היום האחרון בפורטוגל!
אחרי ליסבון, פורטו והליכה בקמינו, היום הוא יום חציית הגבול לספרד.
נפרדנו מהדיקטטורה של בעלת המלון, ירדנו לכיוון המסעדה של אתמול ושוב אנחנו בטבע, באזור מיושב בדלילות רבה.
אחת התעשיות המיוחדות לפורטוגל היא תעשיית השעם. הפורטוגלים יודעים להכין ממנו דברים יפים והוא משמש תחליף לעור בארנקים, תיקים וכובעים. השעם הוא למעשה קליפה של עץ אלון השעם. למרות שפע השעם, הפורטוגלים ממחזרים שעם (למשל מפקקים). משעם ממוחזר עושים מצעים לרצפה או בידוד לקירות.
סופו של היום הזה יכול להיות בתי ערים השוכנות משני צידיו של נהר: ולנסה הפורטוגלית וטואי הספרדית. היכן כדאי לישון? תלוי את מי שואלים. הפורטוגלי יסביר שממש אין מה לעשות בטואי ועדיף לישון בפורטוגל תוך פירוט של רבע שעה על היתרונות שלה. לספרדי דעה הפוכה.
אגב, פגשנו מטיילים שסיימו את המסלול בנקודת הגבול ולא המשיכו לספרד.
העיר העתיקה של ולנסה חמודה מאוד עם נופים יפים והרבה חנויות של מצעים. נאמר לנו שהספרדים נוהגים לעבור את הגבול ולקנות...מצעים.
לכבוד המעבר לספרד החלטנו לחגוג בארוחת צהריים במסעדה היקרה בעיר. ביקשנו את כל המאכלים הצמחוניים שהסתכמנו בשני סוגי מרק ושני סוגי סלט. הסלטים התבררו כאותו סלט (ירקות חתוכים) רק שעל האחד פזרו 5 אגוזים. המרקים התבררו כאותו מרק. מה שלא היה אותו דבר זה המחיר, פי 5 מהרגיל.
בעיר העתיקה עצמה פגשנו בפעם האחרונה מטיילים שסיימו את ההליכה ומכאן התחילו את החזרה הביתה.
מבט לטואי מהמצודה
המעבר לספרד היה מרגש. הצטלמנו עם השלטים, הדגלים ובמיוחד מעל הגשר, קופצים מעל הקו שמסמן את המעבר מארץ אחת לשניה.
גם ולנסה וגם טואי הן ערים עתיקות מבוצרות, זכר לשנים שמעבר הנהר לא היה כל כך פשוט והגבול היה גבול של מלחמות.
את המעבר לספרד חגגנו בקפה של אחר הצהריים במועדון השיט, צופים באימונים. הסתבר לנו שהמועדון הזה הוא שיאן במדליות אולימפיות. בודאי בזכות המצעים.
הלכנו לאורך גדת הנהר המשוקמת והיפה, ואפילו השתוללנו באומגה. פגשנו ספרדיה שחיה מספר שנים בלונדון והיא בעלת בית קפה בעיר העתיקה ופטפטנו עד כמעט החשיכה.
הקתדרלה ממוקמת בראש גבעה כאשר כל סביבתה משוקמת ומשופצת. ממתחם הקתדרלה יש נופים יפים אל הנהר ופורטוגל, יפים עוד יותר בשעת הדימדומים בה בקרנו בה.
בערב נהננו לראשונה ממסעדת טאפס יחד עם חבורת המטיילים.
את הלילה בילינו באכסניה העירונית שסמוכה לקתדרלה. לאחר ששילמנו בקבלה הוברר לנו שאין באכסניה שמיכות, אבל “יש חימום”. הפקידה התלבטה והתלבטה ולבסוף שלחה אותנו לבזאר הסיני במורד הגבעה לקנות שמיכות. ממול הקתדרלה היה משרד של רשויות הרווחה שטיפלו במשפחות של פליטים סוריים. בבוקר הנחנו את השמיכות בפתח המשרד לטובתן.
