אבל יש טריק אחד שעושים התרמילאים מוגבלי התקציב: החיות לא תאמו עם מע"צ את אזורי המחיה שלהם, לכן חלק מצירי התנועה המרכזיים במדינה חולפים בתוך הפארקים. כניסה לפארק אמנם עולה מחיר גבוה, אך אף אחד לא גובה כסף ממי שחולף בו במהלך נסיעה באוטובוס. אנחנו בעיצומה של נסיעה ארוכה, 12 שעות, באוטובוס בדרך למבייה (Mbeya). הנסיעה עוברת בנוחות (שוב עם Scandinavian הזכורים לטובה) וברגע שנכנסים לפארק מיקומי (Mikumi) כל המזונגוז באוטובוס נכנסים לכוננות צפיה. חלק מצוידים במשקפות, חלק במצלמות, מתבוננים ללא הרף לכל הצדדים. אנטילופות מקפצות להן מעל הכביש. כמה תאואים נצפים במרחק. אנחנו רואים מרחוק צווארים של ג`ירפות ועדר של זברות. גם להקת פילים מנופפת לעברנו בחדקיהם. הכל עובר מהר וזה לא כמו בספארי שאפשר לבקש מהנהג לעצור ולהתבונן, אך הצפייה החטופה בבעלי החיים מוסיפה עניין לדרך הארוכה ומזכירה כמה אפריקה מיוחדת!
בשוק מצאנו את אגף הממות והתישבנו לאכול. שתי נשים חברמניות (שעל פי הדמיון ביניהן הבנו כי הן אם ובתה) הגישו לנו אורז ושעועיות. תוך כדי ארוחה, בעוד אנו אוכלים והן ממשיכות לבשל, להגיש אוכל לשאר היושבים בדוכן שלהן ולחלק הוראות לכל מיני עוברי אורח בשוק, הן מצאו זמן גם לפטפט איתנו וללמד אותנו מתכונים לתבשילים האפריקאיים המקובלים. על הצעירה מביניהן היתה תלויה תינוקות. זאת הזדמנות לספר שרב האפריקאיות קושרות את תינוקן בבד צבעוני הכרוך לגבן. לרב הבד הזה תואם בצבעיו ובדוגמתו לבגדים שהן לובשות, אם זאת חתיכת בד זהה הקשורה סביב המתניים כחצאית, או שמלה שנתפרה למידתן אצל חיט. כדי להשלים את הסט, על הראש קשורה חתיכת בד תואמת, אם כמטפחת או כסרט בולט וצבעוני על ראשן המגולח. האם (הסבתא) סיימה את הבישולים והשאירה את בתה להגיש צהרים בדוכן לבדה. היא לקחה ממנה את התינוקת וקשרה אותה על גבה, העמיסה על ראשה סיר ענק מלא בדייסת תירס שזה עתה ירד מהאש, מעליו סיר קטן יותר עם ירקות ירוקים מאודים, נפרדה לשלום ויצאה בחזרה לביתה. איזה מזל שיש לה כזה שיווי משקל! לסחוב בו זמנית סירים לוהטים ותינוקת נראה לי קצת מפחיד, אך אני מזכירה לעצמי שהאפריקאיות מתורגלות לכך מגיל צעיר.
על אף שנשבענו שלא הולכים יותר לטיולים מודרכים, אנחנו נכנסים לסוכנות התיירים בעלת השם האטרקטיבי Sisi Kwa Sisi, רק כדי לרחרח על מה יש לסביבה להציע. לשמחתנו, פליקס המקבל את פנינו הוא ממש לא נודניק ואפילו cool, עונה בסבלנות על כל השאלות, מספר לנו על פניני הסביבה ולא לוחץ עלינו להצטרף לסיור מודרך. זה משכנע אותנו להצטרף, בתנאי שהוא המדריך. פליקס מסכים. נוסעים קצת דרומה, לעבר אזור הררי ומיוער. מטפסים ביער גשם לעבר נקודה גבוהה ביער ממנה נתצפת על אגם המכתש Ngozi. זהו אחד הטיולים הראשונים שבו אנחנו מטילים באזור שאין בו כפרים, היער נראה שמור וטחוב, צומחים בו הרבה עצי "בננה מזויפת" -; עצים כמו-בננה שלא נותנים את הפרי. באזור תלול במיוחד אנו נעזרים בשורשי העצים כדי לטפס, ממש כמו חבלים ויתדות במדבר יהודה.
דרומית למבייה, בדרך למאלווי נמצאת טוקויו (Tukuyu). סיפרו לנו שהיא שוכנת בין מטעי תה ובננות ונשקף ממנה נוף נהדר הדומה לזה שבאוגנדה. נוסף על כך, מגדלים שם Matooke, מאכל שנפרדנו ממנו בצער רב כשעזבנו את אוגנדה. כל הסיבות האלו מספיקות כדי לשכנע אותנו לחנות בטוקויו. איך שאנחנו יוצאים מהמיניבוס בטוקויו מתחיל מבול. באופטימיות אנחנו ממתינים באכסניה שיפסק. יום עובר. יום שני עובר. העירה תחת ענן אפור כבד -; לא ניתן לראות כלום מהנוף היפה שמסביב. אני מזמינה מתוקה במסעדת האכסניה ומתאכזבת, הבישול הטנזני אחר. המתוקה קשה וטעמו דוחה. אחרי שלא התגשמו כל משאלותינו בטוקויו, בצער רב אנחנו נפרדים ממנה ומטנזניה ונוסעים למאלווי.
מאלווי משתרעת לה במרכז אפריקה, מדינה ארוכה וצרה, לאורך צדה המזרחי נמצא אגם מאלווי. גם אגם זה, בדומה למדינה על שמה הוא קרוי, ירש את האופי הצר והארוך של המדינה. החלק הצפוני של האגם שיך לטנזניה, אך בחלק זה עונה לשם Lake Nyasa. בדרך למאלווי אנחנו כבר מתחילים לראות את האגם מהחלונות, סביבו נשאים לגובה הרי Livingstonia. במאלווי קבלה אותנו הפקידה במשרד ההגירה בגבול בסבר פנים נאה וחברותי. עולים על מיניבוס מאלווי ונוסעים בין שדות אורז לצד האגם, ממשיכים בעליה בין הרים שלרוחבם בולטים פסי צוקים רחבים ומהם יורדים לתוואי נוף שונה, מישורי, פתוח, מגודר בגבעות מרוחקות. מהחלון רואים מאלווים היושבים תחת עצי פרי ענקיים. בערב אנחנו מגיעים לעיירה שהיא בירת הצפון, מזוזו (Mzuzu), הנראית כמו כפר שכוח אל.
למחרת, יום ראשון, כמעט כל בתי העסק בעיירה סגורים ואנשים רבים ממלאים את רחובות העיירה, כולם בדרכם אל הכנסייה או ממנה. לעירה אופי דתי, יש בה הרבה כנסיות לכל אחד מהזרמים בנצרות, זרמים שמעולם לא שמעתי את שמם, כמו Presbyterian. אנחנו מתקשים למצוא מקום לאכול, תופעה שעד כה לא נתקלנו בה באפריקה, ומבינים שהמיסיונרים עשו כאן עבודה טובה ויסודית. ראשון- מנוחה. על הקיר באכסנית Mzoozoozoo, בה אנו לנים, דניאל מבחין ב music award שניתן ללהקת "Souls Of The Ghetto". ברור קצר עם ג`רארד, מזונגו שחי במאלווי מזה שש שנים ומנהל את האכסניה, מעלה כי הוא נגן סקסופון ומנהל להקה מקומית. ג`רארד מזמין אותנו לקונצרט רגאיי שנערך אחר הצהרים באצטדיון המקומי. אנחנו מגיעים באיחור אופנתי לאיצטדיון, נשארו "רק" עוד 6 להקות לראות, מתוך לפחות 12 שמופיעות. אנחנו שמחים שלפחות לא פספסנו את הופעתם של "נשמות הגטו". הקהל באצטדיון מועט, כ- 100 אנשים מתגודדים על הדשא מול במה רחבה עליה מתחלפים הנגנים כל כמה שירים. רובם מעוטרים בצבעי דגל אתיופיה; ירוק, צהוב, אדום, צבעם של הראסטפארי. הקהל המועט מתנועע לקצב המוסיקה, אני מתרשמת מתנועותיו המדויקות של ילדון פיצי, אולי בן שנתיים, שרוקד לו במקצב המתאים למוסיקה ומענטז, זאת בניגוד לתנועותיו המגושמות כשהוא מתקדם בקושי בהליכה/ דידוי על הדשא...
קראנו ביקורות טובות אודות שמורת Nyika שבצפון, שמורה שקשה להגיע אליה. אנחנו מתכננים ללכת קודם למקום אחר בו אולי נפגוש מטיילים ונתארגן יחדיו. למזלנו, אשתו של האדם האחראי על אכיפת החוק בשמורה יוצאת מהאכסניה שלנו בג`יפ, הישר ללב השמורה ומצרפת אותנו לנסיעתה. בדרך היא מספרת לנו על מלחמתו של בעלה בציידים הנכנסים לשמורה והורגים את בעלי החיים הגדולים החיים בה. ציד של פילים למסחר בשנהב, או של תאואים, זברות ואנטילופות למאכל בשר ציד, עדין מתרחש בשמורות הטבע של אפריקה ואכיפתו קשה במיוחד בשמורה כמו Nyika ששטחה גדול מאוד וכח האדם המוקצה למטרה זו מועט. אל השמורה אנחנו נכנסים בחושך. פנסי המכונית מאירים צבועים שחוצים את הדרך, ינשופים מסונוורים פורשים כנף ומפנים לנו את הכביש. אנחנו יורדים באתר הקמפינג, הקור שמכה בנו מעיד על כך שאנו בגובה של כ- 2,000 מטר מעל פני הים, אך בשל החושך לא ניתן עדין לראות את הסביבה. זרזיפי הגשם מרטיבים אותנו קלות, אנו מקימים מהר את האוהל מתחת לסככה ומגלים להפתעתנו ולשמחתנו מים רותחים במקלחת.
בבוקר נגלה סביבנו הנוף הנהדר הסובב אותנו. אנו ממוקמים על אחת מהגבעות ברמת Nyika היורדת לכיוון נחל שמעברו השני נפרשות עוד גבעות נמוכות עד קו האופק, עליהן צומח עשב חום-צהוב. בעודי מפהקת אני מבחינה בשתי נקבות bushbuck מלחכות עשב לא רחוק מהאוהל. חומות, נמוכות, עם קוים ונקודות לבנים בצידי גופן. בעודי מתמתחת אל מול הגבעות, אני מבחינה בשתי זברות מפוספסות ואלגנטיות החוצות את הגבעה הסמוכה. הן הולכות בזהירות, מביטות בי בחשדנות ומתקדמות לאטן. אחריהן מגיחות עוד שלוש זברות והן ממשיכות בשיירה לעבר הגבעה הבאה.
יוצאים לטיול בפארק, לשמחתנו יש מסלול הליכה של כמה שעות בו ניתן לצעוד לבד. ברב הפארקים בהם היינו עד כה יש צורך במלווה חמוש, אך ב Nyika אין ריכוז גדול של בעלי חיים המהווים סכנה לחיי התייר. כחלק ממסלול ההליכה אנו עוברים ליד שלושה סכרים מלאכותיים. כל אחד מהם מהווה נקודת משיכה לבעלי החיים. אנחנו צופים בעדר של roan antelopes המתקבצים סביב האגמון שיוצר הסכר. כשהם מזהים אותנו הם מקפצים בתנועות קלות לעבר השני. רק כמה זכרים נשארים לתצפת. משני צידי קרניהם המחטניות, נופלות אזניים ארוכות, המזכירות אזני חמור ומשוות להם מראה משעשע. קראתי שבפארק צומחים המון סוגים שונים של סחלבים. בתור חובבת פרחים מושבעת, רציתי להגיע לפארק ב"עונה", אך לצערי הגעתי בעיצומה. עם זאת, הובטח לי כי עדין נמצאים בה סחלבים פה ושם, רק צריך לחפש. בזברות ובאנטילופות קל להבחין, אך פרח הפורח בין עשב גבוה הוא לעיתים כמחט בערימת שחט. חושי המחודדים עזרו לי לאתר כמה סחלבים נהדרים שהחזיקו מעמד ומשכו עוד קצת מעבר לעונת הפריחה כדי שאוכל להתפעל מיופים ומורכבותם.
