מנאלי
אז זהו זה, סוף-סוף אני במנאלי, והאדרנלין אצלי משתולל, שחבל לכם על הזמן. כולי דרוך וסקרן, למרות העייפות וכל הטירטורים של היום. כיוון שכבר מאוחר בערב, והעיר מאוד מוארת ומושכת, אני מחליט לחפש איזה גסט-האוס בעיר עצמה, ואז מחר לבדוק את אולד מנאלי ו-ואשישט, שהן יותר שקטות ורגועות. אמנם בדרך כלל מתרכזים שם כל המטיילים, חלקם הגדול ישראלים, וזה לא בדיוק מה שאני מחפש, אבל עכשיו כמעט כולם ירדו לדרום החם (גואה), ואולד מנאלי וואשישט התרוקנו. אומרים שמרבית הגסט-האוסים שם נסגרו, כך שאם אני אמצא שם משהו שעוד פתוח זה יכול להיות נחמד.
כמו שהאוטובוס עוצר, ואני יורד ממנו, עטים עלי שני בחורים צעירים ומנסים למשוך אותי למלונות מהם הם מקבלים עמלות על כל אורח שהם מביאים. כיוון שאין לי שום שם של מלון/גסט-האוס בראש, אני אומר להם יאללה, קחו אותי. במלון הראשון אין מקלחות, ואילו בשני גם אין מקלחות, וגם החדר לא נראה לי. אחד מהם אומר "בוא תראה חדר אחר", דופק על דלת שכנה ומיד נכנס לחדר בו שוכבים במיטה, מכוסים, שני גברים הודים... שני החבר`ה במיטה די מופתעים, לא מבינים מה קורה פה (גם אני לא), ואילו הבחור לא מתבלבל, קורא לי ואומר "בוא, בוא תראה שיש להם מקלחת"... טוב, בשלב הזה פחות או יותר נשבר לי משניהם, ואני עוזב אותם, כשהם בדרכם לקומה השניה להראות לי עוד חדר... אני יורד לרחוב, ושניהם ממהרים אחרי, מנסים לשכנע אותי, אבל אני כבר במקום אחר, צועד לאורך הרחוב עם ה`בית` על הגב, עד שרואה מלון שנראה בסדר מבחוץ, ומחליט להיכנס אליו. המנהל במקום מראה לי חדר עם שירותים ומקלחת, ואפילו טלוויזיה (שזה ממש הדבר האחרון שמעניין אותי עכשיו). "כמה זה?", אני שואל, והוא עונה "250 רופי ללילה". אני אומר לו שזה יותר מדי, ומסתובב ללכת, ואז הוא אומר "200 רופי מחיר אחרון"; אני אומר "150", והוא עונה מיד ש"150 זה בלי מקלחת". אני מסתובב ומתחיל לרדת במדרגות לכיוון היציאה.
לפני הפתח הוא קורא לי חזרה, ואומר שהוא מוכן ל-175 אם אשלם מראש לשני לילות. אני עושה חושבים רגע, ואומר בסדר, כבר בא לי לשים את ה`בית` איפהשהו וללכת לאכול משהו, אני מת מרעב. אני משלם לו 350 רופי לשני לילות, מקבל מפתח, עולה לחדר, וישר נכנס לשירותים להשתין, ואז, כשאני מנסה להוריד את המים, אני מגלה ששום דבר לא יורד, נדה, לא מים ולא בטיח. אני מביט בדוד המים החמים ומנסה להפעיל אותו, אבל שום נורה לא נדלקת. זהו, נשבר לי, עד כאן. אני יורד למטה, תופס את המנהל, ועוד לפני שאני מספיק לצעוק, ככה, באמצע שאני לוקח אוויר, הוא מיד, בלי להתווכח אפילו, מעביר אותי לחדר אחר, ומראה לי שכאן גם השירותים וגם הדוד עובדים. בראבו, הגיע הזמן שמשהו כאן יעבוד...
אני זורק את ה`בית` על המיטה, ויורד לרחוב, ודי מהר מתביית על מסעדה קרובה, `צופסטיק`, שנראית בפנים בסדר, מחוממת, והמחירים סבירים. יש כאן אוכל טיבטי, שמיד מושך אותי, וכמובן גם סיני ועוד כל מיני, אפילו יפני, ואני הולך על שילוב טיבטי-סיני: טאנטוק, אורז מטוגן וצ`אי. עכשיו כשהבטן מתחילה להתמלא, כל העולם נראה קצת יותר רגוע, ואני מתפנה להביט בשאר באי המסעדה. כמעט כולם מקומיים, למעט זוג, שנראים בריטים או משהו, ויושבים כמה שולחנות ממני. האווירה כאן טובה, רגועה כזאת, ואפשר להזמין עוד כוס צ`אי, להתפרקד על הכסא, לעצום מעט את העיניים, ולהנות. זהו, אני כבר במנאלי. אחרי האוכל אני יוצא לראות מה קורה בחוץ, מסתובב קצת בשוק לאמה התת-קרקעי, וחוזר לחדר חצי מת. בארון יש שתי שמיכות עבות, אבל מה זה עבות, בטון, ואני פורש אותן על הציפה שלי, שעליה גם שמיכה רגילה, משתחל פנימה לתוך הציפה, ונרדם עוד לפני שאני מגיע לקצה. לילה ראשון במנאלי.
19.11.2003 : הלילה היה לי חם, סוף-סוף. מה זה חם, רותח. עם שתי השמיכות העבות האלה זה היה כמו לשכב מתחת ליציקת בטון... השמיכות האלה כל-כך כבדות, שהן לא זזו אפילו מילימטר כל הלילה, נשבע לכם! מעניין ממה הם עושים אותן. מתחת לשמיכות הרגשתי ממש חם, אפילו שלא היה תנור בחדר, ואפילו שנכנסתי לציפה רק עם תחתונים וגופייה. אחרי הלילות הקפואים של מאניקאראן החום זה לבדו שווה זהב!
והיתה גם השכמה מוקדמת. אם במקלוד נבחו הכלבים בבוקר, ובג`ארי זה היה התרנגול, הרי כאן במנאלי זה פשוט חמור. כן, חמור, שהחל לנעור בשלוש לפנות בוקר, עשה הפסקה, וחזר לנעור בארבע וחצי, ואז נדם. אני לא ממש מומחה לחמורים, אבל הוא נשמע כאילו משהו מציק לו, ולפחות בגלל זה אני מוכן לסלוח לו. טוב, אז השירותים עובדים, ויש מים חמים, וכשאני מתעורר סופית, אחרי עוד קצת שינה, אני מזנק בשמחה למקלחת, אבל אז מסתבר שהמים יוצאים בזרזיף כה דל, עד שאני מעדיף למלא קודם את הדלי, כמה זמן שזה לוקח, ואחר-כך להתרחץ עם קנקן הפלסטיק. נו, מה תגידו, כבר אין לי כוח אליהם... לפחות הבוקר בחוץ נפלא, כחול וצלול, עד שמתחשק לי לצעוק מרוב שמחה ולהודות לבורא עולם. על רקע השמים הכחולים נראות הפסגות המושלגות, מסערת השלג שהיתה כאן לפני יומיים, לבנות וזוהרות עוד יותר, מין זוהר מלכותי כזה, נקי ומרומם.
אולד מנאלי
אחרי ארוחת בוקר באיזו דהבה קטנה שמצאה חן בעיני, אני שולח גלויה לאספי, קונה מים ופירות, ויוצא ברגל לאולד מנאלי, שנמצאת צפונה, איזה שניים-שלושה ק"מ במעלה הגבעות. ברחבה ליד פיצול הכבישים מושך את עיני פסל גדול וגבוה, וכשאני מתקרב אליו, אני רואה שזהו פסלו של ג`אוואהארלאל נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו, עם הכובע שאפיין אותו כל-כך. על צווארו של נהרו תלויה מחרוזת עשויה תפרחות פרחים רעננות, תוספת לפסל, ואני שואל את עצמי מי הוא זה שדואג לשים מחרוזת עם פרחים רעננים על פסלו של נהרו, שלאחר הרצחו של גנדי, וקבלת העצמאות, היה הדמות המרכזית בעיצוב דרכה של הודו החדשה.
בהמשך הדרך העולה לאולד מנאלי אני בודק כמה גסט-האוסים שנראים לי טוב, אולי אמצא משהו להמשך. בקצה הצפוני של מנאלי העיר, יש מלון בקתות במיקום נהדר ושקט, ואני אומר לעצמי, זה יופי, וזה בטח לא יקר. מסתבר שטעיתי, ובגדול! היפנית שיוצאת אלי מהקבלה, מודדת אותי מלמעלה למטה, מנסה כנראה להעריך את יכולותי הכספיות, לאור הופעתי התרמילאית, ואחר-כך, בכל זאת, מראה לי בקתה מרוהטת להפליא, עם מטבח, משהו משהו, וכשאני שואל כמה זה, היא עונה: "2500 רופי ללילה"... אני מחייך אליה, היא מחייכת בחזרה, ושנינו מבינים שנקלעתי לשם בטעות. עכשיו צריך לראות איך גומרים את זה יפה. אני מביט בה שוב, וכל הופעתה אומרת שחצנות מנומסת, כזו שאומרת `יאללה, תפסיק לבזבז לי את הזמן`, מה שמעלה לי את הסעיף, וגורם לי לחשוב שאולי אני שולף לה עכשיו איזה 60 דולר, שזה קצת יותר ממה שביקשה, ומפיל אותה, ככה, בשביל הפרנציפ, שלא תחשוב את עצמה יותר מדי. אבל הרעיון הזה עובר לי אחרי כמה שניות, כשאני קצת נרגע, וגם נזכר שבכסף הזה אני יכול לממן איזה 20 לילות בגסט האוס רגיל, כן, כן. בסוף אני פולט "תודה" כזו, שאומרת שדווקא יש לי כסף לשלם, אבל לא נראה לי לבזבז אותו אצלם, סנובים! ויוצא לי לאיטי, בהליכה של מבקר איכות, משטח המדשאה והבקתות.
אני ממשיך לטפס, חוצה את נהר מאנאלסו נאלה, ורואה בדרך הרבה גסט-האוסים וסוכנויות נסיעות שכבר נסגרו. דייריה הקבועים של אולד מנאלי לעומת זאת כאן, ולא עוזבים לשום מקום. הכובסות במרכז הכפר, גברים החוטבים ומכינים עצים להסקה לחורף שהפתיע והקדים, ילדים משחקים בקריקט על הכביש, כמה פרות משוטטות, ומשפחות הודיות שהגיעו לבקר במקדש מאנו מאהארישי, הניצב במרכז הכפר, כי זאת יש לדעת: מאנו הוא נוח של ההינדים, אשר שרד את המבול ששטף והחריב את העולם, והגיע בסירתו אל מנאלי (משמעות השם מנאלי הוא `ביתו של מאנו`), כדי להתחיל בה חיים חדשים.
ליד המקדש של מאנו נמצא הקפה של סרג`יו, וכאן אפשר להתפרקד על כסא, למטה או על הגג, לשתות כוס צ`אי חם, וגם לקנות אריגים, כובעים, גרביים, ועוד כל מיני סריגים שהם אורגים כאן במקום. סרג`יו רק בן 22, אבל מדבר כותיק ומנוסה. אנחנו יושבים על הגג, מנסים לתפוס קצת שמש, שבשעות אלה מביסה את הקור, וסרג`יו מאשר שבכל שנותיו אולי רק עוד פעם אחת ירד במנאלי שלג בנובמבר, "ובטח שלא בכמות שירד כאן לפני יומיים". עכשיו, כשרוב המטיילים ירדו לדרום, יש לסרג`יו זמן לשבת ולדבר. הוא חושב שאיזה 85% מהתיירים שגרים באולד מנאלי בתקופת התיירות, מאפריל עד ספטמבר, הם ישראלים. הוא כבר מכיר ישראלים מרחוק, ככה הוא אומר, ואפילו למד כמה משפטים בעברית. לוקח לי זמן לשכנע אותו שגם אני ישראלי. "אתה לא נראה ישראלי, וגם לא נשמע ישראלי", הוא חוזר ואומר, ורק כשאני מקריא לו מה כתוב בעברית על שלט הפפסי-קולה שבחזית הקפה שלו הוא משתכנע, בקושי.
לקפה של סרג`יו קוראים `רייזינג מון קפה`, ועל השלט האמור כתוב בעברית למעלה `ברוכים הבאים`, ולמטה `לסרג`יו פנית לא טעית`. סרג`יו מצטט את המשפט הזה בגאווה, ועליו מוסיף עוד כמה משפטים בעברית שלמד מהחבר`ה (`מה שלומך?`, `מה השעה?`, `קוראים לי סרג`יו`...). כשאני שואל אותו אם נשארו תיירים בכפר, הוא אומר ש"נשארו כאן עוד קצת תיירים, אבל לא ישראלים; הם לא אוהבים את הקור, וכשמתחיל להיות להם קר הם יורדים לגואה". סרג`יו הולך להכין עוד נגלה של צ`אי, ואני מחליף כמה מילים עם שני בחורים צרפתים צעירים, שהגיעו הנה כמוני מעמק פארוואטי, ושמחים לשלג שמכסה את כל הרכסים סביב למנאלי. האנגלית שלהם לא משהו, והם מדברים במשפטים שמורכבים בעיקר משמות מקומות בהם ביקרו כבר (למשל "... קאסול, ריבר, מלאנה, ג`ארי..."), ומחייכים אלי כל פעם שהם נתקעים בלי מלים, מה שהופך את השיחה בינינו למשהו חייכני אבל קצת מתסכל. הצרפתים, אגב, ככל שאני לומד להכירם, יש בהם משהו מאוד ספקן ולא מזמין. נדמה שהם מציבים גבולות, אולי כדי להרגיש בבית, או כאילו אין להם מספיק אמון באחרים, לא יודע, אני צריך עוד לחשוב על זה, וכשאבין יותר בטח אחזור לזה.
אחרי עוד כוס צ`אי מצטרף אלינו זוג, בחור צרפתי מבוגר יותר ובחורה יפנית. הצרפתי רואה אותי מחזיק ספר ביד, ושואל אותי אם יש לי מפה במקרה, כי הם רוצים לטייל ברגל ולא כל-כך יודעים לאן. הם הגיעו לכפר לפני שבוע, אבל בימים האחרונים מזג האוויר היה גרוע, והם היו תקועים וכמעט שלא יצאו. אני מוציא מפה שקניתי במשרד התיירות של מדינת הימאצ`אל, ויחד אנחנו מנסים לראות מסלולי טיול אפשריים באיזור. אחרי עוד כוס צ`אי מספר לי הצרפתי, קלוד, שעד לא מזמן הוא וחברתו חיו ביפן, ואילו לאחרונה עברו לגור בצרפת, שם הוא מרגיש הרבה יותר נוח. חוץ מזה, הוא נזכר, שבשנות השבעים הוא היה מתנדב בקיבוץ תל-קציר. "הייתי היפי כזה, ובקיבוץ לא אהבו את זה", הוא צוחק, "זה היה אחרי מלחמת ששת הימים, ואני עדיין זוכר איך באחד הימים נכנסתי למוצב סורי ברמת הגולן, ולקחתי משם דגל סורי, שרשראות כדורים, ועוד כל מיני דברים, והבאתי לקיבוץ...". היפנית שאיתו, סניי, מוציאה חבילת ביסקוויטים ומציעה לי, ואני לוקח ברצון. היא לא משתתפת בשיחה, ורק מקשיבה, בזמן שאני מנסה לתאר לקלוד איך נראים הדברים היום באזור הזה של הרמה, תל-קציר והכנרת, יותר משלושים שנה אחרי הביקור שלו בארץ.
מהקפה של סרג`יו אני יורד בשביל מערבה, עד לנהר מאנאלסו נאלה, ותופס עמדת שיזוף לא הרחק מהכובסות, המכבסות את הכביסה במי הנהר, ופורשות אותה לייבוש על השיחים שמסביב. כשהכביסה יבשה הן מכניסות אותה לסלים מאורכים כאלה, שהולכים ונהיים צרים כלפי מטה, ונושאות אותם על גבן במעלה השביל, חזרה לכפר. ואכן `אולד מנאלי` היא בסך הכל כפר, שהתמלא במשך השנים בגסט-האוסים, מסעדות וסוכנויות נסיעות, וכשאלה מתרוקנים הוא חוזר להיות כפר. אולי לא הכפר שהיה פעם, אבל עדיין כפר, שבו חיים אנשים המגדלים את ילדיהם, מחפשים פרנסה, עסוקים בחימום ביתם בחורף, וכמובן גם מחכים לעונת התיירות הבאה. בינתיים, מוקפים בתיהם וחצרותיהם בכרזות ובשלטים שונים, חלקם בעברית, כמו זה שמעל סלון היופי בעליה לכפר, לפני הצריף של פאפו, שבו כתוב: `בנות יקרות! זה ה... מקום להתפנק, לבחירתכן: חינה אדומה/שחורה, צבע לשיער, שעווה לגוף ופנים, מניקור, פדיקור, צמות, רסטות וחרוזים לשיער, לא לשכוח מסאז`, רישי - עיצוב שיער ועוד... תהנו". מה תגידו?
ואשישט
20.11.2003 : היום אני עולה לבקר בואשישט, עוד כפר סמוך למנאלי, שהפך יעד מבוקש לתיירים שמחפשים שקט, ודי מהר התמלא במלונות, גסט-האוסים, ושאר שירותי תיירות, שעוזרים ל�מקום כזה לאבד את בתוליו מהר, ובלי זכרונות להתרפק עליהם. אבל עוד לפני כן יש לי משימה, אני הולך להחליף גסט-האוס. אחרי שני לילות בעיר, במרכז המול, גם אני מחפש קצת שקט, והחלטתי לעבור לגסט-האוס נחמד באולד מנאלי, שאתמול בדקתי (חדר נחמד, מקלחת חמה, ואפילו טלוויזיה), והוא גם במיקום יפה, צופה אל הנהר, וגם לא יקר. במקור החדרים הרבה יותר יקרים, אבל עכשיו המקום די ריק, והם מורידים מחירים, אין להם ברירה, כך שזה מתאים גם לי. סיכמתי עם המנהל שאגיע למחרת (היום), וכך אמנם היה. כשירדתי מהאוטו-ריקשה (`תלת-אופן`) שהביא אותי, כבר ידעתי שהחדר שלי הוא מספר 6, וחשבתי לעצמי איזה כיף זה להגיע לגסט-האוס שכבר נכנסת אליו יום קודם, בדקת את החדר והחלטת לקחת אותו, נכון? אני בטוח שהפאקים שיש בחדר, ובטוח שיש כאלה, עוד יתגלו בהמשך, כמו שקורה לי תמיד, אבל בינתיים אני ממש מבסוט. בכל אופן כשנכנסתי לחדר עם `עוזר המנהל`, הוא הפעיל את כל המערכות, מבית השימוש ודוד המים החמים, דרך כל מפסקי החשמל והברזים, וכלה בטלוויזיה, להראות לי שהכל עובד. יפה, אותי זה מספק. לבקשתי גם הביא עוד כמה שמיכות צמר, שיהיה (זכר לטראומת מאניקאראן), ובסוף אמר שאפשר לחזור בלילה באיזה שעה שרוצים, וזהו.
את הדרך מאולד מנאלי לואשישט אני עושה ברגל, איזה 5-4 ק"מ, כשאני עוקף את שמורת היער ופארק נהרו, חוצה את נהר הביא�ס, ומטפס לואשישט דרך השביל; כמו באולד מנאלי גם כאן הרבה משרדי נסיעות וגסט-האוסים כבר סגורים, ומרבית התיירים שאני רואה בכפר הם הודים, שבאים למקדש ואשישט (על שמו של החכם ואשישט מוני), שלידו יש בריכות רחצה עם מי מעיינות חמים. אני מתיישב ליד הבריכות, בדוכן של הבחור שסוחט מיץ, ומזמין כוס גדולה מכל הפירות שיש לו בדוכן, קוקטיל כזה של מנדרינות, בננות, אננס ותפוחים, ו... בטח שכחתי משהו, אבל מה שחשוב שזה טוב, מה זה טוב, משובח! וזה גם בדיוק בזמן, אחרי כל ההליכה והטיפוס לכאן. אני מוסיף לו 20 רופי, ומבקש עוד כוס, בזמן שאני מביט איך החבר`ה עוברים מהבריכה הגדולה לקטנה, עומדים ומסתבנים טוב טוב, יסודי כזה, ואחר כך חוזרים לבריכה הגדולה. אומרים שאת המים בבריכות מחליפים פעם ביום, באחת-עשרה בלילה או משהו, אבל לא נראה לי שזה מטריד כאן מישהו.
מהבריכה אני ממשיך צפונה, מסתובב בכפר, וגם פוגש כמה תרמילאים, רובם בריטים, שנמצאים פה כבר יותר מחודש, ובינתיים, ככה הם אומרים, טוב להם כאן והם לא מתכוונים לעזוב. אשר לי, אני חייב לומר שאולד מנאלי יותר נראית לי. יש בה משהו יותר תמים, עדיין, לעומת ואשישט, עם בתי המלון שלה, שנראית יותר ויותר כמו שלוחה של העיר מנאלי, (ויסלחו לי כל חובבי ואשישט). יותר מאוחר, בעוד אני יושב ושותה צ`אי בג`רמן בייקרי במרכז הכפר, מגיעים אלי, נישאים באוויר, צלילי גיטרה, מגששים, מהססים כאלה, אבל מושכים, ואני מחליט לחפש את המקור. לא הרחק משם, על מדרגות מועדון, שמודבקות לצידן הודעה ישנה על `הסיפור של בוב מארלי`, אירוע דוקומנטרי על חייו של `הנביא מארלי`, ועוד הודעה על ערב של נוסטלגיה, אני מוצא יושב בחור הודי צעיר, שמתאמן בנגינה. הבחור מרוכז כולו באחזקת האצבעות ובפריטה, כנראה התחיל ללמוד לא מזמן, ולידו הודי מבוגר יותר, בכובע צמר המכסה את ראשו ועיניו, שכל הזמן מעודד אותו, ואומר לו יופי, מצויין, כן, יופי... אני נעמד בצד ומקשיב במשך דקות ארוכות, עד שאני מתעייף, ומחפש לי מקום שקט לשבת ולקרוא קצת.
בכניסה לכפר אני מתיישב על אחת הט�רסות במטע של תפוחי עץ, וכמו שאני מתמקם לי ומוציא את הספר, מופיע הודי קטן וחייכן עם מזמרה, ומתחיל לגזום את העצים הצעירים והעירומים. אני קם להגיד לו שלום, בכל זאת, הנימוס מחייב, אני מתארח במטע שלו... אחר-כך אני מנסה להיזכר בעברי כחקלאי שעבד במטעים (אם כי תפוחים לא היו לנו), ושואל אותו על המטע, בן כמה הוא, ואם הוא כבר נתן יבול, ואיך הוא משקה אותו, ולמה הוא גוזם, כי העצים עוד נורא צעירים וקטנים. "אני חייב לגזום עכשיו", הוא עונה, "אפילו הרבה, בגלל החורף, כדי שהענפים לא יישברו מהרוחות והשלג".
אני קורא עכשיו את `רומן רוסי`, של מאיר שלו, ספר ששוכב אצלי בבית כבר הרבה זמן ומשום מה לא קראתי עד היום. למה לא קראתי? לא יודע, אולי הסיבה היא כמו הרבה פעמים, שיש משהו קרוב אלינו, שמונח לידנו, ואנחנו יודעים שבטוח נגיע אליו, אז אנחנו הולכים קודם לרחוק, כי זה יותר קשה ומסובך. ליוון ותורכיה תמיד נוכל להגיע, אז בואו נתחיל קודם עם המזרח הרחוק, דרום-אמריקה או אוסטרליה. אולי גם בגלל שהייתי בטוח שזה ספר טוב, בגלל התשבחות להן זכה בזמנו, ובגלל מאיר שלו, שאת כתיבתו העיתונאית אני מאוד אוהב, ואז שמרתי אותו לזמן מיוחד. בכל אופן אני קורא אותו עכשיו, בהודו, שזה קצת מוזר, וייתכן שבגלל זה, בלי לחשוב אפילו, גם התיישבתי בתוך מטע, להרגיש את החקלאות הנושבת מהספר...
טוב, אז אני קורא, כבר כמה ימים, ומשום מה הספר לא כמו שציפיתי. לא יודע למה, אולי בגלל שכשיש לנו ציפיות גדולות אנחנו בדרך-כלל מתאכזבים, ואולי בגלל שזה כתוב `יותר מדי בסדר`, עברית נכונה ומדוייקת, שמות צמחים מדוייקים ומנוקדים, הכל כל-כך נכון, ובכל זאת משהו חסר... נראה לי שהבעיה היא בדמות המספר, ברוך. כאילו אין לו רגשות, ואם יש לו הם לא מגיעים אלי, הקורא. אני יכול להבין שהוא איטי, כבד (תרתי משמע), קשור מאוד לסבו, אולי לא הכי חכם בעולם (אם כי מספיק חכם לעשות כסף), לא מרבה לדבר, מתקשה בביטוי מחשבותיו, אבל מה עם הרגשות? לכל אחד יש רגשות ואני כקורא חייב את הרגשות שלו כדי להתחבר אליו. גם ההערות הכאילו מחכימות של מי מהתאומים, אורי ויוסי, שעל פי הסיפור לא יכולות לבוא מברוך עצמו, נראות לי קצת מלאכותיות ומתוחכמות מדי. אני כבר בעמוד 140, ובספר יש איזה 400, ונשבעתי שמה שלא יהיה אני גומר את הספר, כי אולי עוד נכונו לי הפתעות בהמשך, ואין אחד שישמח לכך יותר ממני, אבל בינתיים אני קצת מאוכזב... אתם יודעים, לפעמים אני חושב שאולי אני ביקורתי מדי כלפי הסופרים הישראלים, בהשוואה לאחרים. יכול להיות, למרות שאת יעקב שבתאי אני מאוד אוהב, ו`סוף דבר` שלו הוא בעיני יצירת מופת שלא קראתי רבות כמוה. ובכל זאת, ולמרות כל מה שכתבתי עד עכשיו, בעמוד 127, ולאורך שניים וחצי עמודים, מאיר שלו גרם לי לבכות, כשאפרים הפצוע חזר לכפר, ועל כך אני מודה לו, כי את זה לא כל סופר מצליח לעשות לי.
על הכביש ממנאלי ללה
21.11.2003: .הלילה ישנתי כמו תינוק. השינה הכי טובה שלי, אני חושב, מאז הגעתי להודו, וזה כבר הלילה ה-25 שלי כאן. מתחת לערימת שמיכות, בחדר לא גדול, שקירותיו מצופים עץ מבפנים, מה שכנראה גם מוסיף לחום, ההרגשה היתה נהדרת. ואחר כך מקלחת חמה ומים שיוצאים מהטוש בזרם, כמו שצריך, הללויה! דרגש עץ לעמוד עליו בזמן הרחצה, שזה בכלל משהו יוצא דופן, וגם מים חמים בברז של הכיור, מה שמזמין אותך להתגלח, והופך את הגילוח בבוקר למשהו שבכלל שווה להשקיע בו. מה אומר ומה אגיד, באמת, מה עוד הבן-אדם צריך בשביל להיות מאושר? `דברים קטנים, דברים קטנים`, כמאמר השיר, שרק כשהם אינם לומדים להעריך אותם, ואין כנראה שום דרך בעולם לגרום לנו להעריך אותם יום-יום, כשהם ישנם.
...ואם פינוק אז עד הסוף! כבר יומיים אני בודק בכמה משרדי נסיעות וטרקים על משהו שנוסע צפונה, מה שיותר צפונה, כי אני רוצה להגיע לשם. הכביש ללה כבר חסום מזמן (אוטובוסים מפסיקים לנסוע לשם באמצע או סוף ספטמבר). עכשיו הכביש נחסם עוד יותר דרומה, בעקבות סופת השלגים האחרונה, ואוטובוסים הפסיקו לנסוע גם לרוטנאג פאס. לשכור מונית ליום שלם ולנסוע לשם זה איזה 800-700 רופי, זה מה שאמרו לי במשרדי הנסיעות וב`הימליין אדבנצ`ר`, שמפעילה רכבי טויוטה 4*4, וזה הרבה. כן, אז מה בעצם הפינוק? זהו, שהבוקר כשקמתי החלטתי בכל זאת לשכור רכב 4*4, ולעלות צפונה, כמה שזה יעלה. רק מה, במקום ללכת לחברות השונות, החלטתי לגשת ישר לנהגים, שמתרכזים בהמשך המול, לא רחוק מפארק נהרו, ולנסות להוציא מהם עסקה טובה יותר.
אחרי ארוחת בוקר טובה בג`רמן בייקרי `אמיגוס קפה`, לא הרחק משם, ניגשתי לנהגים והתחלתי לנהל אתם משא ומתן. שלושת הראשונים, כל אחד בנפרד, לא היו מוכנים לרדת מ-700, ואילו הרביעי, בחור נחמד בשם ראמלל, שקרא לי ומשך אותי הצידה, היה מוכן לרדת ל-500. אני רציתי 400, ובסוף התפשרנו על 450, לכל היום. זהו, היום מתפנקים, לא יעזור כלום, וזה אומר רכב שלי לכל היום, בקצב שלי, ונוסעים צפונה כמה שאפשר, עד שהשלג יעצור אותנו, ונסענו!
לאורך הכביש העולה צפונה ממנאלי ללה, לעיתים זו ליד זו, ולעיתים במרחקים גדולים, ניצבות מעין `חנויות` כאלה, הממוקמות בצריפי עץ דלים, ומוכרות בעיקר ביגוד חם, מעילים, כובעים, כפפות, מגפיים, וכל השאר. לחנויות אין שמות או זיהוי משלהן, אבל כולן ממוספרות, ומה שמושך את תשומת ליבי (חוץ מהמוכרים עצמם), זה שאין שום סדר במיספור; למשל, אחרי חנות 31 באה 744, ואחריה 333, ואחריה 115... ראמלל, אותו אני שואל בעניין, לא מצליח להסביר לי את השיטה, אם יש כזו, או שאני לא מצליח להבין. טוב, אבל לעומת זה הוא נהג מצויין, וכנראה לא במקרה הוא עובד עם `הימליין אדבנצ`ר`, ועל הרכב יש לו סמל גדול שלהם. הוא נוהג בזהירות, לא משתולל, וגם, וזה מפתיע אותי, כמעט ולא צופר, אלא בסיבובים, כשלא רואים אם בא רכב ממול. בקיצור, יצא לי בפו�קס נהג לעניין. האנגלית שלו לא משהו, אבל זה פחות חשוב מהנהיגה שלו, ומספיק בשביל שנסתדר.
בינתיים מסביב הכול שלג לבן ונקי, מסנוור, מרבדים עצומים ובתוליים שאף אחד לא דרך עליהם, פשוט פנטסטי. חלקם בתוך יערות אורן ירוקים, וחלקם בשטחים פתוחים, וכל אלה מתחת לשמיים כחולים, כחול הכי כחול שראיתי אי-פעם, עד שבא לי לצעוק מרוב יופי! ראמלל מציע שנסתובב ונחזור, אף רכב כבר לא נוסע כאן, אבל אני מבקש שנמשיך עוד, עד שלא נוכל יותר. כשאנחנו כבר ממש קרובים לרוטנאג פאס, כמעט בגובה 4000 מטר, זה כבר מתחיל להיות מסוכן. ראמלל עוצר את הרכב, ואני יורד למטה לסיור שלג טובעני. השלג כאן מתקרב לעומק של מטר בחלק מהמקומות, וצריך להיזהר איפה שמים את הרגל. פעם אחת אני לא נזהר, ומוצא את עצמי פשוט צונח, טובע בתוך השלג... אני זוחל החוצה, קצת רטוב וקצת קר, קצת מקלל, אבל מה זה לעומת החוויה שבעניין. ראמלל צוחק עלי מרחוק, ואני מתחיל להכין כדורי שלג לזרוק עליו כשאתקרב חזרה... חוץ מאתנו אין כאן נפש חיה, למרות שקודם ראינו מרחוק שני גולשי סקי שקצת התקרבו ומיד נעלמו, וזהו. אחרי איזה חצי שעה של הסתובבות, וכמה מטחי שלג הדדיים, אנחנו מסובבים בזהירות את הרכב, ויורדים חזרה עד לקותי להפסקת צ`אי. "על חשבוני", אני אומר לראמלל, שתופס לנו צד בשולחן עם עוד שני גברים מקומיים. גם בקותי הכל לבן ונקי מסביב, וקר, ואנחנו מתחממים עם הצ`אי ליד השולחן, עד שראמלל מסמן לי בראש שיש כאן מישהי שיש לו איזה דיבור איתה, ויוצא עם הכוס ביד אל מחוץ לאוהל.
סולאנג נולה
אחר-כך, דרך הכפר פאלצ`אן, אנחנו יורדים ופונים מערבה עד ל`סולאנג נולה`, הנחשבת לאתר סקי ידוע באזור, מהטובים שיש במדינת הימאצ`אל, כך אומרים. טוב, אז השלג הקדים להגיע השנה והפתיע את כולם, את זה אתם כבר יודעים, ובגלל זה אתר הסקי בעצם עדיין לא נפתח, אבל כמו בחרמון אצלנו לאף אחד זה לא מפריע, וכאן בסולאנג נולה יש חגיגה שלמה של מלא הודים שהגיעו לכאן, ושכבר מזמן גיליתי שהם אוהבים מפלי מים (זוכרים את המפל של בהאגסו?) ושלג, ובעצם מי מאיתנו לא? העמק כולו מלא שלג וכל הילדים, הקטנים והגדולים מטפסים עם מגלשות ביד (אותן שוכרים מהמקומיים, שגרים באוהלים בלב האתר), או עם ניילונים, ומחליקים למטה, על הישבן. אפשר גם לשכור סוסים, וללכת בשיירה, אחד קשור לשני, כמו בטיול גמלים באילת, בשבילים החוצים את השלג באזור האתר. המבנה המרכזי של האתר סגור ונעול, וכשאני מציץ דרך החלון, אני רואה בפנים בחור שמסדר בנחת את המדפים, ובצד ערמות של נעליים ומגלשי סקי, חבלים, וציוד גלישה. יש לו זמן לבחור, שום דבר לא בוער, אז מה אם האתר כבר מכוסה שלג ומלא באנשים?
בינתיים אני מצליח לארגן לעצמי איזה שקית ניילון לא גדולה מדי, וקצת קרועה, מטפס ועולה למעלה, איפה שכל הילדים, מתיישב וגולש למטה על התחת, וחוזר חלילה, שלוש או ארבע פעמים, עד שאני מתעייף. טוב, אני צריך כאן עוד מישהו איתי, כדי שיהיה קצת אקשן. לבד זה לא כיף. אבל אין לי אף אחד, ואפילו ראמלל העדיף להישאר למטה, איפה שה`מסעדות`, שממוקמות באוהלים כאלה, מטים ליפול, בכניסה לאתר. עכשיו כמה הודים זריזים גם הביאו איתם שלושה אופנועי שלג, והתחילו להשכיר אותם לכל דורש, והשמחה רבה! אחרי איזה שעתיים באתר אני יורד חזרה לכניסה. הקור וההתפלשויות בשלג הפכו אותי רעב, מה זה רעב, שיא הרעב, ואני מזמין את ראמלל למנה של תאלי (עם ר�ה-פיל) וצ`אי. ראמלל מבסוט, אני מרגיש טוב, ורק המוכר במסעדה מתפלא שאני משלם לו על שנינו.
כשאנחנו מגיעים חזרה למנאלי, לקראת ערב, אני נפרד מראמלל, אחרי שמשלם לו, ואומר לו שאולי עוד ניפגש, כיוון שאני מתכנן להגיע הנה שוב, בתקופה המתאימה, כדי להמשיך לחבל לאדאק וללה. בסוכנות הנסיעות `סוואגטאם`, שם התחברתי כבר עם הודי דובר אנגלית טובה, אני מחליף קצת כסף, וקונה כרטיס (300 רופי) לאוטובוס דה-לוקס למחרתיים, יום ראשון, בבוקר, לשימלה. כן, החלטתי לנסוע לשימלה גם כי סאנג`יי מהמפל בבאהגסו (זוכרים?), אמר לי שאני חייב להגיע לשם, וגם כי הנסיעה מכאן לרישיקש, אליה אני רוצה להגיע, ארוכה מאוד, ובכל מקרה מחייבת החלפת כמה כלי תחבורה בדרך. שימלה היא בירת מדינת הימאצ`אל, עיר מעניינת בפני עצמה, ומהעיר אפשר לקחת את רכבת המסילה הצרה לקלקא, ממנה סאנג`יי כל-כך התלהב. טוב, עכשיו נראה גם אם אצליח לנסוע סוף-סוף פעם אחת באוטובוס דה-לוקס.
בארוחת ערב אני מחליט לתת הזדמנות למסעדת `סא-בא`, בפינה של פארק נהרו, שעד כה לא נכנסתי אליה למרות מיקומה הבולט. חוץ ממני יש רק אנשים מעטים במסעדה הגדולה הזאת, וכמו שאני מתיישב, ארבעה או חמישה מלצרים עומדים עלי לשרתני... לא נעים לשבת כמעט לבד במסעדה כזאת גדולה, וחוץ מזה עכשיו ערב יום שישי, ואני לבד, ומשהו צובט לי בפנים. לפני שבוע הייתי עם גיל וחגית ב`אברגרין` בקאסול, והיה עלא-כיפק, ועכשיו לבד. נדמה לי שזה ערב שישי הכי בודד שהיה לי כאן מאז תחילת הטיול. כן, ככה זה כשאתה מטייל לבד, לפעמים כיף לך לבד, ולפעמים אתה מרגיש בודד, ומת לחבר�ה. לפעמים אתה מתחבר עם אחרים וטוב לך, ולפעמים כשאתה עם אחרים אתה כבר רוצה להיות לבד...
אחרי הארוחה, שדווקא היתה טעימה, למרות העצבות שירדה עלי, אני צועד ברגל לאולד מנאלי. כמה קטעי הליכה כאן הם ממש בחושך, ורק כלי הרכב העולים ויורדים בכביש מאירים לי את הדרך, עד שאני מגיע לגסט-האוס ולחדרי, ומתפרקד על המיטה, אבל אז אני מגלה שאני לא לבד... כן, ממש כמו המלך ב`הנסיך הקטן`, ששלט על כוכב ללא נתינים, למעט עכבר קטן אותו היה שופט ודן למוות מעת לעת, ולאחר מכן חונן אותו, כך אני, רואה פתאום עכברון קטן החולף במהירות לאורך הקיר ונעלם. אני מחפש אחריו, פותח את הדלת לכמה דקות, כדי שיוכל לצאת, אבל הוא, כמו בלעו אותו הרצפה או הקירות, שלא חסרים בהם חורים מהם ניתן להיכנס ולצאת. הספקתי לראות את פניו, ואני מוכן להישבע שהם דמו מאוד לפניו של העכבר המצוייר בנסיך הקטן, הממ... מעניין, אני חושב לעצמי, האם הוא ביקש לומר לי משהו? לא יודע, אבל טוב שהוא היה קטן וחמוד, עדיף על איזו חולדה גדולה...
פארק הטבע, מקדשים ודהונגרי
22.11.2003 : הלילה חלמתי שבמסגרת מילואים הגענו לתגבר איזה מוצב של סדירים בלבנון, באזור השוף, איזה שנתיים או משהו אחרי מלחמת לבנון. היה חורף, ושלג, וא�תי היו גם אבירם, שהגיע למוצב על אזרחי, ורק שם עלה על מדים, ויובל, והאווירה היתה של כיף, ולא היתה הרבה פעילות, קצת תצפיות, קצת אבטחה, ועזרה לחבר`ה של השב"כ שהסתובבו שם בשטח. הסדירים קיטרו שיש יותר מדי עבודה, אז אמרו להם, הנה, שלחנו לכם מילואימניקים שיעזרו, ולנו אמרו תשגיחו על הסדירים, שלא יעשו שטויות... בבוקר שאלתי את עצמי מה פתאום לבנון? איך הגעתי לשם בכלל? וההסבר היחיד שיכולתי להעלות על הדעת הוא שהנופים שראיתי אתמול, מצפון למנאלי, הזכירו לי כנראה נופים מהרי השוף בתקופת החורף. בטח יש גם דברים אחרים, אבל אותם אני לא מצליח לפענח כרגע, אולי בהמשך יעלה לי איזה רעיון.
`שבת בבוקר, יום יפה...`, והיום באמת יפה, וצח, וכחול, וקררר... הבקרים הבהירים והכחולים האלה במנאלי יפים וקרים להחריד, וזה הזמן לעשות שימוש בכפפות הצמר שקניתי במאניקאראן, בימים הקרים לפני שבוע. יום אחרון של טיולים במנאלי, וזו הזדמנות להשלים פינות ומקומות בהם עדיין לא הספקתי לבקר כאן, ובא לי לראות. ראשון בתור, אחרי ארוחת בוקר, הוא `פארק הטבע` של מנאלי הסמוך, 5 רופי כניסה ואני בפנים, צועד בין עצים זקופים, ישרים, וגבוהים, שראשיהם בשמים.
העצים הזקופים ב`פארק הטבע`העצים שייכים למשפחת האורן, ככה נראה לי, אבל יש להם מחטים יותר קצרות מאלה של האורנים שלנו, והן מקובצות כמו אשכולות. תוך כדי צעידה אני שם לב שהעצים ביער לאורך המדרכה עליה אני צועד ממוספרים, כמו שמסמנים פרות (מגלחים באזור הישבן, ומטביעים סימן), ואני תוהה לשם מה? אולי המטרה היא, למשל, שכשתבוא לפארק עם מישהו, ותרצו לטייל בנפרד, אזי תוכלו להגיד אחד לשני טוב, בוא ניפגש עוד שעה ליד עץ 230... זה יכול להיות באמת רעיון נחמד, רק שאף אחד לא הכין מפה של העצים ומספריהם, אז איך נדע איפה זה 230? המממ... אני ממשיך, ואחרי מספר 268 נפסק הסימון. אני מסתובב ומחפש עוד עצים ממוספרים, ואין. מה זה אומר עכשיו? יכול להיות שזה שהתחיל עם הסימון אמר לעצמו טוב, היה לי רעיון בראש, אבל בעצם הוא לא כל-כך טוב, אז בוא נעצור את זה, לפני שיהיה מאוחר...
השמש מצליחה לחדור ליער רק בפינות מעטות, והשאר מוצל וקריר, ונעים. קרקע הפארק זרועה כולה סלעים, בולדרים גדולים מכוסים אזוב, שמרחוק נראים כמו סלעי בזלת, ורק מקרוב רואים את הקוורץ הנוצץ, ואת זה שהם בעצם לא שחורים. פתאום אני מגלה שמהמדרכה עליה הלכתי קודם התפצל שביל המסומן באבנים גדולות, שפעם סוידו, ולאורך שביל זה ממשיך סימון העצים... התפתחות מעניינת, דרמטית אפילו, המפילה את כל התיאוריות שלי. אני הולך לאורך השביל המסומן עד עץ 542, ואחריו... כלום, נדה, נגמרו המספרים. אני מחפש, ולא מוצא, והיער עדיין גדול ועצום. טוב, אפשר לחזור לתיאוריה הקודמת, וגם להוסיף עוד אחת, שאולי התנגשו כאן בפארק שתי גישות שונות: לסמן עצים לאורך המדרכה המרכזית, או לסמן אותם לאורך השביל המקיף, וכיוון שהויכוח לא הוכרע, ואולי גם היו בינתיים עוד התרחשויות בפארק, שמן הראוי לבררן, ואכן אני מבטיח לעשות זאת בהקדם האפשרי, כל העסק נעצר, עד שיוחלט מה עושים...
במרכז היער אני רואה מרחוק שתי נשים עובדות. אני מתקרב בזהירות, לא להפריע, ורואה שאחת מהן עובדת עם גרזן גדול כזה, וכורתת מגזע עץ גדול השוכב על הקרקע חתיכות עצים קטנות יותר, כנראה להסקה. במשך חצי שעה שאני צופה בה היא עובדת עם הגרזן הזה רצוף, בחיי, בלי להפסיק ובלי לנוח... פשוט לא ייאמן, משהו שמרבית הגברים היו מתקשים בו, אני בטח. נדמה לי שכבר כתבתי שכאן בהודו הנשים עובדות יותר קשה מהגברים, לפחות זאת ההתרשמות שלי, והיא חוזרת על עצמה ממקום למקום.
מהפארק אני עולה למקדש האדימבה, שקרוי גם מקדש דהונגרי. בדרך אני עוצר לכוס צ`אי ב`קפה היער הירוק`, שגם צבוע כולו בירוק, לא הרחק מהמקדש. שמש חמה מפשיטה אותי מכל הבגדים המיותרים, ואני מצטרף לקבוצה של הודים שיושבים ואוכלים סביב השולחנות בחוץ. כולם הגיעו הנה במיוחד לבקר במקדש, וכמה מהם מספרים לי שהגיעו אתמול ממאנדי, בדרום עמק קולו, והם מתכננים להישאר במנאלי עוד כמה ימים, וגם לנסוע לבקר באתר הסקי סולאנג-נולה. המקדש עצמו, שהוא מבנה עץ בן ארבע קומות, במרכז פארק מיוער, הוקם בשנת 1553, והוא מוקדש לאלה האדימבה. קירות הכניסה למקדש מגולפים, ועליהם תלויות קרניים של איילים או משהו. מעל לפתח הכניסה תלויים 3 פעמונים, וכל אחד שנכנס, לאחר שחלץ את נעליו, מצלצל באחד הפעמונים, וכשיוצא הוא מצלצל שוב. שתי זקנות הודיות יושבות בפתח המקדש, ומשגיחות שכל מי שנכנס יחלוץ את נעליו, וכך גם אני, רואה מה עושים כולם, ועושה אותו דבר. בתוך המקדש עשן וריח קטורת סמיך, ומסביב קישוטים עם דמויות מהמסורת ההינדית.
אני נכנס לאווירה, ומחכה לתורי. באבא שיושב בפנים מברך אותי, מתיז עלי מים קדושים מהגאנגאס, נותן לי פראסאד, שהוא מזון מבורך (מין דברי מתיקה כאלה), וגם קושר חוט כזה על ידי הימנית, המעיד כי קיימתי מצווה דתית, ואילו אני תורם מעט כסף, יוצא החוצה, ומתיישב לא רחוק מהכניסה. הרבה הודים מגיעים לכאן, למקדש האדימבה, ממקומות שונים, ואני תוהה מי היא האדימבה הזאת, והאם יש לה סגולות מיוחדות, שבשלן יגיעו לכאן דווקא אנשים מסויימים, או שכל מי שיגיע יבורך. לפי הסיפורים של ההודים שפגשתי קודם בקפה, יש במקדש מדי שנה, במאי, גם פסטיבל לכבודה של האלה האדימבה, ואז גם מקריבים לה קורבנות. טוב, אז אם מישהו מכם יכול להאיר את עיני ולספר לי יותר על האלה הזאת, אני אודה לו מאוד.
אחרי המקדש אני מטייל בעיירה דהונגרי, וגם פוגש בפעם הראשונה את היאק הטיבטי המפורסם, שנראה כמו הכלאה שעירה של באפלו ושור, וכאן מוליך אותו בחור צעיר, שמציע לילדים לרכב עליו תמורת כמה רופי. החיה הזאת באמת מרשימה, מאוד מיוחדת. מעניין אם החמודים הקטנים יואבי ועילי היו רוצים לרכוב עליה, אני שואל את עצמי, ועוצר בדואר לשלוח להם גלויות של חיות. אחר-כך אני מטפס לאולד מנאלי. יש לי עוד ביקור פרידה אחד, אצל סרג`יו, ליד מקדש מאנו, ואני לא רוצה לפספס אותו. אני מגיע ומצטרף אל סרג`יו ועוד שלושה חבר`ה על הגג. "חשבתי שכבר עזבת את מנאלי", הוא אומר לי; "הי", אני עונה לו, "אמרתי לך שאגיע שוב לפני שאסע". סרג`יו מחייך, מרוצה, לוקח מאחד החבר`ה שלידו סיגריה ומעביר לי לסיבוב, ויורד להכין צ`אי. אחרי כמה דקות הוא חוזר עם כוס צ`אי מהבילה, ואנחנו מתפרקדים על הגג, מעל למטע תפוחים, ונהנים מהשמש, שעוד מעט תעלם מאחורי הרכס, ותפנה את מקומה לחושך ולקור. כשאתה מטייל בהודו בכפרים, עיירות וערי שדה, כמו מנאלי, אני חושב לעצמי, אתה מגלה שהעולם הוא בעצם קטן, `קטן דיו להכיל את כולם`, וכי זה אולי הסוד לקיומה של `חברה אנושית אמיתית`, וטוב לך להיות חלק מהחברה הזאת...
לפני שאני נפרד מסרג`יו אני בוחן את האריגים, השאוולים, וכל מה שהם אורגים ומוכרים במקום, ובסוף קונה כובע צמר, שהיה חסר לי אתמול בשלג, ובטח עוד אצטרך אותו. חיבוק לסרג`יו, ותקווה שעוד אחזור, ואני יורד ל`אמיגוס קפה` לארוחת ערב. שתי ארוחות בוקר טובות שאכלתי שם שכנעו אותי לתת להם הזדמנות גם לארוחת ערב, ארוחה של פרידה ממנאלי, אבל מסתבר שמה שטוב בבוקר לא בהכרח טוב גם בערב. המנות ממש קטנות, הסלט ה`ישראלי` בלי עגבניות (שמעתם דבר כזה???), ובמקום זה מלא חתיכות קצוצות של פלפל חריף, שחשבתי אותם לבצל ירוק, עד שטעמתי את הראשונות, ומיד חיסלתי חצי בקבוק מים, וגם זה לא עזר... אני קורא לאחראי, ואמר לו שזה לא סלט ישראלי, מצטער. "אתה רוצה עגבניה?", הוא שואל אותי, "בטח שאני רוצה", אני עונה, עדיין מתאושש מהפלפלים; "טוב, חכה", הוא אומר, ונותן הוראה להכין לי סלט חדש. הסלט השני כבר הרבה יותר טוב, ולמרות זאת אני יוצא רעב, ומחליט שאני חייב חוויה מתקנת, ומיד. אני יורד למו�ל ונכנס למסעדה טיבטית, שכבר אכלתי בה ארוחת ערב אחת, ומזמין קערה של מרק נודל`ס. מגיעה אלי קערה גדולה פי שניים מזו של אמיגוס, ועם איטריות שאפשר לראות גם בלי זכוכית מגדלת, והטעם, חבל לכם על הזמן... זהו, עכשיו הבטן מלאה כמו שצריך, הראש מסודר, ועם כוס צ`אי ביד אפשר להתחיל לחשוב. ערב אחרון במנאלי (הקשיבו, הקשיבו!), מחר ממשיכים הלאה. שימלה מחכה, והיא כבר ממש מסקרנת אותי, אפילו שעד שדיברתי עם סאנג`יי לא חשבתי שבכלל אגיע אליה, וגם אף ישראלי שפגשתי לא סיפר לי שהיה שם. מה אמצא שם, והאם אוהב את זה? כמה זמן אשאר, ומה זאת הרכבת הזאת של סאנג`יי לכל הרוחות, שאני מרגיש שאני חייב לנסוע בה?
