ביצת ענק, כמעט חצי קילו, חומה וחמה, קרום פריך ובפנים אורז צהוב מהביל גדוש בפיסטוק. אהובי הירוק. נחתתי לפנות בוקר, וכמה שעות אחר כך, בלי סים בטלפון, לבדי, עם הרבה שקט, שמש חורפית, אורנים, ים ומרפסות הבתים העתיקים התחרדנתי מול הארנציני פיסטוק בשוק העתיק של האי בסירקוזה, סיציליה. הכי קרוב ללוב ותוניס, רומא והצפון רחוקים רחוקים, איטליה אבל אחרת, קרובה לנו ולליבי.
פעם אחת הערים הגדולות במזרח התיכון, שרק מחסור במים זורמים הגביל אותה, היום עם שליש מהאוכלוסיה של פעם, מולדתו של ארכימדס ואולי אפולו, עם אתר שנקרא האוזן של דיוניסוס, אתר מורשת עולמית. מיקום אסטרטגי במותניים של הים התיכון, עורף חקלאי עשיר, מפרצים שקטים שמאפשרים עגינת אוניות. כל אלו מבטיחים שגשוג, אבל גם כובשים ומלחמות, והן היו פה. גם רעידות אדמה. נהנתי לראות את השילוב של האסלאם ששלט פה גם באומנות המאוד קודרת ואהובה עלי, למרות שיש בה אלמנטים שמפחידים אותי, האומנות הרומנסקית. את הפנים המפחידות החליפו כאן, באיצטרובלים, אלמנט מהצומח כנהוג באומנות האסלאמית.
בהמתנה לאוטובוס חזרה לקטניה נכנסתי לבר. על הדלפק מכונה לסחיטת מיץ של מה שנראה כמו קלמנטינות קטנות. שאלתי בספרדית רצוצה את בעל הבר אם אלו קלמנטינות או תפוזים. או כך לפחות התכוונתי לשאול. ואז ראיתי, באחת, ראיתי את סירקוזה בגדולתה, הנה היא חוזרת לכאן ועכשיו. באיטלקית שוטפת, מתנגנת, הוא הסביר לי בגאווה אין קץ על התפוזים הללו. הם אורגניים, זן מקומי שלא עבר שינויים גנטיים, זה מכאן, אמיתי. כמה גאווה מכוס מיץ, וכמה טעים הוא היה. מהו המיקום הגיאו אסטרטגי לעומתו.
חזרתי לקטניה להמולת חגיגות סנטה אגתה, אבל על זאת בפעם אחרת.
