חלק ב' - זלצקמרגוט
היום החמישי:
אחרי שזכינו ליום אחד של חסד מבחינת מזג האוויר - החורף חזר במלוא אפרוריותו. ואם ביום-יומיים הראשונים זה עוד איכשהו היה נחמד ומרענן, ארבעה ימים מעוננים וגשומים מתוך חמישה ימי טיול זה כבר מתחיל להרגיז 
. נראה כאילו מישהו החליט להתחשבן איתנו על כל טיולי העבר שלנו, שברובם ככולם נהנינו ממזג אוויר כמעט מושלם. עוזבים את הפנסיון בזלצבורג ונוסעים מזרחה, לאזור זלצקמרגוט (Salzkammergut), הידוע בעיקר באגמים הרבים שבו.
היעד הראשון שלנו הוא אחד האגמים היותר יפים בזלצקמרגוט (והתחרות קשה..), אגם וולפגאנג (Wolfgangsee), ושתי העיירות השוכנות לחופו, סט. גילגן (St. Gilgen) בצד הצפון מערבי וסט. וולפגאנג (St. Wolfgang) שבצד הדרום מזרחי. בשתי העיירות ישנם רכבלים (בסט. וולפגאנג מדובר למעשה ברכבת גלגלי שיניים) העולים לפסגות הגבוהות, לתצפיות מרשימות על האגם ועל סביבתו, אך התוכניות המוקדמות שלנו לעלות לפחות לאחת התצפיות בוטלו כמובן, לאור מזג האוויר הלא מתחשב בעליל.
אגם וולפגאנג וסט. גילגן. צילום: אלין קרני סטרוזר
לאחר הערכת מצב קצרה אנחנו מחליטים בשל הזמן שהתפנה להשאיר את הרכב בסט. גילגן, ולהגיע לסט. וולפגאנג בהפלגה (45 דקות לכל כיוון, לעומת כ 25 דקות בנסיעה). תחילה אנחנו מסתובבים מעט בסט. גילגן, שנדמה שהתואר "עיירה" קצת גדול עליה.. שניים וחצי רחובות, שרובם בתי מלון וחנויות מזכרות. בכיכר המרכזית - פסל של מוצרט מנגן בכינור. מה הקשר? ובכן, מסתבר שאמו של מוצרט בכבודה ובעצמה נולדה בעיירה, אז שהסט. גילגנים לא ינצלו את הייחוס על מנת לעשות כמה לירות?..
לפני שאנחנו עולים להפלגה אנחנו ניגשים בכל זאת לתחנת העלייה ברכבל ושואלים את הקופאית מה דעתה לגבי עלייה. "Amm.. It's a bit foggy today.." היא עונה, באנדרסטייטמנט של המילניום. "Maybe you should return another day". אבל כבר שבוע מעונן!!!
שורה תחתונה (לסט. גילגן): 
. עיירונת חביבה שאפשר למצות תוך שעתיים לכל היותר.
ההפלגה באגם וולפגאנג מתגלה כחוויה נהדרת, ומספקת הצצה על המון פינות חמד נסתרות על גדות האגם. מומלץ מאוד. אנחנו מגיעים לסט. וולפגאנג - ואיתנו מגיע גם הגשם. לא התגעגנו בכלל. בהתחלה טפטוף טורדני ואח"כ גשם של ממש, אך אנחנו לא מוותרים ומסתובבים בין הסמטאות ומגיעים עד התחנה של רכבת גלגלי השיניים העולה אל פסגת השאפברג (Schafberg). הקופאי נראה משועמם אפילו יותר מהקופאית ברכבל בסט. גילגן. עוד לא נולד הבן אדם שיעלה לפיסגה במזג אוויר שכזה..
הפלגה באגם וולפגאנג. צילום: אלין קרני סטרוזר
סט. וולפגאנג. צילומים: אלין קרני סטרוזר
רכבת גלגלי השיניים שוממת, סט. וולפגאנג. צילום: אלין קרני סטרוזר
חוזרים למרכז ואוכלים ארוחת צהריים במסעדה סמוך לכנסייה. כמו להכעיס, הגשם פוסק בזמן שאנחנו אוכלים, ומתחדש בשנייה שאנחנו יוצאים מהמסעדה. האם יתכן שמישהו עושה לנו דווקא?.. מסתובבים עוד קצת וחוזרים לרציף לקראת ההפלגה חזרה לסט. גילגן, ומסכימים שסט. וולפגאנג היא עיירה יפה מאוד, בכל מזג אוויר, בהחלט מרשימה יותר מסט. גילגן (שגם כבודה במקומו מונח).
ועוד קצת סט. וולפגאנג.. צילומים: אלין קרני סטרוזר
שורה תחתונה (לסט. וולפגאנג): . אנחנו אהבנו, גם בגשם.
מגיעים לסט. גילגן, הולכים בטיילת לכיוון מגרש החנייה, ובדרך נתקלים בקבוצת ילדים מקומיים עם מגבות ובגדי ים. אלין אומרת: "אין מצב ש.." - ועוד לפני שהיא מסיימת את המשפט, הילד הראשון כבר קופץ למים. על פי עוצמת הצעקות, נראה שזו לא הייתה החלטה חכמה במיוחד..
עוזבים את אגם וולפגאנג ונוסעים למקום הלינה שלנו (W & S Executive Apartments) באוברטראון (Obertraun), על יד אגם האלשטט (). מכל מקומות הלינה בטיול המקום הזה התגלה כהכי פחות מוצלח. הדירה עצמה נחמדה, אך המיקום בקצה המרוחק של אוברטראון והבניין שבו ממוקמת הדירה (שהזכיר לנו בניין של מעונות סטודנטים) קצת פחות עשו לנו את זה. את בעל הדירה הזעקנו למקום בוואטסאפ, על מנת שיפתח לנו..
על אף השעה המאוחרת יחסית (21:30), בוודאי במונחים מקומיים, החלטנו לקפוץ להאלשטט השכנה, כדי לנסות להבין על מה כל ההמולה. חונים בחניון P1 (במחירי שחיטה) ומתחילים ללכת לכיוון הצנטרום. הולכים, חוזרים, ובכל הסיבוב בעיירה ראינו אולי שלושה אנשים בחוץ, ומצאנו בקושי בר אחד פתוח, וגם הוא היה ריק לחלוטין. חיי הלילה, כך מסתבר, הם לא הצד החזק של האלשטט.. לסיכום, זה היה יום מעט מאכזב, מכל הבחינות. אבל תמיד אפשר להאשים את מזג האוויר, להישאר אופטימיים ולקוות שמחר השמש תזרח..
היום השישי:
השמש תזרח עלאק.. מישהו שם למעלה ממש, אבל ממש שונא אותנו!! לפחות התחזית מבשרת שאחר הצהריים מזג האוויר יתבהר, ומרגע זה ועד סוף הטיול נזכה למזג אוויר נעים ואפילו חמים. אשרי המאמין..
בלית ברירה אנחנו מחליטים לדחות את התוכניות לעלות לתצפית חמש האצבעות ליום אחר ושולפים אופציה אחרת מהאקסל הבלתי נגמר שהכינותי מראש (ולא במקרה): מסלול שלושת האגמים. לאור כמות האגמים באוסטריה, לא מפתיע שיש כמה וכמה מסלולים הנקראים "מסלול שלושת האגמים" (Drei Seen Tour), והמסלול שאנחנו בחרנו משלב את האגמים גרונדלסי (Grundlsee), טופליצסי (Toplitzsee) וקאמרסי (Kammersee):
אנחנו חונים על יד לשכת המידע לתיירים, שנמצאת בפינה הצפון מערבית של אגם גרונדלסי (שהוא הגדול מבין השלושה), ומבקשים פרטים על המסלול. הנציגה המקומית מסבירה לנו שבאפשרותינו להשאיר את האוטו כאן, כלומר ליד לשכת המידע, ולהגיע לגדה המזרחית של אגם גורנדלסי בהפלגה, או לנסוע עם האוטו ולחנות במגרש החנייה שבקצה האגם. לגבי חציית אגם טופליצסי - הגברת ספקנית: ההפלגה בסירה פתוחה, ולא בטוח שבמזג אוויר כזה היא מתבצעת.. "But I will check.." מתקשרת למי שמתקשרת, מוודאת שלוש פעמים ששמעה נכון ("יא? יא??") ונותנת לנו אור ירוק לצאת לדרך. אנחנו בוחרים הפעם באפשרות המהירה והזולה יותר, ממשיכים באוטו עד קצה אגם גרונדלסי וחונים שם, ובכך בעצם מקצצים מעט את הטיול והופכים אותו מ"מסלול שלושת האגמים" ל"מסלול שני אגמים"..
אגם גרונדלסי. צילום: אלין קרני סטרוזר
מהקצה המזרחי של אגם גרונדלסי - הליכה נעימה של כחצי שעה בתוך יער, לאורך הנחל המחבר אותו עם אגם טופליצסי. אנחנו מגיעים, והמעגן כמובן שומם לחלוטין. נכנסים למשרד ושואלים בביטחון מתי ההפלגה הבאה.. הבחור יושב מכורבל במעיל, עם כוס תה חם, ונועץ בנו מבט של "סירייסלי?!? במזג אוויר כזה??" כשהבין שאנחנו רציניים, ביקש שנמתין עד שיגיעו 8 אנשים נוספים (פחח.. כבר), או שתעבור חצי שעה, מה שיגיע קודם. ברור מה בא קודם, וכך אנחנו זוכים בהפלגה פרטית באגם טופליצסי, אגם יפהפה בעל מראה של פיורד, המוקף עצים וצוקים, ואם כל זה לא מספיק - ישנם גם מספר מפלים הנשפכים אליו.
אגם טופליצסי. צילומים: אלין קרני סטרוזר
25 דקות של הפלגה רטובה אבל פשוט מטריפה עד קצה אגם טופליצסי ואנחנו מקבלים מרב החובל שלנו 20 דקות ללכת אל האגם השלישי והאחרון במסלול, אגם קאמרסי, לצלם ולחזור. גם האגם הזה, מיותר לומר, מדהים ויפהפה. קטן, אינטימי - וכולו שלנו, אין נפש חיה באזור, ולמעשה גם לא יכולה להיות, משום שאל האגם הזה לא ניתן להגיע בהליכה, אלא רק בהפלגה מאגם טופליצסי.. מצלמים, יורדים אל רב החובל שממתין לנו בסבלנות, מפליגים חזרה, נהנים פעם נוספת מאגם טופליצסי והולכים אל הרכב, שוב לאורך הנחל. ללא ספק, אחת החוויות הכי מיוחדות בטיול עד כה. In your face, מזג אוויר מגעיל!
אגם קאמרסי. צילום: אלין קרני סטרוזר
שורה תחתונה: , כמובן! מי שמעוניין לעשות את המסלול המלא, כולל ההפלגה על אגם גרונדלסי (לטעמנו מיותר) - שייקח בחשבון כמעט יום טיול מלא.
אחרי הטיול הנהדר - זמן לקצת נוף עירוני. אנחנו נוסעים אל העיירה החביבה באד אישל (Bad Ischl), שלמען האמת הייתה על המסלול שלנו כבר אתמול, בדרך מאגם וולפגאנג אל האלשטט, אך החלטנו להשאיר אותה להיום. כפי שהובטח, מזג האוויר אכן הולך ומשתפר, ובפעם הראשונה מתחילת הטיול אנחנו מעזים להתגרות בגורלנו ולהשאיר את מעילי הגשם והמטריות באוטו.. הגיע הזמן!
באד אישל. צילומים: אלין קרני סטרוזר
כמו כל העיירות שבהם ביקרנו, גם באד אישל מתגלה כעיירה יפה ושלווה. סימטאות, כיכרות, כנסייה, טיילת העוברת במקביל לנחל.. אנחנו מטיילים בהנאה ללא מסלול מוגדר, אלא "לאן שהרגליים לוקחות אותנו", עושים קצת שופינג ("אתה חייב לי על כל מה שלא קנינו בזלצבורג!"), פיצה/בירה בנוהל ולסיום קינוח טעים באחת הקונדיטוריות, ואנחנו בדרך חזרה לאוברטראון. התחזית למחר: מהפך!!
עוגות בבאד אישל. צילומים: אלין קרני סטרוזר
שורה תחתונה: . לא לפספס הליכה בטיילת לצד הנחל.
היום השביעי:
ששת הימים הראשונים של הטיול, למי שאיכשהו הצליח לפספס את כל הקיטורים עד עכשיו, התאפיינו במזג אוויר חורפי, גשום ואפור 
. אמנם היו כמה רגעי שמש קצרים בזלצבורג, אבל הם היו היוצאים מהכלל. ביום-יומיים הראשונים זה עוד היה נחמד ומרענן, אבל לאט לאט זה הלך ונהיה יותר ויותר מרגיז, שלא לומר מדכא: כמה אפשר עם כל האפור הזה?! אמנם פרט לעלייה ברכבלים כמעט לא שינינו שום דבר בתוכניות שלנו, וחשוב להדגיש שבהחלט אפשר לטייל גם בגשם (כל עוד לא מדובר במבול מטורף), ואפילו יש בזה קסם מסוים: כל מה שצריך זה נעליים טובות ועמידות למים, מטריות ומעילי גשם, ומומלץ בחום גם כיסוי נגד גשם לתרמיל הטיולים. ועדיין - חיכינו בקוצר רוח למזג אוויר קצת יותר מסביר פנים.
חיכינו - וסוף סוף, אחרי שישה ימים, הוא גם הגיע: מתעוררים בבוקר, מציצים מהחלון ורואים שמיים כחולים!! אמנם מעט ערפילי בוקר, אבל ממש לא אותו מזג אוויר סגרירי ועויין שליווה אותנו עד עכשיו. ה-ל-ל-ו-י-ה! 
קמים ומתארגנים במהירות, ונוסעים לעלות אל תצפית חמש האצבעות, שנמצאת במרחק 7 דקות נסיעה מהצימר:
על אף השעה היחסית מוקדמת (9:00 בבוקר), במקום כבר משתרך תור לא קצר. היתכן שלא רק אנחנו חשבנו על הרעיון לנצל את היום היפה הראשון אחרי שבוע כדי לעלות למעלה? "Yes, perfect conditions up" אומרת לנו בחיוך רחב הקופאית, שבוודאי שמחה לחזור לעבודה אחרי שבוע של אבטלה מאונס. אנחנו קונים כרטיס משולב לעלייה אל התצפית ולמערת הקרח, ומצטופפים ביחד עם המוני יפנים רעשניים בתור. מגרש החנייה במקום, אגב, הינו ללא תשלום (כמו במרבית מגרשי החנייה של הרכבלים שבהם עלינו. עם הסכום שהם גובים על העלייה עצמה - היו צריכים לשלם לנו על החנייה..), אך גם אינו גדול במיוחד, ומי שלא מגיע מוקדם עלול להיתקל בבעייה למצוא מקום.
רכבל חמש האצבעות הוא למעשה מערכת של שלושה רכבלים: הרכבל הראשון עולה מהתחנה התחתונה אל תחנת הביניים, שבה נמצאות שתי מערות, מערת הקרח ומערת הממוטות. הרכבל השני עולה מתחנת הביניים אל התחנה העליונה שבה נמצאת תצפית חמש האצבעות. רכבל שלישי מוביל מתחנת חמש האצבעות אל הרכס השכן, ומיועד בעיקר למטיבי לכת, המעוניינים לעשות טרקים בהרים. את לוח הזמנים של כל הרכבלים וכן שעות הפתיחה של המערות ניתן למצוא כאן.
עלייה ברכבל. צילום: אלין קרני סטרוזר
אנחנו עולים אל תחנת הביניים, מחליפים רכבל וממשיכים ברכבל השני אל תצפית חמש האצבעות. יוצאים מהתחנה העליונה, ומסתבר שעל מנת להגיע אל התצפית המפורסמת יש ללכת עוד כחצי שעה, חצי דרך בעלייה וחצי דרך בירידה. איפה ההיגיון? לא עדיף במקום זה ללכת במישור כל הדרך?? לא חשבתם על זה, הא אוסטרים?.. אנחנו מגיעים אל האצבעות - ומסכימים שבאמת מדובר בתצפית מדהימה. כל העמק נפרש לפנינו, ובמרכזו כמובן אגם האלשטט היפהפה והעיירה האלשטט עצמה. ערפילי הבוקר ששטים תחתינו רק מוסיפים לקסם. ואגב, פרט לחמש האצבעות עצמן, יש עוד לא מעט נקודות תצפית יפות לא פחות סביבן..
תצפית חמש האצבעות. צילומים: אלין קרני סטרוזר
שורה תחתונה: . ללקק את (חמש) האצבעות.
אחרי כשעתיים בפסגה אנחנו יורדים אל תחנת הביניים, לקראת הסיור במערת הקרח. הכניסה למערת הקרח בסיור מאורגן בלבד, אליו חובה להירשם בתחנה עצמה, ולא במערה. למרבה הזוועה אנחנו מגלים שמהתחנה עד למערה יש טיפוס תלול ומפרך במיוחד, שאורך כ 20 דקות עד חצי שעה. מגיעים למעלה מתנשמים ומתנשפים, ואלין נועצת בי את המבט הזה שאומר "לטובת עתיד היקום, עדיף שלא תדבר איתי בשעה הקרובה.. או בחודש הקרוב.". בעקבות הטיפוס הזה נולד גם סולם חדש להגדרת דרגת קושי של עליות - סולם עמל"ק (עלייה למערת הקרח.. ונא לא להתקטנן עכשיו על שיכול האותיות בין המ' לבין הל'), והעלייה המקוללת למערת הקרח מקבלת כמובן מיד 10 בסולם עמל"ק.
שנינו נוטפי זיעה מהטיפוס, אבל לפני הכניסה למערה, שהטמפ' בה היא מתחת לאפס (כאילו, דה?!?) חייבים להתלבש בבגדים חמים, כולל כפפות וכובעי צמר.. מתלבשים עצבניים, בדממה מוחלטת, נכנסים לסיור במערה ולאט לאט מתחילים להתקרר, תרתי משמע. הסיור במערה אורך כשעה, ובמהלכו יורדים ובעיקר עולים לא מעט, מקבלים הסברים על היווצרות המערה וכמובן - רואים נטיפי קרח יפים, שמוארים ומוחשכים לסירוגין. סה"כ חביב, אבל אחרי כזו עלייה - ציפינו ליותר.
מערת הקרח. צילומים: אלין קרני סטרוזר
שורה תחתונה: . ממש לא חובה, ולא רק בגלל העלייה הנוראית.
ירדנו חזרה אל התחנה וממנה ברכבל, אל מגרש החנייה. הטיול כולו ארך כחמש שעות, אבל בימים יפים יותר ובשיא העונה סביר להניח שצריך לקחת בחשבון זמן המתנה ארוך יותר בתורים לרכבלים.
טיפ
: להגיע כמה שיותר מוקדם, לעלות קודם כל אל התחנה העליונה ואח"כ לרדת אל המערות. להימנע מלרדת ברכבלים המאוחרים ביותר!
כעת הגיע הזמן לצימוק שבעוגה, לדובדבן שבקצפת, ליהלום שבכתר 
: העיירה האלשטט. נדמה שאין סופרלטיב שלא נשפך על העיירה הזו, ואנחנו התכוונו לבדוק מקרוב האם כל הסופרלטיבים האלה אכן נכונים. תחילה רצינו לעלות לסיור במכרה המלח הנמצא מעל האלשטט, אך הכניסה למגרש החנייה הצמוד, P2, הייתה חסומה: החניון מלא. בלית ברירה ממשיכים לנסוע, ובמנהרה שבכניסה הצפונית לעיר אנחנו מגלים להפתעתנו ולשמחתנו מספר מקומות חנייה שבהם ניתן לחנות ללא תשלום למשך 90 דקות, באמצעות כרטיס השעון 
. כשעברו 90 דקות, מיותר לומר, חזרנו אל הרכב וכמו ישראלים טובים הזזנו את השעון ל 90 דקות נוספות בלי שום נקיפות מצפון. מה ששילמנו בחניון שלשום בלילה בהחלט מכסה גם את החנייה של היום.
מטיילים בעיירה עצמה, ואין ספק - הסופרלטיבים נכונים. האלשטט אכן מדהימה, והרוויחה ביושר כל מחמאה שניתנה לה. הולכים בטיילת, משוטטים בסימטאות ובכיכרות ונהנים ומתפעלים בו זמנית. ההבדל בין העיירה השוקקת חיים במזג אוויר בהיר לבין העיירה המתה משלשום בלילה - תהומי. את היום אנחנו מסיימים בהפלגה רגועה ונעימה באגם, שחושפת בפנינו את המראה של הפנינה הזו מזווית נוספת, ובארוחה טובה במסעדה על שפת האגם. יותר מזה באמת שאי אפשר לבקש.
האשלטט – מכל פינה אפשרית. צילומים: אלין קרני סטרוזר
טיפ: לא מומלץ להגיע להאלשטט בין השעות 10:00 עד 16:00. בשעות אלה העומס בעיירה עצום (כולל תיירים המגיעים בטיולי יום מאורגנים), והסיכוי למצוא חנייה - קלוש. כדאי להגיע מוקדם ככל האפשר, ולנסות לחנות במגרש החנייה P2, הקרוב יותר למרכז העיירה (וגם לפוניקולור העולה למכרה המלח). אם P2 מלא, נסו את מזלכם בחניון P1 הגדול יותר, שנמצא בכניסה הדרומית לעיר. מחירי החנייה בשני החניונים זהים - וגבוהים מאוד. פרט לשני החניונים האלה, ישנם מקומות חנייה ספורים בכניסה הצפונית לעיר, בתוך המנהרה (בשני הכיוונים), שבהם ניתן לחנות עד 90 דקות, באמצעות כרטיס השעון שנמצא בד"כ ברכבים השכורים. בתוך העיירה עצמה אין כלל חנייה, וגם אין אפשרות להיכנס למרכז שלה עם רכב. אפשרות נוספת היא לחנות בעיירה אוברטראון, שנמצאת מצידו השני של האגם, ולהגיע להאלשטט בהפלגה קצרה.
שורה תחתונה: . כאמור, כל הסופרלטיבים – נכונים בהחלט.
היום השמיני:
"היה זה יום בהיר.. שמיים בלי ענן"..
מתעוררים ליום בהיר נוסף, אפילו יפה יותר מהקודם 
. ראשית כל מחליטים להשלים את החוב מאתמול למכרה המלח של האלשטט. ממהרים להתארגן ולעשות צ'ק אאוט ממקום הלינה (כלומר פשוט לעזוב, ולהשאיר את המפתחות בחדר..), נוסעים בכביש שאנחנו כבר מכירים בעיניים עצומות אל האלשטט ופונים אל חניון P2, שבשל השעה המוקדמת הוא פנוי לחלוטין. קונים כרטיסים לפוניקולור שעולה למכרה וכמובן למכרה עצמו - ועולים..
עלייה בפוניקולור אל מכרה המלח. צילום: אלין קרני סטרוזר
מתחנת הפוניקולור העליונה - נוף מעלף של האלשטט והאגם. אסור לפספס את מרפסת התצפית הסמוכה לתחנה, והיא מומלצת בחום גם למי שלא מעוניין בסיור במכרה המלח. לעומת תצפית 5 האצבעות המדהימה, אך גם הגבוהה והמרוחקת, הפעם הכל הרבה יותר קרוב. מהתחנה אל המכרה - כרבע שעה הליכה במגמת עלייה, אבל אחרי העלייה המסוייטת אל מערת הקרח אתמול, העלייה הזו באמת קטנה עלינו ומקבלת את הדירוג 7 בסולם עמל"ק. אגב, את כרטיס לסיור במכרה המלח ניתן גם להזמין מראש באתר האינטרנט (מומלץ בעיקר בימים גשומים, כשהמכרה הופך לאחת האופציות הרלוונטיות הבודדות..). במקרה כזה מומלץ להיות בתחנת הפוניקולור התחתונה לפחות חצי שעה לפני הסיור.
מרפסת התצפית על יד תחנת הפוניקולור העליונה. צילומים: אלין קרני סטרוזר
מגיעים אל הכניסה למכרה, מתלבשים בבגדים מסורתיים של כורים (בעיקר כדי לשמור על ניקיון הבגדים ועל מנת להגן על הישבן בעת הגלישה במגלשות הכורים) ויוצאים לדרך. הסיור עצמו עורך כשעה וחצי וכולל הסברים ומצגות מולטימדיה על דרך היווצרות המלח ועל שיטות הכרייה. גולת הכותרת היא גלישה בשתי מגלשות כורים, אחת מהן הארוכה מסוגה באירופה.
מכרה המלח של האלשטט. צילומים: אלין קרני סטרוזר
שורה תחתונה (ביקור במכרה המלח): . חוויה מיוחדת ומומלצת.
לאחר מכן החלטנו לרדת חזרה אל האלשטט ברגל. המסלול מתחיל מתחנת הפוניקולור העליונה, ומספק המון נקודות תצפית יפהפיות על האגם ועל העיירה עצמה. סה"כ כ 45 דקות של הליכה נעימה ונינוחה, כדאי מאוד. מגיעים למטה, עושים סיבוב פרידה מהאלשטט המדהימה, מתקשים מאוד להיפרד, מתנחמים בגלידה ונוסעים מערבה, לכיוון אגם גוסאו.
ירידה ברגל ממכרה המלח אל האלשטט. צילומים: אלין קרני סטרוזר
שורה תחתונה (תצפית מתחנת הפוניקולור העליונה + ירידה ברגל אל האלשטט): . באמת אסור לפספס.
ועוד קצת האלשטט, לסיום. צילומים: אלין קרני סטרוזר
אגם גוסאו (Gosausee) הוא למעשה צמד אגמים (או אפילו שלושה,אם סופרים את השלולית שבין צמד האגמים הראשיים בתור אגם): Vorderer Gosausee ו Hinterer Gosausee, או בעברית צחה: אגם גוסאו הקדמי ואגם גוסאו האחורי:
לאור שעת הצהריים המאוחרת אנחנו חוששים שלא נמצא מקום במגרש החנייה P1, הקרוב ביותר לאגם, ואני כבר מכין את אלין לאפשרות שניאלץ לחנות רחוק יותר ולעלות ברגל, אבל למרבה השמחה וההקלה ישנם מספר מקומות פנויים, והחנייה אפילו ללא תשלום. עד מהרה אגם גוסאו הקדמי נפרש לפנינו במלוא הדרו, ובהחלט מדובר באגם יפהפה.. אבל בלי להישמע חצופים מדי - לאור התיאורים המוקדמים שקראנו על האגם ציפינו ליותר, למראה שיגרום (שוב) לפה להיפתח ולא להיסגר.. והפעם זה לא קרה.
אגם גוסאו הקדמי. צילומים: אלין קרני סטרוזר
מאגם גוסאו הקדמי מוביל מסלול של כשעתיים אל אגם גוסאו האחורי, שאותו ניתן לעשות גם בעגלה הרתומה לטרקטור (יוצא מהרחבה שלפני הפנסיון) ובמקום יש גם רכבל, המוביל אל הרכס שמשקיף על האגם. אנחנו מחליטים לוותר הפעם גם על הטיול וגם על העלייה, ומסתפקים בשיכשוך רגליים מרענן במימיו הקרירים של האגם הקדמי, פלוס פיקניק עם סנדוויצ'ים תוצרת בית. לפעמים צריך לדעת גם לעצור קצת, ופשוט לחיות את הרגע..
שורה תחתונה: , בגלל הציפיות המוקדמות הגבוהות. כמו כן הדירוג מתבסס על האגם הקדמי בלבד, לא עלינו אל האגם האחורי.
כיוון שויתרנו על הטיול המלא באגמי גוסאו, אנחנו מחליטים שלא נוכל לסגור את היום בלי טיול אחד לפחות. בדרך לעיירה גולינג - עוצרים בערוץ לאמר (Lammerklamm):
המסלול מתגלה כטיול נחמד, לא מעבר. חלקו הראשון - ירידה (ואח"כ כמובן גם עלייה) של 120 מדרגות לתצפית על תחילת הערוץ, ואח"כ הליכה נינוחה מעל המים הזורמים. מהר מאוד אנחנו מוצאים את עצמנו מאחורי קבוצת קשישים, שיוצרים פקק אנושי לאורך המסלול הצר, ובסיומו - רביעיית סבתות מסמנת לנו לעצור. מסתבר שאחת מהן ככל הנראה סובלת משלפוחית מעט רגיזה, ולא יכולה להתאפק.. ממתינים בסבלנות, הסבתא עושה מה שעושה, צועקת לעברנו "דאנקה!" - ומסמנת שאפשר להמשיך הלאה, אל שביל עפר המתחבר בסופו של דבר אל הכביש.
ערוץ לאמר. צילומים: אלין קרני סטרוזר
בקצה השביל - קרוסלה מסתובבת, שבה יש להעביר את כרטיס הכניסה על מנת לצאת. אלין שולפת את הכרטיס ויוצאת חיש מהר, בעוד אני מפשפש בכיסים.. כיס ימין, כיס שמאל - כלום ושום דבר. מחפש בארנק - לא שם. איפה לעזאזל יכולתי לשים את הכרטיס הזה?? בעודי מתלבט מה לעשות, רביעיית הסבתות העליזות משיגות אותנו ומגיעות גם הן אל הקרוסלה, קולטות מיד את המצוקה וזוכרות לנו "חסד נעורים" מלפני 5 דקות. אחת הסבתות מציעה לי להיצמד אליה ולעבור יחד איתה בקרוסלה.. מביך משהו, אבל כשאין ברירה - אין ברירה. ניסיון ראשון להידחק יחד איתה ועם התרמיל על הגב - נכשל. אני מעביר את התרמיל מעל הגדר אל אלין, שעושה מאמץ ראוי לציון שלא להתפוצץ מצחוק, ורגע לפני הניסיון הנוסף מנער שוב את הכיסים - והכרטיס הארור נושר מתוך עלון המידע שקיבלנו בכניסה לערוץ.. מהיציאה יש הליכה של כקילומטר אחד לאורך הכביש, חזרה אל מגרש החנייה בכניסה לערוץ.
שורה תחתונה: . בהחלט ישנם ערוצים יפים יותר.
טיפ: ערוץ לאמר לא היה המקום היחיד שבו כרטיס הכניסה נדרש גם ליציאה. מומלץ להקפיד בכל מקום (כולל רכבלים, מוזיאונים וכו') לשמור את הכרטיס עד לעזיבה המוחלטת.
מכאן עוד 10 דקות נסיעה ואנחנו מגיעים לפנסיון (). אוכלים ארוחת ערב טעימה במסעדה היפה (אך הצמודה לבר, ולכן גם מסריחה מסיגריות), והתוכניות לטיול קצר בגולינג מתנפצות לנוכח העייפות הרבה. לילה טוב, מחר החורף חוזר לביקור קצר נוסף.
היום התשיעי:
אחרי יומיים של קיץ - שוב יום מעונן ואפרורי, אחרון בהחלט לטיול הזה. שמונה ימי טיול אינטנסיביים עשו את שלהם, ואנחנו מחליטים על יום רגוע יותר. קמים בנחת, אוכלים ארוחת בוקר ורק לקראת השעה 11 עוזבים את המלון ויוצאים לכיוון מפלי גולינג (Wasserfall Gollinger) הסמוכים:
למפלי גולינג אולי אין את יחסי הציבור שיש למפלי קרימל או למפלי שטוייבן, והם פחות מרשימים מבחינת גודלם, אך מבחינת היופי - אין להם במה להתבייש. אנחנו חונים בכניסה לשמורה ומתחילים ללכת לאורך נחל השווצארבאך, וכמו ביער הקסום או בערוץ ווימבאך שוב מרגישים חסרי מילים מול היופי הבלתי נתפס הזה. הזרימה השוצפת של הערוץ על פני הסלעים המכוסים בצמחיה ירוקה פשוט מדהימה. אחרי כ 10 דקות מגיעים למפל התחתון ושוב - פשוט אין מילים. גן עדן.
מפל גולינג התחתון. צילומים: אלין קרני סטרוזר
אחרי שמסיימים להנציח את הפלא מכל זווית אפשרית אנחנו שמים לב שכדי להגיע אל המפל העליון יש לטפס לא מעט. מהססים קצת, אך בסופו של דבר לא מוותרים ועולים (8 בסולם עמל"ק). המפל העליון גבוה ועוצמתי יותר, אך מבחינת היופי פחות מרשים מהמפל התחתון (הכל יחסי כמובן..). בדרך למטה נפתחות ארובות השמיים והגשם שהובטח מתחיל לרדת. אנחנו לא מתרגשים יותר מדי, ואחרי יומיים של קיץ דווקא מתאים לנו יום חורפי. בארץ עוד נתגעגע למזג האוויר הזה.. מעילי הגשם והמטריות נשלפים ואנחנו ממשיכים בירידה. מבט אחרון אל המפל התחתון ואנחנו בחזרה ברכב, אחרי שעה של טיול מופלא.
שורה תחתונה: . החלק הראשון של הטיול, ההליכה עד המפל התחתון והמפל התחתון עצמו, פשוט מושלם.
מכאן אנחנו ממשיכים אל הטירה המפורסמת בוורפן, הוהנוורפן (Erlebnisburg Hohenwerfen). הטירה בנוייה בראש צוק, ואנחנו חונים במגרש החנייה שלמרגלותיו, ועולים אל הטירה בפוניקולור:
הסיור המודרך בטירה עורך כ 45 דקות, מציג את ההיסטוריה שלה ועובר בין החדרים השונים, כולל חדר העינויים המצמרר.. לא מומלץ לבעלי קיבה רגישה. הופתענו לטובה לגלות בפעם הראשונה (וגם האחרונה) בטיול שקיימת הדרכה קולית בעברית. בסיום הסיור ממשיכים למופע ציפורי הטרף המפורסם, שבו ניתן לראות עופות דורסים מסוגים שונים צוללים במהירות מסחררת לכיוון נתחי בשר עסיסיים שמחזיקים מאלפיהן. המופע נערך פעמיים ביום, ומומלץ לתזמן את הביקור בטירה בהתאם לשעות המופע.
טירת הוהנוורפן. צילומים: אלין קרני סטרוזר
מופע ציפורי הטרף. צילומים: אלין קרני סטרוזר
שורה תחתונה: , הטירה יפה ומעניינת, מופע ציפורי הטרף נחמד.
מטירת וורפן אנחנו נוסעים מערבה, לכיוון קפרון שבה אנו אמורים ללון. כיוון שהדרך ארוכה והרעב מציק, מחליטים לעצור לארוחה בעיירה סט. יוהאן אם פונגאו (St Johann im Pongau), אחת מכמה וכמה "סט. יוהאנים" שיש באוסטריה (בכלל, האוסטרים לא מאוד מקוריים בשמות העיירות והאגמים. רבים מהם נקראים בשמות זהים, והאבחנה היא באמצעות הוספת שם החבל שבו נמצא המקום). אני נכנס לחניון הראשון שאני רואה בעיירה - ולרוע המזל מגלה (מאוחר מדי, כמובן) שמדובר בחניון של קניון עזריאלי גרסת סט. יוהאן. אלין נעורה מיד לחיים, שוכחת שלפני חמש דקות הייתה רעבה ופותחת במתקפה רבתית על החנויות. לאחר ששנינו יוצאים עם סופטשלים חדשים לקראת העונה המתקראת חורף בישראל אנחנו מתיישבים סוף סוף לאכול, וממשיכים לכיוון קפרון.
אדון Waze נכשל באופן מביך, ולא מוצא כלל את הכתובת של הפנסיון בקפרון, ואנחנו עוברים ל Google Maps, שלוקח אותנו לסיבוב ארוך ברחבי ארוך בעיירה, בסיומו אנחנו מוצאים את עצמנו ב.. שום מקום. שעת סגירת הקבלה של הפנסיון (20:00) הולכת ומתקרבת. נוסעים חזרה למרכז העיירה, ואלין מוכיחה עיני נץ וקולטת את שם הפנסיון. נהדר. השעה כמה דקות לפני 20:00 ואלין שועטת פנימה, בעוד אני נוסע לחנות. חונה, נכנס - ומתברר שלא מדובר בפנסיון שלנו, אלא בפנסיון אחר של אותה הרשת. "כולם מתבלבלים", מנחמת אותנו הבחורה בקבלה. היא מציידת אותנו בהסברים מפורטים כיצד להגיע לפנסיון "שלנו", ומצרפת קוד לקבלת המפתח לחדר, כי הקבלה כבר סגורה. קוד?? מה קשור קוד??
אנחנו נוסעים על פי ההוראות שקיבלנו ואכן הפעם מוצאים את הפנסיון הנכון (). על הדלת הנעולה של הקבלה - מעטפה עם שמנו ובה הוראות הפעלה: "לכו אל דלת הלילה שבכניסה לחניון התת קרקעי והקישו את הקוד שקיבלתם..". מה זה, פנסיון, או חדר בריחה?!? אנחנו נעזרים במפה המצויירת שצורפה גם היא למעטפה, מוצאים את דלת הלילה, מקישים את הקוד - וממש כמו בחדר בריחה, אחד מתאי האיחסון שליד הדלת נפתח ובו מתגלה המפתח לחדר.. מדהים. נכנסים ומוצאים חדר מודרני בעיצוב מדליק, מצוייד לעילא ולעילא (עד רמת מכונת נספרסו + קפסולות!!), שהחיסרון היחיד שלו שהוא מעט צפוף. זה כמובן גם הזמן להזכיר שאת הפנסיון הזה אני מצאתי.. מקלחת וכוס תה חם במרפסת, ואפשר לסגור את היום.
