יום שוק בבוקומבה
23.7.01 - בדרך כלל אחרי יום מחורבן בא יום טוב וזה מה שהיה לי היום. אני נמצא ב- Boukoumbé עיירה קטנטונת בהרים של צפון בנין, 4 ק"מ מהגבול עם טוגו. הגעתי לכאן הבוקר מדרך הרים יפיפייה וכמובן שהלכתי ישירות לשוק. אני בטח לא האדם הלבן הראשון שהגיע לכאן אבל אני בהחלט מרגיש כך. (לכל ידידי המטיילים, בעיקר הישראליים, שכל כך נהנים לומר את המשפט "הייתי הלבן הראשון ב......." יש לי חדשות רעות בשבילכם. מצטער לאכזב אתכם אבל לא נשארו כמעט מקומות כאלו על פני כדור הארץ וגם אם כן, האמצעים הדרושים על מנת להגיע אליהם רחוקים מאוד ממה שתרמילאי יכול להרשות לעצמו. פעם אחת נפלה לידי הזדמנות, שלא מומשה, להגיע למקום כזה אבל זה כבר סיפור אחר).
השוק עצמו הוא אוסף כפריים שמתקבצים פעם בשבוע, בימי שני, מכל כפריי האזור למכור את 3-4 הירקות שהביאו אתם. כולם בשוק הסתכלו עלי, בחנו אותי, ספרו לי שערות ברגליים, חשבו שהסנדלים שלי מצחיקות ומה לא. הלוואי והייתה לי את האפשרות להפוך את עורי לשחור כמותם ולו רק בכדי שאוכל להסתכל עליהם בלא לעורר תשומת לב מיותרת. אולי בגלל זה התרוצץ לי כל הזמן בראש המשפט "ויהפוך כושי עורו..........(ונמר חברבורותיו)". חשבתי וחשבתי והמשפט הזה פשוט לא מסתדר לי בראש. מי אמר שצדו השני של עורו של כושי הוא לא שחור? (אולי הוא ג`מש שחור?). אם המשפט כן נכון אולי זה יכול להסביר למה אני מרגיש שלפחות בפנים אני שחור. כנראה שבשמיים פשוט הלבישו אותי הפוך.
בין כל הטיפוסים שהסתובבו בשוק הכי מדהימות היו הנשים שבמרכז השפה התחתונה שלהן היה מושחל משהו שניראה כמו שן של פיל מקווצת לגודל של 5 ס"מ או לחילופין כמו ניב של חזיר בר (מאוחר יותר התברר לי שזה סוג של שיש שהן חוצבות מההרים באזור). בכל אוזן היה מושחל מה שניראה כמו פקק שעם של בקבוק יין. אחד הדברים שחיפשתי, ומצאתי, בשוק היה מקטרות שהמקומיים מעשנים ובעיקר הנשים. זהו אחד המקומות הבודדים בבנין שניתן למצוא מקטרות מקוריות כאלו ולא כאלו שיוצרו עבור תיירים (אם הזקן שמכר לי אותם היה בונה על תיירים במקום הזה הוא לא היה זוכה להגיע לגילו המתקדם. מזמן היה מת ברעב). זקן אחר עזר לי לבחור את המקטרות בכזו רצינות כאילו אני הולך להתחיל לעשן עכשיו ללא הפסקה. לא רציתי לומר לו שאני לא מעשן בכלל בכדי שלא יתבאס.
יושב בחוץ, מחוץ למקום בו אני ישן (שתכף אספר לכם עליו), ומסתכל על החיים בכפר שעוברים לי מול העניים כמו בסרט. בחורה מתחת לעץ מולי מטגנת דגים ללא הפסקה מהבוקר. חתיכה מטוגנת נפלה לה לחול. בלי להתבלבל הרימה אותה, עשתה פעמיים "פו" והחזירה למגש. מחר אוכל אצלה צהרים (לא בגלל זה). לידה יושבת אישה בחזה חשוף ומנשנשת חתיכת דג. אזור זה היה פעם מפורסם עקב העובדה שתושביו הילכו עירומים אולם מאז הם "התקלקלו". למרות זאת, נשים בחזה חשוף הם מחזה שיגרתי.
פגשתי מקודם בחור אמריקאי בשם Dave, שמאוחר יותר התברר גם ששם משפחתו הוא כהן, מתנדב של ה Peace corps (ארגון עזרה אמריקאי) שגר כאן כבר שנתיים. למעשה דייב ואני הגענו לכאן באותה מונית אולם לא דיברנו אחד עם השני כי שנינו חשבנו שהשני צרפתי ואנחנו לא מתים עליהם. אני מחכה לו לארוחת ערב. מחר, בכפר כ- 16 ק"מ מכאן, מתקיים שוק. מאחר ואין גישה ברכב לכפר הוא יארגן לנו אופניים. אני ישן במסעדה משפחתית קטנה שיש להם גם חדר אחד להשכרה. תנאים מאוד בסיסיים אם לומר זאת בעדינות. שירותים זה חור באדמה במבנה חימר ללא דלת. את המקלחת מקודם עשיתי מדלי כמובן, אבל מאחורי קיר שהגיע לי עד לפופיק, מול הכניסה, כשכל מי שעובר בחוץ או אוכל במסעדה מסתכל עלי מקרצף את בית השחי. למרות שאצל האפריקאים חזה לא נחשב לאיבר מין, עדיין אין ל מושג כיצד הייתה מתקלחת כאן אישה מערבית.
אישה מבוגרת עם סיר ענק על הראש עברה כרגע מולי, נעצרה ודפקה קידה תוך אמירת Bonsoir (ערב טוב). איזה ענקית. בכלל, כל מי שעובר, מילדים ועד מבוגרים, אומר לי ערב טוב. איזה שינוי מרענן האנשים האלו, לעומת הקרציות בערים היותר גדולות. באר הכפר נמצאת כ- 30 מטר לימיני. מצעד נשים עם סירים על הראש עובר מולי כל הזמן. מחזה מעניין.
סיור בכפרים באיזור
24.7.01 - 8 בבוקר ודייב ואני על הטוסטוס (במקום אופניים הוא השאיל טוסטוס מחבר) לכיוון הכפר בו מתקיים השוק. ב Boukoumbé, שם אני ישן, ובכל האזור האוכלוסייה היא משבט ה Betamaribé. שבט זה הצליח להתנגד לנצרות ולאסלם ונישאר עובד אלילים. המיוחד בשבט זה הם הבתים שלהם, שנקראים Tata. בתים אלו מורכבים ממספר בקתות עגולות, מחוברות בניהם בחומה גבוהה, שמבחוץ נראות כמו טירות מבוצרות גמדיות. בקומת הקרקע גרים בעלי החיים, המפלס השני הוא המטבח והשלישי, שהוא למעשה הגג, משמש למגורים, אחסון אוכל ועבודות הבית השוטפות כגון ניפוי וטחינת תירס וכו`.
למרות שהיום רובם כבר לבושים, מאוד נפוץ לראות נשים חצי עירומות וגברים שמסתובבים עם חץ וקשת איתה הם צדים. פעם בארבע שנים מתקיים טקס הבגרות של הבחורים הצעירים וכחלק ממנו ישנו טקס הצלפה בו נערים שסיימו את הטקס במחזור הקודם מצליפים אחד בשני, עם שוט, עד זוב דם. אני ומזלי המפורסם הגעתי לכפר יום אחד לאחר טקס ההצלפה. ה Betamaribé מפורסמים בעצמאותם ובכך שהם לא גרים בכפרים ביחד אלא כל משפחה גרה בנפרד ב tata שלה בין שדותיה המעובדים. המרחק בין tata ל tata הוא גדול.
אז הנה דייב ואני על הטוסטוס חולפים בין שדות מעובדים ופתאום על הדרך מולנו מופיעה קבוצה של כ- 30 נערות, רובן עירומות, בנות כ 15-16 שרצות ביחד כמו מחלקה בצבא בריצת בוקר. איך שראו שני לבנים על טוסטוס הן נעצרו במקום והחלו לנופף לשלום בהתלהבות. מאוחר יותר הסביר לי דויד שבנות אלו משמשות כמחלקת פועלים וכל יום הם "פושטות" על חלקת שדה אחרת ומעבדות אותה במרץ.
כשהגענו לכפר השוק היה בשלבי התארגנות מוקדמים ולכן יצאנו להסתובב בין בתיו כשמידי פעם אנשים שדייב מכיר מזמינים אותנו להיכנס אליהם הביתה. בצהרים ישבנו בשוק אצל מאמה מקומית לשתות Chouk- משקה אלכוהולי מקומי עשוי מזן של חיטה מותססת. מתוך כד גדול ומלא בנוזל עכור, סמיך ומבעבע, שניראה כאילו הוא רותח אבל למעשה זו הייתה התסיסה של המשקה, מילאה לנו המאמה קערת עץ מלאה עד גדותיה. שתי קערות כאלו ואתה לא זוכר איך קוראים לאימא שלך (אל דאגה אימא, שתיתי רק אחת). עד הלילה עשיתי גרפסים בריח Chouk. (מעניין אם החברה בלמטייל ישאירו את הקטע הזה על הגרפסים כי בדרך כלל הם לא אוהבים שאני כותב על דברים כאלו, כאילו שהכתבים שלהם זה משהו מיוחד והם לא מפליצים או דופקים גרפסים). השוק עצמו דיי דומה לשוק של Boukoumbé בו הייתי אתמול. 10 דקות אחרי שחזרנו התחיל לרדת מבול אדיר. כנראה שהמזל לא עזב אותי סופית.
The greatest thing in life is to die young, but delay it until late as possible......
Bernard Shaw
