החוף הצפוני של וורקלה נהדר - המים בו חמימים, השקיעות יפות ונעים להשתזף בו ובחוף הדרומי מתגודדים עולי רגל המפזרים במים את אפר מתיהם. איציק גונן ממשיך את מסעו בקראלה, מבקר במקדשים צבעוניים עליהם סופרו אגדות, זוכה לברכות מנשים מקומיות ושט בתעלותיה הארוכות ליעד הבא.
מסע של 18 שעות ברכבת מגואה מזמן מפגשים מעניינים והתוודעות לאורח החיים ההודי. המסע מסתיים בקוצ`ין עתירת עצי הקוקוס, בה דגים בעזרת רשתות דיג מיוחדות ובה גם היה קבור מגלה הארצות וסקו דה גמה, עד שהושבו עצמותיו לארץ מולדתו.
מי שרוצה להכיר מקרוב את חיי התושבים בקראלה, מוטב שיצא לשוט בתעלותיה. הוא יפגוש בדייגים וברשתות הסיניות, שריד להשפעה סינית באזור, יצפה בשלבי הפיכת קליפות אגוזים לחבלים, ויחלוף על פני האשראם של האם המחבקת, שרבים עולים לרגל כדי לזכות במגע ידיה. איציק גונן יוצא לשייט, לומד על התרבות המקומית ומספר על יום מהנה שמסתיים עם שיר על השפתיים.
אחרי לימוד רזי הפקת התה, מפנה מונאר הצוננת את מקומה לשפלת קראלה. נסיעת אוטובוס צפופה מביאה את איציק גונן לטריבנדרום הבירה ולביקור בקאניאקומארי שבטאמיל נאדו, הקצה הדרומי של הודו, מקום קדוש, בו נגמרת המדינה ונפגשים שלושה ימים.
``אני יכול לשבת שעות מול הגאנגס ולא אשבע, ולא אתעייף``, הוא אומר לי, ``יש בנהר הזה כל-כך הרבה חוכמה ונסיון, שייקח לך שנים ללמוד את כל מה שהנהר יכול ללמד אותך, וגם אז תהיה רק בתחילת הדרך...``.
כן, ככה זה כשאתה מטייל לבד, לפעמים כיף לך לבד, ולפעמים אתה מרגיש בודד, ומת לחברה. לפעמים אתה מתחבר עם אחרים וטוב לך, ולפעמים כשאתה עם אחרים אתה כבר רוצה להיות לבד...
אחרי ימי הלבד בואראנאסי וג`ייפור, פתאום חזרתי לימי רישיקש, והמפגש הזה עכשיו עם כולם, הוא כמו יום תועה שהגיע מעונה אחרת, דף תלוש מפרק אחר בלוח השנה, שבבת אחת החזיר אותי חזרה לאותם ימים, העלה והצית בי את כל הזיכרונות מאז, ההנאות הקטנות, והשמחה הגדולה...
בגואה פוגשים הודו אחרת - דקלים גבוהים, כנסיות לבנות, תווי פנים וסגנון בנייה פורטוגזים. בירתה של גואה, פאנאז`י, היא עיר מעניינת עם נהר חוצה, בו עומדות שולות צדפות, אוכל טוב, שוק מרשים ורוח טובה מהים הערבי השוברת את החום.
בעיר איימנם בקראלה נמצא בית המשפחה של ממאצ`י, רהל ואסתה, מהספר `אלוהי הדברים הקטנים`, עם המדרגות המובילות לנהר והמקדש המקומי. איציק גונן ממשיך לצעוד בעקבות הספר ולומד על ההבדל שבין דמיון למציאות. בדרכו הוא גם מבקר באבהילש סינימה בקוטאיאם, ובמקדש שיווה העתיק והחשוב שהאור בו דולק ברציפות כבר 450 שנה.
הסיבה העיקרית לפופולאריות של פושקר היא שזה קודם כל מקום של כיף, של שלווה, מקום שבו ממש בא לך לא לעשות כלום, בלי שיהיו לך ייסורי מצפון, כי ממילא אין הרבה מה לעשות... יש פה כמובן גם הרבה מסעדות כיפיות, דהבות, מזנונים על הרחוב, וכל זה, יחד עם אין-ספור חנויות. כך אפשר לראות המוני מבקרים נודדים לאורך הבאזאר הלוך וחזור, נכנסים לחנויות, משווים מחירים, עומדים על המקח, ובסוף יוצאים עם שקיות עמוסות בכל מה שפושקאר וראג`אסטאן יכולות להציע.
כשאני חושב על זה, זה בעצם נכון גם לגבינו. ההשתנות האיטית של עצמנו ושל מה שקורה לנו בעקבות כך, של יחסינו עם בני זוגנו, ועם אחרים, ואולי בכל דבר בחיינו, גורמת לכך שלא נהיה מסוגלים להבחין בשינוי, וכשאנו כבר מצליחים להבחין בו זה הרבה פעמים מאוחר מדי, כי האיטיות שבה מתרחשים הדברים בעולמנו האמיתי אינה מאפשרת לנו לתפוס אותם.
פתאום החיים שלך מקבלים נקודת מבט אחרת, יותר שלווה, יותר רגועה, יותר מקבלת. פתאום אתה מרגיש שהכל אפשרי, אם רק תרצה, ואתה יכול להתפנות ולחשוב מה באמת אתה רוצה, מה החלום שלך? מהו הדבר שאם היה מתרחש היית אומר לעצמך `היה שווה לחיות את החיים האלה?` איציק גונן ממשיך במסע בעקבות הגנגס ומגיע מרישיקש לורנאסי.
בומביי היא עיר של ניגודים. מי שיתעכב מעט בעיר שמהווה את המרכז הכלכלי של הודו, יגלה מבנים מפוארים, אתרי תיירות ועושר לצד עוני, השרדות יומיומית ותקווה לעתיד טוב יותר. איציק גונן מגיע לבומביי, מתרגש ומופתע לטובה.
ראג`אסטאן היא המדינה הכי ססגונית בהודו, והדבר בולט במיוחד על רקע המדבר הצהוב שנמצא בכל מקום...; אתה רואה את הססגוניות והצבעוניות האלה בכל מקום, בלבוש האנשים, בעיקר הנשים, בצבעי הבתים ובקישוטים שבהם, בפנים ובחוץ, ובבדים התלויים ברחוב ובכל מקום; לא במקרה רק בראג`אסטאן אתה מוצא ערים שצבועות בורוד, כחול, זהוב... אני מאוד אוהב את הצבעוניות הראג`אסטאנית הזאת, יש בזה משהו כל-כך חי, ושמח, כיפי כזה, וגם אופטימי, למרות תנאי החיים הלא-קלים במדבר, החום, היובש, וכל זה...
טיול למפלים ברישיקש, צעידה למקדש נילקאנתה מאהדב וביקור במרכז של אנדרו כהן. איציק גונן ממשיך את שהייתו ברישיקש הקסומה ומשתף אותנו בחוויותיו.
ממשיך להנות מכוס צ`אי של בוקר, שמבושלת במיוחד בשבילך, מילדה קטנה שמנסה לרכוב על אופניים באמצע בית הקפה, מהגיגים במחברות מטיילים, ממראה הנוף בפסגת ההר, משיחה עם סארג`יבאן על זוגיות ועל חיות בר..
אצל ענבל וטנזין המסעדה כמעט מלאה, ורק השולחן `שלי` ריק, מחכה לי. איזה חמודים, הם שמרו לי אותו! אני מרגיש כבר את הפרידה באוויר, היא נוגעת בי, אוחזת אותי, מטלטלת אותי, אבל גם מנסה לעזור לי להמשיך הלאה.
שיט יפה במעבורת לקוטאיאם במדינת קראלה, חולף על פני עצי קוקוס ושושנות מים ומביא את איציק גונן אל המטרה אותה חיפש, עזרה לא צפוייה מסייעת לו להגיע לאתרים המוכרים לו כל כך, בהם הנהר המקומי, והוא נכנס לאווירה הקסומה של האזור אותו הכיר עד עתה רק דרך המילה הכתובה.
מקלוד גאנג` מתעוררת לבוקר לא מוקדם מדי. בינינו, מה יש לה למהר? השמש עצמה מופיעה רק שעה וחצי מאוחר יותר, אחרי שהצליחה לטפס מספיק גבוה (ואולי גם עצרה לנוח בדרך), כדי להעפיל עד מעבר לרכס דהולה דהאר, הנמשך דרומה מהגוש המרכזי של הרי ההימאליה.
כולי נרגש לגלות עיר חדשה שאני לא מכיר, וכמעט לא שמעתי עליה. בעיני זו אחת החוויות הכי מרגשות, להסתובב במקום חדש, שהגעת אליו בפעם הראשונה, ולהתחיל לגלות אותו, פינה אחרי פינה, בית אחרי בית, רחוב אחרי רחוב... אתם יודעים, זה כמו אשה שאתה פוגש בפעם הראשונה וכולך נרגש וסקרן להכירה.
כל כך הרבה מדברים על רישיקש - על הגאנגס שחוצה אותה, על האשראמים המפורסמים, על הגשרים הגדולים ואווירת הקדושה ששוררת בה. רק כאשר מגיעים אליה מבינים עד כמה הכל נכון.
הטאג' מאהל הוא תחנה חשובה בקרב המבקרים בהודו. איציק גונן מגיע לפלא העולם ומתרגש. הוא מבקר גם במבצר העיר ואחרי שהתרשם מיפי המבנים הוא ממשיך בדרכו ונוסע אל מדינת ראג'סטן ומגיע אל בירתה, ג'ייפור.
הבעיה היחידה שיש כאן איזה עז, כן, כן, עז, שנצמדת אלי ומנסה לעזור לי לגמור את הפאפאיה... אני נותן לה את הקליפות, אבל זה ממש לא מספק אותה, ובינתיים מצטרפות אליה עוד כמה עיזים חברות, וגם כמה קבצנים שנמצאים בסביבה. בסוף נשבר לי ואני קם, חוצה את הגשר, ותופס לי פינה שקטה על הדשא בחצר אחד האשראמים... איציק גונן ממשיך בחוויותיו ברישיקש.
..יש אנשים שחוששים להגשים את החלום שלהם, כי אולי אחר-כך כבר לא תהיה להם סיבה להמשיך לחיות, כך הם אומרים, אבל אני בוחר ללכת בעקבות החלום, כי החלום מכריח אותי לראות את כל האפשרויות העצומות שעומדות בפני, את הדרכים והמראות שמעולם לא הכרתי, ואת הקולות שעדיין לא שמעתי, ואני כבר חסר סבלנות לצאת לדרך, לפגוש, להכיר, להבין עוד, לחזור ולהיות ילד, ונער...
סיור ברחובות בומביי מגלה מבנים שמאחוריהם סיפורים מענינים ומזמן צפייה במשחקי קריקט על מדשאות העיר תוך נגיסה בפאפאיה מתוקה. רגע לפני שהוא עולה על רכבת לילה לגואה, איציק גונן נפרד מרחובות בומביי.
אלפי בקראלה היא מרכז תיירותי המשלב בין שוק גדול, שייט תעלות ומוקד לפסטיבלים, איציק גונן מספיק לבקר במקדש אחרון לפני שהוא ממשיך לארנקולם הסואנת, על מרכזי הקניות הפארקים והטיילת היפה שלה. זוהי גם תחנתו האחרונה בטיול, וכאן גם מסתיים הסיפור לשמו הגיע להודו. פרק בניחוח של סיום, עד הפעם הבאה!
תיאטרון הקתאקאלי בקראלה מציג סיפורים על שדים ואלים והמאבק ביניהם. איציק גונן מתרשם מרזי התיאטרון ומתוודע לקהילה היהודית של קוצ`ין ממנה נותרו רק כמה משפחות, מבקר בבית הכנסת היחיד ובבית הקברות היהודי, שמעידים על עברה של "עיר היהודים", שהיה ונעלם.
אנחנו יוצאים לדרך ומתחילים לטפס לאורך נהר מלאנה, הנשפך לנהר פארוואטי. השביל עולה, יורד, ובמקומות מסויימים עובר ממש סמוך לנהר הזורם. בתוך הערוץ קר, כיוון שהרכסים הגבוהים מונעים בינתיים מקרני השמש להגיע ואנחנו הולכים עטופים, מנסים להתחמם תוך כדי הליכה. ובעליה, כמו תמיד, כל פעם שנדמה לך שזהו, אתה למעלה, מופיע המשך לעליה, שלא יכולת לראות אותו קודם, ועוד אחד, ועוד אחד, עד שפתאום אתה מבין שהגעת, כשהעליה החדה הופכת אט-אט למישור.
אולד גואה היא עיר הבירה הקדומה של גואה, שיופיה התחרה בימיה הטובים ביופיה של ליסבון. שפע של כנסיות וקתדרלות מצוי בעיר ומעיד על ההסטוריה העשירה ועל תור הזהב ממנו נהנתה לפני שאיבדה את הבכורה לפנאז`י, הבירה הנוכחית. איציק גונן מגיע לביקור וחושף פרטים מרתקים אודותיה.
שדות תעופה הם זירות קבועות של פגישות ופרידות, ועכשיו מספק לי שדה התעופה `סכיפהול`, שהשמש מתחילה לחשוף אט-אט את מסלוליו (שמונה וחצי, הגיע הזמן!), את התפאורה הנפשית המתאימה להיזכר בגעגועים באנשים שחלקו איתי גסט-האוסים, אשראמים, טרקים, שיעורי יוגה ורייקי, רכבות ואוטובוסים, ועשו איתי את הטיול.
