאתר המנהרות. בחודשים הקרובים הם יעלו לכותרות על רקע ניסיונותיהם להתגנב לרכבת או למכוניות העולות על הרכבת בדרך ליעדם הסופי מאז יצאו את יבשת אפריקה: אנגליה.
בצד הצרפתי פגשנו שוטרים אנגליים חקרנים.
הרכבת נראית מוזרה, יצור ששייך לסרט מדע בדיוני.
נסיעה ראשונה ברכבת מתחת לאוקיאנוס ו..הופ אנחנו כבר נוהגים בצד שמאל.
הביקור הראשון הוא בצוקי דובר, אתר שמוכר מסרטים רבים. צוקים לבנים נפגוש גם בהליכה האחרונה שלנו בטיול.
הביקור הבא הוא בטירת לידס. אני תמיד חשבתי שלידס זו קבוצת כדורגל, אולי אפילו עיר. אז מסתבר שיש גם טירה, והיא לא לידס של הכדורגל. הטירה מוקפת בשטח עצום של גנים, מגרש גולף ואתרי הפעלות.
צ'רלס דיקנס, שגדל בעיירה, אמר שברוצ'סטר צ'אטם שבאנגליה יש שלושה דברים : גירים, ירקות ו...יהודים.
הקהילה הגדולה של העבר דעכה עם השנים. יש בה פחות חברים ממספר הנגנים שראיתי על הבמה של תיסלם בערב הקודם...
הרב האחרון כיהן בה "לפני המלחמה", מלחמת העולם. את בית הכנסת והקהילה בכלל מחזיקים בקושי שניים: יון (jon), רואה חשבון ודיוויד, פרופסור למשפטים. שותף שלישי עזב לפני מספר שנים לאחר שקיבל עבודה במקום מרוחק.
בתפילת יום השישי היו אתם עוד שני חברים בלבד. דיוויד אמר דבר תורה ביופי, רהיטות ושנינות יוצאות דופן. לאחר התפילה הם הראו לנו את ספר התפילות לעילוי הנשמות של התורמים וביניהם הראו לנו אזכור למונטיפיורי שתרם לבית הכנסת. בשלב כלשהו הוספה גם יהודית אשתו, בכתב יד.
הם הראו לנו שבחצר בית הכנסת ישנם קברים. מסתבר שבית הכנסת הוקם בבית קברות יהודי. הקבורה כיום היא בחלקה ייעודית בבית הקברות הכללי, ואת סידורי ההלוויה עורך לא יהודי "שמכיר את החוקים יותר מאיתנו".
בניסיון ליצור מסגרת יהודית משמעותית הוקם ארגון של היהודים בכל מחוז קנט והם מציינים שיש בו שיתוף פעולה יפה בן זרמי היהדות השונים.
הביקור עורר בי הרבה רגשות ומחשבות. על הזמנים המשתנים, על כובד ההיסטוריה שנופל על שני החברים, המאמץ הרב שהם משקיעים בשמירת הגחלת למרות שהם יודעים שגם הלהטוטן שיודע להקפיץ 5 כדורים חייב להפסיק מתישהו.
תוך כדי השיחה אתם חשבתי: ומה אם אחד מהם יעזוב, יעלה לארץ או יחלה?
ואולי האחיזה הזו היא שנותנת לחברים את התחושה של החופש. החופש שלהם לחיות בקהילה יהודית בעיר הולדתם. דבר שמובן מאליו לכולנו בארץ ולא ברור בכלל כאן.
50 מטר מבית הכנסת, בנין פשוט שהיה מחסן וחנות. מהבניין עולים קולות של נגינה קצבית ושירה. תפילת יום ראשון של קהילת מהגרים חדשה. אין מחסור במשתתפים. צ'רלס דיקנס, אתה לא מעודכן!
בתמונות: בית הכנסת מבפנים, מבחוץ, חלונות מצוירים. בזה שבעזרת הנשים משובצים שמות של קהילות שהושמדו בשואה.
יום 2
הליכת בוקר לאורך הנהר. ביקור במרכז העיירה ובטירה העתיקה (כ 8.5 ק”מ).
במהלך השוטטות בעיירה גילינו סימטה שנקראת אהבה (Love Lane), עם דלתות יפות בחצרות הבתים.
לאחר ארוחת הבוקר יצאנו להליכה בקטע מנתיב עולי הרגל מלונדון לקאנטברי, נתיב שממנו המשיכו עולי הרגל ליבשת, לסנט דיאגו דה קומפוסטלה. על הליכה הזו נכתבו עלילות קאנטברי.
אני אוהב מאוד ללכת לאורך נתיבים מיוחדים, ההליכה הזו נותנת ערך מוסף להליכה. יש מימד של עוצמה בשביל פשוט, לעיתים חריץ בשדה, שבהחלטה שלך אתה יכול להמשיך איתו לספרד. נתיב בו צועדים מליונים, ניתב שהתרחשו בו כל כך הרבה דברים, שהרבה אנשים חלמו לעשות אותו. הייתי פעם בסיור בעקבות קברי צדיקים עם צבי גילת. לא הבנתי למה מצבה שאין מאחוריה כלום שווה ביקור או אפילו דיון. וצבי דיבר לא על הצדיק ולא על הציון, אם הוא נכון או לא, אלא על הדמעות של אותה אישה שבאה להשתטח על המצבה. כמה דמעות כבר נשפכו כאן? זה כשלעצמו יוצר את האתר.
אז הדרך הזו, כמה אנשים, חלומות, שירים, ארוחות, נפגעים, סיפורים יש בה?
עולי הרגל הולכים עם שרשרת עם צדפה, והצדפה מסמלת את הדרך.
ויקיפדיה- הדרך לסנטיאגו דה קומפוסטלה
הדרך עברה בתוך כפרים עתיקים, שדות, בתי כפר, יער. הנוף ברובו של גבעות.
לקראת צהריים התכוונו לסטות מהדרך כדי להגיע לחווה עם חנות ובית קפה. פגשנו גבר כבן 40 שטייל עם כלב צייד אנגלי. הוא ליווה אותנו לחווה מספר קילומטרים. מהר מאוד הסתבר שהוא היגר מדרום אפריקה לאנגליה. הוא ואפילו עבד תקופה מסוימת בארץ (בהרצליה!!!) כעוזר צבעי. התקופה הזו היא התקופה המאושרת שלו והוא היה שמח לעשות מה שרבים מהיהודים עושים כיום, וזה לעזוב את אנגליה ולעלות לארץ.
נפרדנו מהדרך בכפר Chilheim היפה, באכילת גלידה גאוות המקום, על פי המודעות, שהתגלתה כגלידה תעשייתית לכל דבר.
יום 3
סיור פרידה אחרון ברחובות העיירה. עקבנו אחר בתים הקשורים לסיפוריו של צ'ארלס דיקנס.
יצאנו בנסיעה לטיול הבא, להליכה מסביב ועל Box hill. ההליכה היתה בחלקה בקטע של טראק שעובר לאורך ה northdowns. הגבעה אומנם נראית בזויות מסוימות כמו קופסה, אבל מקור השם הוא שם של צמח נוי.
הנוף כאן הוא של גבעות תלולות, והגבעה עצמה, על מרחבי הדשא הנפלאים שלה מושכת ומשכה אליה בעבר מבקרים רבים שבאים לשוטט ביער, באחו ולתצפת לנוף מרהיב. הקירבה ללונדון הפכה את האיזור לפופולארי במיוחד, והוא נזכר בספרים וסרטים רבים.
לאחר הליכה ארוכה מהמתוכנן, וארוחה מקסיקנית מעודדת (לא רק אצלנו אוכל מקסיקני בינוני עולה הרבה כסף) המשכנו לעיר סליסבורי, עיר של קתדרלה מפורסמת. את סביבת הקתדרלה ביקרנו מיד עם הגיענו, ביקור ראשון.
יום 4
התוכנית המקורית היתה ללכת מהמלון בסליסבורי עד לאתר סטונהדג'. בגלל מזג האוויר הגשום החלטנו לקצר את המסלול התחלנו את ההליכה מהפאב של הכפר Upper Woodford אליו הגענו ברכב.
התחלנו את ההליכה לאורך נהר, כשבחלקים של הדרך מלווה אותנו המוכתר המקומי, ברבור גאה. ליד הנהר פרחו שדות חרדל מרהיבים. בשלב השני של ההליכה נפרדנו מהנהר והגענו לבית מיוחד עם גג קש. הגג הזכיר לי את גגות הקש המיוחדים שראיתי ביפן והצריכו נסיעה מיוחדת לאיזור נידח מאוד ואף זכו בכך שהם אתר מורשת עולמי.
בעל הבית סיפר שבניית גגות מקש הפכה למקצוע נעלם עד לשנים האחרונות, אולם לאחרונה, גם בגלל בואם של צעירים לאיזור, עלתה המודעות ליתרונות האקולוגיים של גג הקש וגם עליה בבעלי המקצוע שמיומנים בטיפול בהם.
ליד גג הקש ראינו שער ומאחריו:
הבית של סטינג. הודעות לבעל הבית בבקבוק בלבד.
מהר מאוד הנוף השתנה והפך לנוף פתוח יותר, מזכיר את רמת הגולן. מרחבים של גבעות עם דשא ירוק ועדרי ענק של כבשים מיוחדות.
פגשנו גם בעלים של חוות סוסי מרוץ שסיפרה לנו על עבודתם ועל הסוסים, אבל הפגישה המרגשת יותר היתה עם סוסה שהתעקשה לקבל גירודים וליטופים ורטנה בכל פעם שניסיתי להמשיך ללכת.
לאחר הפרידה מהסוסה החלו להופיע גלי אבנים, טומולי, שהם למעשה בית קברות ענק קדמוני. הגלים הללו היווה הכנה לנוף המרהיב שהתגלה בהמשך:
חזרנו באותה הדרך אל הרכב, משלימים הליכה של 13 ק”מ.
יום 5
את היום הזה החלטנו להקדיש לפעילויות פחות מאומצות, בדרך לברייטון ובברייטון.
העצירה הראשונה הייתה בשמורת טבע עם יער עתיק, מישורים שחלקם ביצתיים וסוסי פרא. הלכנו מסלול שלא לפי הספר, כשהניווט נעשה באמצעות מפה שבאפליקציית everytrail.
הנופים היפים היו יפים יותר עם סוסי הפרא שמסתובבים בשמורה.
לאחר מכן המשכנו להגשים חלום רטוב של אחד החברים, חובב מכוניות מושבע: ביקור במוזיאון התחבורה הלאומי. הוא התנהג כמו ילד בחנות ממתקים ואני נהנתי במיוחד לראות את המוריס האגדית שהיתה לחבר שלי דני. ולא נשכח את האיש שהציל אותנו כמה פעמים על שלל רכביו, ג'יימס בונד:
אחר הצהריים הגענו לברייטון, עיר החוף המפורסמת.
העיר נראתה כמו עיר שתהילתה בעבר יותר מבהווה.
התלבטנו אם להיכנס לפביליון המפורסם, ומדריכה במוזיאון שראתה אותנו הבטיחה לנו סיור אם ניכנס. לאחר הסיור המעניין רכשנו כרטיס והצטרפנו לסיור נוסף שנעשה על ידי תושבת העיר שחוקרת את תולדות הנשים בעיר. הסיור, בעקבות הנשים המפורסמות של העיר היה מרתק.
יום 6: הליכה לאורך “דרך הגבעות הדרומיות” למצוקי שבע האחיות.
עם בוקר נפרדנו מברייטון בארוחת בוקר טובה ונסענו לכפר Alfriston. כאן הצטרפנו לקטע מתוך הטרק של ה- Southdowns. התחלנו בהליכה לאורך נהר, כשלאחר זמן קצר ראינו ציור ענקי של סוס על גבעה ממול. הספר מספר שהסוס היה הפתעה של נערים מהכפר והוא בוצע בלילה אחד.
טיפוס תלול במדרגות הביא אותנו לקטע מרהיב ביופיו של נופי נהר מתפתל. בדרך כלל זמן הצפיה בנוף או אתר לא לוקח יותר מדקה. אפשר לחכות לראות את מגדל פיזה או אייפל כל החיים, אבל כמה באמת מסתכלים עליו מי שמגיעים אליו? מביטים על המוכר של הגלידה בדוכן שמתחתיו, בזמן ההמתנה לשירות יותר. בהינו בעמק יותר מחצי שעה. ידיד סיפר לי פעם אמרה ברזילאית: יש שלושה דברים שאדם יכול לצפות בהם ללא הגבלה: ריצוד של אש, מים, ו...(נו, ברזיל...) משהו אחר עושה את העבודה שלך. אז כאן פועל כנראה האלמנט של המים, למרות שלא ממש רואים אותם זורמים ממרחק.
המראה היפה הזה היה רק הכנה למשהו כמו עשרת הקילומטרים האחרונים של הליכה לאורך הים. גבעות הגיר הלבן בוהק נחתכו על ידי הים ויוצרות מצוקי גיר נפלאים. מי הים לבנים מהגיר הננס. ההליכה היא כמו ברכבת הרים, עליות וירידות מקדימה, תהום מצד ימין.
צוקי שבע האחיות.
הגענו לסיוף המסלול רק על מנת לגלות שהאוטובוס שהיה אמור להחזיר אותנו בוטל ללא הודעה מוקדמת.
הדבר זימן לנו חוויה נוספת.
נהג המונית שאסף אותנו היה אירני שהתחתן עם אנגליה וחי באנגליה כבר שנים רבות. היה נחמד לשוחח על מקומות באירן, בה ביקרתי לפני שנים רבות. לקראת סוף הנסיעה “נפתח ליבו”, והוא החל לספר לנו “עתידות”, כולן מבוססות לחלוטין מבחינתו, בין היתר על מלחמת גוג ומגוג שצפויה במזרח התיכון, מלחמה גרעינית בה תהיה מעורבת הידידה הקטנה בכחול לבן. לפחות הושמדנו בתוספת חיוך אנגלי.
יום 7
לאחר צעדת בוקר לאורך הנהר התחלנו בחזרה הביתה.
נסיעה בכבישים כפריים לביקור בקאנטברי, לקתדרלה נשוא העליה לרגל ולעיר העתיקה ההומה.
בערב, נסיעה לבריסל.
בדרך עצרנו לראות את המגדלים המוארים של גנט, ו”נפלנו” על הרגע בו הגיעו לעיר העתיקה אוהדי קבוצת הכדורגל מהמשחק בו זכו באליפות.
