שינוי בתכנית
12.11.2003: בקושי ישנתי הלילה. אולי מהתרגשות, אולי מחוסר הוודאות לגבי מה שמצפה לי היום, אולי בגלל החשש לבלות את כל היום בנסיעה מתישה באוטובוסים מקומיים, ואולי בגלל הכל יחד. בראש התנגן לי כל הזמן `הילד נעלם` של ערן צור, מהדיסק `תכלית בתחתית` שלקחתי אתי לכאן: "כשהילד הזה נעלם שוב לא נודעו עקבותיו / האחרון ראה אותו בים עם אשה אחת / הסיפור מתרחש במזרח, במזרח הרחוק / מקום בו הכישוף נמצא מעבר לחוק"; לא יודע למה, ממש אין לי מושג, ואולי, אולי בעצם כן... בשש בבוקר אני קם, ומתחיל להתארגן לקראת היציאה. מקלחת חמה, אריזה של הכל, ויאללה ללובי לסגור חשבונות. נהג המונית כבר ממתין. מסתבר שזו המונית שחונה בלילה במוסך הסגור של הגסט-האוס, והנהג הוא אותו בחור שלפני יומיים ירד אלי לחדר יחד עם צ`ודהארי, כדי לשכנע אותי לנסוע למנאלי עם מונית ב-2000 רופי. מעניין, אני מריח איזו קומבינה באוויר... בינתיים אני משלם, נפרד מצ`ודהארי ומקבל ממנו כרטיסים של הגסט-האוס לחלק לחבר`ה, נכנס למונית הסוזוקי המרובעת, הלבנה, והיידה לדהארמסלה.
בדרך מנסה הנהג לשכנע אותי להמשיך עם המונית עד מנאלי ב-1900 רופי. פתאום אני קולט, שביומיים האחרונים מתנהל בינינו משא ומתן שלא הוכרז רשמית. הוא הציע 2000 ואני לא הגבתי, חיכה לראות מה אחליט, ושמע הבוקר שוב שאני נוסע באוטובוס; עכשיו מתקרב הרגע שלא תהיה עוד הזדמנות, כי תוך כמה דקות אנחנו מגיעים לתחנת האוטובוסים המרכזית של דהארמסלה, ואז הוא עושה צעד ויורד ב-100 רופי. אני אומר לו שזה יותר מדי, וגם שבינתיים שיניתי את התוכנית והחלטתי לנסוע לג`ארי, בעמק פארוואטי, משם אמשיך אחר-כך לקסול ולמאניקאראן, ורק משם אעלה למנאלי. הרעיון לשינוי התוכנית עלה לי כשישבתי אתמול עם ה`לונלי פלנט`, וראיתי שרק ממנאלי יש אוטובוס טוב שיורד לשימלה, ואם כך עדיף לנסוע קודם לעמק פארוואטי (שיוצא מעמק קולו מזרחה), לטייל שם, ורק אחר-כך לעלות למנאלי. מבחינת זמן נסיעה מכאן זה פחות או יותר אותו דבר, אבל הנהג משתתק לרגע, עושה בראש את החישובים שלו, ואז מציע 1500 רופי, ושאני אשלם את הדלק. אני אומר שלא, אני לוקח אוטובוס וזהו, למרות שפתאום האפשרות של מונית נראית לי יותר ויותר מושכת... הי, מה קורה כאן? אנחנו ממשיכים לנסוע בשתיקה מתוחה כשעכשיו גם אני מתלבט, לא רק הוא, ואז אני מחליט לעשות את הצעד שלי, ואומר לו שב-1500 רופי, כולל הדלק, עד ג`ארי אקח את המונית.
עכשיו הוא חושב, ובינתיים אנחנו עוצרים לא הרחק מתחנת האוטובוס. הוא מביט בי ואומר 1700, ויותר אני לא יכול לרדת. זו נסיעה רצופה של 7 שעות לפחות, ורק הדלק יעלה לי 1400. האפשרות לקחת מונית נראית לי עכשיו מפתה מתמיד, למרות שכבר השלמתי נפשית עם נסיעה בשני אוטובוסים (החלפה בבהונטאר), וכל מה שמסביב לזה, כולל הגעה לג`ארי בערב. האם להמשיך להתמקח? יש לי תחושה ש-1700 זה הקו, ושגם אם אצליח להוריד אותו בעוד 100 רופי, יצא שכרי בהפסדי. 1700 ישמור על הכבוד שלו, יתן לו הרגשה טובה, ובשבילי זה כבר לא עקרוני. אם כבר החלטתי לקחת מונית (החלטתי?), עוד 10 שקלים לא ישנו, וגם לא 20. או.קיי, אני אומר לו, בוא ניסע. הוא מחייך, מציע לי לעבור קדימה, מה שאני אכן עושה, אנחנו לוחצים ידיים (קוראים לו ג`יידאב) ויוצאים לדרך. פתאום משתחררת אצלי איזו תחושת הקלה, פתאום הכל נהיה הרבה יותר פשוט, ויום שהיה מתוכנן להיות קשה ומתיש הולך להיות כיף. כן, אז הכיף הזה הולך לעלות לי איזה 140 שקל, אבל לא שווה? שווה ועוד איך שווה, אני אומר לעצמי, עוצם עיניים ונשען אחורנית על המושב.
אחרי שתדלק את המונית אנחנו חוצים את דהארמסלה ויוצאים לכיוון פאלאמפור. ג`יידאב נובר בערמת הקלטות שיש לו, ובסוף שם קלטת עם שירים הודיים. "קניתי אותה רק אתמול", הוא אומר לי, ומייד מצטרף בהמהום למנגינה, מה שלא מפריע לו להפעיל את צופר המכונית כמעט בלי הפסקה לאורך כל הנסיעה. הג`יידאב הזה הוא משהו... אם הצפירה כשאתה נתקע מאחורי רכב איטי מובנת, כי אין לו מראות, וגם כתוב עליו מאחור Blow Horn, שזאת הזמנה ברורה לצפירה, ואם מובנת גם הצפירה כשאתה מגיע לסיבוב ולא רואה מי בא ממול (סחתיין על הזהירות), הרי לגמרי לא מובן (לי לפחות) למה צריך לצפור לרכב שמגיע מולך ורואה אותך? למה צריך לצפור לאנשים שהולכים בצד הדרך ולא מפריעים לאף אחד? ולמה כל צפירה צריכה להיות חמש או שש צפירות ארוכות, הא, ג`יידאב יקירי??. אני שואל אותו והוא מחייך אלי, ועושה לי עם הראש "זה בסדר, זה בסדר"...
במונית
בינתיים הודו מתחילה להתעורר משנת הלילה. אנשים מתחילים לצאת מבתיהם, צועדים ברגל למקומות עבודתם או שמחכים לאוטובוס שיגיע. אחרי שבועיים במקלוד ודהארמסלה בהן יש רוב טיבטי, אני רואה עכשיו כמעט רק הודים, וזה הזמן להיזכר שהודו היא קודם כל של ההודים! הדרך מתפתלת, חוצה כפרים קטנים, ובכל כפר כזה עומדים אנשים על שפת הכביש ומביטים על התנועה, סתם כך, עומדים ומביטים. השווקים מתחילים להתעורר, חמורים עמוסים ופרות הולכים לצד הכביש, וילדים קטנים מוסעים על הקטנוע של אבא, אחד מקדימה ושניים מאחור; "אני חושב שהם נוסעים לבתי ספר פרטיים", אומר ג`יידאב בתשובה לשאלתי, "כי בבתי הספר הציבוריים מתחילים ללמוד רק בעשר" ("איזה כיף לילדים שם!", אני כבר שומע את ילדינו צוהלים...). ג`יידאב מתמרן את המונית במיומנות, עוקף גם כשנראה שאי אפשר לעקוף, כמובן בלווי צפירות במהלך כל העקיפה, ורק לא תמיד מוריד הילוכים בזמן ומחכה עד שהמנוע יתחיל לפרפר ויאיים לעצור... את הרכבים שמגיעים מולו, בכביש הצר, הוא מצליח להוריד לשוליים, אבל גם יודע עם מי לא להתעסק (משאיות ואוטובוסים), וכשאלה מגיעים ממול הוא ממהר לרדת לשוליים, כמו ילד טוב, ומחכה שיעברו. כלב שחור חוצה את הכביש בהליכה של צבוע, וג`יידאב מחליף קלטות בעזרת עפרון בו הוא לוחץ במיומנות על מנגנון כפתור השליפה השבור של הטייפ, וכשהקלטת מתחילה לנגן הוא מביט בי ושואל "איך זה?"...
קצת לפני יוגינדרנאגאר אנחנו עוצרים לארוחת בוקר קלה ושירותים. אני מזמין פטנקה, שזו מין פיתה צלויה כזאת שמוסיפים לה חריף, וצ`אי מסאלה, וכך גם ג`יידאב. כשאני בא לשלם, אחרי הארוחה, אומר לי ג`יידאב שהוא כבר שילם. יפה, אני מחייך אליו, בפעם הבאה האוכל עלי. עכשיו כבר עשר, ובחצר בית הספר שאנו עוברים לידו מתקיים כעת מסדר בוקר מרשים, שנראה כמו מסדר במחנה צבאי. כל התלמידים בתלבושת אחידה, עומדים בשורות ישרות כמו סרגל, ומקשיבים למישהו שמדבר, וקולו מהדהד ברמקול, נישא ברוח, מקיף אותנו מסביב וחודר למונית, מתערבב עם המוזיקה ההודית שמנגנת אצלנו ואחר-כך ממשיך ומתפשט בכל העמק.
במקומות רבים לאורך הכביש עובדים פועלים בשיפוצים של שולי הכביש, או של חומת הבטיחות שלו. בדרך כלל שניים-שלושה מהפועלים עובדים, והשאר עומדים ומביטים בהם, או בתנועה החולפת. העבודה שלהם עם אתי החפירה היא משהו מיוחד: לכל את קשורה רצועה, ושני אנשים, אחד אוחז בידית והשני מושך ברצועה, מניפים אותה בתאום מלא ומפזרים את תכולתה. מעניין, הא? אפשר לראות גם נשים עובדות בעבודות בניה ושיפוצים, ומה ששמתי לב, גם במקלוד בעבודות השיפוצים במקדש, שהנשים עושות בדרך כלל את העבודות הקשות יותר (שימו לב `נשינו היגעות`). למשל, מרימות מהרצפה סל עמוס בטון ומניחות אותו על ראשן (וזה ממש לא קל, להתכופף ולהרים משקל כזה לגובה הראש), צועדות א�תו ומביאות אותו לגבר, שלוקח ושופך אותו לתוך תבנית היציקה ומחזיר להן לעוד נגלה, ועוד נגלה... טוב, זה כבר לא בקטגוריה של שוויון מעמד האשה, אלא פשוט בקטגוריה של ניצול. בינתיים ג`יידאב צופר באון ופוקח עיניים, ער לכל מה שמתרחש בצידי הכביש. הוא לא מפספס שום דבר, ועוצר ליד כל רכב תקוע או פגוע כדי לברר מה קרה. כך גם אחרי שאנו עוצרים לכמה שניות ליד טנדר שהתנגש בעץ, והפרונט שלו עדיין מסובך סביב העץ. ג`יידאב מחליף כמה מילים עם האנשים שעומדים ליד ומביטים בטנדר התקוע, ואז אומר לי "אלכהול, הנהג הזה היה שיכור"...
כשאנחנו מתקרבים לקניון הגדול שיוצר נהר הביאס, עוצר ג`יידאב את המונית בצד, יורד לבדוק את הגלגל, חוזר, ואומר לי "פנצ`ר". חיש קל הוא מעלה את הרכב על ג`ק ומוריד את הגלגל המפונצ`ר, וכשאני מציע לו את עזרתי הוא אומר "לא צריך, תנוח".
בכניסה למאנדי הוא עוצר לתקן את הפנצ`ר בפנצ`ריה קטנה; הפנצ`ר-מאכער עובד בדיוק כמו פעם, כשהיינו מתקנים פנצ`רים באופניים שלנו. הוא מוציא את הפנימית, ממלא אותה אויר, מכניס לחצי חבית עם מים דלוחים, מוצא את החור ומסמן אותו. בהמשך הוא מוציא את האויר מהפנימית, משייף את המקום של החור (שהדבק ייתפס יותר טוב), מורח דבק, נושף עליו קצת כדי שיתייבש, ואז חותך רצועה של חומר שחור כזה, כמו מסטיק, ומתחיל להדביק אותה על החור תוך כדי הידוק, ואז מכניס למלחציים להידוק חזק.
בינתיים הוא מראה לג`יידאב שהמצב סביב הונטיל לא טוב. ג`יידאב ניגש למכונית ושולף פנימית ישנה; הפנצ`ר-מאכער בודק אותה, הונטיל בסדר, אבל הוא גם מוצא חור אחד, לא גדול. הוא מתקן את החור, הפעם עם פאצ` רגיל, ואז מניח את הפנימית על מין סנדה עגולה מעץ המחוברת לשולחן העבודה שלו, ומתחיל להכות על הפאצ` במקל, כדי להבטיח הדבקה טובה. אחר כך הוא חוזר לצמיג, בודק אותו ומחליט לרפד אותו במקום אחד בעזרת חתיכת גומי שהוא גוזר מפנימית ישנה ועבה. הוא מכניס את הפנימית המתוקנת ומהדק את הצמיג על מתקן כמו שאצלנו בפנצ`ריות. הצמיג לא יושב כל-כך טוב והוא דופק עליו בפטיש, אבל זה לא עוזר והוא נאלץ לרוקן את האויר, לסדר את הצמיג ולנפח שוב. הפעם זה בסדר, והוא מוריד ונותן את הגלגל המתוקן לג`יידאב, שבינתיים הרים את המכונית על הג`ק כדי להחליף בחזרה את הגלגלים. כשהוא מסיים ומוריד את המכונית מהג`ק, בודק הפנצ`ר-מאכער אויר בשאר הגלגלים וממלא איפה שחסר. זהו, ג`יידאב משלם לו, ויאללה לדרך!
מגיעים לעמק קולו
מאנדי היא עיר מחוז המהווה את שער הכניסה הדרומי לעמק קולו, ומספרים שבעבר היתה צומת דרכים חשוב בנתיב שיירות המלח לטיבט שבצפון. כעת אנחנו נכנסים בשעריה, וג`יידאב נראה לי עליז במיוחד. כשאנחנו חוצים את נהר הביאס ופונים מזרחה הוא צופר בהתלהבות אל כל קבוצת בנות שעומדת ומדברת ליד שפת הכביש, כאילו מבקש להודיע: ג`יידאב הגיע העירה! הצפצוף שלו נשמע כמו איתות מורס, קו-נקודה-קו, ואני מנסה לפענח את המסר. פתאום אני חושב, אולי בכלל יש לו כאן מישהי ובגלל זה כל-כך רצה לנסוע? (בשלב מסויים במשא ומתן בינינו אפילו הציע לקחת אותי במונית רק עד מאנדי...). טוב, מה אני בכלל מתרגש, בסך הכל הבחור נראה רווק, 28 או משהו, אז יאללה, לך על זה, סע על זה, ושיהיה לך לבריאות! (עד שהמשפחה והמסורת יעצרו אותך...). הבנות עצמן, שנראות כאילו זמנן בידן ואינן ממהרות לשום מקום, מביטות אליו משועשעות כשהוא מצפצף את צפצופי המורס האלה שלו, ומושיט את ידו לכ�וונן דרך החלון הפתוח, וצוחקות, צוחקות, וג`יידאב בעננים...
עכשיו אנחנו נוסעים לאורך ערוץ הנהר ואני מביט באיכרים שחורשים את החלקות החקלאיות שלהם עם שוורים ומחרשות של פעם, ונזכר בתמונות שרואים תמיד בכל מיני ירחוני מסעות. במקום אחד עומדת אשה ושואבת מים מהבאר, מושכת בחבל ומעלה למעלה דלי צבעוני ומרוט, מלא מים שנוזלים מהצדדים, ובמקום אחר קוטפות שתי נשים קלחי תירס שנותרו לפליטה בחלקת גידולי תירס, שעליהם כבר יבשו. הכל כל-כך רגוע ופסטורלי, ומזכיר לי את סיפורי התנ"ך שלנו, בלבוש הודי... אנחנו חוצים את הנהר שוב על סכר פנדו, שיוצר כאן אגם עם מים כחולים-ירוקים על ערוץ הנהר, ומטפסים על צלע הקניון שנוצר כאן. זה קטע הנסיעה היפה ביותר עד כה, כאשר אנחנו נוסעים בצד אחד, האגם הכחול-ירוק למטה, ועל הגבעות מהצד השני פזורים מקדשים ושבילים קטנים, צבועים בלבן, מחברים ביניהם. במקדש `הונגי` ההינדי, בצד שלנו, ממש על שפת הכביש, ג`יידאב עוצר לכמה דקות ונכנס פנימה לתפילה קצרה, יוצא, נותן לי מבט כזה של `אתה בטח מבין`, מניע ומפעיל את הטייפ. הקלטות של ג`יידאב עובדות היום שעות נוספות, ואני כבר במצב שהתרגלתי ואפילו מתחיל לאהוב את המוזיקה ההודית הזאת. יש כמה שירים שהצלחתי ללמוד ואני מזמזם אותם עם הטייפ... מה תגידו? בארץ, כשהייתי שומע מוזיקה הודית זה אף פעם לא דיבר אלי, ועכשיו, בסביבה ובאווירה המתאימים, זה פתאום נשמע לי אחלה, ממש משתלב עם הכל מסביב.
אט-אט מתרחב ערוץ נהר הביאס והופך לעמק קולו (`עמק התפוחים`), שידוע יותר כמרכז לגידול הג`אראס ההודי. הלונלי פלנט מספר שבחמש השנים שבין השנים 96` ו-2001 נעלמו כאן ובעמק פארוואטי הסמוך יותר מ-18 תיירים זרים, רובם כנראה קשורים לעסקי סמים. מעניין. אני בינתיים רואה מול העיניים עמק יפה, מזמין ומסקרן, כשממזרח הולך ונפתח גם עמק פארוואטי, אליו מועדות פני עכשיו. בעיירה בהונטר אנחנו חוצים שוב את נהר הביאס, פעם אחרונה עד שאחזור לעמק קולו בדרך למנאלי, ומתחילים לטפס על צלע הרכס. נהר פארוואטי, שכמו העמק גם הוא על שמה של האלה פארוואטי, בת זוגו של האל שיווה ההורס והמחריב, אחד משלושת האלים החשובים ביותר בדת ההינדית, זורם בשצף-קצף מכ�וון רכסי ההימליה, המקיפים את העמק מצפון וממזרח, והזרימה הזאת כבר מכניסה אותי להתרגשות וציפייה. נראה מבטיח, אם כי עדיין לא ברור מה. ג`יידאב שואל אותי, בפעם השלישית, אם כבר הייתי בג`ארי, ואני אומר שלא, וחושב לעצמי האם אני חייב להיות קודם במקום כדי שאוכל לנסוע אליו? אחר-כך אני מתחיל להרהר איך בכלל נראית הג`ארי הזאת ומה אמצא בה.
עוצרים בג'ארי
באחד המקומות התלולים בהם עוברת הדרך, כשמצפון תהום של העמק למטה, אני רואה על הקיר בצד לוח הנצחה לשני ישראלים שנספו פה בתאונת דרכים. ג`יידאב מצדו נוהג בזהירות, עוקב אחרי כל השלטים, שכולם כתובים בהינדית, ובשלב מסויים מבשר לי: "עוד 5 ק"מ לג`ארי". אנחנו ממשיכים להתפתל בסיבובים לאורך ערוץ הפארוואטי הזורם למטה עד שמתחילים לראות את בתיה הקיצוניים של העיירה, שהיא בעצם מין כפר כזה, שהתרחב מעט לאורך הכביש הראשי. מתוך שלושת הגסט האוסים שישנם במקום שניים כבר סגורים (החורף הגיע), ורק אחד נראה פתוח, `גולדן ר�ייס` (קרני זהב); ג`יידאב מחנה בחצר ואני עולה לבדוק, ולאחר חיפושים מאתר את בעל הגסט-האוס, בחור הודי צעיר, בריא כזה וקצת מוזנח, שמראה לי חדר נחמד ודי גדול ב-125 רופי, עם שירותים ומקלחת, אבל בלי מים חמים. "תוכל לקבל דלי מים חמים בלי תוספת מחיר", הוא עונה לשאלתי ברצינות רבה, וכשרואה שאני מהסס הוא מוסיף שיש להם מרפסת גג שוו�ה. אני עולה לראות ופוגש זוג ישראלי, גיל וחגית, שהגיעו הנה ממש כמה דקות לפני, ועוד בחור איטלקי שיושב ומעשן ונראה בגובה עשרים אלף רגל. "מרקו", הוא מציג את עצמו בחיוך מרחף. מרפסת גג עלא-כיפק, עם שולחן וספסלים בפינה ונוף של כל העיירה. "בסדר", אני אומר לבינדו�, המנהל, "אני לוקח".
אחר-כך אני יורד למטה לשלם לג`יידאב, שממתין לי בסבלנות בחצר, ליד הרכב, לוקח מהאוטו את ה`בית`, מעמיס עלי, נפרד ממנו לשלום, ועולה לחדר. רק כאן אני מגלה שהמפתח של החדר שלי בגסט-האוס במקלוד נשאר אצלי בכיס, שכחתי לתת אותו בבוקר לצ`ודהארי... לא נעים, אצטרך לשלוח אותו בדואר לשם בהזדמנות הראשונה.
אחרי שאני מתארגן בחדר אני עולה לגג להתחרדן בשמש ולקשקש קצת עם גיל וחגית. גם הם מתכוונים להיות כאן שני לילות, לקחת מחר בבוקר את הטרק למלאנה ואחר-כך להמשיך לקסול או מאניקאראן, ואם כך אפשר לעשות את זה יחד. מעניין, הם הגיעו הנה מקולו אחרי שעתיים נסיעה. אני הגעתי ממקלוד אחרי 7 שעות נסיעה, וכולנו נחתנו על הגג הזה בערך באותו זמן. גיל הוא עורך סאונד בחברת הפקות פרטית, וכבר טייל בהודו אחרי הצבא לפני איזה שתים עשרה שנה, ואילו חגית מטיילת כאן בפעם הראשונה. היא למדה עבודה סוציאלית ועובדת ב`ניצן`, ולפני יומיים חגגה 27. מזל טוב! בשלושת הימים האחרונים, הם מספרים, סבלו מקלקול קיבה והתקיימו כמעט רק על פירות. אולי היום ינסו לאכול משהו יותר רציני. הם כבר הספיקו לשמוע ממרקו שאין כאן תיירים בכלל (אף פעם זה לא היה מקום מוצף), וחוץ מאתנו יש כאן רק עוד שתי בחורות יווניות. מרקו עצמו נמצא כאן כבר כמה שבועות, עושה רושם בחור נחמד, אבל רוב הזמן הוא מסטול לגמרי.
לפני שמחשיך אנחנו יוצאים לטיול קצר בעיירה, ומסיימים בארוחת ערב במסעדת `דיפאק`, המסעדה היחידה בג`ארי שזכתה להיכנס ללונלי פלאנט, על אורז צלוי עם ירקות, ובשבילי לאסי בננה וצ`אי מסאלה (אך, ראמש, ראמש, איפה אתה?...). גיל וחגית אוכלים בזהירות, ניסיון ראשון אחרי ימי הפירות, ובסוף משאירים את הרוב בצלחת, עדיין חוששים מהשפעות אפשריות. בחוץ כבר לילה וקר, וחשוך. העיירה הזאת הולכת לישון מוקדם, אם כי כמה מקומות קטנים עדיין פתוחים ואנחנו מתכרבלים במה שאתנו וחוזרים לגסט-האוס, מחר צריך לקום מוקדם. בחדר אני מגלה שאין לי שמיכות וזה כבר מוגזם, ואני הולך לחפש את בינדו. הוא גר כאן בגסט-האוס באיזה עליית גג עם א�מו, ואני מטפס במדרגות העץ וקורא לו מלמטה. אין קול ואין עונה. אני קורא שוב, ושוב, ורק אחרי כמה דקות מתרומם בחריקה חלק מרצפת הקרשים של עליית הגג, כמו באיזה סרט אימה, ומופיע פרצופה של א�מו. "אין לי שמיכות", אני אומר לה, מאיר לעברה עם הפנס שלי; היא חושבת רגע ואומרת, "טוב, אני תכף באה". כעבור כמה דקות היא יורדת למטה עטופה בשמיכה ולוקחת אותי לחדר נעול, שמסתבר שהוא מין מחסן כזה, לכל מה שאתם רק יכולים להעלות בדעתכם: חומרי בניין, כלי בית ישנים, שקי אורז, קופסאות פח ועוד כל מיני, וגם ארגז גדול עם כמה שמיכות צמר. "כמה אתה צריך, אחת?" היא שואלת אותי באנגלית מעורבת עם הינדית, ואני עונה "שתיים" ומקבל שתי שמיכות, כמו באפסנאות בצבא, כשאתה בא למילואים, רק שאלה נראות לי יותר קטנות ויותר רזות, וכבר כשאני נכנס למיטה אני מרגיש שהלילה אני הולך לקפוא...
עולים למלאנה
13.11.2003: בערך בשש בבוקר מתחיל לקרוא התרנגול, ולא קריאה בודדת אלא רצף של קריאות `בוקר טוב` במשך כמעט חצי שעה... אני נזכר בפדרו, וחושב לעצמי שמאז שאני בהודו זה הבוקר הראשון שאני מתעורר לקול קריאות התרנגול, מה שאומר שהמקום הזה הוא בכל זאת כפר. זה גם מחזיר אותי לילדותי בקיבוץ, כשכל בוקר התרנגול בפינת החי שלנו היה מתחיל לקרוא, והטווס (הזכר) היה עונה לו בקריאות משלו.
אח, איזה לילה עבר על כוחותינו בג`ארי. הקור הזה העיר אותי כמה פעמים, עד שבסוף שמתי עלי גם את מעיל הפליס ויחד אתו נכנסתי לציפה מתחת לשמיכות האומללות האלה, ועדיין רעדתי. מקלחת חמה היתה עוזרת לי להפשיר עכשיו אבל בחוץ אין עם מי לדבר. איפה הבינדו הזה לכל הרוחות... אני לא מצליח למצוא איפה אפשר למלא את הדלי שלי עם מים חמים ומקלל את עצמי, שמרוב התלהבות לא בדקתי את זה אתמול. טוב, נוותר על זה, נסתדר בלי מקלחת עכשיו ונדחה אותה לערב, או למחר. למים הקרים אני לא נכנס, גם אם ישלמו לי מיליון דולר... עדר עיזים חולף ליד הגסט-האוס, וקריאות המ�ה-מ�ה שלהם ממלאות את האויר, וכשאני עולה, עטוף בשמיכה, לגג, לראות אותם חוצים את העיירה, מתחילות קרני השמש הראשונות להבקיע את חומת ההרים הגבוהים שממזרח, ולהאיר את העמק הצר בו נמצא הכפר, וזה, יחד עם נהר פארוואטי השוצף למטה, יוצרים תמונת נוף מרהיבה ומיוחדת, שלא מביישת את המקומות היפים ביותר שראיתי עד היום!
לקראת שמונה בבוקר אנחנו מגיעים למסעדה בה אכלנו אתמול אבל היא עדיין סגורה, למרות שאתמול בערב שאלנו והוא אמר שהוא פותח בשבע וחצי. לידה יש מקום שלפחות אפשר לשתות בו צ`אי, ושם אנחנו מתוודעים גם לויג`אי סינג, נהג מונית שבא להתחמם ליד הפרימוס עליו מתבשל הצ`אי, ושואל אם אנחנו צריכים להגיע לסכר שם מתחיל הטרק למלאנה. חיש קל אנחנו סוגרים אתו עסקה, והוא מבטיח שגם יבוא לאסוף אותנו לקראת ערב. "מתי?" הוא שואל, ואנחנו עושים התייעצות ואומרים לו "חמש". הקטע הזה חשוב כי הסכר נמצא איזה 15 ק"מ מכאן, ואם הוא לא יחכה לנו, נצטרך לצעוד את המרחק הזה בלילה, כשנחזור מהטרק, וזה לא בדיוק מה שנצטרך אחרי יום כזה. המחיר הוא אחיד- 250 רופי לכל צד, ובינינו אנחנו חושבים אולי כשנרד ליד הסכר נשלם לו בשטר גדול, ואז לא יהיה לו עודף, מה שיבטיח שיחכה לנו אחר-הצהריים כדי לגבות את התשלום גם על ההלוך. טוב, עוד נראה. בינתיים אנחנו קונים כמה פירות לדרך (בננות וקלמנטינות), עולים על המונית של האדון סינג (אריה בהינדית), ויאללה לסכר.
הכביש לכיוון הסכר הרחוק על נהר מלאנה עובר דרך מפעל הידרו-אלקטרי וסכר קרוב על נהר פארוואטי. המקום מגודר ושמור, ובמקום יש נקודת משטרה. אנחנו יורדים מהמונית, ובצריף בפנים בודק פקיד של משרד האנרגיה או משהו כזה את הדרכונים שלנו, ורושם את פרטיהם. משם חוצה המונית את נהר פארוואטי לכיוון צפון, ומתחילה לטפס על צלע הרכס ממול, בדרך שתימשך קרוב לחצי שעה, עד שנגיע לסכר של נהר מלאנה. האריה שלנו, מר סינג, נראה טיפוס טוב לב וחביב, וכשאני שואל אותו איך זה שהוא לא צופר בדרך (אחרי אתמול יש לי כבר טראומה), הוא מראה לי שהצפצפה שלו מקולקלת... חוץ מזה, אומר סינג, עכשיו בשעות הבוקר אין כמעט תנועה, אז אפשר גם להסתדר בלי צופר. קצת אחרי הסכר אנחנו עוצרים, יורדים, נפרדים מסינג ומשלמים לו בשטר של 500, אבל אין לו בעיה להחזיר לנו עודף... טוב, זה לא עבד, אבל מסתבר שסינג א�תנו, ולמרות שתוכנית ה`אין עודף` קרסה, הוא מבטיח לנו בחיוך שהוא כבר ימתין לנו כאן משלוש, ויחכה לנו אפילו עד שש!
יופי, אני בטוח שאפשר לסמוך עליו. לא יודע, זו מין תחושה כזאת. "חוץ מזה", אני אומר לגיל וחגית, "נראה לי שאין לנהגי המוניות כאן יותר מדי עבודה עכשיו", וכולנו נזכרים בטיול שלנו בעיירה אתמול אחר-הצהריים, כשראינו ארבעה נהגים שעמדו עם מוניותיהם במרכז, משועממים, ומחכים לעבודה, וכשראו אותנו מיד שאלו אם אנחנו צריכים מונית. בכל מקרה סינג הוא שלנו, ומבטיח לחכות לנו, ואני אופטימי, מה יש?
אנחנו יוצאים לדרך ומתחילים לטפס לאורך נהר מלאנה, הנשפך לנהר פארוואטי. השביל עולה, יורד, ובמקומות מסויימים עובר ממש סמוך לנהר הזורם. בתוך הערוץ קר, כיוון שהרכסים הגבוהים מונעים בינתיים מקרני השמש להגיע ואנחנו הולכים עטופים, מנסים להתחמם תוך כדי הליכה. קצת לפני תחילת הטיפוס לפסגת הרכס עליו נמצא הכפר אנחנו פוגשים ילדה, ולא הרחק ממנה גבר ואשה, כנראה הוריה, אוחזים גדי לבן קטן, שאולי הלך לאיבוד ועכשיו נמצא. הגבר, שבידו מקל הליכה ארוך, לוקח את הגדי מידי האשה, ושלושתם נעמדים בקרבת הנהר, צופים בנו ושומרים מרחק. אנחנו מבקשים את רשותם לצלם אותם והם לא מגיבים, אבל גם לא מתנגדים. אנחנו מצלמים, ולאחר הצילום אני מושיט להם מטבע של שני רופי, למרות שלא ביקשו. הם לא מגיבים ורק מביטים בנו, ולא נותנים שום רמז מה הם בדיוק רוצים. הי, תנו סימן, משהו! האם הם תושבי הכפר מלאנה שאסור לגעת בהם, ובגלל זה הם שומרים מרחק? אם כן, זה כבר מעורר סקרנות, לצערי בלי תשובות בינתיים... בסוף אני מחליט להניח את המטבע על גזע עץ, שהיה מונח על הדרך, וכולנו מתרחקים כמה מטרים משם, לראות מה יקרה. עכשיו הגבר מתקרב לגזע העץ, לוקח את המטבע, מביט בו, בוחן אותו, ואז מביט אל האשה, ומחייך. אנחנו גם מחייכים אחד לשני, מסתובבים וממשיכים בשביל.
אחרי קצת יותר מחצי שעה השביל מתחיל לטפס למעלה, עליה תלולה ישר מתחתית הערוץ לרכסים שלמעלה, איזה 1000 מטר, לגובה של כמעט 2700 מטר. העליה הזאת מזכירה לי את טריונד, אני חושב, בזמן שאני מנסה לסדר את הנשימה. אני מוביל, חגית באמצע וגיל במאסף, שניהם עדיין לא התאוששו לגמרי מקלקול הקיבה שתפס אותם, וזה לא קל. בערך באמצע העליה אני מוצא פינת זולה עם עשב קצוץ כזה, שאפשר להתפרקד ולנוח, וכולנו מורידים נעליים, תופסים שלווה ומתחממים בשמש, שסוף-סוף, בעשר בבוקר, הצליחה להבקיע את חומת ההרים שמסביב, להופיע מעלינו ולחמם, אח כמה טוב. גיל שולף כמה `סניקרס` קטנים, תוספת לפירות, והחגיגה בעיצומה... המשך העליה לא פחות תלול וקשה, ומחייב מספר עצירות קצרות לקחת
אויר. בטרקים בנפאל אתה חולם בזמן ההליכה על מרק נודל`ס, ואילו כאן אני חולם על צ`אי חם וטוב שיחכה לי בסוף העליה. האם זו תקוות שוא? ובעליה, כמו תמיד, כל פעם שנדמה לך שזהו, אתה למעלה, מופיע המשך לעליה, שלא יכולת לראות אותו קודם, ועוד אחד, ועוד אחד, עד שפתאום אתה מבין שהגעת, כשהעליה החדה הופכת אט-אט למישור.
איך עושים כאן עסקים?
כמה מאות מטרים לפני הכניסה למלאנה, במקום ממנו ניתן כבר לראות את הכפר (ורכסים גבוהים עם מעט שלג מאחוריו), אנחנו עוצרים לשתות משהו בגסט-האוס קטן, שנראה די נטוש כרגע מבחינת אורחים, אבל יש בו מסעדה קטנה ובחור הודי בשם ראמשאנלה, שמפרט באוזנינו איזה אוכל אפשר להזמין כאן. אנחנו מתיישבים על כיסאות בחוץ סביב מדורה קטנה (לידה יושב הודי מבוגר יותר, שלא יודע אנגלית), דוחים את האוכל לאחר-כך ומזמינים צ`אי (אני), קולה (גיל) ומים (חגית). ראמשאנלה עונה לשאלותינו, ומסביר לנו שאת הכפר מותר לחצות רק על שביל מרכזי אחד ממנו אסור לרדת בשום אופן. אסור גם לגעת בתושבי הכפר או ברכושם, אבל אפשר לפנות ולדבר אתם, אם יסכימו לענות, ואפשר לצלם אותם, שבשבילי זו הפתעה לטובה כי חשבתי שאסור. בכפר עצמו חיים כ-500 תושבים הדוברים ניב ייחודי עם השפעות טיבטיות, והדרך היחידה להגיע אליו היא בשבילים רגליים. אין שום כביש שמגיע לכאן; עקב בידודו מנהל הכפר מערכת שלטונית עצמאית, ויש בו חלוקה נוקשה מאוד לקאסטות, שמסבירה את האיסור לגעת באנשים. טוב, אנחנו כבר נורא סקרנים, גומרים את השתיה, אומרים לראמשאנלה שבדרכנו חזרה נבוא לאכול אצלו משהו (הוא נשאר חייב לנו 40 רופי), וממהרים לכפר.
כעת בכפר אנחנו צועדים במסלול המרכזי, נזהרים לא לגעת בשום דבר, מנסים לצלם, ורואים שיש אפילו כאלה ששמחים לצילום, למשל הספר, שבדיוק עכשיו מספר ילד, שישוב על כסא ליד גזע עץ ענף במרכז הכפר. על כל מבנה שהוא מקדש, ונראה שמרבית המבנים הם כאלה, יש שלט בו כתוב שהקנס על נגיעה במבנה הוא 1000 רופי, מה שאומר ששווה להיזהר... נושא איסור הנגיעה בתושבים וברכושם מטריד אותי, והסבר הקסטות לא ממש מספק, שהרי הקסטות קיימות בכל הודו אז מה הסיפור המיוחד כאן, ולמה דווקא כאן?
הכפר בכל אופן שוקק פעילות. הזקנים יושבים ומדברים, הנשים עובדות ומדברות והילדים משחקים, וכולם כמובן מתעניינים גם בנו. אנחנו חוצים לאיטנו את הכפר עד שנתקלים באדם נמוך קומה, כמעט גמד, לבוש יפה ומאוד שונה מכל האחרים, יושב בפתח אחד הבתים. הוא פותח אתנו בשיחה ומברר מי אנחנו ומה מטרת הביקור, ואחר-כך מתנדב להראות לנו מקדש, אומר שנוכל לצלם אותו, אבל לא להתקרב יותר מדי וגם לא לגעת. יופי, יש לנו איש קשר, שיוכל אולי לעזור לנו להבין מה בדיוק הסיפור של המקום הזה. אנחנו הולכים אחריו, שומרים על מרחק ממנו, עד שמגיעים למבנה שחזיתו מקושטת וכל רחבת הבטון שלפניו מכוסה בג`אראס שפרוש לייבוש... ככה, ישר מול הפרצוף, בלי שמישהו מנסה להסתיר, אבל ליד המקדש, שאף זר לא יוכל להתקרב ולקחת. אז כן, הכפר הזה הוא מרכז לייצור ג`אראס. אם זה לא היה ברור עד עכשיו, על זה הוא חי ומזה מתפרנסים אנשיו. עכשיו פתאום מבריקה בי המחשבה שאולי בכלל כל הסיפור הזה של אסור לגעת באנשים ובמבנים נועד לאפשר להם לגדל ולמכור ג`אראס בלי שאף אחד יפריע להם. נשמע הגיוני, לא? כשאנחנו שואלים את ה`מדריך` שלנו איפה הם מגדלים את הג`אראס הוא ממלא פיו מים, ואומר שעכשיו המשטרה רודפת אותם, ובגלל זה הוא לא רוצה למסור פרטים. טוב, האמת שלא קשה לנחש, כשמסתכלים על האזור ורואים את שטחי הגידול. בכל מקרה, לפי כמויות העשב שהיו מונחות לייבוש במקומות שונים במקום, אין ספק שהכפר המבודד הזה עושה עסקים טובים במכירת ג`אראס לתיירים ומקומיים.
נראה עשינו רושם טוב על הגמד, שכן רק כך אפשר להסביר את פנייתו הישירה אלינו: "רוצים לקנות קצת?"... גיל ואני מביטים אחד על השני (חגית לא בעסק), וחושבים בקול; לקנות אין לנו כוונה מחד, אבל מאידך יהיה מעניין לראות איך מתנהלת כאן עיסקה כשלמוכר ולקונה אסור לגעת אחד בשני, והם צריכים לשמור על מרחק. גיל אומר לו כן, והוא לוקח את שנינו מעט הצידה, מוציא מכיסו קופסת פח עגולה, פותח את המכסה ומניח אותה על האדמה, ואחר-כך נסוג כמה צעדים אחורה. אנחנו מתקרבים לקופסה, מרימים אותה, ומביטים: הקופסה מלאה אצבעות שחורות קטנות של ג`אראס, וגיל, שמגלה מומחיות בנושא, אומר שזה נראה משובח וטרי, לא סתם עשב לא מעובד. אנחנו שואלים אותו כמה הוא רוצה בשביל אצבע אחת והוא מביט בנו, כולו רצינות, מסביר לנו שזה חומר משובח וכל זה, ובסוף נוקב במחיר... טוב, לא התעלפנו, כי מלכתחילה לא התכוונו לקנות, ובטח גם אפשר להתמקח, אם באמת היינו רוצים, אבל לנו הרעיון ברור ואנחנו אומרים לו שזה הרבה יותר מדי בשבילנו, ומוותרים על העסקה שלא נולדה, למרות שלרגע נראה לי שגיל מתחיל לגלות עניין...
הגמד אוסף במהירות את הקופסה לכיסו ונעלם מאחורי הבית. אם אנחנו לא קונים אין לו כבר עניין בנו, ורק לי נשארו עוד כמה שאלות שעכשיו אין לי את מי לשאול. אנחנו ממשיכים בשביל המרכזי עד לקצה הכפר, ואחר כך חוזרים על עקבינו. באחד המקומות אני מחליט לגוון קצת ולקחת פיצול קטן מהשביל המרכזי, מין שלוחה כזאת שמתחברת אליו חזרה אחרי איזה עשרים מטר. כהרף עין עטים עלי מספר אנשים תוך קריאות "סטופ, סטופ!" היסטריות, ומבט מאיים בפנים. מה אני אגיד לכם, נראה ונשמע ממש מפחיד ואני ממהר לחזור לנקודת הפיצול בשביל המרכזי... עכשיו אני עוד יותר סקרן. מה הסיפור כאן? האם זה הקאסטות, כמו שכתוב בספרים, או הסמים, כמו שנדמה לי, או אולי בכלל משהו אחר. מישהו יודע?
במסעדות בג'ארי
אחרי הביקור במלאנה אנחנו חוזרים למסעדת הגסט-האוס בכניסה לכפר ומתיישבים לאכול משהו. מתוך המבחר שיש גיל וחגית מעדיפים אורז לבן רגיל, משהו שלא יקשה על קיבותיהם הדוו�יו�ת, ואני הולך על אורז מטוגן עם ירקות ומתובל היטב, כפי שלמדתי לאהוב כאן. טוב, הזמן רץ וצריך למהר, אם אנחנו לא רוצים להיתקע בחושך בירידה. אנחנו מסיימים לאכול, נפרדים מראמשאנלה וחברו והיידה לדרך. עכשיו זו ירידה תלולה, שלפעמים לוקחת זמן כמעט כמו העליה, אבל להפתעתנו אנחנו עושים את הדרך בחצי מהזמן, וכשאנו מתקרבים לסכר, לקראת חמש, אנחנו כבר רואים מרחוק את האריה שלנו, מר סינג, עומד עם כוס צ`אי ביד ומחייך אלינו. רואים עליו שהוא שמח לראותנו, והוא גם מזמין אותנו לכוס צ`אי בצריף מסעדה מאולתר, לא הרחק מהסכר, על חשבונו, "משהו חם לפני הנסיעה" הוא אומר. תוך כדי שתיית הצ`אי הוא מברר אתנו עם ראינו עוד מטיילים שיורדים מלמעלה (לא, לא ראינו אף אחד, לא בכפר ולא בדרך), כיוון שיש כאן עוד שני נהגי מוניות והם מתעניינים אם שווה להם לחכות.
בדרך חזרה סינג שמח להראות לנו שתיקן את הצופר, ואכן מעתה ועד לג`ארי הוא משתמש בו, ועוד איך משתמש! אני מבקש ממנו קצת מוזיקה, כי ראיתי שיש לו קלטות, ואולי זה גם ירגיע קצת את הצפירות, אבל הוא אומר שהרדיו מקולקל... טוב, אולי מחר הוא יתקן גם אותו. בגסט-האוס אנחנו תובעים את המים החמים מהבוקר ואכן זוכים, כל-אחד בדלי מים חמים, לא שורפים אמנם אבל חמים, כך שאין צורך לערבב עם קרים. סוף-סוף, הגיע הזמן, ומסתבר שגם דלי אחד של מים חמים יכול להיות מקלחת... אחרי המקלחת חגית כבר נשארת בחדר, וגיל ואני יוצאים לחפש מרק נודל`ס. ככה, נתקע לנו בראש שאנחנו חייבים עכשיו מרק נודל`ס. `דיפאק` כבר סגורה, אפילו שעוד לא שמונה (מתי היא פתוחה בכלל?), ואנחנו מנסים בדהבה קטנה ממול. "לא, יש לנו רק אורז", הוא אומר, ושולח אותנו קצת הלאה. אנחנו מחפשים ובסוף נכנסים למין מטבח כזה, שבו עומדת אשה ומבשלת, ולידה שני שולחנות מעץ גס, שפעם נצבעו בתכלת, לפני הרבה זמן. דהבה הודית אופיינית. "יש לך מרק נודל`ס?", אנחנו שואלים (וזה מזכיר לי את הבדיחה על השפן שביקש מרק גזר), והיא אומרת "כן". יופי, אנחנו מתיישבים, ומביטים בה איך היא לוקחת ערמת א�טריות ומתחילה להכין את המרק שלנו. שני ילדים בני 5-4, בת ובן, משחקים לידנו עם כלבלב קטן, והמקום כולו נראה כמו מטבח משפחתי שמשרת גם אורחים, כשבעומק יש חדר נוסף, ממנו מגיח כל פעם מישהו אחר מתושבי הבית.
בינתיים הכלבלב מנסה לצאת מהדלי אליו הכניסו אותו הילדים כדי שלא יברח, וכשלא עולה ברגליו הוא מתחיל לייבב בקול, עד שנערה מבוגרת יותר מרחמת עליו ומוציאה אותו משם. אין במקום מים זורמים, ומדי פעם מישהו יוצא ומביא מים במיכל פלסטיק ישן, שפעם כנראה היה לבן, והיום הוא כבר שחור מרוב לכלוך ושימוש. גיל מסתכל בחשש על תהליך הכנת המרק. אחרי מה שהם עברו בימים האחרונים אפשר להבין אותו, ואני מנסה להרגיע שממה שמבשלים ומרתיחים לך מול העיניים אין מה לחשוש, זה לא משהו ישן, ואתה יכול לראות בדיוק גם מה מבשלים. כשהטבחית שלנו עומדת להוסיף חריף גיל עוצר אותה: "נו צ`ילי, נו הוט". היא מחייכת ומניחה את הבקבוק בצד. יש לה חיוך נחמד, והיא נראית ממש טבחית מלידה, מלאה כזו, מטפחת על הראש, נזם בנחיר אחד, שחורה לגמרי, כמו הלילה, וכל הזמן מחייכת, וגם לא מתרגשת כשאחד הילדים מתחיל פתאום לבכות ובא אליה להתנחם. "תגיד", אני שואל את גיל, "אתה חושב שהיא מאושרת?", ומסמן בראשי לעברה; "כשאני מסתכל עליה מהצד היא נראית חייכנית, מרוצה במה שהיא עושה, האם היא מאושרת?"; לוקחות לגיל כמה שניות להבין מאיפה נפלתי עליו עם השאלה הזאת. "לא יודע", הוא עונה. אחרי שהוא מתאושש, "אולי כן"; "מצבן של הנשים בהודו לא מזהיר", אני ממשיך, "וזה בלשון המעטה. אבל מעבר למצב הכללי שלהן נורא מעניין אותי לדעת אם היא, האשה הזאת שעכשיו מכינה לנו מרק, אם היא מאושרת עם חייה כאן?".
מרק הנודל`ס מצויין, ממש במקום, חם וטעים, ואנחנו טורפים אותו בהתלהבות ומחמיאים למבשלת, שמחזירה לנו את אחד מחיוכיה הטובים. בינתיים מגיע גבר, כנראה בעלה, ומביא עוד מים בשני ג`ריקנים מטונפים, ואחר-כך גם מפנה את הכלים מהשולחן שלנו, ורואה שלא נגענו במים ששמו לנו בקנקן מתכת עם שתי כוסות. "כמה?", אנחנו שואלים, "20 רופי" הוא עונה, וכשרואה שאנחנו מתלבטים הוא מוסיף "20 רופי יחד"... אנחנו משלמים (זה חצי מהמחירים של `דיפאק`), מודים ויוצאים אל הערב הקר. בדרך חזרה, לאורך הכביש, אנחנו מגלים עוד מסעדה פתוחה, שכמה משולחנותיה עדיין מאוכלסים בחבר`ה שיושבים ושותים. מרחוק אנחנו מזהים את מרקו האיטלקי ועוד בחור הודי, שראינו אותו מסתובב אצלנו בגסט-האוס, ושניהם מסמנים לנו לבוא. אנחנו נכנסים ומזמינים לכולנו צ`אי. בשולחן לידנו יושבים חמישה הודים, שמרוקנים בקבוקי רום אחד אחרי השני, מוזגים לכוסות שווה בשווה, מוסיפים מים ושותים. חלקם ממש מסטולים כבר, ובעל המקום ניגש לשולחן שלהם לראות שהכל בסדר, וגם מזהיר אותם שלא יתחילו לעשות לו באלאגנים. לא הרחק מאתנו יש שולחן נוסף שלידו יושבים כמה הודים, שותים ומדברים. מרקו מגלגל סיגריה ומעביר בינינו, ואני חוזר למחשבות מקודם. ג`ארי היא עיירונת קטנה, אין כאן הרבה מה לעשות ובערב היא בכלל מתה, וכאן יושבים חבר`ה צעירים ושותים, שמחים, מסטולים, אולי מוציאים את כל כספם על השתיה הזו. האם הם מאושרים עם חייהם כאן? האם טוב להם, או שאולי כל ערב כזה, כשהם יושבים ושותים, הם חולמים לעצמם שיום אחד הם יצאו מכאן, וילכו למקום אחר?
