15.4.20, תל אביב

תיאור של מסע רגלי בן 310 ק”מ בספרד בפסח 2019. עד להסרת הודעה זו, מה שאתם רואים הוא בגדר “נייר עבודה”. אשמח לתגובות. 

קמינו= camino= דרך בספרדית. כשאומרים הקמינו מתכוונים לרשת של דרכים שמובילות לעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה הנמצאת בצפון מזרח ספרד שם טמונה גופתו (ללא הראש) של יעקב השליח. ארחיב על הרקע המעניין בהמשך.

20.4.19 , לאון ספרד

בשנת 2020 התלבושות עשויות בדי הפאר נשארו מאופסנות, ואולי אפילו נשארו בגדר בדים מהודרים ביד התופר. פסלי הקדושים שחיכו שנה ארוכה לצאת ממקום משכנם הקבוע, מאופסנים בתוך כנסיות עתיקות וחשוכות, לחגוג את הפסחא כשהם נישאים כל אחד בידי עשרות חוגגים לבושים בתלבושות מפחידות, מלווים בתזמורות כלי נשיפה ותופים רועמים בסמטאות הצרות של העיר העתיקה.

לשבת בתל אביב בימי סגר ועוצר ולכתוב על הקמינו זה כמו לספר סיפורי סבתא, אבל בכל זאת אנסה. סוג של דמיון מודרך. יושבים מול המחשב, המחשבה נודדת מעל המסך, דרך המרפסת, ימינה בשדרה, למטה לים ומשם מרחפת עד לספרד. אפשר להתחיל.

הגענו היישר ללאון החוגגת, לתחילתה של הליכה של 310 ק”מ בנתיב הצליינים לסנטיאגו דה קומפוסטלה. על הדרך הזו שמעתי לפני הרבה מאוד שנים, ורציתי לעשות אותה, גם אם לא תמיד זכרתי את שמה. זכרתי “עולי רגל” בספרד. אבל גם שמעתי שללכת אותה לוקח חודשים, ובשביל זה צריך לצאת לפנסיה… או למצוא הזדמנות יוצאת דופן. הרושם הזה התחזק אצלי כאשר פגשתי לפני מספר שנים פגשתי בטיול בהרי חברון מטייל שסיפר לי במשך מספר שעות הליכה ארוכות את חוויותיו מהליכה של שלושה וחצי חודשים בקמינו. עברו שנים, ואחד מבני השתחרר, שאלתי מה הוא רוצה לעשות והוא ענה שחבר שלו עשה קמינו. הוא גם רוצה, אבל יש לו רק שבועיים. אמרתי לעצמי חחח…, אבל גם התחלתי סוף סוף להתעמק בפרקטיקה של הדברים ולחשוב קצת אחרת. אולי לא הכל שחור ולבן, ולא צריך לחכות לפנסיה. וכך התחיל הקמינו הראשון, משפחתי, קמינו פורטוגז (ראו פוסטים בלוג). למדתי שיש קמינו הרבה קמינו, חלקם קצרים וגם, תוך כדי הליכה, שאפשר לעשות רק חלק מקמינו והשמיים לא נופלים. אפילו לעשות קמינו שלם חוץ מהיום האחרון. מי אמר שלא לומדים על החיים ולקח לחיים גם בגיל מבוגר?

האתגר הראשון, לא פחות קשה מללכת לסנטיאגו, היה להשיג סים לטלפון כאשר כולם חוגגים מסביב. הצלחנו למצוא חנות אחת פתוחה, בתוך כלבו אל קורטה דה אינגלס, שם חיכינו כשעה וחצי יחד עם צמד בחורים מעומן לסים המיוחל. שמענו מהם עמדות חדות לגבי הסכסוך, לפעמים עמדות שבארץ הן מחוץ לשיח הלגיטימי (בן גביר נכנס לבלוג).

יתרת אחר הצהריים והערב הראשון הוקדשו לחגיגות המלהיבות, ואפילו השתלבנו בשתית כוס של בירה (סרבסה) שעוטרה בצלחת (טאפס), וצלחות שהגיעו עוד ועוד עם מאכלי המקום.

חזרנו לישון מאוחר בחדר בדירה של מקומיים, ממש בסמוך לקמינו, נרגשים לקראת התהלוכה החשובה של הבוקר ותחילת ההליכה. הסתבר לנו שמאוחר זה ענין יחסי, הספרדים רק התחילו את החגיגות.

הקתדרלה של לאון בלילה.

21.4.19 לאון והליכה לכפר Mazarife. כ 21 ק”מ.

בעלי הבית חמורי הסבר הבהירו שלא ניתן להתחיל את ההליכה בקמינו כי צריך לחכות ולראות את התהלוכה של הבוקר. לאור העובדה שהם היו בעלי אוסף עצום של בקבוקי שמפו כמעט ריקים לגמרי באמבטיה החלטנו לשמוע בקולם. וגם כי מאוד הסתקרנו. וגם כי ממילא היעד היום הינו קרוב יחסית, 21 ק”מ, וניתן לצאת מלאון בצהריים.

מה עושים עד התהלוכה? הפיתרון שמצאנו היה פשוט: נלך “אחורה” ונצטרף לקמינו וכשנגיע לקתדרלה, זה כבר יהיה ב”עולי רגל”.

נפרדנו מאוסף הבקבוקים המשומשים ובעליהם וחתרנו למגע עם הקמינו. וגם לאכול משהו, למרות שחג והכל סגור כי כולם שיכורים מאתמול. ועכשיו רק 9 בבוקר. הכל בדרך היה סגור, עד שהתקרבנו לנקודה שבה אנו אמורים לפגוש את הקמינו. באופן מוזר, עמד שם תור ארוך ומבלבל. כאילו יש לפנינו צליינים למחכים להצטרף לדרך. שמחנו לגלות שבסוף התור מחכה בוטקה עם סיר שמן מבעבע ובתוכו צ'ורוס.אין ספק, הוכחה שאנו צדיקים.

מתקדמים לקנות צ'ורוס.

ממש ליד הדוכן מצאנו את הסימון הראשון של הקמינו. אומנם קטן, בגודל של צ'ורוס, כמתחייב מהדוכן, אבל הגודל לא שינה לנו והתרגשנו מאוד בכל זאת.

תמונה ראשונה על הקמינו, צ'ורוס ביד, כמובן שאחותי הקטנה שמרה את השקית אצלה, כמו תמיד. הסימן הצהוב על המדרכה הוא הסימון של הקמינו שילווה אותנו 310 ק”מ!!

ברחבת הקתדרלה המפוארת של לאון התאסף המון נרגש. ברחבה בלטו שלוש קבוצות של חוגגים הנושאים פלטפורמות מקושטות שעליהן פסלי קדושים. הם התנועעו בצורה מוזרה, מעין ריקוד מונוטוני לצלילי מוסיקה מונוטונית, כשנראה היה שהמטרה שלהם היא ליצור “מפגש” בין הפסלים.

סרטון

הצלחנו להיכנס למיסה שבקתדרלה המרהיבה, בתוכה היו מקהלות ששרו שירי קודש,

סרטון

הצלחנו גם לאכול עוד נישנוש בכיכר ההומה והופ התחלנו לפלס את דרכנו בקמינו, לעבר היציאה מלאון, מתרשמים מההמון הנוהר לתוכה, מהבנינים המרהיבים (אתר מורשת עולמית) ומהקונדיטוריות שבחלקן עוגות חג מקומיות ולפעמים בצורת איברי מין זכריים.

ממש ביציאה מהעיר הספקנו לפגוש קמינו נוסף שמתאחד בנקודה זו עם הקמינו שלנו בדרך לסנטיאגו. כמו העוגות, ובניגוד לצו'ורוס, הוא היה ארוך מאוד וזקור.

מפגש של שני קמינו. ראו את החיצים על המדרכה.

כמה ק”מ לאחר מכן כבר היינו מחוץ לעיר, מטפסים על גבעה עם בתים נטושים שנבנו בתוך האדמה, צופים ונפרדים מהעיר היפה והמעניינת.

הגבעות הן בתים שקועים.

מדי יום שישי נאספים משני עברי המתרס טלטביז והוביטים ורבים בניהם למי יש את הזכויות ההיסטוריות בבתים.

הדרך עברה איזור תעשיה דומם בגלל החג, וטיפסה לה לקראת הצהריים לעיירה עם מספר מקומות בודד למאכל.

וזאת לדעת, הקמינו חכם! אלף שנה ואולי יותר אלפיים (מחקרים מלמדים על עליה לרגל בדרך עוד לפני הנצרות, בזמן הרומאים ואולי לפני) של הליכה לרגל הביאו להקמת ערים, עיירות וכפרים במרחק הנכון ממקום למקום. ומה המרחק הנכון? מרחק הליכה של יום לאדם “רגיל”. לכן ביום רגיל, ממש כשהקיבה תאותת, ימצא מקום אכילה. וכך היה. כמו בקמינו אחרים שהלכתי, גם כאן, בארוחת הצהריים הראשונה של היום הראשון פגשנו לראשונה את החברים לצעידה, רבים מהם צעדו לצידנו עד ליום האחרון. כאן ישבנו לראשונה עם צמד צליינים, הונגרי (בן כ 65-70)וגרמני, בן מעל ל 75, שהגיעו כל אחד מארצו ונפגשו בדרך. ההונגרי היה עמוס בתיקים, שקיות ניילון עם ציוד, צולע בכבדות ונראה מוזנח מאוד, כאילו הוא פורש בעוד מספר דקות. שניהם לא ידעו מילה בשפה חוץ מאשר שפת אימם. למרות זאת הם היו מאושרים יחד, ועוד נפגוש אותם בדרך, וגם בסופה!!!

ואם דיברנו על צליעה, אז להונגרי היה עמית נאמן לאורך כל ההליכה עד סופה, וזה אני. בשבוע לפני ההליכה שכבתי במיטה עם כאבי גב חזקים, וקושי לקום ממנה. יומיים לפני הטיסה הצלחתי לקום ולהגיע לאוסטאופט שהורה עלי להישאר בבית. אמרתי לו שזו לא השאלה, אלא השאלה היא מה הוא היה עושה במקומי. הלכתי בעקבותיו… מתוך ידיעה שבכל מקרה אסבול, ועדיף לסבול בהליכה.היו הרבה צליינים מוזרים לאורך הדרך. אני הרבתי “לדבר” עם הקירות, כאן על הקיר של המסעדה, ולהתגולל על האדמה במתיחות שונות, במטרה להקל על הגב, לרוב משמיע קולות מרתיעים. מניח שאני האיש המוזר מישראל בבלוג של אחרים…

נפרדנו מהצמד וגם מהאיזור העירוני, נכנסנו להליכה ארוכה ויפה, שתתפרש על כ 50 ק”מ, במישורים וגבעות נמוכות, מעוטרות בשדות חרדל וגידולים אחרים.

הסיפור על הכרית???

נפרדנו לראשונה מהאספלט

שדות ומטעים

קיר בחוה בדרך, כמו ציור מודרני

גשם יורד על האופק

סמל הצדפה, עליו אפרט בהמשך, על גג בית.

מגיעים לסוף היום

האכסניה הראשונה שלנו.

הארוחה באכסניות משותפת לכל הדיירים: יש שעה שחובה להתייצב, והישיבה היא בשולחנות משותפים והאוכל בסיגנון שנקרא במסעדות היקרות “שרינג”, שזה שיבוש לקבל הגשה כמו בצבא ותשאיר דמי שירות של 15%. ישבנו בשולחן אחד ארוך עם עוד צליינים ומיד התפתחו שיחות. האוכל מוגש בדרך כלל ללא הגבלה, וגם היין, שהוא בדרך כלל יין מקומי. עוד נחזור לנושא היין בהמשך. חגיגה מיוחדת בארוחה הזו היתה שהיא היתה צמחונית, דבר נדיר בספרד, עוד אספר על ספרד והחזירים.

רבים מהאנשים יוצאים לקמינו לבד, לא הרבה יוצאים למסע כזה עם אחותם הקטנה. ככה חשבתי עד הערב הראשון, והנה בשולחן איתנו ישבו לצידנו אח, אחות וגיס. 

וכן, אין כמו שנת לילה אחרי יום גדוש חוויות והליכה יפה.

לילה טוב, מחר יום ארוך של מעל 30 ק”מ!!

22.4.19, הליכה מ mezerife ל- astorga) יום הליכה שני, 33 ק”מ

יום ארוך אבל יפה, מהר מאוד נכנסנו ל”עולם הקמינו”, יש לנו כבר מכרים, ההליכה הארוכה, רובה בין שדות וחורשות, תעלות מים, מאגרים קטנים ונחלים מרוחקים משאון העיר הביאה מהר מאוד את הברכה הגדולה של הניתוק המנטלי, החוויה ה”רוחנית” עם או בלי גרשיים שבהליכות הארוכות.

קני חסידות על הכנסיה בכפר

אין כללים או לוח זמנים, אבל בדרך כלל יוצא שההולכים מתחילים את היום סביב אותה שעה, במיוחד בימים ארוכים. וכך ראינו באור הראשון של הבוקר טור של הולכים, חלקם יצאו מאכסניות אחרות. האינטראקציה היא כשמשהו עוקף את האחר, ולפעמים ממשיכים ללכת קטע דרך ביחד. תמיד יש, אם אתה רוצה, גם את השעות השקטות. מהן השעות השקטות? המבחן פשוט, האם אני יכול לעמוד ולהשתין בלי “טקס” מיוחד של לזוז הצידה ו/או לחפש מסתור…

תעלת מים שחצינו.

בשולחן ארוחת הערב ישבו איתנו גם שני זוגות צרפתים. הם מטיילים על השביל במקטעים, מגיעים עם רכב בנסיעה ארוכה מאוד והולכים מספר ימים כל פעם. כצרפתים אמיתיים הם לא ידעו מילה באנגלית, למעט ביי, אבל אחד מהם בכל זאת גמגם קצת ובעזרת האח האחות והגיס שהיו מקנדה הוא שאל את המסבים לשולחן, כולם ביחד וכל אחד לחוד, מה מטרת ההליכה שלנו בקמינו. מה אתם עושים פה? הרי בוודאי יש מקומות יפים יותר בספרד. המטרה לא תיירותית! כן, נכון, אמרו כולם, גם כאלו שהיו כבר בקילומטר ה-500 שלהם ונמצאים שבועות על השביל, גם כאלו שהצטרפו היום,כמונו, וגם אישתו וחבריו שיחזרו למחרת (הם לא ידעו, כמובן, למזלו רע הצטנן המסכן וקיבל נזלת והם “חתכו” חזרה לצרפת).

בסוף הקמינו, הולך הרגל יכול לגשת למשרדי הכנסיה הקתולית להצהיר על כך שהלך את הדרך, להראות את דרכון המטיילים שלו בו הוטבעו חותמות תחנותיו בדרך, ולקבל תעודת מחילת עוונות. לשם כך יש למלא שאלון שאחת השאלות בו היא מטרת ההליכה: תיירותית, דתית או רוחנית. מחילת העוונות לא ניתנת למי שממלא שמטרת ההליכה היא תיירותית. כמי שהלך שלושה קמינו אני יכול להעיד שהמטרה לא משנה, מסע “תיירותי” של 300 ק”מ הופך לרוחני גם למי שלא התכוון לכך.

טור הולכי רגל חוצה את San Martin del Camino

חוצים גשר

מגדל איחסון?

אחת החוויות היפות בהליכות היא חציית הגשרים. את השיא האישי בחציית גשרים בטרק עשיתי כשהלכתי 300 ק”מ לאורך נהר התמזה, ממקורותיו ועד אחרי גריניץ. עברתי ליד וחציתי גשרים מפורסמים עם הרבה סיפורים לצידם. הגשרים בקמינו השונים הם אחרים, הם הרבה פעמים עתיקים ויסודותיהם רומאים. ישנם פעמים בהם הם גם נותנים את לישוב בו הם ממוקמים את שמו.

גולת הכותרת של היום היה גשר כזה, punte de orbigo. הגשר על הנהר אורביגו שנגלה במלוא הדרו בבת אחת.

הגשר הארוך והנהר הצר. הגשר ממשיך עד הכפר!

במבט שני הוא גם נראה קצת גדול על מידות הנהר, ויש מתחתיו גם מגרש כדורגל. הסיבה: סכר שמפחית משמעותית את כמויות המים בנהר. סביב הגשר והנהר קם בית חולים לעולי רגל והכפר נקרא כיום על שם בית החולים, hospital de orbigo. הכפר נחשב לאחד היפים בקמינו, מקום מצוין להיכנס למינימרקט קטן, להצטייד בירקות, גבניה ולחם מקומיים, לתפוס ספסל עתיק ולאכול ארוחת צהריים שזוכרים לכל החיים.

על הגשר

את בית החולים ייסד, אגב, מסדר ההוספיטלרים שמקורו בארץ ישראל הצלבנית. הגשר עצמו נהרס בעבר בשני מפגשיו עם גדות הנהר על מנת למנוע מנפוליאון לעבור אותו. זו הסיבה שלא קוראים לגשר גבעת או לפחות נפוליאון.

יצאנו מהכפר לדרך ארוכה שנותרה לנו לאחת הערים המיוחדות בקמינו, astorga.

חזרנו לשדות היפים ולמטעי התפוח, וגם לשדות החרדל, וגם לכפרים הקטנים.

חווה חקלאית בדרך

כפר קטן, כאן פגשנו את הצרפתים לחוצים ומתלבטים ולבסוף מחליטים לחתוך הביתה את המסע הלא יודעים מהו, אבל בודאי לא תיירותי שלהם.

הקמינו

הקמינו הוא לפעמים שלט…

חרדלים

חצי חצי

גבול היער והשדות

הקמינו. קטע שהלכנו לבד, השתרענו על הדשא ליד היער ואחרי חצי שעה זכינו לביקור שבדי.

מטע צפצפות

מטע צפצפות

בתצפית נהדרת הקים איש נחמד דוכן והוא מחלק אוכל ושתיה להולכי הרגל. טעים. ירידה לעמק לצורך עליה אחרונה, בקצהו.

מיד מגיעים

הלילה ישנים במלון ספא…

אסטורגה התגלתה כעיר יפה אך שוממת. לחופשת הפסחא חיברו את יום ראשון ועוד מועדים שקר כלשהו ויצרו חופשה גדולה. כולם נסעו והשאירו אותנו עם מסעדה וחצי ורחובות שוממים. מלון הספא הסתבר שהינו ללא ספא בעת ביקורנו. אולם רוחנו לא נשברה בזוכרנו את סבא חשמונאי שהלך הרבה בהרים של בולגריה ועבד בקור במחנה כפיה בימי השואה, וגם בסבא דויד שברח בגיל 13 מעירק, והגיע ברגל לירושלים. אז אין ספא…

שממה

שומר מעל הראש

מבסוטים מתחת לראש

בזוכרנו את מוצאנו הספרדי מקסטיליה ולאון. לא הכי כייף, אבל ניצלנו.

לילה טוב, ממיטת הספא המפנקת למול נוף הרים מושלג, כן, עומדת להגיע סערה. לילה טוב.

23.4.19, הליכה מ astorga ל- rabanal del camino, הלכנו כ 20 ק”מ. יום הליכה שלישי

בוקר טוב!!

יום הליכה יפה ומעניינת, בהתייחס לצרפתי שחזר הביתה, הקמינו הפך להיות יותר תיירותי. פתחנו את הבוקר בביקור בעיר השוממת והיפה (גם היום, בגלל חג מחוזי כלשהו), עם מרכז עתיק יפה ובנינים מעניינים וגם משונים.

הארמון האפיסקופלי בעיצוב גאודי, מאחוריו הקתדרלה. אחד משלושת המבנים היחידים שגאודי עיצב מחוץ לקטלוניה.

פינה בקתדרלה

הקתדרלה מבעד לרחוב

חביבים. אנטוניוס הקדוש? עם הזיות על שדים. בפנים הקתדרלה.

יצאנו עם השביל, מעיר, והשביל הפך מסודר באופן יוצא דופן, ישר יחסית וכבוש, טיפס כמו הליכון עם שיפוע לעבר הרי לאון, אותם נחצה מחר במעבר הרים.

אני בדרך כלל לא הולך על הליכון, אבל ההליכה ב”הליכון” הטבעי הזה נחקקה בזכרוני, אני מרגיש אותה ממש כשאני כותב עליה, גם את השיחה ששוחחתי במהלכה עם אחד מבני על איך מאמתים מקוריות של ציור של פיקסו.

זכינו בראות טובה ותצפיות לכל עבר לעבר אסטורגה, שלוותה אותנו עוד קילומטרים רבים, המישורים שמתחתיה, ובעיקר יותר ויותר טבע, עם רכסי הרים מושלגים.

מדי פעם ראינו ענני גשר מורידים גשם או שלג על פסגות ההרים מתפלאים על הפלא שלא נראה במחוזותינו בשנת 2019 והשנים שקדמו לה, מתפללים שהגשם ימשיך לרדת שם, או רצוי, מעל הכינרת, רק לא עלינו.

מזג האויר הלך והתקרר, והפך קר כשהגענו לכפרון קטן ומשוחזר עם חנות קטנה של מזכרות ומכולת. החלטנו להצטייד שם באוכל ולאכול בדרך, כי אנחנו מקפידים על אכילה מסודרת ומזינה. כדי להדגיש לעצמנו את הנוהג הזה של אכילה מסודרת ומזינה קנינו שתי חפיסות שוקולד “עבודת יד” מהמקום ואכלנו אותן במקום. ניסינו לצאת ולא הצלחנו בגלל משב הרוח שהגיע והביא גם גשם. חיכינו שהגשם יפסק, יצאנו ואז הוא חזר במשנה תוקף. הסתתרנו ליד המבנה האחרון של הכפר, ואז הגיעה התלבטות שחוזרת על עצמה בכל טרק, כי תמיד בא גשם. האם לחכות או להמשיך? מצד אחד לא באנו לסבול ולהירטב, מצד שני יש גם כיף בהליכה בגשם, מצד שלישי קר, מצד רביעי מי יודע מתי הגשם יפסק, אולי עוד ניכנס לחושך? אני בדרך כלל לוקח את ההימור הלא נכון, גם הפעם. המשכנו ללכת, הרוח העיפה את המקל של אחותי, הוא התפרק ולא מצאנו את החלקים בגשם השוטף. המשכנו ללכת ואחרי מספר קילומטרים, כשהשביל שינה כיוון לתוך יער קטן עם עצים מרוחקים אחד מהשני, פסקה גם הרוח ואיתה גם הגשם. מצאנו את עצמנו בשביל מוקף גדרות, ועל הגדרות בנו הצליינים צלבים מזרדים שמצאו ביער. זה היה מראה יפה, ומתאים לאנשים שרצו להודות על דרך יפה ואולי גם על זה שניצלו מפגעי המזג אויר.

צלבים על הגדר.

הגענו לכפר המקסים ביופיו, איתרנו את מקום הלינה ויצאתי לשוטט בשמש החמימה שהפציעה וגרשה את העננים לחפש מקום לעשות מסג'. הוברר לי שיש בכפר גמ”ח לעולי רגל: מסג'יסטית שעושה מסג'ים,לעולי רגל ללא תשלום. אולם כל מי שידו במסג' נסע לחופש.

לעומת זאת, הסתבר שיש בכפר מסעדת פאר המגישה תפריט טבעוני!!! ושהיא לא בחופש!!! ארוחה מצוינת, שקלתי לבנות מגן דויד מזרדים על גדרות המסעדה.

הקינוח.

לילה טוב, מחר יום מפתיע!!

24.4.19, הליכה מ -rabanal del camino ל ponferrada הלכנו כ 33 ק”מ. יום הליכה רביעי

פתחתי את הווילון ובחוץ ירד שלג.

מהמרפסת של החדר.

יצאנו לאחד הימים היותר קשים ואולי היפה מכולם בהליכה שעשינו, ולדברי אחרים גם לאורך כל הקמינו, לא לפני שהצטיידנו בכפפות שקנינו במכולת. תחילת היום עד לצהריים- טיפוס על הר irago, שבפסגתו אחד האתרים המיוחדים לאורך כל הקמינו.

יצאנו על אף שבמסעדה המליצו לנו לשקול אם לצאת בכלל לדרך, מדובר בהליכה קשה ושביל שיהיה בוצי/מכוסה שלג או קרח ואף הפנו אותנו לנהג מונית שישמח להקפיץ אותנו את היום ההליכה. הבנו שלאורך תוואי הקמינו עובר גם כביש והחלטנו לטפס בכל זאת, ובמידת הצורך להזעיק מונית.

יוצאים לדרך

ביציאה מהכפר

איזה אושר

מזכיר קצת את הציור בית בגבעה של אורי רייזמן

ככה נראה שלג באביב

למעלה נעלמים העצים.

ואז גם לא רואים את הפרחים.

דלת נס (זה לפחות מה שרשום עליה), למעלה בכפרון.

לבן שולט, גם הקור, אבל באחד מהבתים הישנים הללו יש בית קפה נהדר, נכנסים פנימה קפואים ומושלגים, פוגשים בו מטיילת שראינו בחטף בארוחת הערב ביום בראשון, שותים תה ואוכלים עוגה, והנה היא חברה הכי טובה, זורחת השמש… אבל רק לזמן קצר.

בבית הקפה הזה התחילה החברות האדוקה שלנו עם מטיילת נחמדה מהארלם ניו יורק, עוד אספר עליה בהמשך, כי בחלקו האחרון של קמינו הלכנו בשלושה.

עדי, בוואני ואני

יצאנו מבית הקפה בחזרה למזג אוויר אפור, לאחד האתרים המפורסמים בקאמינו.

שיא הגובה, אחד המקומות החשובים בקמינו, עולי הרגל נוהגים להביא לכאן משהו אישי, מזכרת אותה יש הסוחבים אלפי ק”מ. המקום מופיע ביצירות אומנות וסרטים על הקמינו.

עם הגב זה אני.

אחרי שמגיעים לפסגה נעים מאוד לרדת, ירדנו לצד השני של הפס, כאשר הדרך ממשיכה לחצות שמורת טבע יפה. הנוף השתנה, היה הררי, מושלג, פורח, עם משחקי עננים ותצפיות להרים מושלגים בהתאם לכל רגע נתון. היה זה אחד משיאי הטיול.

ההונגרי והגרמני לועגים לגיל ולמצב גופני ושועטים קדימה בירידה

מאחורי כל ענן יש עוד רכס מושלג

בקתה בדרך מספקת מידע חיוני לעולה הרגל

הנוף מתחיל להשתנות

עצים מופיעים ככל שיורדים

שלג, פרחים, עננים. איזור El Bierzo

שלג מצייר לבן בהר

זמן רוחות, כשהשביל התחיל לרדת בחדות, התוואי היה חשוף והחלו רוחות חזקות מאוד. כל צעד היה מאבק ברוח, עד שהתחיל גשם. אז זה היה מאבק ברוח וגם בגשם. אבל, הגשם פסק אחרי כחצי שעה, הגענו לעיירה קטנה ונחמדה לארוחת צהריים.

כשהסתבר שיש רק אוכל בשרי, עשינו מה שעשו אבותנו והמשכנו רעבים. המסעדות הפתוחות היו בתחילת העירה, כל ההלכים הרעבים התנפלו עליהם. מכיון שלא טיילנו בעונה, יתרת העיירה היתה סגורה למדי, ולאחר כמב ניסיונות התיישבנו לאכול. אם כבר אז כבר, נכנענו לעייפות ולרעב והזמנו ארוחה של 3 מנות, יין ולחם. טעות. ביום כזה ארוך לא מזמינים ארוחה מלאה במקום שאתה האורח הכמעט יחיד. מצאנו את עצמנו יושבים זמן ארוך, אוכלים טעים, אבל יוצאים למזג אויר גשום, עם הרבה מאוד ללכת (מעל 15 ק”מ) ובשעת אחר צהריים.

אגב, מספר לא מבוטל של מטיילים עצרו כאן ללינת לילה.

הנוף בהמשך הירידה היה צבעוני יותר, קצת מדברי אבל עם פרחים, הליכה יפה מאוד בטבע.

תוך כדי הקטע האחרון לירידה, כשהגענו לסף ציביליזציה, קיבלתי הודעה שאחד הכלבים שלי חלה בעכברת והוא מאושפז גוסס בבית החולים הוטרינארי. כמו כן שאני נדרש ליטול אנטיביוטיקה כי המחלה תוקפת גם בני אדם.

ההודעה הכתה בי כמו משקולת שנופלת מהשמיים. מעבר לדאגה לכלבים, איך משיגים אנטיביוטיקה מסוג מסויים במקום בו אנו נמצאים?

המשכנו בירידה והגענו לכפר גדול ויפהפה, Molinaseca, ששוכן ליד נהר זורם.

המשימה היתה למצוא בית מרקחת, שהוא יהיה פתוח ולקבל אנטיביוטיקה ללא מרשם, בהנחה שהיא קיימת כאן. אז מצאנו בית מרקחת, מצאנו שהוא פתוח, ונשלחנו לבית החולים על מנת לקבל מרשם. התעקשות ועוד התעקשות ו… נמצאה הדרך לקבל את האנטיביוטיקה.

נכנסים לכפר

לבית המרקחת פונים ימינה.

יצאנו מבית המרקחת, המשכנו הליכה קצרה ברחוב הצר והגענו למונית שמחכה, הנהג החייכן חייך כאילו ציפה לנו. זה נראה לנו מוזר, אבל בדיוק רבע שעה. מכאן ולאורך 7 ק”מ הלכנו על מדרכה לאורך אזור עירוני חסר כל יופי, וחמור מזה, החל גשם בסגנון שפיכת דליי מים על הראש כך שגם לא ראינו כלום כי לא היה לנו שנורקל. ואז החלה ההתלבטות אם לחזור למונית, אם לנסות לעצור טרמפ, סופו של דבר הלכנו והגענו, אחרי 33 ק”מ בעליה בירידה, בשלג, בגשם, בבוץ, במים זורמים, כנג הרוח אבל לא כנגד כל הסיכויים לאכסניה נהדרת.

מצאתי את עצמי שוכב על הרצפה, בקושי מסוגל לזוז מכאבי גב, חושב לראשונה על הסיכוי האמיתי שלי לסיים את ההליכה עד לסנטיאגו דה קומפוסטלה.

בלילה הצלחתי לקום ואפילו לצאת לאכול (פיצה!!!) ולסייר בעיר העתיקה הנהדרת, Molinaseca.

לילה טוב וכואב, עם אנטיביוטיקה ובלי כדורים לכאבי הגב, המליצו לי לא לערבב את הכדורים...

25.4.19, מ ponferrada אל- villafranca del bierzo, כ 24 ק”מ. יום הליכה חמישי

קמנו לבוקר שמשי וכחול בעיר נהדרת שנמצאת בעמק באיזור ה bierzo. העמק הזה נמצא דחוק בין שני רכסי הרים, את הראשון שבהם עברנו אתמול, את השני נחצה מחר.

זוהי העיר האחרונה הגדולה במסע הארוך של הצליינים לסנטייגו דה קומפוסטלה, מבחינת המסע שלנו היא “עומדת” מבחינה זו לצד לאון וסנטיאגו עצמה. העיר צמחה עם הדרך ושירתה את עולי הרגל.

אגב, נוכחנו למחרת, לאור עליה במספר ההולכים, לדעת שרבים מתחילים את הליכתם לסנטיאגו כאן, בין היתר הולכים מיפן ודרום קוריאה.

לעיר יש הסטוריה מעניינת ומבנים מעניינים, התחלנו את הבוקר בביקור במרשים מכולם, המצודה הטמפלרית שראינו אתמול בלילה מבחוץ. אז זהו, שראינו אותה גם בבוקר מבחוץ כי הבוקר בספרד מאוחר יחסית. אז ישבנו בבית קפה יפה שנוסח לפני הרבה זמן, אכלנו, שתינו וראינו איך הורסים בית ישן ממול.

המצודה עצמה יפה, עם תצוגה מעניינת של תלבושות ובעיקר תצפיות מאוד יפות על ההרים והעיר.

יש למצודה סיפור מאוד מעניין שקשור למסדר הטמפלרי שנדד מירושלים והתגלגל לו למקומות שונים. המסדר השקיע הרבה בהקמת המצודה וסיים את הקמתה שנים מעטות לפני שאנשיו נרצחו והוא פוזר.

עכשיו קטע שכותב עורך דין: מכיון שהיום הוא יום ביניים בו השביל עובר בחלקו הגדול לאורך כביש, דרך שני כפרים, בהתחשב (צריך לכתוב “בהינתן ש...”, אבל שחררתי), במצב הגב, בכך שקטע ההליכה היום צפוי להיות ברובו לאורך כביש וביום הקשה הצפוי למחרת החלטתי שלא ללכת את כל היום. נעזרתי באוטובוס (גדוש עולי רגל, אגב...) שנתיב נסיעתו ממש לאורך רובו של השביל, לרדת בכפר מעניין בו עובר בשביל, ללכת בקטע השביל נוסף לאורכו ואז לחזור לאוטובוס. כן, לאור סערות הגשם והשלג הצפויות עד לסוף ההליכה, במיוחד במעבר ההרים של מחר (תחזית של “יום הדין”) גם ללכת לסניף דקתלון גדול ולקנות מכנסי גשם.

עכשיו פחות עורך דין: כשאומרים שההליכה בקמינו (או כל טרק ארוך) משנה חיים של אנשים, ואני ביניהם, מתכוונים גם לרגע קטן כזה בו ויתרתי על הליכה, אפילו בקטע קטן של שביל, ושוב עורך דין: גם אם נסעתי לאורכו.

הלכנו את קטע השביל שחוצה את העיר העתיקה, ירדתי עם אחותי לעיר החדשה ושם נפרדנו בהתרגשות רבה ואני חזרתי עם דמעה נוצצת בשמש הנדירה, למעלה לסיור בעיר העתיקה.

הקמינו יוצא מהפונפרדה העתיקה

לקחתי אוטובוס שנסע לאורך הקמינו, נפנפתי לעולי הרגל, וירדתי בכפר יפה, גולת הכותרת של הליכת היום.

מבט על הנהר

מהגשר והנהר חזרתי לאיטי אחורה לאורך הקמינו, בתוך הכפר עד שפגשתי את אחותי. אכלנו ארוחת צהריים מאוד מאוחרת ונפרדנו שוב. הסרטתי אותה מהאוטובוס, הולכת לאורך הכביש, ברקע כרמים, ובשמיים חוזרים העננים והגשם.

מהאוטובוס

שלוש תמונות שצילמה עדי בהליכה:

היציאה מהעירתמונות שצילמה עדי בדרך. מחר נטפס ונישן באיזור המושלג

הגעתי ל villafranca, הספקתי ללכת לאכסניה שלנו, שהיתה מחוץ לכפר רגע לפני המבול.

יורד מהכפר לאכסניה.

כשבוחרים אכסניה לישון מהארץ אי אפשר תמיד לדעת הכל. למשל האכסניה של הלילה. היא לא רחוקה מהמרכז של הכפר, כמה מאות מטרים, מה זה למי שהולך כל כך הרבה. אבל המרכז נמצא בפסגת הר והיא בעמק, כדי להגיע אליה צריך לחצות כביש בין עירוני (שקט), והמרחק שנותנים בדרך כלל הוא של קו אוירי, מרחק ציפור, לא מרחק הולכי אדמה.

מבט מהחדר.

זה כיף להיות בחדר כשבחוץ יש סופת גשר נוראית, אבל לא כשבסופה הזו הולכת האחות הקטנה והסוללה של הטלפון נגמרת או שאין קליטה. אם לדייק, עדיף להיות בסופת גשם נוראית בקמינו ושהאחות תהיה בחדר. מצאתי עצמי מוטרד, מודאג, ולבסוף הולך לקראתה בגשם בעליה חזרה לכפר לקמינו.

סוף טוב הכל טוב, למרות שהיא הייתה מתוקה כשהיא הייתה קטנה הסוכר נעלם והיא לא נמסה:)

היא סיפרה ששני אוסטרלים ראו את מצוקתה והלכו משני צידיה כדי שלא תעוף ברוח...

יצאנו לכפר לאכול ארוחת ערב חורפית, כרגיל של כמה מנות, מחר יום קשה.

זה המרק, תדמיינו לכל כמה אנרגיה הוצאנו במהלך היום כדי לסיים ארוחה שזה הקדימון שלה ואחר כך יבואו עוד מנות.

26.4.19, מ - villafranca del bierzo אל o'cebreiro, כ 31 ק”מ. יום הליכה שישי

קמנו לבוקר של אחרי המבול, ככה בודאי הרגישו נוח, חם, יפת אבי הספרדים ושם אבינו שבשמיים כשיצאו מהתיבה. לא יודע איך הרגישו הנשים והאמאות, זה כנראה היה פחות חשוב למישהו, אבל אחותי הייתה בסדר גמור אחרי החוויה של אתמול, שנינו ערוכים ונכונים ליום שנחשב הכי קשה בקמינו.

פתחנו בסיור בכפר שנקרא גם “סנטיאגו הקטנה” והנהר הזורם למרגלותיו.

בית של פסל

פסל עולה רגל

ביציאה מהכפר, לאחר שחוצים את הנהר, עומדת בפני עולה הרגל אפשרות לבחור בין שביל קצר יחסית (רק 31 ק”מ), יפה, לאורך נהר הזורם בעמק צר מאוד, חלק מהדרך לאורך כביש בין עירוני. לחילופין, שביל שמטפס חזרה הרים, עולה ויורד וחובר לשביל “הנמוך” לקראת מעבר הרים הקשה אחר הצהריים.

בצוק מזג האויר, הבוץ, הגב, ובהמלצת המקומיים בחרנו ללכת בדרך הקשה וההררית, בפעם הבאה שנעשה את הקמינו.

גם “הדרך הקלה” עלתה במעלה רכס הרים, Os Ancares, עם כפרים קטנים ועתיקים לאורכה.

חצינו כפר בנוי אבן מקומית, כשאת הדרך חסם רכב טרנזיט גדול. איש גדול ונחמד העמיס מאכסניה תיקים של מטיילים. יש בחיים שצריך להחליט מהר, זה אחד מהם. התיקים שלנו נמסרו לו. מרוב שמחה וליתר ביטחון הצטלמנו. איש יקר. מכאן והלאה לא סחבתי יותר את התיק עד לסוף הקמינו, ואם נדייק, גם לא סחבתי את התיק בטרקים הארוכים הבאים שעשיתי השנה. עשיתי לייק על השיטה של לסחוב תיק קטן ולא את כל הציוד, אם הדבר אפשרי!

שימו לב לסמל הקמינו על קצה הרכב מימין.

הלכנו כמו כלב שמשחררים בגינת כלבים עם הקמינו שלבסוף ירד לעמק צר, קניוני, בו זורמים במהירות כביש מהיר, נהר והקמינו. בשלב הזה הקמינו אפשר היה לראות שוב שמספר ההולכים גדול יותר מימים קודמים, הפעם הלכתי כברת דרך עם זוג נחמד של קוריאנים.

לאחר ארוחת צהריים של גבינות עיזים מחנות בתחנת דלק (כביש מהיר או לא?) נפרדנו מהגביש המהיר לטובת הטיפוס האחרון על 'Serra do Courel', הרכס הגדול האחרון בקמינו.

עוד מעט פונים שמאלה ועולים את מעבר ההרים

המיוחד כאן הוא הטיפוס החד יחסית, ולרשות הצליינים עומד, הסטורית, שירות של פרדות שמעלות אותם מעלה.

עדי אחותי עם תרמילון על הגב, לידה (בשיער שיבה) אישה הולנדית שהלכה לצידנו חלק גדול מהקמינו. הדבר שהפליא אותנו הוא שבכל מצב ומזג אויר היא הלכה את הקמינו עם שקיות שהחזיקה ביד. מלפניה הולכת אחותה. שאלנו אותה איך היא מסתדרת עם זה והיא הסבירה שהיא פשוט רגילה וזה לא מפריע לה. מקדימה בצילום קבוצה של פרידות נושאות עולי רגל.

העליה אכן היתה תלולה, אבל ההליכה שלשום היתה קשה יותר. קטע קצת מוזר היה כשהשביל נעשה צר ונכנס ליער. על אותו השביל בוצי הלכו לפנינו פרדות שהותירו את חותמן על הבוץ, על חוש הריח ולבסוף גם על הנעליים.

נוף פסטורלי, העליה עדיין בכבישון

בערך בחצי העליה התלולה השביל יצא מהיער ונכנס לכפר מקסים ביופיו, במיקום שמימנו כבר ניתן לראות שלג, החלטנו לנוח באכסניה יפה, ושם גילינו שהיא אכסניה שנכללת ברשת “הקמינו הצמחוני”.

קטע ממפת הקמינו הצמחוני. כפי שאתם רואים, אין הרבה בחירה ירוקה ב 160 הק”מ הבאים המצולמים כאן.

איריס

עזבנו בצער את האכסניה החמה והיפה לקראת העליה האחרונה, ל o'cbreiro, הנמצא במקום הגבוה ביותר אליו נעפיל ברכס, ממנה נכנס לאיזור גליסיה, הקהילה האוטונומית הספרדית בה ממוקמת סנטיאגו. זו פחות או יותר נקודת מחצית הדרך.

מתודלקים בשוקו ומשולהבים מנופים מדהימים, נהנים ממשחקי עננים שמכסים ומגלים פסגות מושלגות.

בסוף, למעלה, נכנסנו לנוף מושלג. הגענו לכפרון קטן, מספר בתים בשלג והתמקנו מאושרים בחדר נהדר באכסניה עתיקה משוחזרת וריקה מאורחים נוספים.

עכשיו היה צריך לאכול, היינו מתים מרעב והסתבר שיש אפשרות לאכול בשני מקומות, בחרנו לאכול במסעדה “איטלקית”, שמה טברנה מורנו, ממש מעבר לרחבה קטנה ומושלגת, שלא היתה כל כך איטלקית, ככה שלא צריך להתלבש אלא רק לרוץ החוצה, וזכינו לארוחה בלתי נשכחת. מאמא נחמדה הגישה לנו ארוחת ערב, לנו זה אומר שהמסעדה הגדולה עמדה לרשותנו, כנראה הקדמנו או שלא היו אנשים. כרגיל, הזמנו תפריט “עולי רגל”. מדובר בתפריט מוכן מראש במחיר מיוחד לעולי הרגל, בד”כ 10 אירו, הכולל שלוש מנות, לחם, מים או יין. הזמנו את האוכל וגם יין לעדי ומים לי (לא יכול לשתות בגלל הכדורים). קיבלנו בקבוק ליטר וחצי מים ובקבוק יין חתום, עם שם המסעדה עליו. לא כל כך הבנו מה קורה אבל המאמא הרגיעה. הכל בסדר. היין נראה חשוד, כי הוא היה שקוף כמו מים, אבל נגמר חיש מהר על ידי אחותי הקטנה. זה היה יין מופלא (מאשר, טעמתי) והיא מחפשת איך לקנות אותו עד היום. שתבינו, אחרי 150 ק”מ בקמינו שנודד באזורי יין שתינו כמה יינות. שלא לדבר על טרק שחצה את טוסקנה באורך מעל 400 ק”מ שעשינו שנה לפני.

שעועית טריה בפירורי לחם.

ועוד דבר נפלא, מופלא, הקינוח. היו מספר קינוחים, שאלנו מה מקומי והתשובה פשוטה: גבינה בדבש.

הגבינה היא גבינה מקומית, מיוצרת ממש בחוץ, טריה לחלוטין ועליה דבש מקומי. אנחנו לא זוכרים כמה מנות אכלנו...בגלל היין. בכל מקום שהגענו אליו ניסינו לשחזר את הגבינה הזו, ללא הואיל. בלילה האחרון של הקמינו ישבנו במסעדה פלצנית שמשחזרת את שיאי הגסטרונומיה מהקמינו לכל אורכו. המלצר נשבע בגבינה, אבל הטעם… אוי הטעם. לא ניתן לשיחזור. רעננות, טריות, צמיגיות, אויר הרים וקור הרים, עוד מעט אכתוב שירה לגבינה, אז אסיים בכך שזה היה לא פחות טעים מהכנעפה בג'עפר בעיר העתיקה בירושלים.

יצאנו מהמסעדה מתנדנדים, כבר חושך, אחותי עלתה לחדר, עם המפתח, התיישבה על המיטה ונרדמה עד הבוקר כשהצלחתי להעיר אותה.

אני הסתובבתי בשבילים המושלגים בהם זורמים מי קרח עם נעליים שמצאו מועד נוח להכריז על פג תוקף, חצי הקמינו.

גגות הכפר העתיקים עשויים קש.

רציתי לבדוק אם אפשר להשיג נעליים במקום הקטן הזה, ונכנסתי לחנות מזכרות. בחדר האחורי היו נעליים, כולן נעלי הליכה חצאיות. כשכבר יצאתי המוכר הנחמד ביקש שאחכה וחזר עם נעלי טרקים תוצרת ספרד, מחברה קטנה, מדדתי שילמתי, ומאז הם עברו איתי שנה של טיולים וטרקים והגיע הזמן לחזור ל o'cbreiro לקנות חדשות.

הכנסיה המפורסמת של הכפר

יכנס לחדר. החדר עם אחות שהיא קצת...ישנה, אני עם חולצה בשלג רועד מקור, זורק דברים על החלון שלה כי הטלפון לא עונה. ולא יענה. בשלב כלשהו הרעידות הפסיקו, התנועות של הגוף פסקו, הנשימה הלכה ונהייתה איטית, התחלתי להיזכר בכל מני דברים מהעבר, ראיתי אור בוהק, את סבא ז”ל ואפילו את דויד המלך, והוא אמר לי לדפוק הכי חזק שאפשר על הדלת לפני פרידה. עשיתי את זה, ויפיפיה שבדית פתחה את הדלת. הסברתי שאני גר למעלה, היא אמרה שהיא גרה למטה עם חברה שחייכה יפה שלום, וממצב קפוא הוזמנתי לערב הוואי בנוסח איקאה. דואג לאחותי הקטנה מלמלתי תודה ולילה טוב ואולי אצטרך עזרה. נכנסתי לחדר, מדדתי לה דופק, נרגעתי, ונפלתי לשנת לילה נפלאה אחרי יום נפלא.

27.4.19, מ - o'cebreiro, ל- triacastela כ 21 ק”מ. יום הליכה שביעי

יצאנו לבוקר שימשי כדי לאכול ארוחת בוקר. Here comes the sun נכתב בדיוק על רגע כזה. אחרי כל הסערות ותחזיות מזג האויר הקודרות והגשומות, דוקא כאן, למעלה במעבר ההרים פגשנו את השמש. המקום היחידי לארוחת הבוקר היה בתוך מבנה עתיק וחשוך, ופתאום החושך נראה מוזר ולא במקום. יצאנו מהארוחה ישר לתוך ענן.

מאובזר בנעליים חדשות, סחבתי גם את הנעליים הישנות למקרה שהחדשות לא יתאימו. נפרדתי מהן רק יומיים אחר כך.

מהר מאוד מזג האויר התחלף שוב, ומכאן ועד לסוף המסע גם מזג האויר וגם הגב הטרידו הרבה פחות…

היום הוקדש כולו להליכה ב- 'Serra de Ranadoiro', הרי הרנדוריו. הליכה נפלאה עם פריחה ותצפיות לכל עבר.

החצי השני של הקמינו שלנו, הקטע הגליסייני הייתה מרובת משתתפים, בשבילים הלכו גם קבוצות גדולות, זה פחות נעים, אבל לפעמים יש גם יתרונות. את קטע הדרך הזה הלכנו עם קבוצה של מטיילים פורטוגלים שמטיילים כל שנה בטרק אחר יחד. הגענו יחד למעבר הרים בו מוצב פסל עולה הרגל המפורסם: Alto do Poio (גובה 1335 מ”ר).

כאן גם נתקלנו בתופעה הנפוצה ביותר בקמינו בשטחי גליסיה והיא עולי רגל שיושבים בבתי קפה ושותים בשמש. כן, למרות התחזיות היה הרבה פחות גשום בפינה הגשומה של ספרד ממה שנחזה.

מכאן המשכנו לרדת כל היום, עד אחר הצהריים.

מהר מאוד אחרי המעבר התחלנו לחפש את סימון הדרך של 150 ק”מ לסנטיאגו, שטח ראוי בהחלט להצטלם לידו. אבל דוקא אז, קצת לפני הק”מ ה 150 הדרך התפצלה לשתי אפשרויות הליכה, ולא היה שטח כזה.

כמעט 150 ק”מ

דרך ראשית ודרך לא ראשית.

המשכנו לרדת, הצד השני של מעבר ההרים ירוק יותר, מרווח יותר, ממש כמו הנופים של גליסיה.

כוכב היום היה סוס. איכר מקומי, שכמו אנשי הרים שפגשתי בטיולי היה נמוך קומה, הלך בדרכו עם סוס, כבשים וכלב. פגשנו אותו בדרך, במעלה דרך ארוכה שנמתחה לאורך צלע הר, במרחק, ראינו אותם הולכים מול טור של הולכים, ככוכבים הוליוודיים, נהנים להיות מצולמים. האיכר אוחז בסוס, הכבשים מאחור, מדי פעם נעצרות ושומעות קריאות מהאיכר. כשהתקרבו אלינו פנו אל האיכר אמריקאים שהלכו לצידנו לשוחח. השיחה היתה קולחת כל כך שהאיכר השתמש בשתי ידיו כדי לבטא את אשר על ליבו. מכיון שדיברו ספרדית ולא סוסית, הסוס השתעמם. או אולי לא, אולי הוא רצה להיות במקום אחר. והוא הלך, הסתובב והחל ללכת. האיכר פנה אליו ודיבר איתו. זה היה דיבור רם, קולח, עמוק. הסוס הנהן, הניד את הראש והחל ללכת אחורה, למטה, כנראה לא קיבל את דעתו של האיכר. כאן התערב הכלב, שכנראה יודע מילה או שתיים בסוסית, ופנה לסוס אף הוא. הסוס שקל לכאן ולכאן, שקלא וטריה והחליט להמשיך ללכת. הכלב עוד ניסה להתווכח, אבל הסוס בשלו. הלך. האמריקאים קראו לקבוצה הבאה לנסות ולתפוס את הסוס, אבל הסוס הערים על הקבוצה הזו וכל ההלכים שלבאו אחריהם. מי שניסה להתקרב זכה לתמרון: הטיה ימין, הטיה שמאל והנה הסוס ממשיך לרדת. ואולי זיכרוני מטעה אותי והטית שמאל קדמה להטיית ימין. הייתי צריך לכתוב את הבלוג לפני שנה ולא עכשיו.

בסופו של דבר הסוס, הכלב והכבשים חזרו אחורה ונעלמו עם השביל למטה, כשהשביל פנה שמאלה מעבר לשלוחת ההר.

סרטון

האיכר הלך לו כולו מחוייך ומבוייש, כל ההולכים פונים אליו ומנחמים והוא משום מה מוצא מקום להתנצל. הלכנו לצידו בירידה עד שהגענו לחבורה שחיכתה לו במקום מופלא. אחו ענק, פרחים אין קץ ונוף הרים עד לאופק הרחוק. יודע צדיק נפש בהמתו, אבל יודעת הבהמה איפה כדאי להיות ביום עם שמש.

רגע התפיסה המיוחל. איזה אהבה יש ביניהם!!!

התיישבנו במקום, הסוס יודע לבחור!

חצר בכפר. התלבטנו מה הבתים הקטנים הללו ושמענו מספר גרסאות, אחת מהן: ייבוש ואיחסון תירס.

סבך של איריסים

בריכת אגירה להשקיה, מתקרבים לכפר

סוף היום לפני הצהריים, אנחנו בכושר!!!

עץ שראה הרבה עולי רגל

חצינו את הכפר היפה וישנו בקצהו השני במלון משפחתי פשוט. יצאנו לשיטוט צהריים בכפרון העתיק, ישבנו עם עוד הרבה עולי רגל לאכול צהריים והיה מאוד שמח. אני אפילו מצאתי תחליף אפרטיבו ללא אלכוהול, אבל הוא כנראה עשה את העבודה. לידנו ישבו אישה פולניה צעירה שהלכה לצידנו עוד מהיום הראשון, ולידה גבר מזוקן שלבש בגדי נשים, לכבוד הצהריים הנעימים התהדר בבגדי נשף, ממש אצילה אירופאית.

עדי מצאה את הפאייה שלה!

אני חושב על הארוחה הזו ולא מצליח להיזכר מה קרה אחריה. רק תחושה של עייפות, נעימות, נמנום ושינה כשנרדמים ששמש חמימה מלטפת את הפנים ביום נעים. מי יודע, אולי ישנו עד הבוקר? בכל מקרה, אין שום דבר בזיכרון שלי מאחר הצהריים והערב, אין שום דבר במצלמה.

אחר הצהריים ולילה טובים!

28.4.19, מ - triacastela ל- sarria כ 20 ק”מ. יום הליכה שמיני

עוד יום קל לפנינו, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לקום מאוחר, להתנהל לאט בארוחת הבוקר, אנחנו עמוק בגליסיה. עמוק בגליסיה זה אומר נופים מאוד ירוקים, זו הפינה הצפונית מזרחית של ספרד, יש כאן הרבה גשם, הרבה ירוק, מים זורמים. יש כאן גם הרבה מטיילים, עוד יומיים יהיו המונים.

מהבוקר הבא גם ארוחת הבוקר הופכת להיות אירוע של מפגש חברתי, איטי יותר.

אחד הדברים האהובים עלי בקמינו הוא המנוחה הכמעט מוחלטת מלהחליט. ישנו נתיב של הליכה, מסומן בשטח או באמצעות gps, השביל מוליך את ההלך לאורך מאות ק”מ. הוא נושאי עימו חוכמה של מאות ואלפי שנים. הוא מושך אליו את כל מה שצריך להליכה, הוא הקים לאורכו פסלים, מרפאות, אכסניות, כפרים, ערים, מסעדות ומזנונים. נוהלי השינה והאכילה חוזרים על עצמם, ולצמחוני אפילו יותר קל כי בתפריט הקבוע עולי הרגל יש בדרך כלל רק אפשרות צמחונית אחת. צריך רק לבחור את צבע היין או בירה. זה מזכיר את יום שבת לשומרי המצוות: אין ארנק, אין אפשרויות, הדברים מסודרים מראש ויש בזה הרבה מנוחה ונוחות.

הבוקר היו שתי אפשרויות הליכה בקמינו, וזה פחות נחמד. כמה פעמים עושים קמינו? אז ברור שכדאי לראות את הטוב ביותר, ומה אם הטוב נמצא בכל העולמות, דהיינו שתי הדרכים?

דרך אחת ארוכה יותר, דרך יערות אלונים יפים, והשניה קצרה, עוברת במנזר ידוע, נכס תרבות עולמי. לאחר התייעצות עם אנשים שעשו את הקמינו בפעם השניה והשלישית (תשובה לשאלה למעלה), החלטנו על הדרך הארוכה.

מבט על טורבינות הרוח בהרים, אנו נכנסים לאיזור יותר נמוך וירוק.

מים זורמים, מראה שכיח עד לסנטיאגו.

כתבתי שהשביל חכם, ביום הזה עברנו דרך כפרים קטנטנים, היום גם קצר יחסית ולא היו מקומות למזון/שתיה. ואז, ברגע הנכון הגענו לחווה שנראית במבט ראשון כמו חורבה.

בפנים חצר גדולה עם עולי רגל ואנשים אחרים, ושולחן אוכל ושתיה.

מסתבר שזו מקום שנפתח על הדרך ובו אנשים עוצרים או באים במיוחד ועובדים בחווה. החווה מעמידה שולחן של כיבוד לרשות עולי הרגל, והם מצידם יכולים לסייע בעבודה או כסף.

היה מעניין לדבר עם האנשים שגרים כאן, שאלנו מי הבעלים, הסתבר שהוא בביקור בהודו. חשבנו: אלא מה? ואז הסבירו שיש לו סגן, שעכשיו ממונה על המקום, והוא איראני.

סיבה טובה להתעכב ולדבר! כשהצלחתי לאתר אותו הסתבר שהוא צריך לצאת, אבל לא ויתרתי ושנינו נהנינו משיחה מאוד מעניינת. סיפרתי לו על ביקור שלי באירן, והחלפנו חוויות על מקומות ועל האוכל, במיוחד הלחם הפרסי שאהבתי לאכול בדרך מהמאפיה הביתה, ברחוב הראשי של טהרן ששמו שונה לאחר המהפכה. הסתבר גם שהוא חצי יהודי, יש לו משפחה באירן אבל הוא חי מחוץ לה.

את החצי השני של היום הלכנו עם בוואני, ובצער רב נפרדנו ממנה לפני היעד הסופי שלנו, sarria. ממש לפני העיירה היא עצרה באכסניה בסגנון בית ספר שדה, חלק מ”הדרך הצמחונית”. מסתבר שהיא האורחת היחידה, היא שמחה מאוד שכל המקום עומד לרשותה עם מדשאה ענקית וערסלי ענק מתחת לצפצפות ענק ו...מיד הציעה לנו להישאר. זה נראה כמו חלום, אבל המשכנו, בעיקר בגלל רעב, באכסניה (אלברגו) לא מגישים ארוחה אלא בערב. האכסניה שלנו בסריה ממוקמת בצמוד לגשר העתיק של העירה. הגענו לגשר והסתבר שהגשר סגור לשיפוצים והקמינו עובר בחצר של האכסניה, ליד החלון של החדרים. אמור מאתה: מי שישן באכסניה ישן בשביל עצמו.

האכסניה היתה קומת קרקע של בנין מגורים בן 5 קומות. שכחנו מהאוכל מיד התנפלתי על מכונת הכביסה וכיבסתי הכל, מחכה לסיום הכביסה בלבוש סימלי בשמש החמימה, בדשא הקטן שבכניסה, להנאת הולכי הקמינו שעברו עליו.

אחר הצהריים המאוחרות יצאנו לאכול, וזו היתה חוויה ממש “עירונית”. טיילת של 50 מ”ר לאורך הנהר עם מספר מסעדות וחשוב מכל, חנות גלידה!!!

ואם כבר גלידה אז למה לא ארוחה איטלקית?

את המשך היום ניצלתי להסתובב בעירה הקטנה.

הדבר הראשון שקוראים עליה הוא שכאן מת המלך אלפונסו התשיעי מלאון בדרך לסנטיאגו (1230).

זה נשמע איזוטרי, אבל מעבר למעשיו וחשיבותו, היתה לאירוע הזה משמעות רבה בהיסטוריה שכן הבן שלו שמלך בקסטיליה השתלט על ממלכת לאון והקים את הממלכה קסטיליה לאון שהיתה דומיננטית מאוד בחצי האי הספרדי.

העירה מפורסמת בגלל השביל. היא נגישה מאוד מבחינת התחבורה, ויש לה יתרון גדול. מי שיוצא ממנה לקמינו זכאי ל”קומפוסטלה”. זו תעודה המוענקת על ידי הכנסיה הקתולית בסיום ההליכה בסנטיאגו. התעודה מוענקת למי שסיים הליכה של למעלה מ 100 ק”מ, או רכיבת אופניים או רכיבה על סוס של לפחות 200 ק”מ על השביל.

להוכחת ההליכה, עולי הרגל נושאים עימם דרכון שנקרא “קומפוסטלה” אותו רוכשים בתחילת ההליכה. כל מקום לאורך הקמינו מחזיק חותמת שבתורה מחתימה את הקומפוסטלה. סריה היא המקום הנגיש ביותר להולכי רגל שרוצים לעשות את המינימום ההכרחי לצורך קבלת הקומפוסטלה שכן המרחק לסנטיאגו הוא 117 ק”מ.

זה גם המקום שבו הקומפוסטלה שלנו התמלאה, והיינו צריכים להשיג חדשה.

הקומפוסטלה שלי

אגב, פירוש השם קומפוסטלה הוא שדה כוכבים. האמונה היא ששביל החלב, אותו ראו עולי הרגל בחודשי ההליכה הארוכים לסנטיאגו דה קומפוסטלה וממנה חזרה, נוצר מאבק שהעלו עולי הרגל בדרכם. שמו של שביל החלב בספרדית הוא הדרך של סנטיאגו, אל קמינו דה סנטיאגו.

העליה לרגל נחשבה כדרך לכפר על חטאים. התעודה בסוף המסע שימשה אישור כתוב מהכנסייה למחילה על חטא והוצגה לכומר הקהילה של עולי הרגל עם שובו. מי שלא היה מסוגל ללכת יכל לשלם למשהו אחר שילך במקומו על מנת לזכות בתעודת המחילה.

מי שמעונין לראות תעודות כאלו מוזמן לעיין בקיר התעודות במשרדי :).

ריבוי עולי הרגל בסריה מביא איתו גם ריבוי מקומות לינה וחנויות ציוד להולכי רגל (ביקרתי) וגם מומחי גב למיניהם, אף אחד מהם לא עבד כשהיינו שם.

חזרתי לחדר באור אחרון, נזהרתי לא להאיר את אחותי הקטנה, היא נחרה כל כך חזק שיכולתי להירדם בלי חשש שהנחירות שלי יעירו אותה. לא הייתה ארוחת ערב.

ליל כוכבים.

29.4.19, מ - sarria ל- portomarin כ 22 ק”מ. יום הליכה ,תשיעי

כמו שהבנתם בודאי, הקמינו הוריד הילוך, הימים קצרים יחסית, סביב 20-25 ק”מ הליכה, ללא אתגרים פיזיים משמעותיים, ונותר הרבה פנאי לעצור בדרך לאכול, לשתות, לדבר, להגיע מוקדם ולהסתובב ביעד אליו נלך.

היום היעד עם שם מסקרן, פורטו מרין, והאסוציציה המידית שלי לפורטו היא הקמינו הפורטוגלי, הקמינו הראשון שעשיתי, שהחל בעיר פורטו בפורטוגל. מרין נשמע גם טוב, כמו ים, מים, מזכיר לי מקומות יפים לאורך הקמינו ההוא. 

בכלל, קשה להיות מופתע כשמגיעים לביג בן לביקור בפעם הראשונה. אבל לרוב המקומות שאנו הולכים אין צורה ממשית בדמיוננו ואני מוצא את עצמי נהנה תמיד בין הפערים בין הדמיון לבין המציאות.

המדרחוב לאורך הנהר סגור בבוקר. 

הכניסה לעולי רגל על גבי סוסים אסורה!!! עולים מהנהר בסריה.

את היום פתחנו במפגש מרגש עם כומר בכנסיה שעמד למכור לנו קומפוסטלה חדשה. 

הוא קיבל עולי רגל במשרדנו בכנסיה, בפנים חמורות, בתנועות מדודות ומהירות. כשהגיע תורנו שאל מאין אנחנו ומיד רץ להביא תמונה שלו (עם בלורית) וחייך חיוך מאושר, ודמע דמעות של התרגשות כשהוא מונה שמות של מקומות בארץ כמו נחל צין, צפת, ערד...זיכרון מופלא, והכל למרות שכיום אין לא בלורית.

מסתבר שהוא שירת שנים בארץ במסגרת המסדר שלו, המסדר שמפעיל את הכנסיות בבית ג'ימל וכרימיזאן.
 אחר כך באו חיבוקים וצילומים ועוד דיבורים, והחלפת כתובות וטלפונים.

מחוץ לחדר בכנסיה נשתרך לו כבר תור של יפנים, סינים, ספרדים וגרמנים. היפניות שאחרינו ראו את הפגישה הנרגשת בעומדן על סף דלתו של החדר והבינו שהכומר נלהב מכל צליין וצליין. כשנכנסו לחדר הן פרסו ידיים לחבק את הכומר, אבל הוא פשוט הושיט את התעודה ועבר לגרמנים שהיו בתור אחריהן. הן נותרו משותקות לרגע, עם ידיים באוויר, הסתובבו עם הידיים עדיין באוויר ויצאו לדרך של 117 קמ עד לקומפוסטלה עם תהייה, מה הן לא עשו בסדר. אולי הן חושבות על זה גם היום.

בית קפה סגור בבוקר.

הקמינו חוצה את העיר העתיקה של סריה

גגות סריה

ביציאה של סריה ביקרנו במבנים עתיקים הבנויים בסגנון הרומנסקי האהוב עלי, ויצאנו מהעיר, כמובן בחציית גשר.

בשלב הזה כבר היינו הולכי רגל ותיקים שפוגשים את מי שעושים את הצעדים הראשונים שלהם בקמינו. אני זוכר במיוחד אשה יפנית מבוגרת יחסית שסייענו לה להבין, ליד הגשר , איך לנווט בקמינו. זכינו בקידות רבות, והשבתי בקידה, סימן לשיפור במצב הגב.

הקמינו נכנס ליער

מבט מהיער למרחבי גליסיה

כניסה לאכסניה (אלברגו), קיווינו לאכול כאן אבל זו לא העונה…

רעבים עצרנו על ספסל מתחת לעץ, אוכלים שרידי מזון שמצאנו. נשכבתי על הספסל וצילמתי את העץ הזה, חושב על ג'ון לנון. גם אז וגם עכשיו הוא מזכיר לי את העץ מעטיפת התקליט שלו Plastic Ono Band. 

זוכרים שחיפשנו את האבן שמציינת את הק”מ ה 150 לסוף המסלול? אז היום לא היה צריך לחפש יותר מדי את אבן ה- 100. ישנן אלפי אבנים לאורך הקמינו, כולן שמורות. משום מה ההולכים אוהבים להתעלל באבן הזו. אבן התעללו ההולכים. כמובן שגם הצטלמנו איתה, כדי לעודד את רוחה. צילמנו מספר תמונות ואף סילקנו מעליה זוג נעליים עם עשבים יבשים.

אתם מכירים את ההרגשה שמשהו לוקח לך משהו שהוא רק שלך? אז כמעט 200 ק"מ הלכנו בשביל, פגשנו אנשים, אבל שעות רבות ביום השביל היה שלנו, לבד או עם חברים מהשביל.
מאז אתמול זה דומה יותר לצעדת הגלבוע. נחש ארוך של אנשים מכל קצוות תבל שהולך בכיוון אחד. סימון המאה קילומטרים האחרונים הביא איתו נחשול של ספרדים וגם קצת איטלקים, אבל גם קבוצות מאורגנות מפולין, רוסיה, רוכבי אופניים חשמליות מבית אבות גרמני, קבוצת כדורעף חופים וטיולי בית ספר.
לרגע חשבתי לעצמי, מה אני עושה פה?
אבל במבט שני את המעניין שבלראות את התופעה הזו של קבוצה כל כך גדולה של אנשים נודדת לה בשמחה ותוך ברכות הדדיות. וגם עוצרת בהרבה מקומות מנוחה שפזורים בדרך על מנת לשתות ולאכול (בירה קרה ובשר).
נזכרתי בביקור ביפן, טסתי עד קצווי ארץ לראות את הסקורה, פריחת הדובדבן, הסתבר לי שכל הסיפור הוא כמו שקדיות פורחות והמעניין הוא לראות מליוני היפנים החוגגים טו בשבת משודרג.
 והיו כמובן גם נופים מעניינים בארץ הגבעות הירוקות הזו.

עכשיו, אחרי סריה הקמינו דומה יותר לפסטיבל מאשר לטרק. למרות שטיילנו מחוץ לעונה “התיירותית”.

מה קשורה הדלת? עובדה שקשרו אותה.

פורטו מרין. מקום קטן עם נוף מרגש של הנהר וגשר שנעבור עוד מעט. מחר, נצא מגשר אחר, בנוף אחר לגמרי.

מראה מהגשר

המקדש שנראה במרכז הכפר היה פעם למטה, במקום שיש כיום מים, יחד עם כל הכפר.

עולים לכפר

מבט למקום בו שכן הכפר בעבר.

עליה למרכז הכפר החדש.

זה המקדש שהועתק לכיכר המרכזית. אחד המבנים המיוחדים בסגנון הרומנסקי לאורך הקמינו.

החזית.

התמקמנו בחדר, ועם הרבה אדרנלין החלטתי שתי החלטות משמעותיות: להיפרד מהנעליים הישנות ולהסתפר. אני אוהב להסתפר במקומות מוזרים, וזה נראה לי מקום מספיק מוזר. ביררתי ואמרו לי שיש שתי מספרות בכפר, שתיהן “מצוינות”.

נכנסתי לראשונה שהגעתי אליה. פגשתי את הגברת הספרית הספרדית, היה מצחיק, ואת התוצאות תראו בצילומים של המשך הדרך!

הפילים שבחדר. עשינו בוק של צילומים עם הפיל מגבת.

הספרית, כנראה אחותה האבודה של מרגרט תאצ'ר. יש מצב שסיפרה את אחד הביטלס כשהופיעו בספרד. בכל מקרה, הכל פה סיקסטיז לחלוטין. ישר למכירת וינטאז'.

המסלול לספרית הקיף את המקדש, צילום נוסף.

אכלנו ארוחת ערב מוקדמת עם בהווני והופ לישון עם הפילים שחיכו במיטה.

לילה טוב.

30.4.19, מ – portomarin ל- palas de rei כ 25 ק”מ. יום הליכה עשירי

אחרי יום הליכה נינוח במזג אויר מושלם התחלנו את היום בירידה חזרה לגובה פני הנהר בתוך ערפל כשמראה הגשרים המציצים מהעננים יצר תפאורה מושלמת לחציה של הנהר.

ליד הנהר הוצב שלט שמסביר את העתקת הכפר הקדום ושלט אחר מביא תמונות שלו.

הכפר לפני העתקתו.

אחרי חציית הנהר טיפסנו חזרה לגבעות, עדיין בתוך ענן שמהתל בנו, בא והולך.

מפעל נטוש. פעם ספרד היתה מקום לייצור זול.

בניגוד לדומיננטיות של היערות אתמול, היתה היום הרבה חקלאות, יחסית, וגם עברנו בכמה כפרונים מסורתיים עם בתים עתיקים, חלקם הגדול נטוש.

אצוב לראות את הבתים הללו. אני מניח שיש משפחות שיושבות לארוחה משפחתית ונזכרים בנכס המשפחתי שבו גרה המשפחה במשך מאות שנים ואשר עומד נטוש, אין להם את הכסף לתחזק אותו אפילו לא כבית לחופשות.

שדה קייל, כרוב שחור. בארץ כל עלה עולה את משקלו בזהב.

העננים התפזרו והשמש זרחה בדיוק בזמן. במרחק לא רב מהשביל ראינו גבעה נישאת, עם שרידים של מה שהיה כנראה ביצור שנחרב ונופים נפלאים להרים הרחוקים מאוד. עמדנו ואחר כך השתרענו על הדשא, צופים בחיה החדשה שהולכת לה: הקמינו הומה באנשים, מזדחל לו מקצה לקצה.

הגבעה מרחוק

ואז גם החל מופע היום. השמיים היו זרועים בסילוני עשן שהותירו מטוסים שחלפו בשמיים, יוצרים צורות שונות ומשונות.

על הגבעה המבוצרת.

שרידי יער ושרידי חווה.

עמוד עתיק לצד הדרך

“זיקוקי מטוסים”

הגענו בשעת צהריים מאוחרת לעירה החמודה, התמקמנו במלון מעל הכיכר המרכזית בה “התחרדנו” עשרות עולי רגל בשמש האביבית. חיפשנו מסעדה צמחונית, לבסוף הגענו לסמטה לא רחוקה, עמוסה מסעדות שהציגה שלט עם תפריט צמחוני.

נכנסנו למסעדה הריקה, התלבטנו איפה לשבת, בפנים או קרוב לכניסה, בחרנו בפנים, חיכינו. לבסוף נגש אלינו מלצר ואמר שהשלט שייך למסעדה הסמוכה. קמנו, יצאנו, נכנסנו למסעדה הסמוכה, היא הייתה ריקה. התלבטנו איפה לשבת, בפנים או קרוב לכניסה, בחרנו בפנים, חיכינו.

לבסוף הגיע מלצר ואמר שהם לא מגישים את התפריט הצימחוני, אלא החלק העליון של המסעדה, וצריך לעלות במעלית. קמנו, עלינו במעלית, יצאנו לתוך הפנים של המסעדה למעלה, אבל זה לא נראה כל כך נעים, אז החלטנו לשבת בחוץ. זה היה בצל וקריר. כשישבנו היינו לבד. חיכינו. לבסוף בא מלצר ואמר שהתפריט הצמחוני לא תקף.

מנה צמחונית, אם אני לא טועה חציל עם משהו. זה טעים כמו שזה נראה. החציל היה בסגנון “סושי”, דהיינו לא אפוי וקר. בכל זאת חייכנו.

ספרד מקום קשה לצמחונים. בכל אשמים היהודים. ארץ שהעלתה לדרגת אומנות את ההערצה לבשר חזיר, יש בה את "מוזיאון החמון", ירך החזיר. ומה זה קשור אלינו? האמת שזה קשור אליהם ואל היהודים שהתנצרו אבל עדיין שמרו על אמונה ומנהגים יהודיים. אחת הדרכים להוכיח שאינך יהודי בסתר, דהיינו אינך ראוי לטיפול האינקוויזיציה היתה לאכול חזיר. האינקוויזיציה הרודפת שינתה את הטעם הקולינארי, ועם שלם רצה להוכיח שהוא לא יהודי באכילת חזיר. אפשר למצוא חזיר כמעט בכל מאכל, אפילו פיצות צמחוניות הן מיעוט מבוטל.

1.5.19, מ – palas de rei ל- arzua כ 28 ק”מ. יום הליכה 11

קמנו לאיטנו וחצינו את הכביש לאכסניה המרכזית לאכול ארוחת בוקר.

הגענו אחרונים, כל החברה הצעירים כבר בדרך, לאן הם רצים? המקום נראה כמו אחרי פרוגרום.

הצלחנו למצוא משהו שייתן לנו משהו לאכול והיינו לזנב להולכים.

היום נחשב ארוך, אבל לא קשה, עם מגמת ירידה קלה. אנחנו בכושר טוב, וגם בהליכה נינוחה עברנו הולכים רבים. לפעמים נצמדנו לקבוצות מאורגנות שהגיעו בחסות כנסיה מסויימת, הכומר הולך בראש וכולם שרים מזמורים חלומיים, יוצרים פס קול נעים לנופים הירוקים.

הנוף בעיקרו נוף של טבע, וחקלאות, מדי פעם חוצים כפרון יפה ועתיק.

מקומות העצירה לאורך הדרך היו גדולים מהרגיל, מותאמים לקליטת ההולכים הרבים.

אחד היתרונות של הליכה המונית כזו הוא האפשרות לשוחח עם אנשים מכל העולם.

בסככה הזו, בחצר חווה הסתתרנו עם עוד רבים, בעלי החווה פתחו מאפיה קטנה ומוכרים כמו מאפיה גדולה.

בקצה החווה, על השביל יושב יזם צעיר ומטביע חותמות על הדרכון צליינים, הקומפוסטלה, והמיוחד הוא שיש מגוון חותמות, בתוספת שעווה, ממש נוטריון. חיכינו בתור, כמו כולם, קנינו חותמת, ושמחנו לגלות שמוכר החותמות הוא יהודי.

יחד איתנו המתינו בסככה זוג הולכים נוסף, אחד מהם בעל ארבע רגליים וזנב:

לכלב החמוד יש שרשרת עם תליון- צדפה. ראינו אותה לאורך כל הדרך על בתים, היא גם סמל הקמינו ורבים נושאים אותה. זו הצדפה הידועה בצרפתית כ- coquille St. Jacques. הצדפה של יעקב, הוא השליח סנטיאגו.  זוהי צדפה שנפוצה באיזור החופי ליד בסנטיאגו דה קומפוסטלה, איזור שנחשב בעבר כ”קצה העולם”. עולי הרגל היו חוזרים מהמסע עם הצדפה כהוכחה לעליה לרגל מוצלחת. הצדפה היא סמל לקמינו מסיבות רבות. אחת מהן היא צורתה: הרבה דרכים חרוצות עליה וכולם מתנקזות לנקודה אחת, כמו דרכי הקמינו. האגדות מספרות על כך שגופתו של סנטיאגו צללה לים וכשנמשתה היתה מכוסה בצדפות.

ענני הגשם מתרחקים ומשאירים אדמה רטובה ואדומה חומה.

בדרך הארוכה של היום כמעט ולא היו דקות של לבד, כשהיום ראינו גם קבוצות של תלמידים שהגיעו במסגרת בית הספר. מדי פעם פגשנו בהמון הצועד חברים וותיקים למסע, גם כאלו שהלכו קטעים שלמים בלי לפגוש אנשים, הם והשביל מאופק עד אופק, ועכשיו הם כמו שיבולת בשדה. אבל לא כורעה ברוח אלא מתקדמת. סנטיאגו כבר באוויר, מאוד מאוד. זה גם אומר יותר כנסיות עתיקות לאורך תוואי הדרך בסגנון האהוב עלי, הרומנסקי. אגב, העליה לרגל לסנטיאגו דה קומפסטלה נחשבת לגורם חשוב בהפצת הסגנון באירופה. הסגנון התאפיין בנסיון “לחזור” מאות שנים אחורה, מימי הביניים לסגנון הרומי.

כותרת רומנסקית.

במחצית היום הגענו לאחד המקומות שאהבתי יותר מכל בקמינו. העיר Melide. זו עיר שדרכים רבות מתנקזות אליה, יש בסביבה נחלים ונהרות שחצינו על גשרים עתיקים ויפים. בין היתר מגיע אליה קמינו שנקרא קמינו פרימיטיבו, הקמינו הראשון “והמקורי”.

גשר קטן

מגיעים אל העיר

סרטון

מבט מהגשר

נכנסים לעיר, כנסיה חשובה

ממש לפני העיר העתיקה

עברנו את הגשר הסואן, הכנסיה המפורסמת, והיעד הבא היה מסעדה עם תפריט צמחוני, לא שהיינו רעבים מרוב אכילה בדרך, אבל הזדמנות כזו לא מפספסים. קדימה הסתער! אכלנו למרות שרוב האוכל נגמר.

המסעדות הבאות היו של תמנונים שמבושלים בשלמות, ולמסעדות יש אפילו שם “תמנוניות”, מוסד ידוע בעיר. אני מעדיף את התמנון שלי בסרטי הטבע, חיה מדהימה ואינטליגנטית בצורה יוצאת מהכלל.

מהתמנוניות היה צריך לחצות את הכביש כדי להיתקל בחנות שוקולדים ועוגות. אכלנו הרבה, ואז חוצים את הכביש לרחוב הראשון בעיר העתיקה. שם גם המפגש עם הקמינו פרימיטיבו. אין מקום טוב יותר לסמל את המפגש מחנות גלידה, מזמן לא אכלנו ובודאי שלא גלידה, ואפילו גלידה טעימה.

מדושני אוכל סטינו מהקימנו ושוטטנו בסמטאות העיר העתיקה שישנה שנת צהריים.

אגב, גם בשלב מתקדם זה של הקימנו לא הבנתי עדיין מתי לא ישנים בספרד שנת צהריים.

המקום “החי” היחידי היה בקתדרלה שם נערך טכס הטבלה של תינוק, שמחנו עם כולם

בעיר העתיקה.

הקמינו טיפס אל מחוץ לעיר העתיקה, לחצי השני של היום הארוך, ושכינו בתצפיות לעיר העתיקה על שלל בתיה המוזרים.

מכאן השביל המשיך לעוד כנסיה רומנסקית מפורסמת שהמון תלמידי בית ספר הסתער עליה.

אנה אני אוהב אותך, פרננדו

חזזיות בגדר לאורך הדרך

שדה של קייל נקטף כאן.

הויכוח הוכרע, המבנים האלה כנראה באמת של תירס!!!

האיזור עכשיו הפך להיות יפה יותר ויותר עם שדות נהדרים וציוריים

מתחם שלם ששוחזר להלנת ההולכים.

גלויה

מאוחר יחסית נכנסנו ל – arzura. העיר היתה מפוצצת באורחים ממדריד שחגגו חג מקומי שם, ועדיין הרחובות נראו ריקים יחסית, עם ביקור של ממטרים. זה המקום היחידי שלא הצלחנו למצוא לינה בחדר פרטי, למרות ההזמנה המוקדמת מאוד. ישנו בחדר לשלושה באכסניה יפה וחדשה, אין תלונות!

לארוחת הערב בוואני בחרה מסעדה “מקומית” נחשבת, אבל למרבה הצער ללא אוכל צימחוני בתפריט וחמור מכך רחוקה מהמרכז, נאלצנו ללכת בחזרה!!!!! על הקמינו כדי לאכול. בכל מקרה היה שמח.

אין לי שמץ של זיכרון מה זה. או שבעצם זו היתה מנה יוקרתית של דג על תפוצ'יפס. אני הסתפקתי בקינוח.

הלילה הזה הינו לחלק מההולכים הלילה האחרון בקמינו, שכן הם הולכים את מלוא המרחק לסנטיאגו, 40 ק”מ, ביום אחד. בתכנון הקמינו חשבנו ללכת לאיטנו ולהנות מהסוף, במחשבה שניה אני חושב שהייתי הולך על הכל ביום אחד. האווירה בקמינו השתנתה, ובכל מקרה יש בשלב הזה יותר מדי הרגשה של “סוף מחזור”.

2.5.19, מ – arzua לאבן הגבול של סנטיאגו כ 32 ק”מ. יום הליכה 12

יום הליכה שאמור להיות קל יחסית. פתחנו בישיבה בבית קפה מהודר עם נשים מבוגרות מקומיות.

גם הבוקר הכל נראה נטוש למדי, למעט הצועדים והגשם.

יצאנו מהעיר חזרה לנופי הגבעות והשדות. והם היו, שוב יפים מאוד.

מזכרות בירה אישיות

ירדנו מ 20 ק”מ ליעד!!!

הולכים כמו מכונות הגענו ל o pedrouzo מוקדם, מנווטים ישר לכתובת החדר ששכרנו דרך בוקינג. הגענו, ולא היה שם דבר. לבסוף איתרנו את בעל הבית שאמר שהוא צריך לקחת אותנו לחדר ברכב, והסביר שהכתובת היא “טעות של בוקינג”. מסוג הטעויות של נוח לו לא לתקן, על משקל location location location, למה לשלם על נדלן יקר אם אפשר פשוט לסמן את החדר במקום הנכון?

נסענו לקצה העיירה, עלינו לחדר, אכלנו סל שלם של מוצרים שקנינו בסופר, ירד מבול, הפסיק המבול. לא ראינו את עצמנו נשארים בחדר, ראינו עצמנו יורדים ממנו ישר להמשך הקמינו שנמצא ביער ממול מעבר לכביש.

מבט מהשדה לבנין עם החדר שלנו.

השארנו את הציוד והמשכנו ללכת, בחתירה למגע עם השביל, הנה השביל!!!!

מיד התחלנו חוצים יער יפה,

וחוה

ישר לתוך פיצריה לשפת נהר, ממשיכים באחר צהריים חם בנוף שנהיה יותר עירוני, עוברים כפר מאוד יפה, עליה משמעותית, מקיפים את מסלול שדה התעופה של סנטיאגו והופ!

זה כבר קרוב…

והנה אנחנו בתחומי העיר:

פסל הכניסה על השביל לעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה.

כל שנותר היה למצוא דרך לחזור בתחבורה ציבורית, זה לא מובן מאליו, יצאנו לדרך בלי שמשהו יסביר לנו איך לחזור, כי אף אחד לא ידע להסביר, כשהסבירו לנו הסתבר שההסבר לא נכון או שההסבר היה לא מלא. בסופו של דבר עלינו על אוטובוס לשדה התעופה, שהיה גדוש בהמוני עולי רגל שסיימו את הקימו וחוזרים הביתה, ממנו אוטובוס נוסף החזיר אותנו לעירה ממנה באנו.

היה מאוד מוזר לסיים את היום בלהיות באוטובוס עם אותם אלו שחוזרים הביתה, התרגלנו לסיים את היום עם אלו שיש להם ללכת איתנו מחר.

כל כלב יגיע יומו, מחר אנחנו הכלבים שבתור.

בערב יצאנו ברגל חזרה לעיירה, הולכים את הטעות ב location. לילה אחרון בקמינו.

הלכנו לאכול במסעדה מפומפנת שמשחזרת את ההוואי של האכילה באכסניות הצליינים עם שולחן משותף ואוכל שמאפיין את אזורי הקמינו השונים. כמובן שחיפשנו את הגבינה מהכפר המושלג, היא היתה אבל הטעם היה אחר. לך תסביר למי שישב על ידך שאם הוא רוצה לאכול באמת את האוכל של הקמינו הוא צריך לעשות את הקמינו.פסטה טעימה.

מה שכן, בגזרת היין הם הצליחו יותר, הלכנו ברחוב השטוף לאור ירח מלא כל הדרך חזרה, קצת לא ישר אבל נרדמנו טוב. מחר יום חדש אבל גם עולם חדש.

3.5.19, מ – אבן הגבול של סנטיאגו לקתדרלה של סנטיאגו כ 8 ק”מ. יום הליכה 13

היום התחיל לאט, קבענו עם בוואני מפגש במקום בו הפסקנו את ההליכה אתמול, היא קמה מוקדם והיתה לה הליכה. חיכינו למרגלות כנסיה, יושבים על מדרגות וצופים בהמוני הולכי הרגל, אוכלים ארוחת בוקר. כהיא הופיעה מעבר לפינה השמחה היתה ענקית ומכאן התחיל ריקוד הסיום של הקמינו. ממש ריחפנו ורקדנו, נרגשים. היא עוד יותר, זה הקמינו הראשון שלה, היא עומדת לסיים כמעט 800 ק”מ של הליכה!!!

במרחק כזה מהיעד לכל צעד יש חשיבות, כל צעד הוא חד פעמי, מחשב את קיצו של הקמינו, מזרז אותו. אתה שמח בכל צעד, אתה רוצה לסיים, אבל אתה כועס על הרגליים שמביאות אותך להפסיק ולסיים חוויה של פעם בחיים.

מבט ראשון על הקתדרלה. דמיינו את כל המיליונים שהגיעו לכאן, חלקם בתקופות קשות, את כל אותם שמתו בדרך. דמיינו את ההתרגשות. מסע שהוא תקופת חיים, גם אם קצרה יחסית לחיים בכללם. אני אטוס היום בצהריים למדריד, אבל רוב האנשים שעלו לכאן במהלך ההיסטוריה ברגל חזרו הביתה ברגל. גם היום ניתן לראות על הגבעה את ההתרגשות הרבה. הרגליים מאיצות, רוצות לסיים את המסע, הלב אומר רגע, נאריך עוד קצת, המוח מחפש פשרה, יש טיסה בצהריים!

כמו שפיגלר ושפיגל ואבי ברקוביץ וכו'...ואולי גם פלה ומרדונה, יש מי שתולה את הנעליים. רגע לפני הסוף.

כיכר הכניסה לעיר

מתקרבים לעיר העתיקה.

רגע לפני הכניסה לעיר העתיקה עצרנו, מאושרים, לארוחה אחרונה בקמינו.

הקתדרלה מעל בתים בעיר העתיקה

זהו, נכנסים למתחם רחבת הקתדרלה. אני כותב את זה ורועד. עם עור ברווז.

זו הגברת.

אושר.

קצת לפני סוף המסלול הוברר לבוואני שאני לא יודע איך קוראים לה. ניסיתי כל מיני אפשרויות לשמות, אבל בכולן כשלתי. גם אחרי שאמרה לי את השם טעיתי שוב ושוב מספר ימים. בסוף היא שאלה, אז איך אתה קורא לי בראש. אמרתי לה איצ'יקידנה.

וזה היה הריקוד של סוף המסלול:

ואחרי הסיום ליווינו הלכנו למלון של עדי, בוואני הצטרפה אליה, אני עמדתי לטוס למדריד.

וגילינו שהבל בוי במלון הוא ברק אובמה.

סוף טוב הכל טוב.

יש את החיים לפני הנשיאות ויש אחרי.

יש את החיים לפני הקמינו ויש את החיים אחרי.

מאחל לכולכם קמינו אחד לפחות בחיים, וכמה שיותר מוקדם, כדי שהחיים אחרי הקמינו יהיו ארוכים יותר.