בית החרושת למחמצי ושימורי גן עדן
בית החרושת למחמצי ושימורי גן עדן, שניצב על פי הספר באיימנם, בין ביתה של ממאצ`י לבין הנהר, היה המקום שבו היו עושים מיני מחמצים, מיצי פירות, ריבות, אבקות קארי ואננס משומר בפחיות. בבית החרושת הזה גם עשו באופן בלתי חוקי ריבת בננה, שייצורה נאסר כיוון שהיתה דלילה מכדי להיות ריבה, וסמיכה מכדי להיות ג`לי, ככה אמר הארגון למוצרי מזון.
עכשיו מספר לי רג`י שבית-החרושת הזה היה בעצם כאן, בקוטאיאם. המממ... זה מעניין. הוא עוצר את הריקשה ליד מבנה גדול המוקף גדר ושער סגור ואומר לי שזה המקום, זה בית-החרושת למחמצי ושימורי גן עדן. האמת שאני די מופתע, ויורד לבדוק מה זה המקום הזה. השער לא נעול, ואני נכנס פנימה ומתחיל להסתובב בחצר, עד שאני מוצא אשה מבוגרת שיושבת בחדר שנראה כמו מזכירות ומדפיסה משהו. אני שואל אם אפשר להיכנס, ומספר לה על מטרת בואי. היא מחייכת, וקוראת לאדם נוסף מחדר סמוך, כבן 50 לערך, אחד שנראה בקי ומכיר היטב גם את הספר. נראה לי שאני לא הראשון שמגיע לכאן בחיפוש אחר בית החרושת, כיוון שאותו אדם, נילו�, לא רק שלא מתפלא על ביקורי, אלא שמיד פותח בהסבר על המקום. מסתבר שאכן כאן, במבנים האלה, היה בית-החרושת למחמצי ושימורי גן עדן, בניהולו של בן דמותו של צ`אקו. בשלב מסויים פשט בית החרושת את הרגל ונסגר, ומאז משמש המקום, לאחר ששופץ, כמשרדים של חברה וכבית מגורים פרטי. נילו שמח לשמוע שאני יהודי מישראל, ופותח מייד בשיחה על היהדות, על תפקיד הנביאים בהיסטוריה היהודית, ועל העובדה שרק בזכותם נתקיימה היהדות, חימום לא רע לשעות הבוקר המאוחרות. אני מחזיר אותו ל"אלוהי הדברים הקטנים", ומלקט ממנו עוד כמה פרטים קטנים. כן, אז רג`י צדק לגבי המקום הזה, אם עוד היו לי ספקות, ארונדהטי רוי פשוט לקחה את בית החרושת הזה מכאן ומיקמה אותו באיימנם, ליד ביתה של ממאצ`י. אני מבקש מנילו רשות ועושה סיבוב מסביב למבנה, לנסות ולקלוט עוד משהו מן האווירה שפעם היתה כאן, והיום לא נותר ממנה דבר, למעט סיפורים וזיכרונות, של מי שעדיין זוכר.
גשר צ`ונגאם (לידו עמדה חנותו של החייט צ�`לפ�ן הקטן והביישן) ונהר המינאצ`אל אותו אנו חוצים כעת הם הגבול המערבי של קוטאיאם, וכמה דקות לאחר מכן אנחנו נכנסים לאיימנם, שעיקרה רחוב מרכזי אחד, ועוד כמה הסתעפויות של כבישים צרים מסביב, מין כפר שגדל והתרחב במהלך השנים. אני כבר בשיא ההתרגשות, איימנם, המקום שעד שהגעתי לקראלה לא ידעתי אם הוא מקום אמיתי או המצאה של הסופרת. כאן היו כל ההתרחשויות המרכזיות המתוארות ב"אלוהי הדברים הקטנים", כאן הכל קרה! וואו, צריך לעצור רגע ולקחת קצת אוויר. רג`י עוצר את הריקשה, ואני יורד לראות את בית הספר הסמוך לביתם של פפאצ`י וממאצ`י, שבינתיים שינה פניו והפך לבי"ס באנגלית לחטיבת הביניים, שזה אומר שכל הלימודים בו מתקיימים בשפה האנגלית. לפי רג`י בי"ס זה נתמך על ידי פפאצ`י, סבם של התאומים רהל ואסתה. סמוכה לבית-הספר עומדת כנסייה, ורג`י אומר שזוהי כנסיית "מר-תומה", עליה כתוב בספר. בכנסייה זו כיהן אביה של בייבי קוצ`מה, א. ג`ון אייפה, אשר נודע בכינויו פו�נ�י�אן קו�נג`ו� (המבורך הקטן), מאז ברך אותו הפטריארך הנוצרי-סורי כשהיה בן 7. היום הכנסייה פעילה רק בימי א`, והיא נראית מבחוץ די מוזנחת, כולל השלט המפרט את זמני התפילות. מול הכנסייה, על הכביש, מרוחה צפרדע מתה שנראית יותר כמו כתם בצורת צפרדע ופחות כמו צפרדע, והכל מסביב נראה עייף כזה, ומוזנח, משתלב בחום של שעות הבוקר המאוחרות, שהוא מלא הבטחה של גרוע יותר שעוד יבוא.
בית המשפחה
נסיעה קצרה מהכנסייה, ואנחנו ליד בית המשפחה, ביתם של ממאצ`י ופפאצ`י, המקום שבו מתרחשת מרבית עלילת "אלוהי הדברים הקטנים". כן, זה המקום! שער הגדר שמסביב לבית סגור, ובפנים יושבים שני שומרים. "למה המקום סגור?", אני שואל את רג`י, "בגלל כל הסכסוכים המשפחתיים שהיו כאן", עונה רג`י. אני מתקרב לבית, נצמד אל הגדר, ורואה את התמונה אותה תיארה ארונדהטי בספר: "בית גדול היה הבית הישן באיימנם, אבל הוא נראה מתבדל ואדיש. כאילו לא היה לו קשר עם האנשים שגרו בו... גג הרעפים התלול כה�ה והתכסה בטחב מגיל ומגשמים. מסגרות העץ המשולשות ששובצו בגמלונים היו מגולפות ביד אמן, והאור שהתלכסן בעדן ונפל בדוגמאות על הרצפה היה מלא סודות... תשע מדרגות תלולות הוליכו משביל הגישה אל המרפסת הקדמית. העלייה שיוותה לה מכובדות של במת תיאטרון, וכל מה שהתרחש שם קיבל הילה וחשיבות של הצגה...".
אני סופר שמונה מדרגות המוליכות אל הבית ואל המרפסת הקדמית, אבל ייתכן שהמדרגה התשיעית התכסתה כבר באדמה, כי משהו בכל זאת מציץ שם. הבית, הניצב בראש גבעונת קטנה, נראה גדול מאוד, ורג`י אומר שיש בו איזה 30 חדרים! הבית נראה ריק, הדלתות והחלונות נעולים, המרפסת הקדמית ריקה, בלי שום רהיטים. בדיוק כפי שראתה אותו רהל, כשחזרה למקום אחרי 23 שנה, אלא שאז עדיין חנתה בחוץ הפלימות הכחולה-כמו-שמיים, עם סנפירי הזנב שבצבע כרום, ובבית עדיין גרו בייבי קוצ`מה וקוצ`ו מריה, הטבחית.
אני מנסה לדבר על ליבם של השומרים (באמצעות רג`י, בשפת המלאיאלאם) שייתנו לי להיכנס, אבל יש להם הוראות ברורות בעניין ושום תחנון לא עוזר. רג`י מוביל אותי בנסיעה, ואחר-כך בהליכה מסביב לשטח האחוזה שבמרכזה עמד הבית. במשך השנים נבנו בשטח זה כ-10 בתים קטנים לעובדים שעבדו באחוזה, וכל אחד מהם קיבל שטח חקלאי קטן אותו הוא מעבד, בעיקר בננות. אני פוגש כמה מהם, אבל אף אחד לא מדבר אנגלית, והם עומדים ומביטים בי, בהם כמה נשים עם תינוקות על הידיים, תוהים מה אני מחפש כאן. בסוף אני מגיע אל הירידה לנהר המינאצ`ל, שכאן הוא עכשיו צר ונמוך, ממתין לגשמי המונסון, ונעצר ליד 13 המדרגות היורדות אל המים, המדרגות בהן היו רהל ואסתה, וצ`אקו, וולותה, ושאר האנשים, יורדים אל המים.
כשאנחנו חוזרים לסמטה המובילה לשער הכניסה לבית המשפחה, מראה לי רג`י בית סמוך, חדש יותר, המוסתר ברובו מאחורי חומה גבוהה שמפוזרים עליה שברי זכוכיות. "הבית הזה", הוא אומר, "נבנה על ידי הגב` רוי כשהחלו הסכסוכים עם בעלה, ולשם היא עברה לגור. מאוחר יותר היא עברה לקוטאיאם עם ארונדהטי, ואל הבית נכנס בעלה לשעבר, ושם הוא חי עד היום".
אני נשאר ליד הבית עוד מספר דקות, מנסה לספוג עוד מאווירת המקום ולדמיין לעצמי את עלילת הספר כפי שהתרחשה כאן בדיוק, ואת הנפשות הפועלות. התמונה של מרפסת הבית ממול מעלה בזיכרוני את קבלת הפנים החגיגית שנערכה כאן לסופי מול כשהגיעה מלונדון עם אמה, מרגרט, גרושתו האנגליה של צ`אקו. ממאצ`י, שהיתה כמעט עיוורת לחלוטין, ישבה על המרפסת וניגנה בכינור קטע של הנדל, כשכל עובדי בית החרושת עטויי סינרים כחולים וכיסויי ראש לבנים עומדים בצד שביל הכניסה. קוצו מריה, הטבחית, הביאה את עוגת הקומותיים, עוגת "ברוכה הבאה סופי מול שלנו", רהל היתה עצובה שכולם עסוקים בסופי מול, אסתה נעלם, א�מו עזבה כועסת לחדרה אחרי דברים שאמרה מרגרט והיא השיבה לה, וצ`אקו קרא לעבר אימו: "מאמא! זה מספיק! מספיק עם הכינור!"...
יש עוד דבר שאני רוצה לראות כאן באיימנם, וזה המקדש המקומי. המקדש אמנם לא נחשב כמקדש חשוב במיוחד, אבל בספר "אלוהי הדברים הקטנים" הוא המקום אליו מגיעה רהל כשהיא חוזרת אחרי 23 שנה לבקר באיימנם, לאחר שאסתה "הוחזר", ולכאן מגיע גם אסתה ומצטרף אליה, וכאן הם רואים את רקדני הקאתאקאלי.
המקדש של איימנם
אנחנו עולים על הריקשה ונוסעים, ואחרי 3-2 דקות רג`י עוצר, ומסמן לי עם ידו, מעט קדימה, "זה המקדש!". אני יורד, מתקרב למקדש ונכנס לאט לחצר הפנימית. למקדש עצמו לא ניתן להיכנס למי שאינו הינדי, ואני עומד בחצר ועוקב אחר כמה נשים שנמצאות שם. אחרי כמה דקות יוצאת קבוצת גברים מהמקדש, שישה גברים בגילים שבין 20 ל-40, יחפים, למותניהם מונדו (לונגי) לבנים כשפלג גופם העליון חשוף, והם שרים ומנגנים בתופים וחליל ומתחילים להקיף את המקדש. בהקפה הראשונה מצטרפות אליהם מאחור שתי נשים לבושות סארי צבעוני, שלאחר מכן חוזרות למקדש והגברים לבדם ממשיכים בעוד שתי הקפות ואחר-כך נכנסים למקדש.
במקדש באיימנם, כותבת ארונדהטי, היו רקדני הקאתאקאלי עוצרים לרקוד כדי לכפר על העובדה שהם נאלצים לרקוד, למחייתם, בבתי מלון בהופעות לתיירים. "באיימנם הם רקדו כדי להשליך את השפלתם בלב המאפליה. הופעות הבר�כה הקטועות שלהם. פנייתם לתיירות כדי לגרש את הרעב... הם נעצרו במקדש כדי לבקש סליחה מהאלים. להתנצל על השחתת סיפוריהם. על הפקת רווחים מזהויותיהם. על שימוש לרעה בחייהם". הם רקדו במסדרון הרחב המקורה – הקו�ט�מ�ב��ל�ם, הבנוי עמודים-עמודים, שגבל בלב המקדש שבו גר האל הכחול עם חלילו, שם תופפו המתופפים ורקדו הרקדנים, שצבעיהם השתנו אט-אט בלילה. "רהל, גבה שעון על עמוד, התבוננה בק�ר�נ�ה מתפלל על גדת הגאנגס. קרנה, עטוי בשריון האור שלו. קרנה, בנו המלנכולי של סו�ר�י�ה, אל היום. קרנה הנדיב. קרנה הילד הנטוש. קרנה הלוחם הנערץ מכל הלוחמים כולם"...
פתאום משהו השתנה באוויר ורהל ידעה שאסתה בא. "היא לא הפכה את ראשה, אבל זוהר התפשט בה. הוא בא, חשבה בליבה. הוא כאן. איתי. אסתה התמקם ליד עמוד רחוק, וכך הם ישבו במשך המופע, כשרוחב הקוטמבלם מפריד ביניהם וסיפור מחבר אותם...". "באיימנם רקדו הגברים כאילו לא יכלו להפסיק. כמו ילדים בבית חם שהם חוסים בו מפני סערה. מסרבים לצאת החוצה ולהכיר במזג האוויר. ברוח וברעם. בחולדות המתרוצצות על פני הנוף המושחת עם סימנים של דולר בעיניהן. העולם המתרסק סביב... באור השחרית התבוננו אסתפן ורהל בב��הימ�ה מקיים את נדרו לד�ר�או�פ�די. הוא הפליא מכותיו בדו�ש�אס�נ�ה עד שזה כרע ונפל ארצה. לכל רטט חלוש שעוד הרעיד את הגוף הגווע הוא השיב באלתו, וחבט בו עד שדמם... היה שם טירוף באותו בוקר. זאת לא היתה הצגה. אסתפן ורהל זיהו את זה. הם כבר ראו את זה פעם בפעולה. בבוקר אחר. על במה אחרת. טירוף מסוג אחר....
כשאני חוזר לריקשה אני אומר לרג`י שמכאן אמשיך לבד. הוא מעוניין לקחת אותי למקומות אחרים באזור, אבל אני רוצה להישאר כאן קצת ואחר-כך אראה. הנוכחות שלו כרגע קצת חונקת ואני צריך אוויר. רג`י לא מתלהב, אבל מקבל את הדין ורושם לי את כתובת ביתו, כדי שאדע להגיע בערב, כולל הוראות במלאיאלאם לנהג הריקשה שייקח אותי, אם זה לא יהיה הוא. הוא נותן לי את מספר הטלפון ומבקש שכשאגיע לקוטאיאם אתקשר אליו והוא יבוא לקחתני הביתה. אנחנו נפרדים לשלום, ואני מתחיל לשוטט באיימנם. אחרי כמה דקות אני עובר ליד בית-ספר, והתלמידים שרואים אותי מחלונות הכיתה נרעשים כולם ועושים תנועות מתלהבות, כנראה לא כל יום מגיע לכאן זר. כשאני נכנס לחצר ביה"ס, שהשער אליה פתוח, יוצאים אלי שני מורים שישבו בחדר המורים הסמוך, שחלונותיו קרועים לרווחה ואפשר לראות דרכם את מאוורר התקרה. בביה"ס של הגב` רוי ראיתי שאתמול היו כאן 35 מעלות חום, ואני מניח שהיום זה לא פחות, ומאווררים ביום כזה זה לא משהו, אבל זה מה שיש. שני המורים מתקרבים אלי ולוחצים את ידי, מסתבר שאחד מהם הוא מנהל ביה"ס והשני מורה להיסטוריה. לשאלתי הם עונים שזה בי"ס ציבורי שמגיעים אליו ילדים ממשפחות מעוטות יכולת. מכיוון שההורים לא משלמים (זה גם בי"ס ציבורי וגם אין להם), והם לא יכולים להתבסס על הכסף המועט שהממשלה נותנת, הם עושים מגביות בין התושבים ומחפשים תורמים. בהזדמנות זאת הם שואלים אולי אני יכול לתרום משהו... המנהל גר באיימנם, ממש מצידו השני של הרחוב, ואילו המורה, שהאנגלית שלו הרבה יותר טובה והוא בעיקר זה שמדבר, גר בא�טו�מ�נו�ר, כ-12 ק"מ מצפון לקוטאיאם.
אחרי שאני נפרד מהמנהל והמורה להיסטוריה אני תופס לי פינת צל ומתיישב, מנסה לארגן את מחשבותי. אני מוציא שקית של פלחי בננה מיובשים, פותח את בקבוק המים, וחושב. יש משהו קצת מתסכל בלהגיע למקומות שקודם דמיינת אותם בראשך, ופתאום אתה רואה אותם בעיניים, ומה שאתה רואה שונה כמובן לחלוטין מכל מה שדמיינת. עכשיו אני צריך קצת זמן כדי לעכל את זה ובאותה עת גם לזכור כמה דברים: הסופר נוטל לעצמו חרות בבואו לתאר מקומות ואירועים, גם כאלה שהתרחשו באמת, ובוודאי אלה שנוצרו בדמיונו. גם כשישנה התייחסות למקום אמיתי שקיים במציאות, הרי זה יהיה תמיד דרך עיניו ותפיסותיו של הכותב, שמערבות בתוכן חוויות וניסיון חיים אישיים, ולכן ייחודיות רק לו. הסופר מתאר משהו שהוא רואה, וזו כמובן אינה האמת האובייקטיבית (אם יש בכלל דבר כזה). אתה הקורא מוסיף לזה עוד את הדמיון שלך, וכמובן לא חושב יותר מדי על כך שבחלוף הזמן הכל השתנה, מקומות שינו ייעודם, נסגרו, או סתם התכסו בעשבים וקוצים, וכל זה. אתה מגיע כולך נלהב, מנסה לשחזר את מה שהעלה דמיונך, וחש אכזבה שהדברים לא כמו שדמיינת. צריך איזו פרספקטיבה של זמן, אני חושב, כדי להשלים עם מה שמצאת, להטמיע את זה בתוך הסיפור שיושב אצלך בראש, וכך להעשיר אותו ולהפוך אותו למורכב ומעניין יותר. בסופו של דבר תישאר העובדה שהמקום הזה, עם האנשים האלה שחיים כאן מסביב, עם האוטובוסים שגם אתה לקחת ונדחקת בהם, עם האוכל, ועם כל האווירה, הם אלה שהיוו את הרקע לכתיבתו של הספר, ולהרף עין אחד גם אתה היית חלק מזה. מה שגורם לי להיות יותר בטוח במה שאני כותב כרגע, זה שאני רואה איך בקריאה עכשיו של "אלוהי הדברים הקטנים", במקביל לביקורי כאן, אני כבר משלב את מה שאני רואה, ושומע, ומריח, לתוך מה שבניתי לי עד כה, והתמונה הופכת להיות עשירה יותר, מלאה בפרטים ובסיפורים קטנים שחוויתי בביקור, וגם למשהו שאני יכול להבינו טוב יותר.
טוב, אני מקווה שלא הרדמתי אתכם עם כל ההרהורים הפילוסופים האלה, ואם כן אז אפשר כבר להתעורר, גלינג, גלינג, גלינג... אחרי שאני מתאושש וקונה בקבוק מים בחנות קטנה, אני ממשיך להסתובב בכפר, ובסוף מחליט לנסוע לבקר במקדש א�טו�מ�נו�ר, שקודם הסביר לי המורה להיסטוריה איך מגיעים אליו. זהו מקדש חשוב ועתיק ואם הגעתי עד לכאן שווה לבקר בו.
מקדש אטומנור
אני לוקח את האוטובוס המקומי חזרה לקוטאיאם, והאוטובוס הזה, שחוצה את איימנם בדרכו, מלא ודחוס, כשהנשים יושבות מקדימה וכולנו נדחקים ונדחסים כל הדרך עד לתחנה המרכזית של קוטאיאם. כאן אני לוקח אוטובוס נוסף צפונה, ולאחר כ-40 דקות נסיעה אני יורד ליד מקדש אטומנור. זהו מקדש ידוע מאוד לאל שיווה, שהאגדות קושרות אותו לתקופה הו�דית, לפני יותר מ-3000 שנה, התקופה בה הועלו על הכתב הו�דו�ת, שהן דברי אלוהים, הבסיס של ההינדואיזם, וקרוב לוודאי כתבי הקודש העתיקים בעולם. המקדש הנוכחי הוקם ב-1540, ונמצאו בו כתובות חרוטות משנת 1542. כמו כן הוא ידוע בגילופי העץ וציורי הקיר המרהיבים שלו. מדי שנה מתקיים כאן פסטיבל שנמשך 10 ימים, ובמהלכו נחשף האייקון המרכזי של המקדש, פסלו של שיווה בצורת הלינגה (פסל בצורת עמוד פאלי), המכונה אגהו�ראמו�רטי ומייצג את הלהט האלוהי של שיווה. מספרים שאלפי מאמינים מגיעים לכאן מדי יום, כדי למלא את בקשותיהם, ולהירפא ממחלות שאין להן תרופה.
כבר על רחבת הבטון שלפני המקדש עצמו, בין העמודים הגבוהים, נמצאים מאמינים רבים, כולל משפחות וילדים, ואפילו פר אחד. חלקם יושבים ואוכלים, ואחרים שוכבים על הבטון, לאחר שהניחו עליו פיסת בד קטנה. גם אני מתיישב על רצפת הבטון, כדי להיכנס לאווירה ולראות איך האחרים נוהגים. אין כאן זרים, רק הודים, ואני מנסה להבין מה מותר ומה אסור לי. בינתיים אני גם נהנה מציורי הקיר המרשימים, שאכן מזכירים במשהו את אלה שבארמון מאטאנצ`רי (הארמון ההולנדי) בפורט קוצ`ין. גם כאן למי שאינו הינדי אסור להיכנס למקדש עצמו, אבל אפשר לעבור לחצר הפנימית, וכך אני עושה, אחרי שאני שואל עם הידיים, ומישהו מאשר לי בתנועות ידיים משלו שזה בסדר.
כל הנכנס לחצר הפנימית חולץ את סנדליו ונושא תפילה קצרה מול הכניסה למקדש עצמו, וכך גם אני עושה. לאחר מכן אני מתחיל להקיף את המקדש בכיוון השעון, כפי שעושים האחרים. אני הולך בעקבות כמה נשים הודיות, רק שעבור כפות רגלי חום המרצפות הוא כמו גחלים בוערות, ואחרי איזה 10 מטר בהם אני מנסה להיראות כאילו כלום, קטן עלי, אני ממהר לקפוץ לחצץ הדק המפוזר בצד המרצפות. יו�, איזה חום, כפות הרגליים שלי שורפות, עולות באש, ואילו הנשים שלפני, כולל שתי ילדות, ממשיכות לצעוד על המרצפות כאילו כלום, ממה לכל הרוחות עשויות כפות הרגליים שלהן??? אתם יודעים, פירוש המילה אטומנור בשפה המקומית, המלאיאלאם, הוא: "המקום שבו נשאו את הצבי", ועכשיו דווקא היה יכול להיות נחמד אם הייתי צבי לרגע ומישהו היה נושא אותי מסביב...
רק כשאתה מקיף אותו אתה יכול להתרשם מגודלו של המקדש, משהו ענק. המקדש עשוי כמובן בצורת ריבוע, כיוון שעבור ההינדים הריבוע הוא הצורה המושלמת, ואם מידותיו של המקדש מושלמות, אזי תשרור שלמות בעולם כולו. לקראת השלמת ההקפה, בעזרת החצץ כמובן, אני מגיע לא הרחק מבמה מוצלת הנמצאת בפינת החצר הפנימית, ועליה ולידה יושבים בעיקר גברים, לבושים מונדו לבן, כשחלק גופם העליון חשוף, וגם כמה נשים, ומכינים מנות אוכל ארוזות למאמינים המגיעים למקדש. הכל כאן מתנהל בשקט וביעילות, ואם אני יכול לשפוט לפי פניהם של כל העוסקים במלאכה, אז גם בהרבה רצון וכוונה עמוקה.
טוב, לפני שאני נפרד ממקדש אטומנור עוד סיפור קטן, לדרך: אומרים שאחד הדברים המרשימים במקדש הזה היא ואליה וילאקו (Valia Vilakku), מנורת שמן ענקית הנמצאת במקדש, ואשר דולקת רצוף כבר יותר מ-450 שנה ונותנת אור למיליוני המאמינים המחפשים את ההארה האלוהית! לדברי המספרים הפיח שנוצר על המנורה בעת הבעירה התגלה כמרפא מחלות עיניים רבות, ורבים מגיעים לכאן מסיבה זו. המאמינים מביאים אתם שמן שומשום ושופכים אותו למנורה, ואנשי המקדש אוספים מדי חודש יותר מ-4000 ליטר שמן העולה על גדותיו מהמנורה, ושמן זה מחולק למקדשים אחרים. מה תגידו, מעניין לא?
כשאני מגיע חזרה עם האוטובוס לקוטאיאם אני כבר ממש רעב, ותוך כדי הליכה למרכז העיר אני מאתר מסעדה עממית ונכנס לאכול. יש כאן את כל סוגי האוכל ההודי והוא ממש טוב, ואת הארוחה אני מקנח במילק-שיק אמיתי, שמגיע עם מלא גלידה, איזה כיף!
קולנוע אבהילש
כבר אחר-הצהריים המאוחרים, אבל לפני שאחזור לחדר המשפחתי שלי יש עוד משהו שאני רוצה לראות כאן בקוטאיאם. אתמול, כשדיברתי עם רג`י על "אלוהי הדברים הקטנים", ועל כל המקומות שאני רוצה לראות, הוא הפתיע אותי ואמר שאולם הקולנוע אבהילש סינימה, שאליו נסעו רהל ואסתה יחד עם אמו ובייבי קוצ`מה כדי לראות את "צלילי המוסיקה" (בפעם השלישית), בדרכם לפגוש את סופי מול בשדה התעופה, אינו נמצא בקוצ`ין, כפי שמופיע בספר, אלא דווקא כאן, בקוטאיאם! כן, ומכיוון שכך אני מתחיל לשאול עוברים ושבים איפה נמצא הקולנוע הזה, ולאחר חצי שעה של הליכה ושאלות אכן מוצא אותו, ממש בסמוך לתחנת האוטובוסים המרכזית של KSRCT . כנראה שתיכף מתחילה הקרנה של סרט, כי אני רואה שמלא גברים צעירים נוהרים לקולנוע, גברים ואף לא אשה אחת! האם זה סוג הסרט, או שבשעות אלה רק הגברים יכולים להרשות לעצמם ללכת לקולנוע בעוד שהנשים צריכות לבשל ולהכין את הבית לבואם של הגברים?
אני מתקרב ומנסה לתת בקולנוע סימנים מהספר: "אבהילש סינימה פירסם את עצמו כאולם הקולנוע הראשון בקראלה עם מסך סינמסקופ לסרטים של 70 מ"מ. כדי שהמסר ייקלט היטב, עוצבה חזיתו בצורת העתק עשוי מלט של מסך סינמסקופי מעוקל. מעל התנוססה הכתובת (אותיות מלט, תאורת ניאון) `אבהילש סינמה` באנגלית ובמליאלאם". כן, אז השם אבהילש באותיות בטון גדולות ואדומות אכן ישנו, ובמקום אחר גם במליאלאם, אבל את החזית עשויה בצורת מסך אני לא מוצא. אני מניח שרג`י צודק, כי הוא היה מאוד נחרץ בעניין הזה, ויחד עם זאת אני אומר לעצמי שכשאגיע שוב לארנקולם-קוצ`ין, לקראת הטיסה משדה התעופה של קוצ`ין, אבדוק שוב אם אין שם בית קולנוע בשם זה, כפי שמסופר בספר, ליתר בטחון... אני ניגש לקופות, ועובר בין כל הממתינים עד לדלת הכניסה הסגורה. עכשיו אני מדמיין לעצמי את אמו, בייבי קוצ`מה המתנשפת, "כפופה מכובד משקל מלוניה", אסתה בנעלי הבז` המחודדות ותסרוקת אלביס, ורהל המעופפת כמו יתוש נרגש, מגיעים לאולם באיחור, בגלל ההמתנה לרכבת שתחצה את הכביש והפגנת הקומוניסטים. "הם נאלצו להיחפז במעלה המדרגות האדומות המכוסות בשטיח אדום ישן... הם הגיעו לאולם `הנסיכה`. הם עברו על פני דלפק המשקאות הקלים, שם חיכו המיץ תפוזים והמיץ לימון... איש הפנס פתח את דלת `הנסיכה` הכבדה אל החושך, שמאווררים רחשו בו ובוטנים נגרסו בו. הוא הדיף ריחות של אנשים ושמן שיער. ושל שטיחים ישנים. ריח קסום של צלילי המוסיקה שרהל זכרה ונצרה. ריחות, כמו מוסיקה, מחזיקים ז�כרונות. היא נשמה עמוק ופקקה אותו בתוכה לדורות הבאים...".
רג'י ובינדו
אחרי שאני לא מצליח להשיג את רג`י בטלפון, אני מוצא ריקשה שנהגה גם מבין את הנחיות הנסיעה שרשם רג`י על הדף, וגם מוכן למחיר שאני מציע, ואנחנו יוצאים לדרך. הנהג עוד עוצר בדרך פעמיים-שלוש כדי לשאול ולוודא שהוא נוסע נכון, ובסוף אנחנו מגיעים. רג`י עדיין לא חזר, וזאת הזדמנות טובה לשבת עם בינדו על המרפסת, על כוס צ`אי. אני שואל אותה מה עשתה כל היום, והיא עונה שעבדה בבית, סידרה, ניקתה ובישלה. "לא היית מעדיפה לצאת לעבוד בחוץ?", אני שואל, "בטח, שאני מעדיפה, אלא שבמה שאני רוצה לעסוק, הלבשה וביגוד, קשה למצוא עבודה. יש היום כל-כך הרבה בוגרות אוניברסיטאות, ומעדיפים אותן על נשים כמוני שלא הלכו ללמוד". עד החתונה, היא מספרת, היא עבדה בשיווק מכשירי אלקטרוניקה, אבל מאז שנישאה הפסיקה לעבוד. מהשיחה אתה גם אתמול וגם היום אפשר בקלות לקלוט את חוסר שביעות רצונה ממצבה, מחד, ואת תחושתה כי אין ביכולתה לשנות מצב זה, מאידך. עצוב. בינדו עושה רושם של אשה אינטליגנטית, עם אנגלית לא רעה, נעימת הליכות, נאה, ואין לי ספק שהיתה יכולה לעשות הרבה יותר מכפי שהיא עושה היום. עכשיו, זה לא רק משהו שאני חושב, כאחד שמביט בה מהצד ורואה איך היא מתבזבזת (אפילו ילדה יש לה רק אחת, מתוך שיקול כלכלי), אלא זה מה שהיא אומרת לי שהיא מרגישה.
בינתיים רג`י חזר. הוא חשב שאתקשר אליו כדי שייקח אותי, ואומר שממש דאג לי כשהגיע הערב והוא לא שמע ממני. יפה, אני חושב לעצמי ומרגיע אותו, ואחרי שהוא מתאושש ומחליף למונדו הוא מראה לי את אוסף שטרי הכסף שלו. אני אומר שכדאי לו לסדר את האוסף כדי שיוכל להציגו, והוא אומר לי שאין לו זמן, הוא צריך לעבוד ולפרנס את המשפחה. "תן את זה לאשתך", אני אומר לו, "אני בטוח שהיא תעשה את זה מצויין!". "הוא סומך רק על עצמו", אומרת בינדו בהערה צדדית כזו, ורג`י אומר, לאחר השתהות קלה של מחשבה, "אולי באמת אתן לה...".
עכשיו מגיע תור אלבום החתונה של רג`י ובינדו, והאמת שאני מרגיש קצת נבוך נוכח רצונם לחשוף בפני הזר שהכירו אך אתמול את הדברים הכי אישיים שלהם (אחר כך, כשבינדו תלך למטבח, יחשוף בפני רג`י סיפור מאוד-מאוד אישי, שמפני צנעת הפרט לא אחשוף אותו כאן, וגם הוא מצטרף לאותה תחושת מבוכה). בינתיים אני מביט בתמונות מהחתונה ומקבל הסברים מבינדו. "למה אתם כל-כך רציניים בחתונה?", אני שואל, ובינדו עונה ש"היו לנו איזה 1500 אורחים והיה המון לחץ שהכל יעבור בסדר". החתונה נערכה בכפר בו גרה בינדו, כ-30 ק"מ מקוטאיאם, והנישואים היו `נישואים מאורגנים` (arranged marriage) שתוכננו על ידי המשפחות. למעשה רג`י ובינדו ראו זה את זו לפני החתונה רק ל-10 דקות... "מה דעתך על נישואים מאורגנים?", מפתיעה ושואלת אותי בינדו, מחייכת מין רבע חיוך כזה ומביטה בי בסקרנות, ורואים שממש מעניין אותה לשמוע מה אומר. אני מספר לה שגם אצלנו, בקהילות החרדיות, יש נישואים כאלה, אבל זה המיעוט. מרבית החתונות הן של בני זוג שהכירו, התאהבו, והחליטו להתחתן. חוץ מהכרויות בשכונה ובתיכון, של אלה שגרו קרוב ולמדו יחד, יש גם את השרות הצבאי, האוניברסיטה והטיולים לחו"ל, שמאפשרים לאנשים להיפגש ולהכיר, והרבה זוגות מתחילים שם. אחר-כך אני חוזר אליה ושואל, "מכיוון שבני הזוג בנישואים מאורגנים לא הכירו קודם, יכול היות שהעניינים ביניהם לא יסתדרו טוב, מה עושים אז?". בינדו נראית כמי שהיתה מוכנה לשאלה כזאת, ואומרת שאז ההורים נפגשים וסוגרים ביניהם את העניינים, זה מחייב את בני הזוג. "אצלנו ההורים לא מתערבים, למרות שלפעמים הם מאוד רוצים", אני אומר לה. "בני הזוג מחליטים להתחתן ולהורים לא נשאר אלא לאשר". "אם יש בעיות אחר-כך", אני מוסיף, "בני הזוג מתמודדים אתן וההורים בדרך-כלל מחוץ לתמונה, או שנכנסים אליה חלקית מהצד שלהם (הבן או הבת), אבל לא במעמד קובע ומחליט עבור בני הזוג".
בינדו מביטה בי, תוהה, חושבת, ואני מהרהר לעצמי מה עובר לה בראש. הרי זה מין מפגש כזה של עולמות, העולם המסורתי הישן (שרק כאן בהודו הוא מייצג יותר ממליארד בני-אדם), שבו להורים יש מעמד קובע ומחליט, וברור, מול העולם המודרני, החדש, שבו ההורים רואים בעיניים כלות איך הולכת ונשמטת סמכותם ההורית ועסוקים כל הזמן בשאלה איך לשקם סמכות זאת. זאת לא שאלה של נכון או לא נכון, אלא יותר מה מתאים להודים במקום בו הם נמצאים היום, ומה מתאים לנו ולאחרים במערב, ובעיקר מה הרווחים ומה המחירים שההורים וילדיהם נאלצים לשלם בכל אחת מתפיסות עולם אלה.
